אור ברסלב

בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין

דף פד:

דף פד.

בתוד"ה ותיפוק לי', הביאו פי' הר"ר אלחנן דבאומר על מנת שאין לך עלי דין נזק הוי מתנה ע"מ שכתוב בתורה, אבל למחול יכול ע"ש. והנה בתוספות ישנים שעה"ג בכתובות (דנ"ו ע"ב) הקשה ע"ז, דא"כ גם בכתובה למה קאמר ר' יהודה שם שדוקא בכותבת התקבלתי מהני, ולמה לא תיהני נמי מחילה ע"ש, ויישבתי זה עפמ"ש הסמ"ע (חו"מ סי' י"ב סקכ"א) דהיכי דהמוחל נקיט שטר בידו לא מהני מחילה בעל פה, וא"כ לא קשה מידי, דבכתובה כיון דנקיטה הכתובה בידה לא מהני המחילה, ואיה"נ דבקנין היה מהני, ור' יהודה. לא אתי לאפוקי כ"א שבע"פ לא מהני, אבל בקנין דהוי סתמא לכתיבה עומד הרי הוא ככותב וז"ב:

ואמנם מפני שדינו של הסמ"ע אינו מבורר כל כך, והמרדכי (בפ"ק דסנהדרין) חולק בהדיא ע"ז וסובר שגם בשטר מהני מחילה, לכן ראיתי להאריך בזה ולהכריח דינו מן הש"ס, דהנה בכתובות (דנ"ו ע"א) פריך טעמא דכתבה הא על פה לא, ולפי המובן הפשוט בפירוש המשנה, שזה ודאי דלהתנות עם האשה מתחלה שלא יכתוב לה כתובה אלא מנה לא מהני, אלא דמתחלה צריך לכתוב לה מאתים ואחר כן תכתוב לו שובר על מנה, וע"ז קאמר ר' יהודה, שגם התקבלתי לא מהני בעל פה עד שתכתוב לו בשטר, אבל להתנות עמה מתחלה שלא יתחייב לה אלא מנה ודאי שלא מהני אפילו בכתיבה, כיון דטעמא הוי משום דמתנה על מה שכתוב בתורה, וזה פשוט, ולא הוצרכתי לכותבו רק מפני שראיתי במהר"ש שם שכתב דאי אפשר לפרש כפירושי, דאיירי באומרת התקבלתי, דא"כ אמאי לא מהני גם בעל כה, ומ"ש מחילה זאת מכל המחילות שא"ל שום קנין, ולכך פי' הוא ז"ל דר' יהודה מיירי בהתנה עמה בתחלה שאין לה אלא מנה, ומשו"ה בעל פה לא מהני משום דהוי מחנה על מה שכתוב בתורה, ובשטר מהני, דבשטר יוכל להתנות גם על מה שכתוב בתורה, והא דקתני במשנה שם שכותב לה על מאתים דחק למהר"ם שי"ף לפרש כפירושו:

והנה נהי דלשון הגמרא מוכת לכאורה כפירוש המהר"ש, דפריך טעמא דכתבה הא בע"פ לא והא שמעינן לר' יהודה מתנה עמ"ש בתורה תנאו קיים, ואי נימא דמיירי שלא התנה עמה בתחלה על מנה, אלא שמתחלה כתב לה טל מאתים והיא מחלה אח"כ, א"כ מה ענין זה למתנה ע"מ שכתוב בתורה, הא לאו משום תנאי קאתינן, אכן בכ"ז במחילה מכ"ת כמה מן הזרות יש בפירושו, דכי היכן מצינו לחלק במתנה ע"מ שכתוב בתורה בין בע"פ לכתב, והגע בעצמך באם כתב לה על מנת שאין לך שאר וכסות לר"מ יהיה מהני כיון דכתב, ולא אישתמיט שום אחד שיאמר הכי, וגם הוא עצמו הרגיש בדוחק הזה והודה שזה נגד הסברא, ועוד דלישנא דמתניתין, שכותב לה מאתים והיא כותבת התקבלתי, משמע שדוקא בכה"ג מהני, אבל בהתנה מתחלה על מנה לא, והן אמנם שבדעתי עלה לקיים פירושו וסברתו לחלק בדין דמתנה עמשכ"ב בין כתב לבעל פה, עפמ"ש בתוספת ישנים שם בשם ר"ת, דמתנה ע"מ שכתוב בתורה לא מהני, הוא משום דמכוון להפליגו בדברים, פי' דאנן סהדי שלא נתכוון זה לתנאי גמור, דודאי שכל אדם רוצה הוא לקיים מה שכתוב בתורה, ואלא ודאי שלא נתכוון כ"א להפליגו בדברים, וסברא זאת מוזכרה בכמה דוכתי, ולפי"ז היה שפיר מקום לומר, שדוקא בהתנה בעל פה אז שייך לומר שלא מכוון כ"א להפליגו בדברים, אבל בכותב זה בשטר, כיון שעושה מעשה רבה לאלם כחו בכתיבה, ודאי דמכוון לשם תנאי גמור, אכן שוב חזרתי מזה, דפשיטא דמה שהתנאי בטל במתנה ע"מ שכתוב בתורה, אין הטעם משום דלא מכוון לשם תנאי, דודאי שאפילו אם הוא מכוון לתנאי גמור נמי אין בכחו לעקור דבר מן התורה, ולהתנות עליה, וזה שכתב ר"ת סברתו הוא רק ע"ז. שלא יקשה דכיון שהתנאי בטל, א"כ גם המעשה תיבטל וכמ"ש התוספת כיון דכפליה לתנאיה, ע"ז משני דאמינא שלהפליגה בדברים קא אכוון, אבל לענין שיהא התנאי בטל אין צריך לטעם זה, אלא הטעם הוא משום שאין בכח אדם להתנות נגד מה שכתוב בתורה, וא"כ הוה"ד בכותב נמי לא מהני וז"ב, אלא ודאי הוא כמו שכתבתי דלהתנות מתחלה לכו"ע לא מהני, ורק הכא מיירי שכתב לה מאתים ואח"כ מחלה, ומה שהקשה המהר"ש דא"כ אמאי לא מהני גם בעל פה, כיון דמחילה אינה צריכה קנין, וכבר הקדימו בשמ"ק שם בקושיא זאת היה אפשר ליישב עפ"י הסמ"ע הנ"ל, דהא דמחילה אינה צריכה קנין, היינו דוקא היכי דלא נקיט שטרא, אבל אם נקיט שטרא ולא החזיר השטר לא מהני המחילה בלא קנין, ומשו"ה התם שהאשה נקיטה שטר הכתובה בידה לא מהני המחילה בעל פה עד שתכתוב, או בקנין נמי מהני, דמה דבעי ר' יהודה כותבת, לא אתא למעוטי כ"א שבעל פה לא מהני, אבל בקנין דלכתיבה עומד ודאי דמהני, דבכ"מ לא נפקא מינה בין קנין לכתיבה, וכמבואר ברמב"ם (פ"י מהלכות אישות ה"ט) ובמ"מ שם, והא דמקשה הש"ס התם, והא על פה לא והא שמעינן לר' יהודה דתנאו קיים נמי אתי שפיר, דהא זה ודאי דאף שכתב לה מאתים והיא כותבת לו התקבלתי, מ"מ הא ודאי שבתחלה היה ביניהם תנאי ע"ז שיעשו כעצה הזאת, דהא מיירי התם כשהבעל לא ירצה לתת לה יותר ממנה, אלא דר' יהודה בא ללמדנו העצה באיזה אופן יוכל לבוא לידי מטרתו, דלהתנות עמה לא יוכל, ורק כעצה הזאת שהוא יכתוב לה מאתים והיא תכחוב לו שובר, ולכך פריך הש"ס, דנהי דמחילתה בעל פה לא מהני, מ"מ מצד התנאי לא יהיה לה אלא מנה, ומשני דרבנן עשו חיזוק ולא יוכל עמה להתנות ונמצא שמצד התנאי אין כאן, וגם מצד המחילה נמי אין כאן ואתי שפיר:

אלא דלפי"ז קשה מאי פריך התם מדין דפירות שכתב לה דו"ד אין לי בנכסייך ובפירותיהם וקיי"ל מאי כותב אומר, ופרש"י דתנאיה תנאי, הא באמת יש לומר דהתם לאו מטעם תנאי אלא מטעם מחילה, דהתם ודאי דמהני מחילת הבעל אפילו בטל פה כיון דאיהו לא נקיט שטרא בידו ומאי מקשה, ויש לומר דהתם הוא בע"כ משום תנאי, דהא מוקמינן לה בפ' הכותב (דפ"ג ע"א) דמיירי בכותב לה ועודה ארוסה ומתנה שלא יזכה בפירות משעת נשואין, א"כ בע"כ שאין, זה מטעם מחילה, דהא עדיין אינה שלו, דלא זכה עדיין בזה, אלא דמתנה שלא יזכה בהם, ולכן מקשה דהא מתנה הוא לעבור נגד תקנת חכמים, וצריך לומר לפי"ז דהא דמסיק הש"ס מאי כותב אומר, לאו דוקא הוא, דהשתא לאו מטעם כותב אומר דייקינן זה דהו:

תנאי, וכמ"ש בשמ"ק לפי דרכו שם, כתב נמי דסיומא דש"ס לאו דוקא הוא, אלא משום דאמר מתחלה טעמא דכתבה הא ע"פ לא, טעו לחלק בין תנאי דכתב לבע"פ, ועיין מה שכתבתי בחבורינו לכתובות (די"ט ע"א) בתוד"ה וכגון שחב מזה:

ולפי מה שכתבתי יהיה מסוגיא הזאת ראיה לשיטת הסמ"ע, ולא כשיטת המרדכי הנ"ל, הובא דעתו בחו"מ (סי' רמ"א) שגם בשטר מהני מחילה, וכן מוכר נמי מסוגיא דכתובות (דף נ"ז) שמוקי הש"ס התה דבסוף ביאה לדברי הכל אינה מוחלת על פה, ופרש"י משום דכבר זכתה אינה יכולה למחול בע"כ, וגם שם הקשה הרא"ה דלמה לא מהני מחילתה, הא כל המחילות הם אחר שזכה, דקודם שזכה לא שייך מחילה, אלא ודאי כשיטת הסמ"ע, דכיון דנקיטה שטר הכתובה לא מהני מחילה כ"א קנין, ושוב מצאתי במהר"ש שם שהרגיש בזה ורצה להביא ראיה מדברי ר' יוסי להיפך כשיטת המרדכי, דהא לאוקימתא דרבון מהני מחילתה לר' יום אפילו בסוף ביאה, ואמאי הא נקיטה כתובה, אע"כ כשיטת המרדכי, אכן ראיה זו אינה, דהא כבר כתבתי שבודאי היה כאן גם תנאי שתעשה כן, אלא דלר' יהודי התנאי לא מהני משום דעשו חיזוק, ולר' יוסי יש לומר דהא דמוחלת, אין זה משום המחילה, אלא משום דס"ל תנאו קיים וכמ"ש רש"י, אבל מחילה לא מהני בשטר וגם אחי שפיר מ"ש המהר"ש דאיך שייך תנאי כיון שהוי אחר החופה, דהכא לא הוי הכוונה בתנאי שהתנה שאין לה אלא מנה, דזה ודאי לא שיוכל להתנות אחר החופה, אלא הא התנה עמה שתכתוב לו התקבלתי ונהי דקבלתה לא מהני, מ"מ הא זהו ידעינן שהוא לא רצה לתת כ"א מנה, והיא נתרצתה לזה, א"כ לא גרע זה מתנאי, ולמאן דסובר דתנאי מהני גם הכא מהני וז"ב, וא"כ מדברי ר' יוסי אין ראיה לשיטת המרדכי אכן מדברי ר' יהודה מוכח לכאורה כשיטת הסמ"ע ולא כהמרדכי, ועיין באה"ע (סי' ס"ו) בח"מ וב"ש מ"ש בזה:

הן אמת דאכתי אינו מספיק מה שכתבתי ביישוב הדבר, דלהכי לא מהני מחילתה משום דנקיטא כתובתה, דהא תינח למ"ש הכה"ג הובא בקצוה"ח (סי' י"ב) בטעם דלא מהני מחילה בנקיט שטר, משום וכיון דנקיט שטרא כגבוי דמי, א"כ בכתובה נמי שייך טעם זה, אמנם לפמ"ש הש"ך חו"מ לסי' ס"ו סקע"ד) טעם אחר, דחזה מוכח דהמחילה לא היתה בלב שלם. דאם היה מוחל בלב שלם היה מחזיר גם השטר, א"כ עדיין קשה, דהא הכא לא שייך טעם זה, דכיון דלא מחלה כל הכתובה, ומנה יש לה, משו"ה לא החזירה שטר הכתובה, בכדי שתוכל לגבות המנה הנוחר, ונהי דיכולה היתה להחליפה באחרת, מזה אין ראיה אכתי שלא מחלה בלב שלם, דשמא ספרא הוא דלא איתרמי לה, וא"כ יקשה אכתי אמאי לא מהני מחילתה, והיה אפשר לומר שזהו דעת המרדכי דפוסק נגד סוגיא הזאת, היינו משום דבע"כ בסוגיא ההיא יש טעם אחר, דטעם זה אינו מספיק, ושוב חזרתי דבמרדכי ודאי אי אפשר לומר כסברת הש"ך, דהא דלא מהני מחילתה משום דהמחילה לא היתה בלב שלם, דהא המרדכי מביא ראיה לסברתו דמהני מחילה נגד שטר מהא דקיי"ל המוכר שט"ח וחזר ומחלו מחול, ואילו לשיטת הש"ך אין ראיה מהתם, דהא התם לא היה יכול להחזירו לנמחל משום דביד הלוקח הוא, ומאי הוכחה היא שלא מחל בלב שלם, וכמ"ש בתומים (סי' ח'), אלא ודאי דהמרדכי סובר דטעם הפוסקים דלא מהני, משום דכגבוי הוא, ולכן מביא ממוכר שטר חוב ראיה להיפך ודו"ק:

אלא דלפי"ז כיון שביארנו דדעת המרדכי הוא משום דכגבוי הוא, א"כ מוכח מסוגיא זאת דלא כוותיה, וצריך לומר דדעת המרדכי הוא דכתובה שאני, דכיון שלבעלה הוא יכולה לומר משחקת הייתי בך, וכמ"ש החלקת מחוקק (סי' ס"ו סקל"ג), ולהכי לא מהני מחילתה עד שתכתוב, דאז לא שייך לומר משחקת הייתי, כיון שעשתה מעשה גמור, אבל בשארי שטרות איה"נ דיכול למחול אפילו בנקיטה כתובתה ואין ראיה מכאן:

והנה הרמב"ם (פי"ז מהלכות אישות) כתב דמוחלת כתובתה אינה צריכה קנין, והמפרשים תמהו עליו שדבריו הם נגד הסוגיא דכתובות הנ"ל, דאפילו למ"ד דמהני מחילה, לא מהני כ"א בכותב בשטר או בקנין, אבל מחילה בעל פה בלא קנין, לא מהני לכו"ע ולפי מה שכתבתי היה אפשר ליישב דבריו, דהרמב"ם מיירי במקום שאין לה כתובה כלל, או שהחזירה הכתובה, ומשו"ה מהני נמי מחילתה בע"פ, כיון דעיקר הטעם דלא מהני בע"פ הוי משום דנקיטא שטרא, ולכן במקום שלא היה לה כתובה מעולם, או שהחזירה הכתובה, מהני נמי המחילה דבע"פ, אכן מפני שכל הפוסקים הבינו בכוונת הרמב"ם דיכולה למחול בע"פ לכולם אפילו היכי דנקיטא כתובה, וסבירא להו לדוחק לאוקמי דוקא בלא היה לה, או שהחזירה הכתובה, אבטל דעתי נגדם, ובכדי ליישב הסוגיא הנ"ל אליביה נ"ל, דהנה בכתובות דף נ"ז), קאמר הש"ס מחלוקת דר' יהודה ור' יוסי לבסוף, ופרש"י דפלוגתא דר' יהודה ור' יוסי הוא בתנאי, דר' יהודה סובר תנאי דבע"פ לא מהני, ור' יוסי סובר דמהני, והקשה שם המהר"ש א"כ היאך שייך מחלוקת בסוף, דבסוף ודאי דליכא תנאי ע"ש וכן הקשיתי בסוגיא דלעיל שם, דפריך טעמא דכתבה הא ע"פ לא והא שמעינן לר' יהודה מתנה וכו', דכיון דר' יהודה מיירי בכתב לה בכתובה מאתים, ורק היא תכתוב לו שובר, א"כ איזה תנאי היה בזה, ובשלמא אם היה מתנה מתחלה, שלא לתת לה כ"א מנה, הוי מתנה כנגד תקנת חכמים, ואמנם האמת יורה דרכו דמיירי שר' יהודה דקאמר כותבת לו התקבלתי, לאו בכותבת לו אח"כ מעצמה ורצונה הטוב, אלא שמתחלה היה ביניהם תנאי פ"ו, שהיא תכחוב לו אח"כ התקבלתי, דהבעל לא רצה לקדשה כ"א אדעתא שלא יהיה לה כתובה אלא מנה, ומפני שתנאי כזה לא היו יכולים להתנות משום שהוא כנגד תקנת חכמים, לכך התנו ביניהם תנאי כזה שהוא יעשה כתקון חכמים ויכתוב לה כתובה מאתים, רק שהיא תכתוב לו אח"כ שובר, ולכך אתי שפיר מה שתלה הגמרא זה לעיל בתנאי, והכי פריך דנהי והמחילה אינו מועיל בע"פ, אבל עכ"פ מצד התנאי דהתנו שלא יהא לה אלא מנה, ונהי דהתנו ביניהם רק על המחילה, מ"מ זה עכ"פ שאדעתא דהכי נתרצו שניהם שלא יהא לה אלא מנה, ולא גרע זה מתנאי, ומשני ע"ז שגם מצד התנאי לא מהני דחכמים עשו חיזוק, וגם א"ש מ"ש מחלוקת לבסוף, דאיה"נ דהמחילה היתה בסוף, ומ"מ ס"ל לר' יוסי דמהני, לא מצד המחילה, אלא מצד התנאי שהיה ביניהם על המחילה, והמהר"ש שהקשה קושיתו היה סובר דהתנאי היה שאין לה אלא מנה, וע"ז הקשה מה שייך זה לבסוף, ואמנם לפי מה שכתבתי דהתנאי היה רק שתמחול לו, ולכן אפילו לבסוף שהמחילה לא מהני מצד המחילה, מ"מ מהני מצד התנאי לר' יוסי דסובר שיכול להתנות נגד תקנת חכמים, וכן משמע מלשון דר' יהודה דקאמר רצה כותב לבתולה מאתים, ואי מיירי שלא היה ביניהם שום תנאי מתחלה ע"ז, משו"ה בעינן דוקא שתכתוב לו מחילתה ולא בע"פ, ויבואר עפמ"ש התוס' בסנהדרין, דמשו"ה פשרה צריכה קנין אע"ג דכל מחילה אינה צריכה קנין, היינו משום דלא דמי המחילה שאדם מוחל מעצמו, להמחילה שמוחל ע"י אחרים, ובפשרה כיון דהמחילה אינה מעצמו, רק משום דהדיינים מצווים אותו ע"ז, צריכים לאלומי המחילה ע"י קנין, ובלא קנין יש לומר דהמחילה אינה בלב שלם, וכן ה"נ, כיון דהמחילה אינה מרצונה, ורק משום התנאי שקדם, משו"ה צריכין לאלומי המחילה ע"י כתיבה, ומעתה יתיישב הכל, דודאי אם בשעת הנשואין לא היה שום תנאי, רק שאחר הנשואין תבוא מרצונה הטוב למחול, מהני מחילתה גם בע"פ ובלא קנין, כדין כל מחילה שא"צ קנין, והיינו מ"ש הרמב"ם דמוחלת אינה צריכה קנין, ומיירי שבאה אח"כ למחול מרצונה הטוב, והתם בסוגיא דמיירי שהתנו ביניהם שתמחול לו, וא"כ אנוסה היא למחול מחמת התנאי דמעיקרא, משו"ה בעינן לאלומי מילתא בכתיבה או בקנין, ומיושב מאד מה שהזכיר רש"י, דפלוגתתם הוא בתנאי, וכבר זכרתי מה שהקשו המפרשים דאיזה תנאי היה כאן, דהא מיירי באומרת התקבלתי, ולמה שכתבתי זה גופא היה התנאי, ופירוש זה הוא נכון מאד להמעיין בסוגיא ובפרש"י, וגם פסקי הרמב"ם מיושבים בזה, ואחר כותבי זה עיינתי בב"ש (סי' ס"ו) שרצה לחלק כן מסברא דנפשיה, בין אם המחילה היתה אח"כ, או שתנאי היה ביניהם ע"ז, ורצה ליישב בזה נמי דברי הרמב"ם, ות"ל שכוונתי גם אני לחילוק הזה, והבאתי עוד סמוכין לזה מן התוס' דסנהדרין, ואם כי הב"ש לא הסכום לזה בסופו, ולמה שכתבתי מוכרח כן בסוגיא ובפרש"י ותוס' דסנהדרין הנ"ל, וחילוק הזה מוכרח הוא לענ"ד:

ואמנם בעיקר קושית הר"ר אלחנן, לא הבנתי, דהא בפשוטו לפום מסקנת הגמרא כאן, אבל הכא מי קאמר לה לא סגיא דלא אכלה לא תיכול ולא תגרש. ניחא בנזקין נמי, דמי קאמר לו לא סגיא דלא תקרע, א"כ לא יקרע ולא ליעקר, וממילא לאו איהו קא עקר, ולא דמי לשאר וכסות, דכל שאתה מקיים דבריו הרי הוא בעצמו עוקר דבר מה"ת, כיון שהקדושין קיימין ואין לה שאר וכפות, משא"כ בקרע ע"מ שלא יהא דין נזק דאי בעי לא קרע ולא עקר ודו"ק כי זה ברור:

תוכן העניינים

בית אהרן על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה