בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין
דף ב:
בגמ' דילמא לאפוקי מדרבותינו כו' דסברי כר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח. ויש להבין למה לא קאמר לאפוקי מדר' יוסי גופא, ולמ"ש הב"ש (אה"ע סי' קמ"ד סק"ד) דר' יוסי עצמו דוקא במהיום ולאחר מיתה סובר דזמנו מוכיח, אבל בקוצב זמן לא אמרינן זמנו מוכיח, משום די"ל דהוצרך לכתוב זמן דהאידנא בכדי שנדע מתי יכלו הי"ב חדש וכסברת הרמ"ה בב"ב (דף קל"ו), ורבותינו סברי להתיר אפילו בקוצב זמן, ולפי"ז מתני' דאם לא באתי עד י"ב חדש, דקצב זמן. לא מצי אמר דלאפוקי מדר' יוסי קאתי, דבכה"ג גם ר' יוסי מודה דלא אמרינן זמנו מוכיח, והוכרח לומר לאפוקי מדרבותינו, ומכאן יהיה סיוע לסברת הב"ש:
ברש"י ד"ה דילמא כו' בסוה"ד, דאי לא משוה גיטא עד י"ב חדש למה כתב יום כתיבת הגט בתוכו לכתוב אם לא באתי לר"ח פלוני יהא גט, ע"כ. כוונתו מבואר דמיישב בזה קושית מהרש"א במאי דאמר ר' יוסי זמנו של שטר מוכיח, ומשום דלא לחנם נכתב זמן דהאידנא וכמ"ש רש"י בדבור הסמוך,, והא כיון דגט בלא זמן פסול לכתחילה לגרש בו, וא"כ איכא למימר דנכתב זמנו כדי שיהא כשר לכתחילה, ולזה כתב רש"י דאכתי לא היה צורך לכתוב זמן דהאידנא, של יום כתיבת השטר, דאם לא היה כותב אלא זמן דחלות הגט, דהיינו לאחר כלות הי"ב חדש, נמי הוי זמנו בתוכו, ומדכתב נמי ליום כתיבת השטר בע"כ שכוונתו שתתגרש מהיום, ועיין במהר"ם שי"ף שמיישב בזה נמי לקושית התוס' בד"ה דילמא, דאמאי לא שמעינן מרישא לאפוקי מדרבותינו, דאף דכתוב בו זמן אין מוכיח שכוונתו לגרשה מהיום, דהא איצטריך למיכתב זמן בכדי שיהא כשר לכתחילה, ולא היה אפשר לכתוב זמן כשימות, דמנא ידע מתי ימות, ובכה"ג גם רבותינו מודים דאין אומרים זמנו מוכיח ע"ש, ונתברר אפוא שיטת רש"י דבקוצב לו זמן לחלות הגט מסתבר יותר לומר זמנו מוכיח, מאילו לא קצב זמן, כ"א כתב לאחר מיתה, ואמנם בשיטת התוס' היה אפשר לומר דסברי כשיטת הרמ"ה שהבאתי לעיל, דהסברא הוא להיפך, דבאינו קוצב זמן, כ"א כותב לאחר מיתה, מסתבר יותר לומר דזמנו מוכיח, דכיון שהמיתה מבררת הזמן מה צריך לכתוב שום זמן בשטר, ועל כרחך להקנות לו מאותו זמן קא מכוון, משא"כ בקוצב ומברר זמן דחלות הגט, דהיינו לאחר כלות י"ב חדש, הלא צריך לכתוב גם זמן דהאידנא בכדי לברר מאימתי יתחילו הי"ב חדש, לכך אין לומר בזה זמנו של שטר מוכיח, וכן הופסק להלכה בשו"ע (חו"מ סי' רנ"ח ואה"ע סי' קמ"ד), ולזה שפיר הקשו התוס', דאם רבותינו סברי בהך דסיפא דקצב לו זמן דאמרינן זמנו מוכיח, כ"ש דסברי הכי ברישא דמיירי בלאחר מיתה, וא"כ למה לא שמעינן מרישא לאפוקי מרבותינו, אכן באמת גם לסברת הרמ"ה אין מקום לקושית התוס', דנהי שזה ודאי דלסברא זאת גם הרישא מפיק מרבותינו, בכ"ז בחר הש"ס לומר הכי בסיפא, להורות שרבותינו גם בכה"ג דמיירי בסיפא, דהיינו בקוצב זמן, נמי סברי דזמנו מוכיח, ואי הוי שמעינן מרישא, הו"א דרבותינו לא פליגי כ"א בלאחר מיתה, אבל בלאחר י"ב חדש כיון דקצב זמן, גם רבותינו מודים דלא אמרינן זמנו מוכיח, ועכ"פ ממה שכתבנו נתבאר לנו מחלוקת רש"י ורמ"ה, דלרש"י בקצב מסתבר יותר לומר זמנו מוכיח מבלא קצב, ולהרמ"ה הוי להיפך וכמ"ש:
והנה לכאורה יש להוכיח דיסוד פלוגתתם בהררי קודש, ושני התלמודין פליגי בסברא הזאת, דהנה כפי האמור כאן בש"ס דילן, נאמרו הך דרבותינו על סיפא דאם לא באתי, ואילו בש"ס דירושלמי (גיטין פ"ז ה"ג) נאמרו הך דרבותינו על הרישא דאם מתי לאחר מיתה, ובפשוטו י"ל דטעם סברת פלוגתתם, דש"ס דילן סובר כסברת רש"י, שדוקא בקוצב זמן אמרינן זמנו מוכיח, ולא בלאחר מיתה, ולכן סמכו להך דרבותינו דוקא על הסיפא, להורות שדוקא בכה"ג דסיפא דמיירי בקוצב זמן סמכו רבותינו להתיר משום דבזה אמרינן זמנו מוכיח, דאם לא היה כוונתו לגרש מעכשיו לכתוב אם לא באתי לר"ח פלוני, אבל בהך דרישא דמיירי בלאחר מיתה, גם רבותינו מודים דלא אמרינן זמנו מוכיח, וגם לדידהו אינו גט, ואמנם הש"ס ירושלמי סובר כסברת הרמ"ה, משו"ה סמכו להך דרבותינו על הרישא להורות שדוקא בכה"ג דאינו קוצב זמן סברי רבותינו דזמנו מוכיח, אבל בהך דסיפא דקוצב זמן גם רבותינו לא ס"ל להתיר, דבכה"ג גם הם מודים דלא אמרינן זמנו מוכיח, או שיש לומר להיפך, דש"ס דילן סובר כהרמ"ה דבלאחר מיתה מסתבר יותר לומר זמנו מוכיח, ולכן אי הזכירו להך דרבותינו על הרישא, הו"א דרק בכה"ג ס"ל דזמנו מוכיח, אבל בסיפא דמיירי בקוצב לו זמן גם רבותינו סברי דאין אומרים זמנו מוכיח, משו"ה הזכירו זה על הסיפא להורות שאפילו בכה"ג דסיפא בקוצב זמן נמי סברי רבותינו להתיר, וש"ס דירושלמי סובר כרש"י דבקוצב מסתבר יותר לומר דזמנו מוכיח, ואי הוי תני על הסיפא הו"א דברישא לא ס"ל לרבותינו להתיר משו"ה הזכירו להך דרבותינו על הרישא לרבותא, שאפילו בכה"ג סברי נמי דזמנו מוכיח, ולעולם רבותינו ס"ל להתיר בכל אופן, בין בקוצב, בין בלאחר מיתה, ורק כל אחד מהתלמודין רבותא קמ"ל, לבבלי הוי רבותא יותר בקוצב, ולירושלמי רבותא יותר בלאחר מיתה, עכ"פ זה יש להוכיח, דהתלמודין פליגי בסברת רש"י והרמ"ה, אלא דאי דוקא נקטו, אז הבבלי סובר כרש"י והירושלמי כהרמ"ה, ואי רבותא נקטו, אז הוי להיפך, הבבלי כהרמ"ה והירושלמי כרש"י, דאל"ה אין שום טעם לפלוגתת התלמודין בשנוי המקום להך דרבותינו:
ושוב התבוננתי דיש לומר דבעיקר הסברות לא פליגי התלמודין, ושני התלמודין יסברו כסברת רש"י, דבקצב מסתבר יותר להתיר מבלאחר מיתה, וטעם שינוי המקום שבין התלמודין יתבאר לנו בשנדקדק עוד שינוי גדול בעצם הלשון בהך דרבותינו בין שני התלמודין, דאילו בבבלי נאמר, דרבותינו התירוה להנשא, ובירושלמי הוזכר דרבותינו אמרו ה"ז גט, והנה שינוי לשון כעין זה נרגיש גם בין הרישא לסיפא, בש"ס דילן גופא, דברישא לגבי אם מתי נקיט לא אמר כלום, דמשמע שאין בזה אפילו ריח הגט, ואפילו חליצה נמי לא בעי, ואילו בסיפא גבי אם לא באתי נקיט אינו גט, דמשמע שרק לחומרא אינו גט, וחולצת ולא מתיבמת וראיתי בחי' הרשב"ץ שמחמת דיוק הזה כתב באמת, דהכוונה הוא כן, דבסיפא דנקיט אינו גט היינו רק לחומרא דחולצת ולא מתיבמת, ולאפוקי מרבותינו דקאמר, משום דהם התירוה להנשא אפילו לכתחילה. ע"ש שמישב בזה לקושית התוס', והכי מדויק נמי לשון רש"י, דבד"ה אינו גט כתב, ואם אין לו בנים זקוקה ליבם, וכאן פרש"י התירוה להנשא בלא חליצה, ודקדוק הלשון מורה להדיא על דברינו הנ"ל, וכזה י"ל נמי הנ"מ בין לשון הש"ס דילן בהך דרבותינו דהתירוה להנשא, משמע דהוי גט גמור, שאפילו חליצה לא בעי, לבין לשון הירושלמי דקאמרי רבותינו ה"ז גט, דמשמע שרק לחומרא הוי גט, ואסורה להתייבם, אבל חליצה מיהא בעי, ולפי"ז י"ל דבעיקר הסברא סבירא להו לשני התלמודין כרש"י דבלאחר מיתה לא אמרינן כלל זמנו מוכיח, וכדמוכח לשון המשנה דקאמר בזה לשון לא אמר כלום, ובקוצב זמן מסתבר יותר לומר זמנו מוכיח וכדמשמע מלשון המשנה, שגם תנא דמתני' חשש לחומרא בזה לומר דהוי גט כנ"ל, וממילא א"ש שינוי המקום בהך דרבותינו בין שני התלמודין, דאילו ללשון ש"ס דילן, דרבותינו התירוה להנשא, ואפילו לכתחילה, לא קבעוה על רישא דמתני' דאם מתי, דמנ"ל לעשות מחלוקת רחוקה כ"כ בין תנא דמתני' לדרבותינו, דתנא דמתני' יסבור דלא אמר כלום, ואפילו ריח הגט אין כאן לחוש לחומרא, ורבותינו יתירוה להנשא לכתחלה אפילו בלא חליצה, אע"כ דרבותינו פליגי רק על סיפא דמתני' דאם לא באתי, שבזה גם לתנא דמתני' הוי גט לחומרא, דאסורה מיהא להתיבם, ורבותינו סברי דהוי גט גמור בכה"ג, משא"כ ללשון הירושלמי בהך דרבותינו דאומרים ה"ז גט, דמשמע דרק לחומרא הוי גט, אבל חליצה מיהא בעי, לא מצי קבע להך דרבותינו על הסיפא, דהא בסיפא גם תנא דמתני' שאומר אינו גט, היינו נמי רק לחומרא, אבל חליצה מיהא בעי, וא"כ במאי פליגי רבותינו, משו"ה הוכרח לקבוע מקומו על הרישא, דתנא דמתני' סובר התם דלא אמר כלום ואפילו לחומרא לא הוי גט כלל, ע"ז פליגי רבותינו וס"ל דלחומרא מיהא הוי גט אפילו בכה"ג:
ואפשר לי עוד להסביר הדבר ולתת טעם למה שהעליתי בכוונת תנא דמתני', דבלאחר מיתה לא הוי גט כלל ואפילו לחומרא נמי, ובאם לא באתי הוי גט לחומרא וחולצת ולא מתיבמת, דהנה לכאורה תמוה מאוד דעת רש"י דבלאחר מיתה לא אמרינן זמנו מוכיח, והא עיקר פלוגתא דר' יוסי דס"ל זמנו של שטר מוכיח גבי מהיום ולאחר מיתה הוא כמ"ש בב"ב, ועוד שגם טעמו שכתב, דבלאחר מיתה צריך לזמן לברר מתי יחול הגט, הא המיתה עצמה מבררת הזמן, דהיינו שחלות הגט יהיה לאחר מיתתו, ולמה צריך לברורי מזמניה דשטרא, וצ"ל דסברת רש"י הוא דוקא בגיטין, דכיון דתקינו רבנן לכתוב זמן קבוע, והמיתה נהי דמבררת הזמן, מ"מ כיון דאין הזמן קבוע ומסוים, לא הוי כתקון חכמים, וכיון שאסור לשנות מטבע שטבעו חכמים בגיטין, להכי אמדינן כוונת הבעל, דהזמן שנכתב, לאו לשוויה גיטא מההוא יומא קא מכוון, אלא לאכשורי לגיטא שיהיה נכתב כתקון חכמים, אבל כוונתו שיחול רק לאחר מיתתו, ומהזמן אין ראיה, דלאכשורי לגיטא קא בעי, וכסברת מהרש"א שהבאנו לעיל, אבל במתנה דלא שייך האי טעמא, ורק לברור הזמן אנו צריכין לידע מאימת חל המתנה, ושפיר אמרינן דהמיתה מבררת, והזמן דנכתב בע"כ לאקנויי מהיום, והיינו סברת ר' יוסי, דסובר זמן מוכיח, והנה כל זה הוא בלאחר מיתה, דהמיתה עצמה מבררת הזמן, אלא שאין זמנה קבוע ומסוים, ולכן בממון הוי ודאי זמנו מוכיח, ובגיטין הוי ודאי שאין זמנו מוכיח, דאמדינן דעת הבעל שבודאי רוצה לעשות כתקון חכמים, וכיון שזמן שאין מבורר לא הוי כתקון חכמים, בודאי שכוונת הזמן שכתב לא לגרש מעתה, אלא להכשיר הגט שיהיה כתקון חכמים, אבל בקוצב זמן, בזה יפול לנו ספק באומדן דעת של הכותב, כיון שהיה יכול לכתוב זמן לר"ח פלוני, דהוי נמי זמן קבוע ומסוים, ומדכתב זמן דהאידנא הוי דעתו לגרש מהיום, או שמא כתב הזמן בכדי לסמן מתי יחול הזמן די"ב חדש וכסברת הרמ"ה, וכיון שמסופקים אנו בכוונת הבעל, להכי דיינינן ביה כספק גט דחולצת ולא מתיבמת. קצרו של דבר, בתנאי דלאחר מיתה ליכא גבן שום ספק בכוונת הכותב או המגרש, ולכן בממון ודאי דהזמן דהאידנא לא יועיל מאומה, דלסמן ולברר מתי יחול לא שייך הכא, ובע"כ דהזמן נכתב בכדי להקנותו מהיום, ובגיטין הוי ודאי כוונת המגרש לכתוב הזמן בכדי להכשיר הגט וכנ"ל, אבל בתנאי דאם לא באתי, מסופקים אנו בכוונתו, ולכן דיינינן ביה כספק דחולצת ולא מתיבמת, ואיה"נ דבממון הוי נמי דיינינן, בתנאי כזה דהוי ספק, לדון בו ככל הספיקות בדיני ממון, ואע"ג דבחו"מ (סי' קנ"א) מבואר לענין ממון בתנאי דאם לא באתי, דודאי אין זמנו מוכיח, היינו לשיטת הרמ"ה דס"ל שזה אין סברא לומר שיכתוב הזמן דר"ח פלוני ובע"כ צריך לכתוב זמן דהאידנא בכדי לברר זמן די"ב חדש, ורק בגיטין משום חומרא דגיטין חששו לומר חולצת ולא מתיבמת, ועיין בב"ש (אה"ע סי' קמ"ד סק"ד) מ"ש בזה, וכן גם שארי הראשונים הסכימו, דמה דאמרינן בגיטין דחולצת ולא מתיבמת, היינו רק משום חומרא דגיטין וכמ"ש הר"ן בגיטין ס"פ מי שאחזו, והמ"מ בפ"ח מהלכות גירושין ע"ש, ואכן לפמ"ש לענין תנאי דאם לא באתי אפשר שאין חלוק בין ממון לגירושין, והא דאמרינן חולצת, היינו משום דמסופקים בכוונת הבעל, וגם בממון י"ל כן ודו"ק:
וארווחנא ליישב בזה נמי מה שהרעישו הראשונים הנ"ל להקשות מדרב אדרב, דבמס' ב"ב פוסק רב כר' יוסי דזמנו מוכיח לגבי מהיום ולאחר מיתה, ואילו גבי גיטין תקון רב לכתוב מיומא דנן לאפוקי מדר' יוסי, כדאיתא במס' גיטין (דף פ"ה). ולמ"ש א"ש דבתנאי דלאחר מיתה קיימינן, ולכן בממון הוי ודאי דזמנו מוכיח כר' יוסי, ובגיטין הוי ודאי דלא הוי גט וכנ"ל. ודו"ק: