בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין
דף ב.
במתני' שפעמיים בשבת כו'. ולכאורה הוי זה כמוסיף וגורע והיה די באומרו שבחמישי בשבת ב"ד יושבין, ומאי בעי בזה שיושבין גם בשני, ואף שהאמת הכי הוא, מ"מ כאן במתני' הוא שפת יתר, ולא עוד אלא שמגדיל בו המדורה, דקשה קושית הגמרא ותנשא באחד בשבת וראיתי בחדושי הרשב"ץ שהרגיש בזה וכתב לתרץ עפמ"ש לקמן (ד"ו תנוקת שלא הגיעה זמנה לראות דנותנין לה ארבע לילות, והסברא נותנת דכשם שכל ד' לילות תולין להקל בדם בתולים לענין איסור נדה דחמיר, א"כ בפשיטות שאינו יכול לטעון טענת דמים עד לאחר שבעל ד' ביאות, דשמא אכתי לא בעיל שפיר וישנו עדיין בתולים בעולם, וכיון שאסור למיבעל בתחלה בשבת, ובכה"ג שיש טענה ביניהם ואמרינן שעדיין לא בעיל שפיר והוא עדיין כתחלת ביאה ממש, ובהיות כן הארבע לילות כלים בלילה השייך ליום ב', והיינו כוונת התנא דנקיט שפעמיים בשבת כו', דאין לומר שבחמישי בשבת לבד, דא"כ מה מועיל התקנה, הא בלא"ה אינו יכול לטעון לאחר לילה ראשונה כנ"ל, ובהכרח צריך להמתין עד שעברו זמן ד' ביאות, לזה קאמר שפעמיים בשבת כו', וא"כ הוא נכון שנשאת בד', דממ"נ הוא משכים לב"ד, אם בטענת פתת פתוח מיד ביום ה', ואם בטענת דמים כלה הזמן בלילה השייך ליום ב', ומשכים מיד לבי"ד, עכ"ל, ודבריו תמוהים מגמרא ומסברא, דמ"ש דאינו יכול לטעון טענת דמים עד שיעברו ד' ביאות, וכשם שהיכא דמצא דם בד' לילות תלינן בדם בתולים, כן היכא דלא מצא דם תלינן בלא בעיל שפיר, לא מסתבר כלל לומר הכי, דבשלמא היכא דמצא דם בכל הבעילות, ולענין לתלות שכל הדמים הללו דם בתולים הם, ולא דם אחר, שפיר שייך הגבול דארבע לילות, דאמרינן עד ד' לילות לא חיתה המכה עוד, ובבעילות הראשונות לא השיר כל הבתולים עד ד' ביאות, שאז כבר כלו כל הבתולים וא"א לתלות עוד יותר, אבל היכא דלא מצא דם, ולענין לתלות שמא לא בעל עוד בעילה כזו שיש בכחה להשיר הבתולים, מה שייך ע"ז גבול ושיעור דד' לילות, דממ"נ אם לא בעל בעילה גמורה, אפילו כמה לילות נמי יעברון, דבלא בעילה גמורה לא ישיר הבתולים, ואם הבעל אומר שבעל בעילה גמורה, א"כ כ"ש שבבעילה הראשונה היה בנקל יותר להוציא דם, ואם לא נאמין לבעל שאומר דבעל בעילה גמורה אלא תלינן דשמא לא בעיל שפיר, אין שום סברא לתת ע"ז שיעור דד' לילות, ועוד שדבר זה נסתר מן הש"ס דנדה (דס"ד דקאמר התם בעל ולא מצא דם ואח"כ בעל ומצא דם לא תלינן בדם בתולים, דאם איתא דהוי דם בתולים מעיקרא הוי אתי ולא תלינן בהטיה, הרי להדיא דבבעל ולא מצא דם לא תלינן שמא לא בעיל שפיר, ואפילו הדמים האחרים שתמצא אח"כ לא תלינן שוב בדם בתולים:
ובעיקר קושיתו נ"ל ליישב, דהנה כבר טרחו רש"י ותוס' ליישב, דמה הועילו בתקנתן באשת ישראל כיון דאיכא ס"ס גבייהו ולא מיתסרו, והתוס' כתבו שבאמת באשת ישראל אין שום תועלת, ורק כיון דהוצרכו לתקן באשת כהן תקינו גם באשת ישראל, ויש עוד להוסיף על דבריהם, דאם לא היינו מוצאים באשת ישראל שום תועלת מהך תקנתא, לא היו קובעים בה יום משום אשת כהן, אלא משום דבאמת גם בשארי נשים יש תועלת מהך תקנתא, דהא בע"כ טעמא דמתני' לאו משום טענת בתולים לחוד הוא, דאי משום טענת בתולים היה יכול לישא גם ביום ראשון, ובע"כ דיש גם טעם אחר לזה, והוא טעם דשקדו וברכה וכמ"ש לקמן בגמ', וטעם זה שייך בכל הנשים, ונהי דמשום שקדו וברכה לחוד לא היו קובעים יום וכמ"ש הר"ן, מ"מ השתא שהוצרכו לקבוע יום באשת כהן ובקטנה משום בתולים, קבעו נמי בכל הנשים משום שקדו וברכה, והיינו כוונת התנא במתני' במה דנקיט שפעמיים בשבת, שלא יקשה מאיזה טעם קבעו בכל הנשים להנשא ברביעי כיון שאצלם אין שייך טעם דבתולים, ולזה מתרץ שפעמיים בשבת בתי דינין יושבים. לרמז שמזה מוכרח בע"כ שיש טעם אחר זולת טעם דבתולים, דאל"ה למה לא קבעו ביום ראשון, וע"כ דהיינו משום דאיכא נמי טעם דשקדו, וטעם זה שייך נמי בכל הנשים:
ברש"י ד"ה ליום רביעי. תקנת חכמים היא שתנשא ברביעי, ע"כ. נראה כוונתו, דמלישנא דמתניתין דקתני "ליום רביעי" משמע שבליל ג' השייך ליום רביעי נמי מותרת להנשא, דאי דוקא ביום רביעי גופא, הו"ל למיתני ביום רביעי וכמו שהוא באמת בירושלמי ובאלפס כאן, אבל לשון ליום רביעי, משמע בלילה השייך ליום רביעי. ובאמת א"א לומר כן שתהא מותרת להנשא גם בליל השייך ליום רביעי, דבזמן רב כזה ודאי שייך איקרורי דעתא, דע"כ לא קא מיבעי לקמן דף ה', בנשאת ברביעי אי חיישינן בהאי פורתא לאיקרורי דעתא, היינו משום דליכא שהות כ"כ, אבל מליל שלישי ודאי איכא איקרורי דעתא וכמ"ש להדיא בר"ן ע"ש, דאל"ה הו"ל למיבעי גם בנשאת בליל שלישי, אלא ודאי דבזה שייך איקרורי דעתא, ולזה בא רש"י לתרץ, תקנת חכמים הוא שתנשא "ברביעי" פי' ברביעי דוקא ולא בליל השייך לרביעי כדמשמע מלישנא דמתני', ולישנא דמתני' לאו דוקא, ורק איידי דנקיט באלמנה "ליום חמישי" דהתם הוי דוקא "ליום" כמו שאכתוב בסמוך, נקיט נמי לגבי בתולה הכי:
ובזה יש ליישב נמי כוונת רש"י במ"ש שפעמיים בשבת אבתולה קאי, אשר כבר הרבו המפרשים לדבר מזה, דהנה באמת לאו בכל אלמנה ליכא טענת בתולים, דבאלמנה מן האירוסין ודאי שיש לה טענת בתולים, ואפילו באלמנה מן הנשואין נמי משכחת שיהא שייך טענת בתולים, כגון בנכנסה לחופה ולא נבעלה, דהיא בכלל בתולה, דדוקא באלמנה שהיא בעולה אין לה טענה הזאת, ולא באלמנה שעדיין בת ולה היא, וכמו שדייק לשון הרמב"ם והשו"ע אה"ע (סי' ס"ד) ששינו לשון המשנה וכתבו והבעולה ביום ה', ואע"ג דלקמן (דף י"א) קתני במתני' דנכנסה לחופה ולא נבעלה אין לה טענת בתולים, היינו דוקא לענין הפסד הכתובה, אבל לענין לאוסרה על בעלה יש לה טענה הזאת וכמ"ש לקמן (דף י"ב) ניחוש שמא תחתיו זינתה, וכ"כ התוס' לקמן (ד"ט ע"ב) בד"ה אבל בגליל, וגם מרש"י דלקמן (דף י' ע"ב) במתני' משמע כן ולפי"ז שייך טעם דמתני' גם על אלמנה, דהיינו באלמנה שהיא בתולה עדיין, והיינו כוונת רש"י במ"ש אבתולה קאי, דהנה זה ודאי שטעם דמתני' קאי גם על אלמנה, דאל"ה יקשה שפתח בתרי דינים, בתולה ואלמנה, ואינו מסיים כ"א טעם דבתולה, אלא ודאי שטעם דיהא משכים לבי"ד קאי גם על אלמנה. ובאשר לכאורה לא שייך טעם זה על סתם אלמנה, משו"ה פרש"י דאבתולה קאי, כלומר על אלמנה שהיא עדיין בתולה, שגם אצלה שייך טעם המשנה, ואע"ג דלטעם זה היה לן לומר דגם באלמנה תנשא ברביעי, ולא בליל חמישי כבתולה, אכן עיקר הטעם דבתולה הוא ברביעי ולא בליל חמישי כתבו התוס' דשמא אגב תיגרא וטרדות נשואין יומשך הדבר ולא יוכל לבעול באותו לילה, וזה לא שייך כ"א בשמחת נשואין של בתולה, אבל באלמנה שאין השמחה גדולה כ"כ לא שייך לטעם זה וכמ"ש המפרשים, להכי תנשא בליל חמישי:
ובזה א"ש מה שקשה טובא על בבא דסיפא שכתב ואלמנה ליום החמישי, דמשמע שתנשא בליל ד' השייך ליום ה', והא טעם האלמנה מפורש לקמן (ד"ה ע"א) שהוא משום ברכה דאדם, והבעילה צריכה להיות ביום ששי, א"כ איך יהיה החופה בליל ד' השייך לה', הא יוכל להיות שגם הבעילה תהיה באותה לילה גופא, דבאלמנה ליכא טורד, ואפי' בבתולה אין זה מן הנמנע שהבעילה תהיה באותה לילה גופא וכ"ש באלמנה, ולא יהיה כתקון חכמים, ועו"ק דלקמן בברייתא דבר קפרא תני להדיא ואלמנה בחמישי, ולא קתני ואלמנה ליום החמישי, ולמה שינה בברייתא מלשון המשנה, ולפמ"ש א"ש דבמשנה דהכא מיירי באלמנה שהיא בתולה עדיין, שאצלה שייך טעם דטענת בתולים, להכי בע"כ שתהיה החופה בליל חמישי, והבעילה תהיה באותה לילה גופא, ולקמן בברייתא שמיירי באלמנה בעולה, שאצלה אין טעם כ"א משום ברכה, להכי דייק למיתני בחמישי שהיא אסורה ודאי להנשא בליל חמישי, ויתורץ נמי הקושיא דלעיל ששנה גם בבתולה ליום רביעי, דלשון זה הוא דלא כהלכתא, דבאמת בתולה אינה מותרת להנשא כ"א ביום רביעי ולא בליל רביעי, וכמ"ש בשם רש"י, אלא דנקיט לשון זה משום סיפא דאלמנה, ומשו"ה לקמן בדף ה' שנקט באלמנה בחמישי, נביט גם בבתולה ברביעי כפי האמת, ואין להקשות דלמה לא זכר במתניתין הדין דאלמנה בעולה שתנשא בחמישי גופא די"ל משום דטעם דאלמנה כזה שהוא משום ברכה, והך טעמא לא קביעי, דהיכא דלא איכפת ליה ברכה, או שהוא אדם בטל, נושא את האלמנה בכל יום כמ"ש בגמ' לקמן, ותנא דמתני' לא נקיט אלא דינא דקביעי וקיימי, ועיין בר"ן שהביא נמי תירוץ כזה ודחה אותו, דבשלמא אי לא הוה תני דינא שפיר קאמרינן משום דלא קביעי לא תני ליה, אבל כיון דדינא תני אע"ג דלא קביעי אמאי לא תני ביה טעמא ע"ש, וכל זה להבנתם דאלמנה דמתני' היינו אלמנה שהיא בעולה, דטעמה הוי משום ברכה ושקדו, להכי שפיר קשיא ליה להר"ן, אכן למ"ש דאלמנה דמתני' היינו אלמנה שהיא בתולה וטעמם משום טענת בתולים, אבל אלמנה בעולה לא תני כלל, משום דכיון דלא קביעי לא נקיט לא דינא ולא טעמא, ולפי"ז יצא לנו הדין דבתולה דוקא ביום רביעי ולא בליל ג' השייך לרביעי, ואלמנה שהיא בתולה ליום חמישי, היינו ליל השייך ליום חמישי, ומשום דאצלה לא שייך טורד, והיינו אלמנה דמיירי במתני', ואלמנה בעולה ביום חמישי ממש, והיינו אלמנה דמיירי בברייתא דבר קפרא, ויתורץ כל שינוי הלשונות שבין מתני' לברייתא דלקמן, וגם מהכא על רב אלפס, וכן כל הדקדוקים שברש"י מתורצים בדרך זה ודו"ק:
בגמ' שקדו חכמים כו' לפיכך חלה הוא כו' אינו מעלה לה מזונות. והקשו המפרשים איך יליף משקדו לחלה, הא י"ל שדוקא בשקדו שהעיכוב הוא משום גרמא דידה להכי פטור ממזונות אבל בחלה הוא שהעיכוב הוא משום גרמא דידיה שפיר חייב במזונות עיין במהרש"א ומהר"ש. ונ"ל ליישב עפמ"ש המפרשים שטעם דשקדו שיהיה טורח בסעודה ג' ימים, לא היה כוונת המתקנים בכדי שהסעודה תהא גדולה ותתרבה השמחה, רק לכוונה אחרת נתקנה, דאחרי שתקנו חכמים שהבעילה תהא ביום כזה שיכול לילך תיכף לבי"ד, ואם כי בצד אחד תקנו בזה, שאם באמת זינתה לא יתקרר דעתו, בכ"ז מתייראים היו לקלקול בצד השני, היינו שלא יצא לריב מהר, ופן ע"י שנאה שיש לו עליה, או שהדבר אינו ברור אצלו כ"כ ילך לבי"ד ויטעון, לזה תקנו שעכ"פ יטרח ג' ימים בסעודה, ומשום שיחוס להפסיד סעודה גדולה כזו שטרח עליה ג' ימים, לא ילך לבי"ד כ"ז שלא יהיה ברור לו שבאמת מצא פתח פתוח וכמ"ש לקמן (דף י') חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה, ומיושב בזה קושית מהרש"א, דלמה הוצרכו לשקדו ג' ימים ולא היה די בשקדו יום אחד, ואח"כ ממילא שלא יוכל לישא עוד עד יום רביעי מחמת טענת בתולים, דלמ"ש דוקא בסעודה שטרח עליה ג' ימים יחוש להפסידה, ולפי"ז י"ל דעיקר שקדו לאו משום גרמא דידה הוא, ורק משום שחששו שמא יצא לריב בחנם, וא"כ רק שלא יצא מכשול מתקנתם תקנו כן, ולא משום שדאגו לטובתה, והוי זה כגרמא דידיה, ושפיר ילפינן חלה הוא מכאן: