בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין
דף ג.
בגמ' כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש כו' וכפי הנראה מפרש"י, דהא דיש כח ביד חכמים לעקור הקדושין הוא מטעם שתלה בדעתם וקדיש אדעתא דרבנן, והוא מטעם תנאי כמו הריני בועליך ע"מ שירצה אבא דאם רצה האב מקודשת, ואם האב מוחה בקדושין אינה מקודשת, וכמו כן ה"נ תלה בדעת חכמים, וכשיבא גט כזה חכמים מוחין בדבר ועוקרין הקדושין, ובשמ"ק מבואר בשם הראשונים ז"ל שפירשו כן דהוא מטעם תנאי דהריני בועליך ע"מ שירצה אבא, והעמיס הדברים ברש"י ז"ל, אלא דהקשה שם דלפי"ז מה קשיא ליה לרבינא, קדיש בביאה מאי איכא למימר. ואי נימא שהוא מטעם תנאי, מה חלוק יש בין קדושי כסף לקדושי ביאה, ואדרבה הא עיקר סברא זו נצמח מהא דהריני בועליך ע"מ שירצה אבא, דהוא קדושי ביאה, ואפ"ה אם לא רצה האב אינה מקודשת ע"ש, ולענ"ד איני רואה בזה שום קושיא, דבשלמא היכא שמתנה את התנאי בפירוש, הרי חזינן דנחית לספיקא, וניחא ליה לעשות בעילתו בעילת זנות אם לא יתקים התנאי, אבל הכא לא מתנה מידי להדיא. והתנאי יבוא רק מכח אומדנא, שאמדינן דעת האדם דמסתמא ניחא לו לעשות כתקון חכמים, וא"כ לא שייך זה כ"א היכא דליכא אומדנא להיפך, אבל במקום שיש חזקה ואומדנא להיפך תו לא שייך לומר הכי, דמסתמא ניחא לו כרצון חכמים, והיינו דפריך שפיר תינח דקדיש בכספא, שפיר איכא למימר דאדעת חכמים מקדש, ובשעת קידושין מיתלא תלי את כסף הקדושין, דאם ירצו חכמים יהיה זה לשם קידושין, ואם לאו יהיו המעות מתנה, אבל קדיש בביאה מאי איכא למימר, דאיך אפשר לומר מאומדן דעתינו שיתלה ביאתו על ספק, דאם לא ירצו חכמים יהיה בעילתו בעילת זנות, והא חזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ובודאי בכה"ג דקדיש בביאה, ולא התנה שום תנאי, מעצמינו לא נימא דנחית לספיקא לתלות בדעת חכמים, כיון דיש חזקה שאין אדם עושה ביאתו ביאת זנות, ומשני שוויוה רבנן בעילתו בעילת זנות, פי' הוא בעצמו אינו עושה כאן את בעילתו זנות, אלא שמוסר הדבר כרצון חכמים והם הם העושים את בעילתו זנות, ובכה"ג ליכא חזקה, דדוקא מעצמו אינו רוצה לעשות ביאתו זנות, אבל אם רצון חכמים הוא כן, והם העושים ומסכימים ע"ז שיהיה ביאתו זנות, לא איכפת ליה:
ובדברינו ניחא נמי קושיא השניה שהקשה בשמ"ק שם, דאם הוא מצד תנאי ליבעי תנאי כפול כמו בכל התנאים דלא מהני כ"א כשהיה כפול כתנאי דב"ג וב"ר, ולמ"ש ניחא, דבשלמא בכל התנאים, שלא ידעינן דעת המתנה כ"א מחמת שהתנה התנאי בפירוש, בזה הוא דבעינן שיהיה כפול, דאם לא היה כפול, לא נוכל לשפוט עוד על דעתו שמקפיד הוא דוקא על קיום התנאי, דאפשר שרק לרווחא דמילתא עביד הכי ופטומי מילי בעלמא הוא, אבל בתנאי כזה שבא מאומדן הדעת ואנן סהדי דלהכי מכוון אפי' בלא התנה כלל, א"כ פשיטא שלא בעינן כפול, כיון שגם עיקר התנאי לא בעינן כלל, ודומה הוא למ"ש התוס' (קדושין דמ"ט ע"ב) דבדברים כאלו אפילו גילוי מילתא לא בעינן משום דאנן סהדי דודאי להכי נתכוון ע"ש:
והנה בתשובת מוהר"ם מינץ (סי' כ"ד) הביא לשני קושיות הללו ומתרצם חדא בירך חבירתה, עפמ"ש בשער התנאים שלו, דהא דבעינן דומיא דב"ג וב"ר, היינו משום דמצד הסברא לא היה מועיל שום תנאי, בכה"ג דעביד איזה מעשה ומתנה בה איזה תנאי, משום דלא אתי דבור התנאי שהתנה בה ומבטל המעשה, אך דילפינן מתנאי דב"ג וב"ר דחזינן התם דמהני התנאי לבטל המעשה שכבר ניתן להם חלק בארץ, וכיון דעיקר מה דמהני תנאי מהתם ילפינן, לכן צריך להיות דומה לגמרי לתנאי דבני גד לענין תנאי כפול, ושארי דיני התנאי, אבל היכא דלא עביד בגוף הדבר שום מעשה כ"א דיבור גרידא, אז בלא"ה מצד הסברא אנו יודעין דמהני תנאי דאתי דבור ומבטל דבור, וא"צ למילף כלל מתנאי דב"ג וב"ר, וממילא לא בעינן להיות דומה לב"ג וב"ר לענין תנאי כפול, כיון דלאו מהתם ילפינן, ולפי"ז א"ש דהא דבעינן בקדושין תנאי כפול, היינו משום דנחשב למעשה מה שנותן לה הכסף כמבואר בקדושין ר"פ האומר, והא נתינת מעות ליד האשה כמעשה דמי, ולא אתי דבור התנאי ומבטל למעשה הקדושין אם לא בתנאי כפול, אבל הכא דאמרינן דחכמים הפקיעו לכסף הקדושין ושוויוה מתנה, וא"כ מצד נתינת המעות ליכא מעשה קדושין כלל, ולא נשאר כ"א מצד הדבור שאמר לה הרי את מקודשת לי, ובכה"ג לא בעינן תנאי כפול, והיינו דפריך הש"ס תינח קדיש בכספא דשוויוה מעות מתנה וליכא שום מעשה, קדיש בביאה מא"ל, דהביאה בודאי שנחשבת למעשה וא"כ איך מהני תנאי שאינו כפול ע"ש שהאריך בזה, ומאוד נפלאו דבריו, דאטו הכא רק הדבור שבתנאי מבטל למעשה הקדושין, הגט הוא דמפקיע לקדושין, אבל בלא גט אם ימחו חכמים בקדושין, לא שמענו דיכולים למחות, ובע"כ שאין זה דומה ממש לע"מ שאם ירצה אבא, דא"כ אפילו גט לא יוצרך, אלא ודאי שבעיקר הדבר חפץ הוא שיהיו קדושין קיימין, ושלא תנשא לאחר כ"א ע"י גט, מיהו כל גט שהכשירו חכמים יועיל להפקיע הקדושין, וכן משמע מפרש"י בכל הסוגיא, שהגט הוא דמפקע לקדושין, שוב ראיתי כן בשמ"ק להדיא בשם רש"י, ונהי דאין זה כשאר גט שאינו עוקר הקדושין, אלא כורתן מכאן ולהבא, וגט זה שמפקיע הקדושין מעיקרן, אבל דוקא הגט הוא דמפקע, וא"כ גם בביטול הקדושין איכא מעשה, ולמה לא יועיל הך מעשה לבטל מעשה הקדושין, ואכתי למה נצרך לתנאי כפול, דדוקא דבור לא אתי לבטל מעשה, בלא הלמוד מבני גד וב"ר, אבל מעשה יוכל לבטל מעשה, והכא אתי מעשה הגט ומפקע למעשה הביאה, ומעצמינו נמי נדע זה, וא"כ גם בזה א"צ להיות דומה לתנאי דב"ג וב"ר לענין תנאי כפול, והנכון כמו שכתבתי, כי בזה יתפרש הסוגיא היטב:
ברש"י ד"ה כל המקדש כו' שיהיו קיימין קדישין לפי דברי חכמים ויהיו בטלים לפי דברי חכמים כו', הנה לכאורה משמע מלשון רש"י, דהא דמהני בקדושין סברא דאדעתא דרבנן מקדש, לא לענין אפקועי הקדושין לחוד הוא דמהני, אלא אף לקיומי הקדושין, במקום שמה"ת אינם קדושין עשו חז"ל שיהיו קדושין משום דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש, ונ"מ דאף להסוברים דקנין דרבנן לא משוי ליה קנין דאורייתא, אפ"ה לענין קדושין מהני כשל תורה מטעם הנ"ל, דהכי דייק לכאורה לשון רש"י במ"ש שיהיו קיימין לפי דברי חכמים, דהיינו במקום שמן הדין אינם קיימין, אכן באמת אין שום סברא לומר הכי, דבשלמא לענין להפקיע הקדושין אמרינן דנהי דאיכא כאן קדושין גמורים מה"ת, מ"מ כיון דהמקדש תלה זה בדעת חכמים, דהוי זה כאמר ע"מ אם ירצה אבא וכמ"ש בדבור דלעיל, והרי מיחו והפקיעו הקדושין, אבל היכא דליכא כלל קדושין מה"ת, מה יוכל להועיל רצון חכמים שירצו שהקדושים יהיו קיימין, כיון דסוף סוף אין כאן קדושין מה"ד. שוב ראיתי באבני מלואים סי' ל' סק"ה שכתב לדבר פשוט שלענין קיום הקדושין לא מהני מה דמקדש אדעתא דרבנן ע"ש, ומלשון רש"י דהכא אין ראיה, דמ"ש שיהיו קיימין לפי דברי חכמים, לא מיירי זה במקום שמה"ד אינם קדושין והם רוצים בקיומם, אלא מיירי זה במקום שמה"ד הוי קדושין, ולשון קיימין שאמר, היינו שלא מיחו, אז יקוים הקדושין שמה"ד:
והנה לכאורה היה אפשר להוכיח כסברתי, ממ"ש המ"ל (הלכות אישות פ"ה) להסתפק במוכר חפץ וקיבל המעות וקודם שמשך הלוקח קידש המוכר אם קדושיו קדושין ע"ש, ואי נימא דסברא דכל המקדש מהני אפילו לקיומי הקדושין, א"כ כיון דתקנו משיכה הרי א"כ החפץ ברשות מוכר ומקודשת מה"ת, אע"כ דלהא לא מהני כל דמקדש, אכן באמת יש לדחות הוכחה זאת, דכבר הארכתי לבאר בחבורי לב"מ דמ"ח ודמ"ט, דאע"ג דחז"ל עקרו בנין כסף והעמידו רק למי שפרע, מ"מ לענין מי שפרע הוי קנין גמור גם מדרבנן, דרק אם חזר בו נתבטל הקנין למפרע, אבל כל זמן שלא חזר קנין גמור הוא, והמעות הם ברשות מוכר והחפץ הנקנה הוי ברשות לוקח, וכדאיתא בב"מ (דס"ב ע"ב) גבי איסור ריבית, דאמרינן כיון דבעי לקבולי מי שפרע ברשותו של לוקח נתייקר, דדוקא רשות לחזרה נתנו לו רבנן, אבל כל כמה שלא חזר הוי קנין גמור אפילו מדרבנן, ועיקר הספק של המ"ל הוא, אם זה שקידש המוכר דיינינן לחזרה והרי יכול לחזור וממילא הוי קדושין קדושין, או שמא הקדושין לא דיינינן כחזרה, וממילא ברשות לוקח הוי אפילו מדרבנן ולא הוי קידושיו של מוכר כלום, ולפי"ז אין ראיה מהמ"ל, דשפיר י"ל דאדעתא דרבנן מקדש מהני אפילו לקיומי הקדושין, והכא אפילו מדרבנן הוי של לוקח כ"ז שלא חזר המוכר, ואמנם נהי דראיה אינה, מ"מ בלא"ה הדברים נכונים, דלאלומי הקדושין לא אמרינן הכי מצד הסברא וכמ"ש:
בתוד"ה תינח כו' ואפילו למ"ד דיש כח לחכמים לעקור דבר מה"ת, היינו כגון דליכא עבירה כההיא דהאשה רבה דהדר לטיבלא כו'. עיין במהרש"ל ומהרש"א שנדחקו, הא התם נמי עבירה היא מאחר שחוזר לטיבלו ומתקנין אותה מיניה וביה והמותר יוצא לחולין ומותר לזרים, ונדחקו מאד ליישב, ונעלם מעיניהם שכבר עמד בקושיא זאת בשיטה מקובצת בשם הריטב"א, ותי' דבתרומה איברא דנעקר דבר מה"ת, מיהו לבתר דנעקר והדר לטיבלא ליכא איסור עבירה, אבל בקדושין איכא תרתי, עקירת דבר מה"ת ואיכא נמי דהביאה ראשונה הוא ביאת זנות וע"ש עוד בכמה אנפי:
בגמ' קודם תקנת עזרא מאי דהוה הוה ה"ק אי איכא בתי דינין דקבועים האידנא כקודם תקנת עזרא אשה נשאת בכל יום. ואינו מובן לכאורה דאכתי מאי קמ"ל, אטו לא ידעינן דבמקום שקביעות כל יום שוה, דנשאת בכל יום, כיון דעיקר התקנה היתה רק משום שבי"ד אין יושבים כ"א פעמיים בשבת, ומעצמנו נדע דבמקום שב"ד יושבין בכל יום דנשאת נמי בכל יום, ובשמ"ק הקשה עוד דלמה לי' לרב שמואל למיתליה דיניה כלל בתקנת עזרא, לימא בקיצור, לא שנו אלא כשאין בתי דינין קבועין בכל יום אבל בתי דינין קבועין בכל יום אשה נשאת בכל יום. ונ"ל דהנה בלא"ה קשה במאי דאמרי אי איכא האידנא בתי דינין דקביעי כקודם תקנת עזרא, דהיינו במקומות שנתבטלה תקנת עזרא ואז נשאת בכל יום, והא קיי"ל דתקנה שנתפשטה לא תוכל עוד להתבטל ואפי' כשנתבטל הטעם לא תתבטל התקנה וכמ"ש הרמב"ם (פ"ב מהלכות ממרים), והיינו דמתרץ רב שמואל לקושיא הזאת, דהנה הא דאמרינן דתקנה קבועה לא תוכל להתבטל, היינו דוקא כשהתקנה נתפשטה מתחלה בכל ישראל, אבל אי לא נתפשטה בכל ישראל אפילו בי"ד קטן יכול לבטל וכמ"ש הרמב"ם שם ועיין בלח"מ, והכי קאמר אי איכא בתי דינין דקבועין האידנא, כלומר שגם לאחר התקנה נמצא מקומות דנהיג שם כקודם תקנת עזרא, ומשום דלא קיבלו עליהם מתחלה את התקנה, וא"כ ממילא לא נתפשטה תקנת עזרא בכל ישראל, ומדתקנת עזרא לא נתפשטה, ודאי שגם תקנת יום רביעי לא נתפשטה בכל ישראל, דהא תקנת יום רביעי לא איתקן מתחלה כ"א משום שקביעות הב"ד היה רק פעמיים בשבת וכמפורש במתני' שפעמיים בשבת כו', וא"כ באותן מקומות שלא קיבלו מתחלה תקנת עזרא, לא היה שום צורך לתקוני לפניהם להנשא ברביעי, וכיון שתקנה הזאת לא נתפשטה בכל ישראל, ממילא עכשיו שנתבטלה לגמרי תקנת עזרא, ובכל מקום הוי קביעות בי"ד שוה בכל יום, ממילא אשה נשאת בכל יום נמי בכל מקום, ואפילו באותן מקומות שמתחלה נתקבלה התקנה משום דנהגו התם כתקנת עזרא, אבל עכשיו שנתבטלה תקנת עזרא ונתבטל הטעם, נתבטל גם תקנת יום רביעי, כיון שגם מתחלה לא נתפשטה בכל ישראל, ושיעור דבריו כך הוא, אי איכא בתי דינין דקבועין האידנא כקודם תקנת עזרא, פי' שנמצאו מקומות שלא נתקבלה התם כלל התקנה גם מתחלה, אשה נשאת בכל יום, היינו אפילו במקומות שנתקבלה מתחלה ונתבטלה אח"כ, דכיון שגם מתחלה לא נתפשטה בכל ישראל, והיה נמצא מקומות שלא נתפשטה, להכי אפילו באותן המקומות שנתקבלה יכולה להתבטל עכשיו כשנתבטל הטעם וכמ"ש:
ועוד נראה עפמ"ש הרדב"ז שם בפירושו על הרמב"ם דלא אמרינן אעפ"י שנתבטל הטעם לא נתבטלה התקנה אלא היכא דתקנו סתם, אבל אם תלו תקנתם בהדיא משום דבר פלוני, אם נתבטל הדבר ההוא נתבטלה התקנה ע"ש, והנה בלא רב שמואל הו"א אע"ג שודאי טעם התקנה דיום רביעי הוי משום קביעות הבי"ד ותלוי זה בתקנתא דעזרא, מ"מ אפשר שלא פרשו זה להדיא בתקנתם דמשום טעם זה תקנו, וממילא היה הדין שאפילו עכשיו שנתבטלה קביעות דתקנת עזרא, לא נתבטל קביעות יום הנשואין, והיינו דאמר רב שמואל, לא שנו אלא מתקנת עזרא, ותלי זה בטעם תקנת עזרא, לרמז לנו שתחלת התקנה לא היתה כ"א בשביל זה, ופרשו כן להדיא בתקנתם, דמשום תקנת עזרא תקנו קביעות יום הנשואין, ומשו"ה עכשיו שנתבטלה תקנת עזרא, אשה נשאת בכל יום, כיון שמפורש היתה דרק משום זה תקנו, ולהכי כשנתבטל הטעם נתבטלה גם התקנה:
בגמ' הא בעינן שקדו כו', מכאן הקשו המפרשים על הר"ן שכתב בטעם הדבר שלא הזכיר במשנתינו נמי טעם דשקדו, כיון שגם הוא הגורם לקביעות יום רביעי, דבלא שקדו היתה יכולה להנשא גם ביום ראשון, וכתב הר"ן דלולא טעם דטענת בתולים, משום שקדו לחוד לא היו קובעין יום, רק מאחר שהוצרכו לקבוע יום משום בתולים, קבעו ביום רביעי ולא ביום ראשון משום שקדו, וע"ז הקשו דהא הכא לא שייך טעם דטענת בתולים כיון דנשאת בכל יום, ואפ"ה פריך הש"ס הא בעינן שקדו, הרי להדיא שגם משום שקדו לחוד קבעינן יום. ונ"ל ליישב, דהנה יסוד כוונת הר"ן וסברת טעמו בזה שכתב, דמשום שקדו לחוד לא היו קובעין יום, היה נ"ל עפמ"ש האחרונים שטעם דשקדו המוזכר בש"ס, לא היה כוונת המתקנים בכדי שהסעודה של נשואין תהא גדולה ותתרבה השמחה, לא משום רבוי השמחה עכבו הנשואין של מצוה ג' ימים, אלא לכוונה אחרת נתקנה, דאחרי שתקנו שהבעילה תהא ביום כזה שיכול תיכף לילך לבי"ד, היו מתיראים שלא יצא לריב מהר, ופן ע"י שנאה שיש לו עליה, או שהדבר אינו ברור אצלו כ"כ, בכ"ז בעוד כעסו עליו ילך לבי"ד לטעון, דבעידנא דריתחא יש לחוש שגם מפני חשש כל דהוא ילך לבי"ד, לזה תקנו שעכ"פ יטרח שלשה ימים, ומחמת שיחוש להפסיד סעודה גדולה שעמל וטרח עליה כ"כ, לא ילך לבי"ד כל זמן שלא יהיה הדבר ברור אצלו שבאמת מצא פתח פתוח, וכמ"ש בש"ס לקמן (דף י') חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה, נמצא לפי"ז שתקנת שקדו נצמח רק מן התקנה דבתולים, ואם לא היה הקביעות יום משום טעם דישכים לבי"ד, לא היה צורך כלל לטעם דשקדו, דכיון שלא יבעול ביום ישיבת הבי"ד, לא היו חיישינן שיצא לריב מהר, דכיון שיש לו שהות, יתבונן לחשוב דרכו אם ילך לבי"ד, ובחנם ודאי לא ילך, וממילא לא צריכת לטעם דשקדו, וזהו נמי כוונת הר"ן במ"ש דמשום שקדו לחוד לא הוי קבעינן יום, פי' דבלא טעם דטענת בתולים, שאז אין שום מעלה בהך דשקדו כ"א מה שתוגדל השמחה, משום זה לחוד לא היו קבעינן יומא ולעכב הנשואין, דדוקא השתא שקבעו זמן הנשואין סמוך ממש ליום ישיבת הבי"ד, משום טענת בתולים, כי היכי דלא לקרור דעתיה, ואם כי בצד אחד תקנו בזה, דהיכא שהאמת כדבריו שלא היה לה בתולים, לא יבוא לחפות עליה, כי בעוד כעסו עליו לא חיישינן שמא יקרור דעתי' ויחפה עליה, אכן לאידך גיסא לאו תקנתא אלא קלקלתא היא, דבעוד כעסו עליו יש לחוש שמא יצא לריב מהר מפני חשש כל דהוא, ולכן בכדי להשוות את כף המשקל, תקנו להך דשקדו, ובחששו להפסיד הסעודה לא יצא לריב כ"א כשיהיה ברור לו הדבר, ודוקא משו"ה הסכימו לעכב זמן הנשואין, אבל משום שקדו לחוד, כלו' אם לא היה זמן הנשואין סמוך ליום ישיבת הבי"ד, שאז לא היה במעלת טעם דשקדו כ"א מה שהשמחה היתה נתרבה, לא היו קובעין יום לעכב זמן הנשואין, וברור אצלי שזהו כוונת הר"ן, וא"כ לא שייך זה כ"א לאחר תקנת עזרא, שבי"ד אין יושבין בכל יום אלא בב' וה' בלבד, ולכן אי לא היו קובעין יום החופה דוקא ביום רביעי סמוך לישיבת הבי"ד, אלא שהיתה מותרת להנשא גם ביום ב' או ג', רחוק מזמן ישיבת הבי"ד, לא היה באמת שום צורך לתקנת שקדו, דכיון שמן הבעילה עד ישיבת הבי"ד יש שהות, לא חיישינן תו שמא יצא לריב מהר, אפילו בלא טעם דשקדו, אבל אי נימא דבי"ד יושבין בכל יום, א"כ בכל יום יש צורך לתקנה דשקדו, להגדיל טורח הסעודה, בכדי שלא יצא לריב מהר, ולפי"ז לק"מ על הר"ן, דמ"ש הר"ן דמטעם שקדו לחוד לא היו קובעין יום, היינו דוקא בטעמא דמתני' דקאי לאחר תקנת עזרא, שהבי"ד אינן יושבין כ"א בב' וה' בלבד, וע"ז שפיר קאמר דאם לא היו קובעין יום רביעי דוקא משום טענת בתולים, משום שקדו לחוד לא היו קובעין יום, כיון שאז לא היה מעלת השקדו כ"א להרבות השמחה, דלחשש שלא יצא לריב מהר בלא"ה ליכא חשש אם נשאת ביום ב' או ג' רחוק מישיבת בי"ד, אבל הכא בשמעתין דקאי על קודם תקנת עזרא שאשה נשאת בכל יום, ובי"ד יושבין בכל יום, א"כ תמיד איכא צורך לתקנת שקדו, שלא יצא לריב מהר, כיון דמתי שתנשא הוי סמוך ממש לישיבת הבי"ד. וז"ב בעזה"י:
וגם סוף דברי הר"ן במ"ש, דלהכי לא הזכיר טעם דשקדו דאלמנה במתני', משום דמטעם הזה לא היו קובעין יום, דעיקר קביעות באלמנה הוא משום בתולה, יתפרש נמי על דרך זה, דשקדו דאלמנה אינה כ"א בכדי שישמח עמה, וטעם זה לא חשיב לקבוע יום ולעכב זמן הנשואין, דשקדו דבתולה נמי לא הוי משום רבוי השמחה, אלא דנצמח מחמת טעם דבתולים, אבל משום רבוי השמחה לא קבעינן יום, ורק השתא דתקינו בתולה קבעו יום נמי באלמנה בכדי שלא יזלזלו בה: