בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין
דף פה:
במשנה ר' יהודה אומר ודן כו' למהך להתנסבא וכו'. ראיתי לאחד מן האחרונים שפירש, דר' יהודה סובר דבעינן דוקא אשר לבתר ודן יהיה נכתב למהך וכו', דאל"ה במאי פליג על רבנן, הא גם הוא מודה לרבנן דהרי את מותרת הוא עיקר הגט כמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה להדיא, ומחמת זה הרעיש מאד עד שכמעט לא נקה מהוצאת לעז על כל נוסחי הגיטין ראשונים ואחרונים הנהוגים גבן, דלמהך להתנסבא נכתב קודם ודן, ומה זה ועל מה זה שינו מנוסחת ר' יהודה השנוי במשנה, ובכדי להצדיק צדקת כל הראשונים נ"ל, דר' יהודה לא פליג כלל על רבנן בדין דהרי את מותרת, ובודאי מודה דהרי את מותרת הוא נמי עיקר הגט, אלא שבא להוסיף דגם אם לא כתב והרי את מותרת אלא למהך להתנסבא נמי כשר, דזהו נמי עיקר הגט כמו הרי את מותרת, ובא לאפוקי מסברת קצת ראשונים שרצו לומר, דלמהך להתנסבא לחוד לא סגי, משום דאינו מתיר כ"א נשואין ומשייר זנות, ודוקא הרי את מותרת הוא דבעינן, שמתיר גם זנות נמי, ואמנם באמת רוב של הראשונים דחו לסברא הזאת, דדוקא כשכתב בפירוש חוץ מתזנותיך הוא דמוקמינן לעיל בתיקו, ותיקו דאיסורא לחומרא, אבל מסתמא כי כתב למהך להתנסבא, גם לזנות במשמע, שהרי חוץ מתרומותיך וירושתיך דאיתוקמא נמי בתיקו לא מפרש להו בגיטא, ש"מ דלא קפיד תלמודא אלא היכי דפריש חוץ מתרומותיך וירושתיך, אכל בסתמא כשר, והוה"ד בחוץ ממזנותיך וכמ"ש בתורי"ד כאן, וזהו כוונת ר' יהודה, במה שהכשיר גם למהך ולהתנסבא, פי' שלאו דוקא בהרי את מותרת לכל אדם כשר הגט, אלא אפילו בלמהך ולהתנסבא נמי כשר, דסתמא אמרינן גם לזנות במשמע:
ויותר נראה שר' יהודה פליג גם בזה עם רבנן, דלבד בפלוגתא דודן, פליגי נמי בזה, דרבנן סברי דדוקא בהרי את מותרת כשר הגט, משום דמתירה לכל אפילו לזנות, ולמהך להתנסבא אינו כשר, משום דאינו מתיר כ"א נשואין, וסברי כסברת היש תי שאומר, דאפילו בלמהך ולהתנסבא סתמא אינו משמע זנות, ור' יהודה סובר דגם בלמהך ולהתנסבא כשר, דמסתמא גם לזנות במשמע וכמ"ש, ואע"ג דבש"ס לא הוזכר דפליגי כ"א בידים מוכיחות, דזהו טעם רק על פלוגתתם בודן, ולמה לא פי' גם טעם פלוגתתם בוהרי את מותרת, והיינו משום דבזה לא הוצרך הש"ס לחפש ולבקש טעמים, דטעמי דבריהם מונחים בעצם הלשון, רבנן סברי כיון שפירש להתנסבא, דהיינו נשואין, הרי שייר זנות, ור' יהודה סובר דסתמא גם זנות נמי במשמע:
והנה מה דנצרך לכתוב ודן בגט. בכדי שיהיה ניכר מתוכו שעל ידי ספר זה הוא מגרשה, נצרך לכותבו דוקא או בראש הגט או בסופו, אבל לא באמצע, וכמ"ש הריטב"א בחדושיו כאן, דבעינן שיהא משמע דהאי ודן אכולה מילתא קאי, וכשכתוב באמצע לא משמע דקאי אכולה מילתא דגט, ולפי"ז אתי שפיר מה שמשנים בנוסחי הגיטין שלנו לכתוב ודן בתר למהך, ולא כר' יהודה במתניתין דכותב למהך בתר ודן, דלפי מה שכתבתי דר' יהודה מיירי שלא כתוב בגט שום דבר קודם ודן, רק מודן מתחיל הגט, דהרי את מותרת לא נצרך לדידיה לכתוב, וגם שאר נוסח הגט, כגון אנא פלוני גרשתי פלונית אינתתי, כ"ש דאין צורך, דאם היה כתוב כזה, לא היה צורך לכתוב גם למהך להתנסבא, דלשון זה מבורר יותר מהרי את מותרת, ומלמהך ולהתנסבא, וכמו שמוכיח בתורי"ד מההיא דלקמן במתניתין, חמשה שכתבו כלל בתוך הגט איש פלוני מגרש את פלונית כו' והעדים מלמטן כולם כשרים ע"ש, ובע"כ שהגט מתחיל מודן, לכן לא שייך לכתוב למהך ברישא, דמלשון דלמהך אי אפשר להתחיל הגט, דאין זה שום קישור, ולכן הוכרח להתחיל מודן, ולכתוב למהך בתר ודן, דגם זה כשר, כיון שכתוב בראש הגט, וכל זה הוא לר' יהודה דמתחיל הגט מודן, משא"כ לדידן דחוששין אנו לכל הדיעות, וכתבינן בראשו אנא פלוני כו', וגם כתבינן למהך ולהתנסבא, וגם והרי את מותרת לכל אדם, דחיישינן נמי לסברת הרמב"ן שמצריך את שתי הלשונות דוקא דלמהך להתנסבא לחוד לא סגי, דלא התיר כ"א הנשואין, והרי את מותרת לחוד נמי לא סגי, אי אתא בעל ומערער שלא התירה אלא לזנות, כלומר שתהיה פנויה, וכמבואר כל זה בריטב"א בשם הרמב"ן ע"ש היטב, וכיון שכן שמתחילין הגט בלשון אנא פלוני מגרש כו', אי אפשר לכתוב ודן קודם למהך, דא"כ יהיה הודן באמצע, וזה פסול, ומשו"ה בחרו לסדר לכתוב כל לשונות ההיתר, דהיינו למהך ולהתנסבא, והרי את מותרת כאחד, ולאחר שגמר את כל לשונות ההיתר, המוסכם לכל הדיעות, סדרו לכתוב ודן, דקאי אכולה מילתא דלעיל, וא"כ ודן כתוב בסוף הגט ממש, דזהו נמי כשר, וזה ברור בלי פקפוק. וכדאי הדברים הללו שלא להוציא לעז על הראשונים מסדרי נוסח הגט, וחורתם אמת, והנה הרמ"א (אה"ע סי' קכ"ו) כתב, דהרי את מותרת, אינו תורף, רק הוספה בעלמא, והב"ש הקשה עליו, והא בש"ם משמע דזהו גופו של גט ע"ש:
ולמה שכתבתי ניחא, דבזמן הש"ס ולא היה כתוב בגט כ"א הרי את מותרת, וראי שזהו גופו של גט, אבל לדידן דכבר נהגינן גבן לכתוב אנא פלוני כו', שוב אין צריך להרי את מותרת, ובודאי שאין זה כ"א הוספה בעלמא וזה ברור:
שם בתוד"ה ולא לכתוב איגרת ביו"ד, דמשמע איגרא, אע"ג דבאגרת מה"ד כו', כוונתם דמה צורך לאביי להזהיר שלא לכתוב איגרת ביו"ד, דמהיכי תיתי שיכתבו כך, כיון דמן הדין אין יו"ד באיגרת, ולא דמי לודין, דכיון דרגילי לכתוב ודין ביו"ד הוצרך להזהיר, דבגט לא לכתוב הכי, אבל באיגרת שבעלמא נמי אין כותבין ביו"ד, מהיכי תיתי יכתוב בגט ביו"ד, ולמה צריך היה להזהיר על כך, ועל זה כתבו, משום דאיגרא שהוא לשון גג שאינו כתוב בעברי, רגילין לכתבו ביו"ד, לכך הזהיר שלא יטעו לכתוב גם בגט כך, ושוב כתבו אבל בגט אין מקום לטעות כו', היינו משום דקשה להו, דמאי הוי גם כשיכתוב ביו"ד, מהיכי תיתי לפרשו דלשון גג הוא, שאין לו שום קישור ושייכות לתיבות הסמוכות, שכתוב בתריה, דהיינו תיבת שבוקין, ומה עניו גג לשבוקין, ולכן בודאי כל הקורא יבין שבודאי לשון אגרת הוא, ויתלה הטעות בסופר, שטעה להטיל בו יו"ד ללא צורך, לזה כתבו דכיון שלשון אגרת, כתוב בכל מקום בעברית בלא יו"ד, ולכן אם יכתוב ביו"ד אין מקום לטעות בו ולפרשו דלשון אגרת הוא, אלא כל אדם הקורא בו יפרשו דלשון גג הוא, אעפ"י שאין לו שום קישור ושייכות בגט:
ועוד יש לומר בכוונתם, דודאי התוס' לא יפרשו, דאם יהיה כתוב ביו"ד יטעו לפרשו לשון גג, מתרי טעמי, חדא דאין סברא שהקורא בגט יטעה לפרשו דהוא לשון גג, דמה ענין גג בגט ובכן מה תקלה יוצמח גם כשיהיה כתוב ביו"ד, כיון דבודאי לא יפרשו הקורא שהוא לשון גג, ועוד דאפילו אם נחוש לזה שמא יטעה הקורא לפרשו לשון גג, אכתי אין בזה שום שינוי בכוונת הגט, כ"א שינוי פי' המלה, שהוא כשר בשעת הדחק, ובכל הנהו דינים שהזהיר אביי יש שינוי הגט, דאם כתוב ודין, משמע דדוקא כשדין הוא שאגרשך, וכאילו מתנה תנאי שאם אינו דין עלי שאגרשך לא תתגרשי, וכן בכל הנהו דחשוב להזהיר יש שינוי בכוונת הגט, ודוקא לחששא דכה"ג שיש שינוי בגט ושפסול גם בשעת הדחק, חשש אביי להזהיר, אבל לחשש שאין בזה כ"א שינוי פירוש המלה, לא מצינו שחשש להזהיר גם בזה, והנראה לי בכוונתם דמחמת שאיגרא לשון גג רגילים לכתוב ביו"ד, וע"י הרגילות הזאת יכתבו גם כאן אגרת ביו"ד, אבל אם יכתוב כן, אז לא יפרשו לשון גג, כ"א הקורא יטעה, ששתי מלות הם, אי גרת, וגרת לשון זנות, וכמ"ש הרמב"ם והרי"ף, ודלא כהבנת המפרשים דהתוס' נאידו בזה מפירוש הרי"ף והרמב"ם, ולמה שכתבתי, גם התוס' יפרשו דהטעות יתפרש, דאיגרת הם שתי תיבות, וזהו תנאי בגט. אם לא זנית לא הוי גט, ורק מהיכי תיתי יכתבו ביו"ד, ע"ז כתבו, דמשום דאיגרא לשון גג יכתבו תמיד ביו"ד, ומזה הרגילות יכתבו גם כאן ביו"ד, אבל כשיהיה כתוב כן ביו"ד לא יתפרש שהוא לשון גג, מפני שבגט אין קישור לזה, אלא יפרשו ששתי תיבות הם ודו"ק:
ועיין בט"ז (אה"ע סי' קכ"ה) שהוכיח דאם חסר תיבה מן הטופס שהגט פסול, מדברי התוס' דהכא דכתבו שלא לכתוב איגרת ביו"ד, דמשמע איגרא גג, ואע"ג דכי מפרשי לשון גג ליכא שום שינוי בגט ואין שום חשש ערעור בזה, דק שעוקר משמעות התיבה, וכמאן וליתא דמיא, ומה בכך הרי תיבה זו מן הטופס, אע"כ דסברי התוס' שאפילו חסר תיבה מן הטופס פסול פ"ש, ולמה שכתבת אין כוונת התוס' כן ואין מדבריהם שום ראיה לדינו של הט"ז, וגם ברש"י יש לכוון כן, דהחשש הוא שמא יקרא הקורא בשתי תיבות ויש חשש לעז גמור, ומשו"ה הוא דפסול, אבל בחסר מן הטופס יש לומר דכשר:
בתוד"ה דתהווייין כו' דחמשה יודי"ן צריכי תלתא יודי"ן ביחד כו'. ומזה משמע דהכל תיבה אחת, דאל"כ לא שייך לומר ה' יודין, ולפי"ז יש להבין מה שכתבו בתר הכי, דודי תהווייין הם שתי תיבות, ודבריהם הלא סותרים זה את זה בתוכ"ד, ושוב ראיתי בב"ש סי' קכ"ו שעמד בזה, אכן באמת יש לומר דכוונת התוס' דהמכוון מן דיתיהווייין הם שתי תיבות, אבל באמת נכתב בתיבה אחת:
בתוד"ה ולורכיה כו'. ומיהו ודאי דאין הגט פסול אם לא האריכן כו', ומשמע דדוקא כשלא האריכן יותר מדאי, שיהיו ארוכין משארי ואוי"ן הוא דמכשרי, הא אם קיצר הוי"ו מרגילותו, וכתב אותו קצר כ"כ עד שנסתפק שמא הוא יו"ד אין להכשירו, ויש לתמוה דלפי"ז מה הביאו המעשה של רבינו אליהו לראיה. הא התם מיירי שגם כשנסתפק בין וי"ו ליו"ד מכשירין נמי, וצריך לומר דכוונת התוס' דכיון דבעלחא כשר אפילו בוי"ו שהוא קצר מן הרגילות, ולכן אע"ג דמחמירינן בגט יותר, די שנפסול כשכתב וי"ו קצרה, אבל לחוש כל כך ולפסול בשלא האריכן את הואוי"ן יותר מדאי ודאי דאין לחוש כלל לזה:
שם בגמרא מיומא דנן לאפוקי מדר' יוסי כו', עיין מה שכתבתי מזה לעיל (דף ע"ב) באריכות: