בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין
דף עט:
בתוד"ה פנימית גופא בסוה"ד אי נמי שוכר הוי כחו שומר ושלוחו של משכיר עכ"ל. ומשמע להדיא מתוס' דלא בעינן דוקא שיעמוד בעצמו הקונה בתוך שדהו, אלא אפילו אם מעמיד שליח תחתיו נמי מהני כעומד מעצמו, ולענ"ד נראה שאין דין זה פשוט כל כך, ושזה תלוי בטעם הסברא דמהני עומד בצד שדהו, דלשיטת רש"י בב"מ (די"א ע"א) דלהכי מהני עומד בצד שדהו משום דאז הוי משתמר, פשיטא דהוא הדין אם עומד שליח לשחור השדה נמי מהני, כיון דסוף סוף החצר משומר לדעתו, אכן התורת חיים שם דחה פרש"י, דא"כ שדה גדולה כמה מילין דלא הוי משומר אפילו כשעומד מאי איכא למימר אלא טעמא דכשעומד בצד שדהו אז אלים קניית השדה טפי, דכשעומד שם הוי כידו וכגופו ע"ש, ולטעם זה יש לומר דלא מהני שליח שעומד בצדו. דבשליח לא שייך לומר דהשדה של המשלח הוי כגופו, כיון דעצם השדה לא הקנה לשליח, דנימא דהשדה הוי כגוף העומד וכאילו העומד קונה זה בידו, דשדה של חבירו לא יוכל להיות כגופו וידו, ורק גבי בעה"ב עצמו שייך לומר הכי, כיון דהשדה הוי שלו, וכשעומד אצלה הוי גם השדה כידו וגופו:
ולכאורה היה נראה להביא ראיה דשליח לא מהני, מסוגיא דב"מ שם, דמביא ראיה דבעינן עומד בצד שדהו מפועלים, דבעיר אפילו זכור ולבסוף שכוח הוי שכחה דלא קניא ליה חצירו כיון דליתא גבה, ואע"ג דהפועלים שהם שלוחיו עומדים בשדה ואפ"ה לא מהני שיקנה עי"ז, ואין לומר דפועל לא יוכל לזכות עבור בעה"ב מטעם דהוי חב לאחרים לעניים, דהא הפועל אינו הזוכה, החצר הוא הזוכה, והפועל אינו כ"א שעושה את החצר למשומר, אכן באמת יש לדחות ראיה זאת עפמ"ש הר"ן שם, דכיון דהטעם דעומד בצד שדהו מהני. משום שבזה הוי משתמרת, ולהכי בעינן נמי שהעומד בצדה יהיה יודע מן המציאה, ואם אינו יודע לא הוי משתמר אפילו כשעומד בצדה ע"ש, והנה התם בע"כ מיירי שרק הבעה"ב זכור, אבל הפועלים שכחוהו. דאי גם הפועלים זואכרים, בלא"ה לא שייך התם זכיית החצר, כיון דאפילו הוא שלו רחמנא אפקריה וחייביה ליתן משלו, ואי תימא שבזה יועיל חצירו. א"כ בטלה דין שכחה, דכל אחד יאמר שיזכה לו שדהו, אע"כ כמ"ש התוס' שם דמיירי דזכור היה בשעה שהשכחה מתחלת, היינו בשעת שכחת פועלים, וכיון שנכנס לכלל שכחה, הרי כאילו יצאה מרשותו, ועניים לא זכו לפי שעדיין לא נגמר השכחה עד שישכח בעה"ב, ולפיכך יכול לזכות לו החצר כזוכה מן ההפקר, וכיון שכן דבע"כ הפועלים שכחוהו, א"כ לא מהני מה שפועלים עומדים בצדה, כיון שאינם יודעים מן העומר ואכתי אין משתמר, אלא דאכתי קשה קושית הר"ן, דא"כ בשדה שכוח מעיקרו היכי משכחת לה, שכיון שקדמה שכחה בעה"ב לשכחת פועלים, ומשישכח בעה"ב התחילה השכחה ולא נגמרה עד שישכחוהו פועלים, וביני ביני זכתה לו שדהו, ובזה לא שייך סברת הר"ן, כיון דבעה"ב אינו יודע לא הוי משתמר, דמ"מ ליהוי משתמר ע"י הפועלים שהם שלוחיו, דהא הם זוכרים את העומר, ובע"כ דלא מהני העמידה ע"י שליח. ונראה שגם מזה אין ראיה, דהא בלשון הברייתא בעה"ב אומר עומר שיש לי בשדה פועלים שכחוהו לא יהא שכחה, מלשון זה משמע דבעינן דוקא שהבעה"ב יאמר בפירוש שירצה שלא יהא שכחה, ואי לא גילה דעתו בזה לא קני, ואפשר גם לתת טעם לזה, דלא מיבעי לשיטת הרמב"ם דחצר אינו קונה עד שיגלה דעתו ויאמר יזכה לי שדי, ודאי דאתי שפיר מה שבעינן התם גילוי דעת מן בעה"ב שרוצה לזכות בעומר, דבלא זה לא קני אפילו כשעומד בצדו, אלא אפילו לשיטת התוס' שם דלא בעינן שיאמר זכתה, ובלא גילוי דעת נמי קני, הכא שאני, דבלא גילוי דעת הוה אמינא דניחא ליה דליהוי לעניים, וכמ"ש מהר"י אבוהב בשמ"ק, דלהכי בעינן במתניתין שם שיאחר זכתה לי שדי אפילו לשיטת התוס', כיון דמיירי באחרים רצין ליטול את המציאה, ואם אינו מדבר כלל נראה שהוא מוחל להם, לפיכך הוצרך לומר זכתה לי עיי"ש, ואפילו אי נימא דהתם לא יסברו התוס' דבעינן גילוי דעת. דהא כתבו דבאמת זכתה לי דנקיט שם במתניתין לאו דוקא, היינו משום דאין סברא שימחול להם, משא"כ הכא דמצוה הוא לתת לעניים, גם התוס' מודים, דבלא גילוי דעת אמינא דמסתמא ניחא לו שיהיה לעניים, ולהכי הוצרך דוקא שיאמר הבעה"ב בפירוש דאין רוצה שיהא שכחה, הא בלא גילוי דעת בעה"ב לא קניא חצירו בזה, ולהכי בשכוח מעיקרו שלא אמר בעה"ב כלום לא קניא ליה חצירו, דנהי דהוי משתמר שפיר ע"י הפועלים, מ"מ כלא גילוי דעת לא יכול לזכות וק"ל:
בתוד"ה והא לא נח כו' ואין נראה כו' מכי מטא לאוירא דמנא קנייה כו' עכ"ל. הנה לפי מה שדקדק רש"י לכתוב דאין מחיצות כלי עשויות לאוירן לשמור, אין מקום לקושית התוס', דהא הכא לא מטעם דאויר כלי אין קונה, כ"א משום דלא מינטר הוא, משא"כ התם בע"ז דדעת אחרת מקנה ולא בעינן משתמר, וכמ"ש בב"מ (די"א ע"ב) דכל היכי דדעת אחרת מקנה לא בעינן משתמר, והיינו דוקא בקנין דעלמא, משא"כ בגט לא מהני גם דעת אחרת כיון דחוב הוא לה כדאיתא התם, ואח"כ מצאתי שהפני יהושע קדמני בזה, ותיתי לי שבתחלת ההשקפה יישבתי כן:
ואמנם לאחר העיון בסוגיא דע"ז עלה בדעתי ליישב באופנים אחרים, דהנה ממקום שהקשו התוס' דמכי מטי לאוירא קני, ודאי דלק"מ, דהתם הא הוי הקנין לא מטעם אויר כלי כ"א מטעם הגבהה, וכפרש"י שם להדיא, והכי מוכח בע"כ מתוך הסוגיא דמשני התם, אי דנקיט ליה עכו"ם לכלי בידי', ה"נ לא צריכא דתנא אארעא, ואי תימא דמטעם אויר כלי הוא דקנה. מאי איכא בין נקיט בידיה למנחא אארעא. הא גם במנחא אארעא איכא אויר כלי, ועוד דבתר הכי פריך ותיקני ליה כליו מכלל דעד השתא היה סבור דהקנין לא מטעם כליו הוא, אלא מטעם הגבהה, ואלא דבזה יש לומר דהוכחת התוס' יהיה אכתי לא ממקום שציינו הם, כ"א חמה שהקשו ותיקני ליה כליו, ובע"כ דאויר כלי קאמר, דאי לבתר דחטי לארעתא דכלי, א"כ לא נתחייב לו המעות קודם שנאסר, ושפיר אמר להו דלישקלו זוזי מראש, ומאי פריך, אע"כ דאויר כלי קאמר דליקנו, וא"כ שמעת מינה דגם אויר כלי קנה, ואמנם מתוך הדברים מיושב ממילא קושית התוס', דהנה גם בקושיא הראשונה דס"ד דהוי הקנין מטעם הגבהה, ופריך מכי מטי לאויר קנה, בע"כ דאין הכוונה שמונח עוד באויר, ולא הגיע כלל לארעתא ושולי הכלי, דא"כ מאי הגבהה שייך כאן, כיון שהיין מונח עוד באויר ולא הגביהו כלל, ועוד דפריך תו התם ש"מ ניצוק חיבור, איזה חיבור היה כאן כיון שאכתי מונח באויר ולא נגע בשולי הכלי, ובע"כ דהכוונה הכי הוא, דקצה האחד של הקלוח ודאי שכבר הגיע לכלי, רק שכל היין עודנו בקלוח באויר, והכי פריך דאי אמרת ניצוק אינו חיבור, א"כ נהי דקצה האחד נגע בשולי הכלי, אבל כל היין עודנו באויר ולא נאסר עוד, ואפ"ה לענין קנין שפיר קנה אותו, דכיון דקצה האחד הגיע לשולי הכלי, שייך בו הגבהה, ופריך שפיר חכי מטי לאוירא, כלומר שכל הקלוח עודנו באויר וקנה אותו ע"י הגבהה, ולענין איסור יין נסך אכתי לא נאסר, ואלא ש"מ דניצוק חיבור, וזה ברור למעיין בסוגיא שם. ולפי"ז יש לומר דגם מה שהקשה אח"כ ותיקני ליה כליו, לא מיירי שכל היין עודנו באויר ולא נגע עוד בשולי הכלי, אלא יתפרש נמי באופן כזה, דקצה הקלוח ודאי דהגיע לכלי, רק כיון דכל הקלוח לא נגע עוד בכלי, ולענין איסור לא נאסר כיון דניצוק אינו חיבור, ולענין קנין שפיר קנה בכה"ג דקצה האחד מונח בכלי, דאפילו מ"ד דאויר כלי לא קנה, היינו כשהחפץ כולו באויר הוא, וגם אפס קצהו לא נגע בכלי, משא"כ אם קצה האחר נגע בשולי הכלי, אע"ג שהחפץ ארוך וקצר שאינו מונח כולו בכלי נמי קנה, ולפי"ז אין מקום תו לקושית התוס', דמ"ש כאן דאויר כלי אינו קונה היינו כשלא נגע בכלי כלל, ומ"ש התם דקונה, היינו כשעומד בכלי בקצה אחד והשאר מונח באויר וזה ברור, ועיין שם היטב בסוגיא ותמצא כן:
ועוד יש לומר באופן אחר, דהנה מה דפריך התם מכי מטי לאויר כלי קנה, אין הכוונה דמכי מטי לאויר למעלה ממחיצות הכלי, דהא אפילו כשנימא דהכוונה מכי מטי לאויר לתוך מחיצות הכלי נמי קשה שפיר, כיון דהקנין הוי קודם שנאסר, דהיין אין נאסר כ"א משנגע בשולי הכלי, והקנין בא קודם, דהיינו מכי מטי לאויר אבל ודאי לאויר מחיצות הכלי, ובכן אין שום סתירה מהתם להכא, דמ"ש כאן דאויר כלי אינו קונה, היינו מכי מטי לאויר הפנימיית למעלה ממחיצות הכלי, אבל משהגיע לתוך מחיצת הכלי איה"נ דמגורשת, ומ"ש התם דקונה, מיירי כשהגיע לתוך המחיצות של הכלי, וחילוק כזה מחלק הש"ס גופא להדיא בזבחים (דכ"ה ע"ב) עיי"ש היטב, וגם תירוץ הזה נכון הוא:
במשנה ב"ש אומרים פוטר את אשתו בגט ישן. ומקשים הראשונים הא הו"ל מוקדם ודחקו לאוקמי דמיירי ע"י שליח, ולענ"ד אפשר ליישב עפמ"ש התוס' לעיל (די"ז ע"א) דטעם דמוקדם פסול הוי נמי לר"י משום שמא יחפה, ולריש לקיש משום פירי כמו בגט שאין בו זמן, ולכן יש לומר דמיירי הכא בגט שכתוב בו זמן ושנה או שבוע. דהגט כשר אע"ג דלא אהני כ"א לשבוע ושנה דלקמיה ובתריה, ולא לשנה ושבוע שעומד בתוכו, וא"כ אי אפשר למיפסליה הכא משום מוקדם, כיון דאפילו אי לא היה גט ישן. נמי לא היה מהני לשבוע זאת שעומד בתוכה, ולשבוע דלקמיה ובתריה מהני גם עתה, דיש לומר דלא נתיישן כל כך הגט לעבור זמן השבוע או השנה, ואע"ג שנתאחר הנתינה מהכתיבה, אפ"ה לא נתאחר כ"כ זמן הרבה משבוע לשבוע, אלא באותו שבוע גופא ניתן וכיון שכן אי אפשר לפוסלו משום מוקדם בגט כזה שלא כתוב בו כ"א זמן דשבוע, בשלמא בגט שכתוב בו זמן מדויק, ולכן אי לא הוי גט ישן היה מהני גם לאותו יום גופא לענין חיפוי ופירות, וממילא כשנתיישן הגט היה שפיר מוקדה, משא"כ בגט שלכתחלה לא נכתב בו כ"א זמן דשבוע, א"כ גם אם לא היה גט ישן לא הועיל כ"א לשבוע דלקמיה ובתריה, ולענין זה מהני גם השתא אם נתיישן. וא"כ איך שייך לפוסלו משום מוקדם:
והנה כבר הבאתי דהראשונים תרצו דהכא מיירי שמגרש ע"י שליח, ומשו"ה ליכא חשש מוקדם דקלא אית לי', אלא שהפנ"י מקשה על הרא"ש שהקשה, דמ"ש הכא דאמרינן בגט ישן אם גירשה בגט כזה מותרת להנשא, דדוקא לכתחלה הוא דאין מגרשין בגט כזה אבל בדיעבד מותרת להנשא, ואילו לעיל (די"ח ע"א) אמרינן דמותרת להנשא משום שלא נתייחד עמה, דמשמע הא אם נתייחדה עמו חוששין שמא בא עליה ואסורה להנשא, וכתב לחלק דבניתן ע"י שליח כמו דמיירי לעיל אסורה לינשא לכתחלה, דכיון דהגט יצא מתחת ידו קודם יחוד ונתנו השליח לאחר היחוד לא תינשא דאמרינן דמסתמא היה חייש לפגמא דבריה והיה מצוה לכתוב גט אחר אם הוי השליח מימליך ביה, אבל אם נתנו הבעל אחר היחוד תנשא לכתחלה, דאם איתא דבא עליה הוי חייש לפגמא דבריה ע"ש, וע"ז מקשה הפנ"י כיון דלרא"ש בע"כ מיירי כאן כשמגרש ע"י עצמו, וא"כ יוחזר הקושיא ולפסול משום מוקדם, וכן בב"ש (סי' קמ"ח סק"ה) מאריך בזה למאוד ע"ש, ולפע"ד שגגו בזה שגגה גדולה בכוונת הרא"ש, דהא הרא"ש כתב הטעם לחלק דבנתן לה אחר היחוד תנשא לכתחילה, דאי איתא דבא עליה הוי חייש לפגמא דבריה והיה כותב לה גט אחר, אבל היכי דיצא הגט מתחת ידו קודם היחוד ונתנו לה השליח אחר היחוד לא תנשא לכתחילה, דאי הוי מימלך השליח עמדו היה מצוה לכתוב גט אחר, א"כ מוכח להדיא דאף להרא"ש אם הוא בעצמו אינו נותן לה הגט, רק נותן לשליח אחר היחוד או גם אם היה נותן לשליח כבר קודם היחוד, ורק שאחר היחוד מרשה אותו ליתן לה, נמי תנשא לכתחילה, דדוקא כשנותן השליח אחר היחוד מדעתו ולא מימליך עם הבעל הוא דאוסר הרא"ש, משא"כ אם השליח מימליך עם הבעל והוא מרשה אותו ודאי שתנשא לכתחלה, דזיל בתר טעמא דאמרינן דהוי חייש לפגמא דבריה, א"כ מה לי אם נותן בעצמו או שמצוה ומרשה לשליח לחת, סוף סוף כיון דהבעל יודע מנתינת הגט אחר היחוד. ודאי דאמרינן דמסתמא לא בא עליה, דאם היה בא הוי חושש לפגמא דבריה, והיה מצוה לכתוב גט אמר, וא"כ מה הרעש הגדול הזה על הרא"ש, דלדידיה נמי איכא לאוקמי שניתן ת"י שליח מדעת הבעל. דאז יש לה קול ומותרת לינשא לכתחלה, ואע"ג דלשון הרא"ש שהבעל חסרו לידה, וכן הוא בשו"ע שם שכתב וי"א דה"מ כשגט ביד הבעל ומסרו חידו לידה קשה קצת. דלשון זה משמע שדוקא הבטל חסרו לידה. אכן בזה יש לומר דלא נקט רק עיקר ההיתר השייך לדין זה של גט ישן, ומאי דצריכין שליח מטעם מוקדם לא נחית לדייק וז"ב:
ובעיקר קושית הרא"ש מהא דלעיל דמסיים בברייתא הטעם שהרי לא נתייחד, דמשמע הא ודאי נתייחד אסורה להנשא, כבר הארכתי לעיל שם לפרש דהתם נמי מה שמסיים תנא דברייתא שהרי לא נתייחד, קאי נמי על לכתחלה, דהתנא קא קשיא ליה ע"ז שהשליח מוסר לה הגט לכתחלה, ולכתחלה מיהא צריך היה לחשוש שמא בא, וע"ז מסיים שהרי לא נתייחד וליכא שום חשש, ורק על החסירה דלכתחלה הוצרך התנא לסיים שהרי נתייחד, דאילו נתייחד איה"נ דלא הים רשאי השליח למסור הגט לכתחלה, אבל היכי שכבר גירשה איה"נ דאפילו ודאי נתייחד מותרת להנשא ע"ש באריכות:
בתוד"ה ב"ש סברי, בירושלמי מפרש כז' אא"כ מצא בה ערות דבר. ואין להקשות ממ"ש לקמן בסוף מכילתין לא מצא בה לא ערוה ולא דבר מה דעבר עבר, וכיון דאיכא מאן דמגרש גם בלא ערות דבר ואיך קאמרי כללא דלעולם, דיש לומר כיון דברוב הפעמים אינו מגרש אלא משום דבר ערוה, ומילתא דלא שכיח הוא שיגרש בלא ערוה ולא גזרו בה רבנן, וכן לב"ה להיפך, אע"ג דלפעמים מגרש משום דבר ערוה שמצא, והתם לא הוי לן למיגזר, ויש לומר נמי דגזירת חכמים היא שמא יאמרו שגירשה משום הקדחת התבשיל והב"ש באה"ע חשב לומר דבערות דבר מידו ב"ה לב"ש, ולמה שכתבתי אין הדבר כן:
שם במשנה ולא זה וזה מטמאין. ובס' הפ"י הקשה דהא שני בע"כ דלאו כהן הוא, דאי כהן הוא היאך נשאה מחתלה כיון שידע שגרושה היא, וא"כ לחה נקיש דלא זה וזה מטמאין כיון דשני לאו כהן הוא ע"ש מה שנדחק בזה, ולק"מ דהא ים לומר דכהן הוא ועבר ונשאה, או שלא ידע כלל שגרושה היא, אלא שסבור היה שהיא פנויה וכ"כ המהר"ש:
בתוד"ה ולא בלאות כו', דהא אפילו בזינתה ברצון לא הפסידה בלאותיה קיימין עכ"ל. ולדעתי אפשר לומר דהכא גרע מזינתה ברצון, דהתם יש לומר דיצרה תוקפה לזנות, ולכן לא קנסו אותה כל כך שתפסיד גם בלאות הקיימין, משא"כ כאן הלא הברירה היה בידה להראות הגט לחכמים קודם שנשאת, וגם אם החכמים אסרו הגט, היה אפשר ליקח גט אחר, ומולא עשתה כן ונשאת בגט זה קנסוה חכמים ביותר שתפסיד גם את בלאותיה הקיימין וק"ל:
בתוד"ה וצריכה גס חזה ומזה פי' בקונטרס כו' ואין נראה להרר"י. הנה ממ"ש רש"י כאן בד"ה תצא, דקדושי שני לא הוו קדושין, אין להוכיח דמדאורייתא קאמר דלא הוו קדושין דהא לא זכר זה רש"י בהדיא, וסתמא כתב דקדושי שני לא הוי קדושין, ואכתי יש לומר שבאמת רק מדרבנן לא הוו קדושין, דכיון דרבנן פסלוהו לגט של ראשון, ממילא לא הוו קדושין של שני קדושין, אבל מן התורה איה"נ דקדושי שני הוו קדושין, ורק עיקר הוכחת התוס', דשיטת רש"י הוא דקדושי שני לא הוו קדושין מה"ת, יהיה ממה שכתב רש"י אח"כ בד"ה והולד ממזר, דאם החזירה הראשון וילדה לו בן הוי ממזר מדרבנן, ואי נימא דקדושי שני הוו קדושין מה"ת, א"כ אם החזירה ראשון הוי ממזר מה"ס. דהא מדאורייתא הויא אשתו של שני, ויש לתמוה על התוס' שלא זכרו המקום דמשם יהיה עיקר הוכחתם, ואכן גם חזה אין להוכיח כל כך, דדעת רש"י הוא דגם במג"א דרישא בכתב לשם מלכות שאינה הוגנת, הוי פסול הגט של ראשון פסול גמור מה"ת, דיש לומר שבזה גם רש"י סובר דכיון דפסילו אינה אלא מדרבנן. ומן התורה גט גמור הוא, ודאי שקדושי שני הוו קדושין גמורים. ואם החזירה ראשון הוי ממזר מה"ת, ומה שכתב דמן הראשון אינו אלא ממזר מדרבנן, קאי זה על שארי דינים השנוים במשנה, בשינה שמו ושמה ובכונס יבמתו וכל הנהו אחריני השנוים במשנה, דבכל הני הוי פסול מדאורייתא ולא תפסו קדושי שני כלל, ומשו"ה אם החזירה הראשון אינו אלא ממזר מדרבנן, וכן מחלק התורי"ד כאן להדיא ע"ש, ומה שפי' רש"י כן כאן, ולא פי' על מקומן בשינה שמו ושמה, היינו משום דהתם לא הוזכר כלל הדין דהולד מחזר בהדיא, רק נקיט וכל הדרכים הללו בה, אבל עיקר הדין שהולד ממזר זכר התנא כאן, ומשו"ה פי' רש"י, דאינו מן הראשון אלא דרבנן. אבל פשיטא שקאי על הדינים המוזכרים שפסולים מדאורייתא, ולא הוצרך לפרש דבבבא דרישא הוי ממזר מראשון מה"ת, דפשיטא הוא כיון דפסול הגט אינו אלא מדרבנן, ומן התורה גט גמור הוא ותפסי קדושי שני, ממילא שאם החזירה הראשון הוי מה"ת ממזר:
ואפילו אי תימא שדוחק לפרש כן ברש"י, מדלא זכר התנא הולד ממזר כ"א בהנך תרי בבי, דלשם מלכות והי' במזרח, ששניהם אינם כ"א פסולי דרבנן, ופסול דאורייתא לא זכר עוד, א"כ הו"ל לרש"י לפרש הדין במה שהתנא זכר להדיא, ולומר דבהנהו תרי בבי דמה"ת גט גמור הוא, ממילא הוו מראשון ממזר מה"ת, בשלמא אם בבבי דזכר התנא היה אף אחת שפסולו מה"ת, היה אפשר לפרש כמו שכתבתי, דמ"ש רש"י דאינו מן הראשון כ"א ממזר מדרבנן, קאי זה על הבבא דפסול הגט הוי מן התורה, אבל אחר שבהנהו בבי שקאי עליהם הדין דהולד ממזר, שניהם אינם כ"א פסול מדרבנן וא"כ איך יפרש רש"י עליהם דמראשון אינו אלא ממזר דרבנן, גם זה י"ל דבאמת היה במזרח וכתב במערב הוי פסול דאורייתא, דניחזי אנן היכי מיירי הך בבא, דהיה במזרח וכתב במערב פסול, ומשמע להדיא דאילו כתב במזרח היה כשר, והיכי מיירי, אם הבעל צוה לכתוב במערב, במקום דירתו שהיה נמלא שמה, א"כ אפילו כתב הסופר במזרח נמי אינה מגורשת, דהא לא כך צווהו, ושינה ממה שצווהו הבעל להדיא, ובע"כ דהבעל שידע שדעת הסופר לעקור דירתו למזרח, צווהו שיכתוב לו הגט במזרח, והסופר שינה אח"כ ממה שצווהו, וכתב במערב מקום דירת הבעל, א"כ הוי זה פסול מה"ת, כיון ששינה ממה שצווהו הבעל להדיא, וזהו שינוי גמור בשליחות ואינו גט כלל ובלא"ה יש לומר, נמי דאפילו בבבא דרישא דשלום מלכות, דפסולו ודאי אינו אלא דרבנן, אפ"ה הגט בטל מה"ת, דודאי דעת הבעל היה שיכתוב לו גט כשר בלי פקפוקים, ואם הוא כתב אח"כ גט שמדרבנן מיהא פסול, הרי שינה בשליחות ובטל מה"ת, אלא שראיתי בפנ"י שכבר קדמני לפלפל בזה לא רציתי להאריך ודו"ק: