אור ברסלב

בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין

דף פו.

דף פה:

בגמרא לאפוקי מדבעי מיניה רבא מר"נ דאמר היום אי את אשתי, עיין פרש"י שלא להוציא לעז על הגט, והרמב"ם כתב הבעיא דהוי ספק גירושין, ותמהו עליו דהא לעיל איפשטה הבעיא כיון דפסקה פסקה, ופשוט נראה כוונתו, דלא נתכוון לומר שאכתי הבעיא קיימת, אלא דכיון דנפיל בה ספיקא, ונהי דאיפשטא, מ"מ כיון שנולד בזה ספק, בעינן לאפוקי נפשין משום ספק שנפל, אע"ג דאין ההלכה כן, וכמ"ש רש"י בד"ה מיומא ע"ש, וה"נ גבי ולעלם, כיון דנפיל בה ספק אע"ג דאיפשטא, משגחינן בזה כדי שיצא הדבר בהיתר גמור, ולא יצא שום לעז פסול על משפחות ישראל:

ברש"י ד"ה ומן ערורי, שלא חטא להיות מוכתב כו' שאם היה מוכתב כו' מקתו בטל. יש לדקדק דמעיקרא כתב שלא חטא להיות מוכתב כו', והוי ליה לומר ג"כ שאינו מוכתב כו' שאם היה מקחו בטל, ולכן היה נ"ל דכוונת רש"י בזה ליישב קושית התוס' עליו כאן ובכמה דוכתי, דפי' הנהו קלא אית להו וסביר וקביל, ואילו בהמוכר פירות אמרינן בהדיא דהוי מקח טעות, וכפרש"י גופי' כאן דהוי מקח טעות, לזה הוסיף ליישב, דמה דאמרינן דהוי מקח טעות, היינו כשכבר הוא מוכתב ממש, שנגמר דינו להריגה, אבל היכי דלא נגמר דינו עוד, רק יצא עליו ערעור על חטא שחטא, שעי"ז יוכל להיות מוכתב. בכה"ג אי אפשר לומר דמקחו בטל, דטעמא מפרש התם רשב"ג משום דגברא קטילא הוא, וזהו דוקא אם כבר נגמר דינו, אבל היכי שחטא בחטא כזה, ולא נגמר דינו עוד. אי אפשר לחשבו לגברא קטילא ולשוויה מקח טעות, ולכן בכה"ג אמרינן להיפך, דכיון דקלא איתא אמרינן דסבור וקביל, ומשו"ה הוצרך לתקוני לכתוב בשטר וביני שיהא נקי מכל ערעור. גם שלא חטא, דאי לא כתוב הכי בשטר ונמצא בחר הכי שחטא חטא כזה אין המקח נתבטל, דאמרינן סבור וקביל, וזהו שדקוק רש"י שלא חטא להיות מוכתב, בזה הוא דצריכין לתנאי שבשטר דוקא, ואי לא התנה בפירוש אמרינן דסבור וקביל, שאם היה מוכתב למלכות ממש ונגמר דינו הרי הוא מקח בטל, ואין צריך להתנות בשטר ע"ז, ואפילו לא התנה נמי מקחו בטל:

ומיושב נמי בזה קושית התוס' כאן, דמה צורך להתנות ע"ז בשטר ודוחק לפרושי דהתקנה היתה רק לשופרי דשטרא, ולהנ"ל ניחא מאד, וודאי בנגמר דינו א"צ להתנות, דמעצמו מקחו בטל וכפרש"י גופיה, ורק התקנה הוצרכה היכי שחטא בחטא שיוכל להיות מוכתב, אבל לא נגמר דינו עוד, דבזה אם לא התנה הוי אמרינן כיון דקלא איתא לחטא כזה, סבור וקביל, והוצרך להתנות בהדיא ע"ז, וזה היה פירוש נאה מאד ברש"י, שהיה מיושב כל הסתירות מדידיה אדידיה, וגם כל קושיות התוס', רק שמלשון רש"י בכתובות שכתב נמי לשון כזה, שחטא בחטא שמוכתב למלכות עד שצוה וגזר דינו להרגו ע"ש, הרי דמיירי שגם גזר עליו להורגו, ואפ"ה כתב חטא בחטא, ומזה משמע שאי אפשר לדקדק מלשון חטא בחטא, וחזה משמע שאי אפשר לדקדק מלשון חטא בחטא, דמיירי שלא נגמר דינו עוד ודו"ק:

בתוד"ה מן עלולי מלכא וכו', קלא אית להו וסבור וקביל. עיון מה שכתבתי בדבור דלעיל ליישב שיטת רש"י, ונראה עוד ליישב דברי רש"י מכל הטענות שטענו עליו התוס', טענה הראשונה מההיא דב"ב, דקתני התם דהוי מקח טעות, אפשר ליישב, דהנה כל מומים המבטלים את המקח, היינו דוקא כשחוזר בו תיכף כשיתודע לו המום, משא"כ אם לאחר שיתודע לו המום גילה דעתו שניחא ליה, אין יכול שוב לחזור, דמדגילה דעתו הרי סבור וקיבל, ולפי"ז בהך דכתובות, כיון דלסטים מזוין ומוכתב למלכות קלא אית להו, א"כ בודאי שיודע מזה הלוקח, ומדרוצה ליתן לו שוב מזונות, א"כ אין לך גילוי דעת גדול מזה שלא קפיד במום וסבור וקביל, ותרווייהו ניחא, בההיא דב"ב דאומר לו הרי שלך לפניך, היינו שזה ודאי דחום גדול הוא ויכול לבטל את המקח ולומר לו הרי שלך לפניך, אכן היינו דוקא כשרוצה לבטל את המקח תיכף משיתוודע לו, וכמו בשארי מומין דהדין כן. ומה שאומר בכתובות דקלא אית להו, היינו שמשום זה תלינן לומר שבודאי כבר ידע הלוקח, ומה דאמרינן דסבור וקביל היינו כיון דבודאי יודע ואפ"ה יתן לו מזונות, הוי זה גילוי דעת דסבור וקביל:

והנה בכתובות שם כתבו התוס' עוד טענה שניה על רש"י, דהא אכתי משכחינן דהוי מקח טעות באלו המומין דחשיב בב"מ (ד"פ ע"א) דהוי מקח טעות, וטענה זאת אפשר נמי ליישב בדרך זה, דסובר רש"י דגם כל הנהו מומים דחשיב התם נמי קלא אית להו כמו מוכתב למלכות, ומה דקתני בב"מ שם דהוי מקח טעות, היינו כשבא לחזור מיד כשיתוודע, אבל בכתובות דאיירי לענין מזונות דתרומה, אמרינן מדנתרצה ליתן מזונות גם לאחר שנתוודע, דהא בודאי כבר נתודע כיון דאית ליה קלא, ואפ"ה נתרצה ליתן מזונות מכלל דסבור וקיבל וכנ"ל, או שיש לומר באופן אחר, דהא זה ודאי דחה דאמרינן דסבור וקיבל, היינו דוקא בסתמא כשלא התנה הלוקח כלום, בזה אמרינן מדידע ולא התנה מכלל דסבור וקביל, אבל אם הלוקח גילה דעתו שמקפיד הוא, פשיטא דהוי מקח טעות, וא"כ בברייתא דב"מ ולא נחית התם לאשמועינן כ"א הדין דחנפו בין המוחין שאין לה, דהוי מקח טעות שפיר יש לומר דמיירי שהלוקח שאל לחוכר על החומים, וגילה דעתו שמקפיד הוא טל מומים אחדים מהם, אלא שלא הגיד לו בפירוש על איזה מום הוא מקפיד, אבל בזה גילה דעתו שיש מומים שמקפיד, והמוכר סנפם בתוך מומין הרבה שלא נמצא, ואשמועינן הברייתא דאע"ג שהמוכר הגיד לו בפרוש רוש את המום ונתרצה עליו, ואפ"ה אמרינן דיכול הלוקח לומר מדבדק למומין האחרים ולא מכאן, סבור היה שגם מזה זה שמקפיד עליו לא נמצא, וכן משמע נמי ריהטא דלישנא דברייתא, שהיה איזה חליפות דברים בין הלוקח ומוכר בדבר המומין, שהלוקח שאל למוכר על מוחים, ושע"ז השיבו המוכר דיש בה שומים וסנפו במומים האחרים, ולהכי שפיר הוי מקח טעות, כיון דגלי דעתא דמקפיד הוא, וגם במוכתב למלכות נמי הוי דינא הכי, אם ידעינן דקפיד, אבל אם היה לוקח סתם ולא גילה דעתו דמקפיד, איה"נ שגם במומים הללו לא הוי מקח טעות, ומטעם דקלא אית להו וסבור וקביל:

ועוד יש לומר, דהנה בלא"ה יקשה טובא במה דאומר סמפון בעבדים ליכא, אי מומין דגואי לא איכפת ליה כיון דלמלאכה קא בעי, דמאי שנא מכל הנהו מומין דחשיב בב"מ שם דהוי נמי דגואי ואפ"ה הוי מקח טעות, ובע"כ החילוק ביניהם, דהנהו מומין דב"מ כיון שמשפיטין לרעה גם על בריאות האדם ומתישין כל הגוף להכי מפריעין נמי ממלאכה, וכמבואר בשו"ע (חו"מ סי' רל"ב), וא"כ יקשה היכי סתים התם דמומין דגואי לא איכפת ליה, והא איכא מוחין כאלו שמתישין כת הגוף נמי דהוי קפידה, ועוד הא יש כמה מיני מחלות פנימיות שודאי מפריעין ממלאכה, וכזה יש להקשות במה דאמרינן בסוגיא דשם דנכנסה לחופה שריא למיכל בתרומה ולא חיישינן שוב לסמפון משום דבודקה ע"י קרובותיו, והא מום דנכפה אינו חולה תמידיי אלא החולי תבוא מזמן לזמן, וא"כ איך שייך לבודקה, דשמה בשעה ההיא לא הגיע עוד זמן ביאת החולי, וכן הוא בהדיא בכתובות (דף ע"ו) דנכפה שיש לה זמן הוי כמום שבסתר, וגם בשוטה בע"כ צריך לומר דאינו שוטה תמידיי, רק עתים חלים ועתים שוטה, דאי שוטה תמידיי, הא ראה ונתפייס, וא"כ גם בזה לא שייך בדיקה, ואכתי בנכנסה לחופה נמי ניחוש, דשמא נמצא מחלות ומומין כאלו הבאים מזמן לזמן, ולהכי נ"ל דכל מומים הללו שהם משפיעין לרעה טל גוף האדם, עד שהוא חולה מהם, נחשבו שפיר למומים הגלוים, דאמרינן בהם ראה ונתפייס, דאע"ג שעצם המום והחולי הם בפנימיות, מ"מ כיון דמתיש כח הגוף, חזותו של האדם ניכר עכ"פ שהאיש הזה חולה הוא, ומדחזי ולא בדק לידע בבירור סבת מחלתו, וגם לא קפיד להתנות עם המוכר, שאם ימצא איזה מום דיבוטל המקח, מכלל דסבור וקביל, ומה דקאמר בב"מ דהוי מקח טעות, היינו משום דמיירי באמת שהלוקח כשהרגיש על תואר פני האדם, באמת שאל להמוכר סבת הדבר, אלא שהמוכר סינפו למום האמיתיי תוך שארי המומין שאינם, וכיון שהלוקח גילה דעתו הוי שפיר מקח טעות, אבל אם לא התנה כלל הוה אמינא מדחזי שיש ריעותא בתואר הפנים, ולא קפיד להתנות, סבור וקביל, ולפי"ז יצא לנו, דלרש"י כל מומין שע"י חולי הם באים, והאדם תולה מהם, לא הוי מקח טעות התניא, לא בקדושין ולא במכירה, דכמומין הגלוים נחשבו דאמרינן בהם ראה ונתפייס, הן אמנם דבטור ושו"ע שם מבואר, דאפילו מומים הללו מבטלים את המקח בסתמא, ואמנם בשיטת רש"י יש לומר כמו שכתבתי, ועל הפוסקים שלא חילקו בזה יש להקשות כמו שכתבתי, דלמה לא אישתמיט בשום דוכתי למיחש לכל מחלות הפנימיות, אע"ג דבזה לא שייך בדיקה, ולמ"ש ניחא:

במשנה שלשה גיטין פסולים כו' כתב בכתב ידו כו', פי' רש"י דהאי תנא או דלא ס"ל כר"ח ולא כר' אלעזר דלדידהו עדים דוקא בעינן והאי תנא ס"ל כתב בכתב ידו כעדים דמי, או דס"ל כר"מ ור"מ ג"כ מודה דכתב ידו כעדים, אבל כר' אלעזר ודאי לא ס"ל דפליג בסיפא ע"ש, ובס' תפ"י תמה מאור ע"ז, דהא קתני יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד, ומפרש שמואל משום דהוי כתב סופר ועד, והשתא כיון דהאי תנא כר"מ ס"ל, ולר"מ אפילו מצאו באשפה כשר, וכ"ש בלא כתבו לשמו, א"ל היאך יהא הסופר זה נחשב כעד החתום, הא אפילו אם היה חתום ממש על הגט לא הוי כעד, כל שלא חתם לשמו, כ"ש בכתב סופר ע"ש, וכשגגה יצא בזה מתחת ידי הגאון הזה, דהא מאן דסובר דלר"מ כתב ידו כעדים, בע"כ דלית ליה הא דרב נחמן דאומר משמו דאפילו מצאו באשפה כשר, דאי סובר דגם מצאו באשפה כשר, בע"כ דנפרש דוכתב דקרא אחתימת העדים קאי, וא"ב ע"כ כתב ידו לדידיה פסול מדאורייתא, דאל"כ פשיטא דהוי שייך לפרש טפי קרא דוכתב אכתב ידו, ומאן דסובר דכתב בכתב ידו סגי, בע"כ דסובר דלית ליה מצאו באשפה כשר, ועיין בפנ"י כאן שהכריח נמי כן ויישב בזה דברי רש"י מה שהקשה עליו לפי דרכו ע"ש, ואין מקום מעתה לקושית התפ"י:

תוכן העניינים

בית אהרן על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה