בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין
דף צ.
במשנה ב"ש אומרים לא יגרש אדם את אשתו מצא בה ערות דבר, והירושלמי הקשה דלב"ש אמאי איצטריך קרא דלא יוכל בעלה אשר שלחה לשוב לקחתה תיפוק ליה דבלאו הכי אסור להחזיר סוטתו כיון שיש עדים, ומשני לעבור בלאו, והובא כאן בתוס' ע"ש. והנה רעק"א בגהש"ס והקשה פ"ז וז"ל היאך חל איסור תחזיר גרושתו על איסור סוטה בלא בולל ומוסיף ולומר דהוי גזה"כ הנ"ל זה הא יש לומר דצריך קרא להיכי דבאו עדי הזמה והזימו למרי טומאה ע"ש שהניח בצע"ג. ולענ"ד לא אבין קושיתו, ובעיני אפילו עיון קטן לא נצרך בזה, דהא כשיוזמו העדים נמצא גט בטל, כיון דאנן סהדי שלא גירשה כ"א משום שהעדים העידו שזינתה, הוי כאילו אמר בפירוש בשעת הגירושין שמשום זה הוא מגרשה, ואע"ג שלא התנה בפירוש כן בתנאי כפול, פ"מ הא כתבו התוס' בקדושין (דמ"ט ע"א) דדברים שאנן סהדי לא בעינן תנאי כפול. ואין לך אנן סהדי יותר מזה כיון שהדין הוא שאסור לנפשה בלא ערות דבר, וכיו"ב כתב בתשובת נו"ב (סי' י"א) דכל היכי שגירשה עפ"י הוראת הרב שאמר לה שמחויב לגרשה, הוי זה עדיף מכפליה לתנאי, וא"כ כשהוזמו אח"כ העדים נמצא הגט בטל, וקדוש השני לא תפסי כלל, והויא כאילו זינתה עם אחר דלא נאסרה בזה לראשון, דוהלכה והיתה לאיש אחר כתיב, הוויתה היינו קדושין אוסרתה ולא זנות, וכמבואר במשנה (סוטה די"ח) וביבמות (די"א פ"ב). וא"ר היכי אפשר לאוקמי קרא דלא יוכל להחזירה כשהוזמו, הא בכה"ג לא נאסרה, וגדולה מזה נראה להיפך, דאדרבה אי נימא בכה"ג שהוזמו העדים כ"ש דאסורה לראשון משום סוטה, דהא היא בעצמה יודעת האמת ששקר ענו בה העדים, וכי באמת טהורה היא, והגט הוא רק בטעות, מפני הגדת העדים. א"כ אסורה היתה להנשא לשני, כיון שיודעת שהגט בטל ואשת איש גמורה היא, וכשזינתה ברצון עם בעלה השני הוית סוטה גמורה לגבי ראשון, ומה שהקשה עוד, היאך חל איסור מחזיר גרושתו על איסור סוטה, זה גרם לו נוסחת התוס' שבירושלמי כחוב לעבור בשני לאוין, אבל באמת כבר קדמוני להראות שט"ס הוא בתוס', דהא בסוטה ליכא שום לאו, והגרסא הוא בירושלמי, לעבור בלאו, והסופר הוא שטעה להרחיק הב' מן התיבה, ודוחה כאילו כתוב ב' לאוין, ומפורש כן בירושלמי עיי"ש היטב, וא"כ אין שום מקום לקושיתו
והנה הפר"ח (אה"ע סי' קי"ט) הקשה דלב"ש איך מתפרש קרא דלא תמצא חן בעיניו, דהא אפילו מצאה חן בעיניו, כיון דמצא בה ערוה דבר מחויב לגרשה עפ"י דין, כיון דמיירי בעדים, כמפורש בגמ', ונ"ל מכאן ראיה למ"ש האגודה, הביאו הרמ"א שם, דלא פליגי ב"ש וב"ה אלא לענין לגרשה בע"כ, אבל מדעתה שרי בכל ענין, והיינו דמרמז קרא דאם לא תמצא חן בעיניו, פי' ומגרש בע"כ הוא דבעינן ערות דבר דוקא, משא"כ אם סבת הגירושין אינו מחמת שלא מצאה בעיניו לבד, רק שמגרשה מדעתה. אפילו בלא ערות דבר נמי שרי ודו"ק:
שם בגמרא הייתי אומר משום דבר תנשא לאחר ומשום ערוה לא תנשא לאחר, ולכאורה קשה דאי נימא דמשום ערוה אסורה לכל, א"כ למה לי ונטמאה ונטמאה. לדרשה דכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל. הא משום ערוה אסורה לכו"ע נמי ולאו דוקא לבועל, ואין לומר דמהו דתימא בסוטה שאינה רק ספיקא אינה אסורה רק לבועל לחוד. דהא בסוטה משה בה הכתוב ספק כודאי ואסורה בודאי על שניהם לא מטעם ספק, כמבואר כמה פעמים בש"ס, ועיין בתוס' סוטה (דכ"ח ע"א) ד"ה הם ת"ל ולכן נ"ל דהנה הא דאסורה לבועל, היינו נמי כסהבועל והאשם אומרים שלא נטמאה, מ"מ כמו שאסורה לבעלה, אסורה נמי לבועל. אך שהם יודעים האחת שטהורה היא מ"מ הכתוב הראה בודאי, והוי כודאי איסור, ולא מהני:
אפילו חזקת טהרה כמבואר בתוס' שה דכל זמן שלא נבדקה בבירור ה"ז טהורה ודאי, ועיין ח"ש במנחת חנוך (מצוה שס"ה) ולפי"ז אתי שפיר דבלא קרא דנטמאה הוה אמינא אע"ג דלכו"ע אסורה, היינו משום שהם אינם יודעים עם מי האמת ועל כל העולם להחזיקה לודאי זינתה, ומשו"ה אסורה, משא"כ לבועל גופא שיודע בבירור שטהורה היא. וגם האשה יודעת בנפשה שלא נטמאה, ומשו"ה הוה אמינה דלדידיה שריא כיון דאומר ברי לי שלא נטמאה וכמבואר בפ"ב דכתובות דמותרת להנשא לאחד מעדיה שאומר ברי לי עיי"ש, ומשו"ה הוצרך הכתוב לכתוב ונטמאה, דאפ"ה כיון שאסורה לבעל, אסורה נמי לבועל אע"ג שאומר ברי וזה ברור:
שם בגמרא א"ל רב פפא לרבא לא מצא בה לא ערוה ולא דבר מהו א"ל מדגלי רחמנא גבי אונם. הפנ"י הקשה דהא רבא גופא אומר במס' תמורה דכל מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, והכא קאמר מאי דעבד עבד, ומכח זה חידש דדוקא היכי שאמרה התורה בלשון לאו הוא דאמר אי עביד לא מהני, משא"כ הכא בלא מצא בה ערוה אין כאן לאו, ולכן סובר דמהני, והנה הנו"ב והחת"ס הרעישו עליו, ראי נימא לחלק בזה מאי פריך בתמורה מתורם ממין על שאינו מינו וכן מתורם מרעה על היפה, והלא הני עשה נינהו. אע"כ שאין לחלק בין לאו לעשה, ואמנם בחדושינו לעיל (דל"ח ע"ב) הבאתי תירוץ לקושיא זאת, ועיין מה שכתבתי שם להעיר גם משחרור עבד שאינו כ"א בעשה:
שם ברש"י ד"ה לא יוכל לשלחה כל ימיו וז"ל ואמרינן כו' דהאי כל ימיו קרא יתירא הוא ובא ללמדך לא יוכל לשלחה ואם שלח לא יהא בשילוחה כל יחיו שב"ד כופין אותה להחזירה ואינו לוקה על שילוחו שנתקו הכתוב לעשה של עמוד והחזר מכלל דלכל המגרשים אינם בעמוד והחזר דאי כל מגרשי נשותיהם בעמוד. והחזר לחה לי לאגלויי בהאי עכ"ל, ומתבאר כוונתו וכיון דחזינן דבכל מקום שהדין שלא יגרש כגון באשה דעלמא בלא ערות דבר לב"ש, ובלא דבר לב"ה בעמוד והחזר קאי. א"כ למה לי לאגלויי באונס קרא מיוחד, דהא בכל מקום שלא יגרש כך הדין, והנה בפירושא דמילתא במה דאמרינן לאו הניתק לעשה אין לוקין, מצינו בזה מחלוקת הראשונים, דעת התוס' הוא שדוקא היכי דניתקה התורה בהדיא לאו הזה לעשה הוא דאין לוקין, אבל אם לא ניתקה להדיא, אע"ג שמצד הדין הוא מנותק, לא מיקרי לאו הניתק, דכן מתבאר מדבריהם במס' ב"מ (דס"א ע"א) בד"ה לעבור בשני לאוין, שהקשו שם דלוקמיה בגזל גופא ולעבור בשני לאוין, ותי' משום דלא לקי אלאו דגזל ע"ש. ולפי"ז צריך לומר דהתוס' סברי דאריבית ואונאה לקי שפיר, דאל"ה מאי פריך הש"ס התם ולוקמיה אריבית ואונאה, כיון דגם בהם לא מלקינן אע"כ דסברי דאריבית ואונאה שפיר מלקינן, ולא מיקרי זה לאו הניתק לעשה, אע"ג דחייב לשלומי מדינא, אפ"ה כיון דהתורה לא ניתקה בהדיא להחזיר האונאה והריבית, כחו שניתקה בגזל והשיב את הגזילה, לא מיקרי זה לאו הניתק. ואמנה דעת הרמב"ם הוא, דכל היכי שמצד הדין הוי מנותק, אע"ג שבהדיא לא ניתק, הוי זה נמי לאו הניתק, ובפרק (י"ח מהלכות סנהדרין) כתב. דכל לאוין הניתן לתשלומין פטור מחלקות, וגם בריבית ואונאה אע"ג דלא ניתקה התורה בהדיא אפ"ה כיון דחייב בתשלומין פטור ממלקות, ובחבורינו לב"ת שם במקום הארכנו הרבה בזה עיי"ש היטב. ומן הסוגיא דלפנינו יש להביא ראיה משמה לשיטת הרמב"ם, דאו כשיטת התוספת דלאו הניתק לעשה לא מיקרי כ"א היכי דניתקה בהדיא, א"כ מה פריך הש"ס כאן למה לי קרא דכל ימיו לגבי אונס, כיון דכל מגרשי נשותיהם שלא כדין בעמוד והחזר קאי, ממילא הוי ידעינן באונס נמי, הא שפיר צריך קרא דכל ימיו לנתק את הלאו דלא יוכל לשלחה, דלא יהא לוקין עליו. ואי לא הוי כתיב כל ימיו בהדיא, אע"ג דמצד הדין בעמוד והחזר הוא, כמו כל מגרש שלא כדין, אפ"ה הוי לקי על לאו דלא יוכל לשלחה, דלא מקרי לאו הניתק כיון שלא ניתקה בהדיא, ודמיא לאונאה דלא הוי לאו הניתק, אע"ג דחיוב בתשלומין וכנ"ל, ומש"ה איצטריך לכתוב בהדיא כל ימיו לנתוקי ללאו, ומאי פריך. אע"כ כשיטת הרמב"ם, דכל היכי דמצד הדין הוי מנותק אע"ג דלא ניתקה בהדיא נמי לאו הניתק הוא דמיקרי, וא"כ שפיר פריך כל ימיו למה לי, דהא אפילו אי לא כתיב קרא, מ"מ כיון דמצד הדין בעמוד והחזר קאי, כמו כל מגרש שלא כדין, הוי לאו הניתק, ושפיר פריך קרא דכל ימיו למה, ולפי"ז יהיה קשה מכאן טובא לשי' התוספת:
ואמנם שוב התבוננתי דהתוס' לשיטתייהו יש ליישב שפיר. דהנה בהך דאונס בע"כ דמיירי שגירש בלי ערות דבר. דאי בערוה הרי אינה אשה הראויה לו ואסור לקיימה, וע"כ בלי ערות דבר. וא"כ יקשה למה לי קרא דולו תהיה לא יוכל לשלחה כלל, דבאונס אסור לגרשה, והא כל אשה נמי אסור לגרשה בלי ערות דבר, דבקרא דגירושין מפורש כתיב כי מצא בה ערות דבר. ובלא ערוה אסור לגרשה, וכי תימא דקרא דלא יוכל לשלחה קאי לאסור באונס באיסור לאו, דבכל הנשים ליכא לאו ובאונס אתא ללאו, הא שיטת התוס' בב"מ שם, דלא שייך לאוקמי בלאו כ"א היכי דחייב מלקות, אבל היכי דלא שייך מלקות כגון בגזל דניתק לעשה. אין שייך לומר דלוקמי בלאו לענין חומר האיסור בלבד, וא"כ כיון דגה באונס דכתיב מפורש לא יוכל לשלחה, אפ"ה לא לקי עליו משום דהתורה ניתקה לעשה דכל ימיו, וכיון דסוף סוף לא מלקינן. א"כ לפה לי לכתוב כלל קרא דלא יוכל לשלחה, ולנתקו בתר הכי לעשה דכל ימיו, לא לכתוב כלל הלאו דלא יוכל, ולא יהיה צורך שוב לנתקו. ואפ"ה איסורא הוי ידעינן מקרא דמצא בה פרות דבר. דמשמע הא בלא ערוה אסור לגרש, ובשלמא אם היה אמרינן דאפילו היכי דלא לקי שייך נמי לאוקמי בלאו לענין חומר האיסור, א"כ שפיר הוי צריך קרא דלא יוכל לשלחה, לאשמועינן דבאונס הוי נמי לאו, ובשארי הנשים אינו כ"א עשה, ובאונס הוי לאו, וממילא הוי צורך נמי לכתוב כל ימיו לנתוקי לאו הזה לעשה,. דלא לילקי עליו, דאי לא הוי מנתקי בהדיא הוי לקי עליו אע"ג דבעמוד והחזר קאי, לשיטת התוס' דכל היכי דלא ניתקה בהדיא לא הוי לאו הניתק. אבל לשיטת התוס' דהיכי דלא לקי לא שייך לאוקמי בלאו, וכיון דסוף סוף לא לקי בלאו דלא יוכל לשלמה כיון דהתורה ניתקה אותו, א"כ קשה דלא לכתוב לא הלאו ולא הניתוק דכל יחיו, ואיסורא בעלמא הוי ידביק סקרא דכי מצא בה ערות דבר ומדכיב קרא זה מכלל דבשארי נשים לאו בעמוד והחזר קאי, ושפיר הוצרך קרא באונס דמחויב כל ימיו להחזירה, ולפי"ז לשיטת התוס' לא יהיה ההוכחה מכח קרא דכל ימיו, דודאי אי הוי כתיב לא יוכל לשלחה, ממילא מוכרח בע"כ לכתוב נמי כל ימיו בכדי לנתוקי לעשה בהדיא, דאל"ה לא מיקרי לאו הניתק לשיטת התוס', אלא ההוכחה היא למה הוצרך ללאו דלא יוכל לשלחה, ואמנם כ"ז הוא לשיטת התוס' דהיכי דלא לקי לא שייך לאוקמא בלאו, משא"כ לשיטת הרמב"ם דמוכרח להדיא דאפילו היכי דלא שייך מלקות, אפ"ה שייך נמי לאוקמי בלאו לענין חומר האיסור, דהא לשיטתו דאונאה הוי נמי לאו הניתק ואין לוקין אליו, ואפ"ה מוקמינן קרא דלא תגזול באונאה ולעבור בשני לאוין, הרי להדיא דאפילו היכי דלא לקי שייך נמי לאוקמא בלאו, וא"כ אי אפשר לפרש כאן דהקושיא הוא, דלמא קרא דלא יוכל באונס ותיפוק לוה דבשארי אנשים נמי הוי הדין כן, הא שפיר איצטריך לאוקמי באונס בלאו, אע"כ דהקושיא הוא דלמה קרא דכל ימיו, והא קשה דלמה לנתוקי, ובע"כ יהא מוכח מינה דאפילו היכי דלא ניתק בהדיא נמי הוי מנותק, ולכן אין צורך לנתוקי בהדיא. דבלא"ה נמי הוי ידעינן דלא לקי, כיון דגם בכל הנשים דעלמא בעמוד והחזר, ומוכח אפוא שיטת הרמב"ם דאפילו אין מנותק בהדיא נמי לאו הניתק הוא דמיקרי:
תבנא לחזור על כל דברינו: דהתוס' ורמב"ם לשיטתייהו אזלי, דלשיטת התוס' דדוקא גזל הר לאו הניתק משום דניתקו בהדיא, אבל אונאה דלא נתקו בהדיא לא הוי לאו הניתק ולקי עליו. ממילא מוכת דדוקא היכי דלקי שייך לאוקמי בלאו. ומשו"ה כי מוקי בריבית ואונאה ולעבור בב' לאוין הוי ניחא, כיון דלקי עליהם, ולכן לשיטתם אי אפשר להקשות כאן, רמאי מוכיח מדאיצטריך קרא דכל ימיו, הא בעינן לקרא בכדי לנתק הלאו, דלשיטתם לא יהיה ההוכחה מקרא דכל ימיו, כ"א מעיקר קרא דלא יוכל לשלחה, דכיון דסוף סוף לא לקי בלאו הזה, ואין בו כ"א איסורא גרידא, ואיסורא הוי ידעינן מקרא דכי מצא בה ערות דבר, דאין לומר דאיצטריך ללאו, כיון דסוף סוף לא לקי מה איכא בין איסור לאו לעשה, דלענין גודל האיסור לא שייך לאוקמי בלאו לשיטתם, אכן לשיטת הרמב"ם דלאו דאונאה הוי נמי ניתק, אע"ג דאין מנותק בהדיא, כיון דמצד הדין ניתן לתשלומין לאו הניתק הוא ולא לקי, ולפי"ז כי מוקמינן נמי בריבית ואונאה ולעבור בב' לאוין מוכח, מזה דאפילו במקום דלא לקי שייך לאוקמי בלאו משום חומר האיסור. וממילא אי אפשר לפרש כאן דהקושיא הוא לחה כלל קרא דלא יוכל לשלחה באונס, הא שפיר איצטריך לאיסור לאו, ובפ"כ דהקושיא הוא למה לי קרא דכל ימיו. ואי ניחא כשיטת התוס' דלאו הניתק לא הוי כ"א היכי שניתקו בהדיא, א"כ איצטריך לכל ימיו לנתוקי ללאו, אע"כ מוכח כשיטת הרמב"ם דאפילו כשאין מנותק להדיא נמי הוי ניתק, וא"כ גם לנתוקי אין צורך, דבלא"ה הוי מנותק כיון דבכל הנשים בעמוד והחזר ודו"ק היטב:
והנה שוב ראיתי בב"ש אה"ע שהקשה, דלב"ש דכופין שלא לגרש בלי ערות דבר, קרא דלא יוכל לשלחה למה לי, ובס' תפ"י דחה קושיתו. דהא יש לומר כמו שמשני בירושלמי אהא דלא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה לעבור בלאו הוה"ד הכא ע"ש, ולפי מה שכתבתי אין זה שום דמיון לההיא דירושלמי, דבלאו דלא יוכל לשוב לקחתה שהוא לאו דלקי עליו, דהא לא ניתק, שפיר מצי למימר לעבור בלאו, משא"כ לאו דלא יוכל לשלחה דלא לקי עליו משום דניתק לעשה, לא שייך לומר לעבור בלאו. כיון דסוף סוף לא לקי, ומ"ש הוא דאכתי איצטריך לאשת כהן דלוקה ואינו מחזיר, דהא לב"ש בלא"ה אסורה לכהן משום לאו דזונה וכמ"ש הפנ"י ע"ש:
שם בגמרא אם לבו לגרשה והיא יושבת תחתיו ומשמשתו מהו. ואין להקשות דמאי קא מיבעי ליה. הא בפירוש תניא בברייתא ליבמות דל"ו) לא ישא אדם ידעתו לגרשה, דהתם מיירי דמתחלה כשהוא נושא אותה ואין בלבו עוד שום טינא עליה, לא ישא אותה אם דעתו לגרשה, דלכתחלה מילתא דפשיטא הוא שאינו רשאי לעשות כן וכדדייק לישנא דברייתא לא ישא אשה ודעהו לגרשה, הרי להדיא דמיירי מתחלה בשעת נשואין, משא"כ כאן דמיירי שמתחלה נשא אותה אדעת לדור עמה, ודק אח"כ לא מצאה חן בעיניו ורוצה לגרשה, והוה אמינא דכיון שכבר אשתו היא, לכן אע"ג דבלבו לגרשה רשאי לדור עמה עד שיספיק לגרשה, והיינו דקא מיבעי אם בכה"ג אמינא דאסור שוב לדור עמה משנתן דעתו לגרשה, או כיון שכל זמן שלא גירשה אשתו היא לכל דבר, רשאי גם לדור עמה, ופשוט דאפילו בכה"ג אינו רשאי וק"ל ואחרי כתבי זה מצאתי בפר"ח אה"ע (סי' קי"ט) שכתב כן. ות"ל שכונתי לכונתו הגדולה:
המקום יעזרנו לכוון תמיד ע"ד אמת.
סוף הספר