בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין
דף עט.
במשנה כיון שהגיע לאויר הגג ה"ז מגורשת. ופרש"י בגמרא דאפילו נמחק או נשרף קודם שנח. ומה שיש לדקדק למה לא תני בהדיא האי חדושא דאפילו נמחק ונשרף וכדתני בסיפא דהוא מלמעלה והיא לחטה, כבר תי' הרמב"ן דאורחא דמילתא נקיט דבחצר שכיחי אש ומים, משא"כ למעלה בגג אש ומים לא שכיחי, רק רוח שכיח, וכן משמע מרש"י בד"ה והא לא מינטר, דכתב ואירע לו דבר אחר כו' או גשמים מחקוהו, ולמה דוקא גשמים ולא מים אחרים. אלא לאו משום דלמעלה כגג מים לא שכיחי, שנוכל לומר שנפל לחים ונמחק. רק אם אירע שנמחק הוא ע"י גשמים. ואמנם הרמב"ם (כ"ה מהלכות גירושין סובר דדוקא כשנח בגג הוא דמגורשת, אבל אם נמחק קודם שנח אינה מגורשת, והיינו משום דמדייק מדלא תני בבבא זאת נמחק ונשרף, מכלל דדוקא באם לא נמחק קודם שנח הוא דמגורשת משהגיע לאויר המחיצות, ונ"מ להיכי דמת הבטל קודם שנח, אבל אם נמחק קודם שנח אינה מגורשת, כיון דאין סופו לנוח, ודוקא בסיפא הוא דאמרי' דאפילו אם נמחק נמי מגורשת משום דדרך ירידה הוא, וכמ"ש המ"מ טעמו עיי"ש:
ברש"י ד"ה והא לא מינטר. פרש"י ואתי זיקא כו' ואירע לו דבר אחר כו'. והא דלא פי' דבאחת אתי זיקא ושדי ליה, ומנ"ל דסבה אחרת היתה בזה. וצריך לומר מדמתרץ דבגג שיש לו מעקה עסקינן, וא"כ אי אפשר לומר דמיירי דהסבה היתה שהרוח שדי ליה. דהא כשיש מעקה אי אפשר לרוח למישדי, ואי יכול לשדות גם חן המעקה, א"כ מאי מתרץ כשיש לו מעקה, הא אכתי אינו משתמר, ומשו"ה פי' דבאמת מסבה אחרת נפסל:
ולא שאכתי יש לתמוה מנ"ל לרש"י דמיירי דלבסוף נאבד, דילמא דמיירי באמת בנח וקמש"ל דמגורשת למפרע משהגיע לאויר, ונ"מ במת הבעל או חזר בינתיים וביטל הגט וצריך לומר דממה דמשני עולא דהכא בפחות משלשה סמוך לוג ומטעם לבוד, מכלל דבאחת לא נח אח"כ, דאי היה נח לבסוף א"כ מה איריא מטעם לבוד הא נח על קרקע הגג ממש, ואי"ל ה"נ דנח לבסוף, ורק משהגיע לאויר תמות מג' לגג ה"ז מגורשת, ונ"מ לכשביטל ומת בינתיים, דבשהות קצר שיש בין פחות מג' עד שיפול על הקרקע לא שכיח שיארע איזה שינוי חדש, מה שמתחלה לא היה, כיון דהשהות קצר כל כך כרגע ממש, ואע"ג שלשיטת הרמב"ם שהבאתי בדבור דלעיל, דדוקא כשנח בגג הוא דמגורשת, ומשהגיע לאויר דקתני היינו שאם נח מגורשת למפרע, ונ"ח לביטל ומת בינתיים. א"כ בע"כ לפרש דגם לשינויא דעולא יתפרש כן. דבאמת נח לבסוף ומתגרשת למפרע משהגיע לאויר הגג פחות מג' טפחים, ונ"מ למת או ביטל בינתיים, אכן רש"י סובר דוחק לפרש כן, דבשהות הצר שבין נפילה פחות מג' יארע השינוי, ולכן מפרש דמיירי בדלא נח לבסוף:
באו"ד אמאי מגורשת מן האויר הא בעינן אויר שסופו לנוח. והקשה הכנ"י דמאי פשיטא ליה לרש"י דבעינן אויר שסופו לנוח, הא בפ"ק דב"מ מיבעי לי' לרבא וצא איפשיטא ע"ש., ונ"ל ליישב עפ"י מ"ש (בב"מ דק"ב) גבי גללים הקולט חן האויר הרי אלו שלו, ואם איתא כו' ליקני ליה אויר חצירו ופריך רבא אויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דחי, ואקשינן והא מיבעי בעי לה רבא דבעי רבא זרק ארנקי כו' ומשני התם לא תיפסיק כלי והכא איפסק כלי ע"ש. פי' דהכא כיון דמיפסק כלי, מעיקרא לא להיות מונח כחצר נפול, וכאילו מתחלה לכלי זרקו, ההם דלא מיפסיק כלי, ואפשר דיהא נייח בבית שפיר מיבעי ליה, ולפי"ז עיקר הבעיא הוא כשיש אפשרות שיהיה מונח בחצר, אכל במקום שאין אפשרות לזה, פשיטא לן דלאו כמונח דמי, וכיוצא בזה כתב הרמב"ן ז"ל ליישב הקושיא שהקשו למה לא פשיט בעיא דאין סופו לנוח, מהא דאמר רב נחמן בר יצחק בסמוך אבל קדמה דליקה לגט אינה מגורשת דמעיקרא לשריפה אזיל, אלמא דס"ל אויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי, ותירץ דשאני החם דכיון שקדמה דליקה כמי שזרקו לשריפה רמי, משא"כ בבעיא דרבא אפשר דנייח בביתה. ולפי"ז מיושב נמי דברי רש"י, דלפירושו שפי' דלא מינטר הוא מחמת דהרוח שדי ליה, והרוח כיון דשכיח הוי כמו שקדם הרוח, ולכו"ע אינה מגורשת, דמעיקרא לא להיות מונח בחצר הוא דאזיל, ובשלמא אם היינו מפרשים דהכא אין סופו לנוח משום סבה אחרת דאכלו כלב וכדומה, שפיר הוי קשה קושית הפנ"י, אבל לפרש"י גופא דהרוח הוא דשדי, והרוח כיון דשכיחי הוי כמו שקדם הרוח ובכה"ג כו"ע מודו דלאו כמונח דמי, דהבעיא דרבא הוא דוקא כשיש אפשרות שישאר מונח בחצר וכחו שכתבתי:
ועוד יש לומר דמ"ש רש"י דבעינן אויר שסופו לנוח, לאו משום דבעי' דוקא אויר שיהא סופו לנוח קאמר, אלא משום דכיון דאין סופו לנוח הוי אינו משתמר בחצר, ובגט הרי בעינן חצר המשתמרת, והכי מוכח להדיא ממ"ש רש"י בסוף העמוד בד"ה אבל כו' שאין סופו לנוח לארץ דרמי ליה זיקא חוץ למחיצות וטעמא דגיטא משום חצר המשתמרת הוא דומיא דידה והא לא מינטר עכ"ל, הרי להדיא דהחסרון דאין סופו לנוח הוא משום דאינו משתמר, ולא עדיף מחצר גמור דבעינן דוקא משתמר, וא"כ אין זה ענין כלל להבעיא דאויר שאין סופו לנוח. דהתם לא מיבעי אלא דכיון שאין סופו לנוח, אם מיקרי נכנס לחצר כלל, והכא רק מטעם משתמר קאמר, וזה פשיטא דבעינן משתמר:
ואי"ל דא"כ מאי בעי התם אי כמונח דמי או לא, תיפוק ליה דאפילו אם כמונח דמי מ"מ כיון דאין סופו לנוח לא הוי משתמר, ואויר חצר לא עדיף מחצר ממש ובעינן משתמר דוקא, יש לומר דהא התוס' פי' התם דהבעיא דוקא במתנה מדקא פשיט לי' מחתנה, ובמתנה כיון דדעת אחרת מקנה לא בעינן משתמר כדמוקי ר"פ התם, ואפילו לפרש"י התם שפי' דמיירי בהפקר, כבר כתבתי בחבורינו שם, דמלשון רש"י שכתב והפקירו לכל הקודם, נתכוון לחלק בין הפקר דעלמא, שהבעה"ב אינו כ"א מסלק עצמו מן החפץ,. אבל אין כוונתו להקנותו לאחר, הפקר כזה, לא מיקרי דעת אחרת, אכן התם מיירי שנתכוון להקנותו לבל הקודם. ולהכי הוי שפיר דעת אחרת:
אלא דלפי"ז יקשה מהא דפריך בהשואל (דק"ב ט"א) גבי גללים דהפקר הם, והא דבעי רבא אויר שאין סופו לנוח, ומאי פריך הא בהפקר דאין דעת אחרת פשיטא דלא מהני, דאפילו אי כמונח דמי הא סוף סוף אין משתמר, וצריך לומר דמטעם דאין משתמר לא הוי חסרון, כיון דמיירי בעומד בצד שדהו, ובעומד בצדו מהני אפילו בחצר שאין משתמר. ממש. והתם הא בע"כ דהמשכיר עומד בצדו, וכמ"ש התוס' בב"מ (די"א ע"כ) ע"ש. וא"כ הדרא קושיא לדוכתא, הא הכא בגט מיירי נמי דהאשה עומדת בצדה כדקתני היא למעלה, הרי שגם היא נמצאת בחצירה, וא"כ אע"ג שאין משתמר. אכתי תקנה כיון דעומדת בצדה, ובע"כ ועיקר החסרון לא הוי מטעם שאין משתמר, אלא כסברא דרש"י מטעם אויר שאין סופו לנוח, והדרא הקושיא של הפנ"י לדוכתא. דמה פשיטא ליה לרש"י דלא מהני, הא מיבעי בעי לרבא ולא איפשיטא, ולכן נ"ל ליישב ולחלק, דלא דמי אינו משתמר דהכא לדהתם, דהתם דאין סופו לנוח חפני שהכלי הוא תחתיו, אבל כל זמן שלא נפל לכלי משתמר הוא בחצר, דרוח לא יוכל לזורקו מחצר. דדבר כבד הוא שאין הרוח זורקו, וגם אחרים לא יוכלו ליטלו כיון שעומד בצדו, ולכן אי אמרי' דכמונח דמי, נמצא דבזו הרגע שמונח באויר טרם שנכנס לכלי, מונח בחצר משתמר, ואי רוצה היה מקבלו בידו, ואע"ג דלבסוף לא ישאר בחצר ויפול לכלי, מ"מ כל שהיה יכול לשמרו אפילו רגע אחת קנה, דעד כמה יהא מינטר, וברגע אחד נמי סגי, אבל הכא דהסבה שאין סופו לנוח הוא משום דאתי זיקא ושדי, נמצא דגם ברגע שהוא נח בחצר, אין בידה לשומרו, דמי יוכל לכלוא את הרוח. ולכן אפילו בשעה שהרוח עוד לא בא ומונח הוא באויר החצר, לאו משומר על ידה הוא, רק מפני שהרוח לא בא, ואנן שיהא משומר על ידה בעינן לדעתה, כלומר שבידה יש היכולת והכח לשמור, והכא לאו בידה אלא בידי שמים הוא, דאפילו כשהיא עומדת בצדה אין בכחה לכלוא את הרוח, ומשו"ה לא מהני כאן נמי מה שעומדת בצדה, דאפילו כשעומדת אין ביכולתה לשמרו מפני הרוח, ואכתי חצר שאין משתמר מיקרי וזה ברור:
והנה ז"ל הטור (אה"ע סי' קל"ט) זרק לה גט לחצירה כו' ה"ז מגורשת, בד"א כשהיא עומדת בחצירה והוא משתמר לדעתה כו' עכ"ל. ומפרשי הטור תמהו ע"ז, דכיון שהיא עומדת בחצירה, למה לן שהחצר יהא משומר והא בעומד בצדו מהני נמי בחצר שאינו משתמר. ולמה שכתבתי ניחא, דהא דמהני עומד בצדו אפילו לחצר שאינו משתמר, היינו כשאינו משתמר כ"א מפני שאחרים יטלוהו, ולכן כשעומד בצדו ובידו לשמרו שאחרים לא יטלוהו, מיקרי משומר, משא"כ כשאינו משתמר מרוח וכדומה, בזה לא מהני גם עומד בצדו, כיון שגם אם יעמוד בצדו אין בכחו לשמרו מסבה הזאת, ולכן אפילו כשעומד, לכשאינו עומד דמי, דמה יתרון דעומד בצדו, אחרי שאין בידו לשמרו והיינו מ"ש הטור דבעינן תרתי, שיהא עומד בצדו, וגם שיהא משתמר לדעתה, כלומר שע"י עמידתה בצדו תהא היכולת בידה לשומרו, ולאפוקי כשאינו משומר מרוח וכדומה, דבזה לא מהני גם עומד בצדו, וכדאמרינן לעיל גבי עבד ניעור אינו גט. אע"ג שהיא עומדת אצלו אפ"ה כיון דמשומר הוא לדעת העבד ולא לדעתה לא מהני, וה"נ גבי רות, גם ברגע שהוא משומר בחצר אינו משומר לדעתה, כ"א לדעת שמים, ולאו דוקא בגט, אלא הוה"ד במציאה נמי לא מהני עומד בצדו כשעי"ז אינו משתמר וכדתנן להדיא במתניתין דב"מ (די"א פ"א) דדוקא בצבי שבור מהני עומד בצדו, אבל בצבי רץ כדרכו גם כשעומד בצדו לא מהני, והיינו נמי מה"ט, דעיקר המעלה דעומד בצדו משום דעי"ז משתמר, ולכן במקום שגם אם עומד בצדו, נמי אין בכחו לשמרו, כגון בצבי רץ כדרכו, או בדבר שהרוח יכול לשדותו מן החצר, פשיטא שגם עומד בצדו לא מהני, ועיין מה שכתבתי עוד בתוס' מזה וזה ברור:
בתוד"ה היתה עומדת בראש הגג, לר' אושעיא דאמר לעיל אפילו היא עומדת בטבריא וחצירה בצפורי האי עומדת היינו כמי שעומדת כלומר כגון שמשתמרת עכ"ל. ולכאורה קשה, דכיון דבע"כ בגג שיש לו מעקה עסקינן. דאל"ה הא לא מינטר וכדמוקי בש"ס, וא"כ בלא"ה משתמר הוא, ואכתי עומדת למה לי, ואי"ל דבמעקה אינו מהני כ"א לשמרו מרוח, אבל מבני אדם אכתי אינו משומר, דבני ארם יכולים לקחתו. הא הכא בגט דדעת אחרת מקנה, ואינו מקנה כ"א להאשה לצורך גירושין, אבל שום איש אחר אינו רשאי ליטלנו מחשש גזל, דזהו עיקר סברת ר"פ שם בב"מ דבדעת אחרת מקנה אותו לא בעינן עומד בצד שדהו. דלכאורה אינו מובן מאי איכא לחלק בין דעת אחרת מקנה. לאין דעת אחרת מקנה, לענין עומד בצד שדהו, כיון דהטעם דבעינן עומד בצד שדהו היינו משום דאז הוי משתמר לדעתו, וא"כ מה יוכל להועיל אם גם איכא דעת אחרת מקנה, אטו בזה לא בעינן משתמר. ואמנם בשמ"ק שם כתב בשם התוס', דבדעת אחרת לא בעינן כלל שיהא החצר משומר, כיון דדעת אחרת מקנה הרי אין שום אדם יכול לקנות ולזכות, ואם זכה שלא מדעת המקנה מוציאין מידו, וא"כ לשיטת התוס' גופא דבדעת אחרת לא בעינן כלל שיהא החצר משומר מבני אדם, דבלא"ה אין יכול שום אדם ליטלו, ולא בעינן כ"א שיהא משומר מסבה אחרת, והכא כיון שיש לו מעקה משומר הוא גם מרות, ואמאי בעינן תו משתמר, ויש לומר דאכתי אינו משומר, דנהי דמרוח משומר הוא ע"י מעקה, מ"מ יכול הוא להתקלקל גם ע"י גשמים, או שיהא נידוש ברגלי אדם המהלכים על הגג, והא דר' אושעיא דאפי' היא בטבריא כו' מיירי בחצר המשומר לגמרי מכל סבה, ובחבורינו לב"מ שם כתבנו דהיינו טעמא דהירושלמי והתוספתא, שגם בחצר המשתמר ממש, בעינן נמי שבעל החצר יהיה יודע ממציאה שנפל בחצירו ואם אינו ידוע לו לא קני, וכמ"ש הרמ"א (חו"מ סי' רס"ח) וכתבתי שם שהטעם הוא נמי כזה, דזולת שמירת החצר שמשמרה מאנשים אחרים שלא יטלוה, בעינן נמי שמירת בעל החצר, שלא יופסד החפץ מעצמו ולהכי בעינן שבעל החצר ידע ממציאה שיוכל לשמרה ולפקח עליה שלא תבוא עוד לידי כליון מעצמה ע"ש, והיינו דבעינן הכא שאפילו בחצר המשתמר מרוח ומאנשים אחרים, בעינן נמי שיהא משתמר על פיה מדעתה שלא יופסד מעצמה? ודו"ק, ועיין מה שכתבתי לעיל (דף כ"א) מזה באריכות:
בתוד"ה כגון שהיו מחיצות כו' וא"ת דאמרינן במרובה וכו'. לפמ"ש רש"י כאן בד"ה והא לא מינטר, דהחשש הוא דאתי זיקא ודחי ליה חוץ למחיצות, א"כ לא שייך חשש זה כ"א בגט, דסתמא הוי משל נייר ומתנדנד הוא ע"י הרוח לכל אשר ישאנו הרוח, משא"כ בדבר כבד שאינו מתנדנד ע"י הרוח לא בעינן כלל מחיצות עודפות, דבלא"ה נמי אמרינן שבודאי יפול לתוך המחיצות, וקולע אל השערה ולא יחטיא ולפי"ז לק"מ מהא דמרובה. דהתם בד' וה' מיירי שאינו נוהג כ"א בשור ושה, שדבר כבר הוא ואינו מתנדנד לפני הרוח, ומשו"ה גם לקנין לא בעינן שיכול לתוך המחיצות דוקא, ועיין בפרש"י שם שכתב נמי דסופו לנוח, ונתכוון ליישב קושית התוס':
באו"ד והיכי באים כאחד והא לענין שבת מחייב אפילו למעלה מן המחיצות כו', ולענין קנין עד דחטי למחיצות עכ"ל והנה למ"ש הסמע והש"ך (חו"מ סי' ש"נ) בטעמו של הרמב"ם וסייעתו דסברי בגונב כיס בשבת ע"י גרירה ואבדו אח"כ דפטור, אע"ג דחיוב חיתה קדים, דמעמייהו דמיד שהוציא הכיס חייב מיתה ולא פקע מינייהו האיסור ותו לא חל עליו חיוב ממון כיון דקלב"מ ע"ש, א"כ לק"מ קושית התוס', דאפילו במקום שחיוב מיתה בא קודם נמי פטור, דלא חייל עליה תו חיוב דממון, ושוב ראיתי בשמ"ק בר"ק שם מיישב באמת לקושית התוס' כן, דדוקא היכי שחיוב תשלומין קדים לחייב מיתה לא אמרינן קלב"ם אבל אם חיוב חיתה קרים פטור ואחרי' קלב"מ, והביא ראיה לזה מהא דאמרינן בב"ק (דכ"ב ע"ב) כגון שהצית בגופו של עבד ופטור אגדיש אעפ"י שנשרפו אחר מיתת העבד. סרי דכשחיוב דמיתה בא קודם ההיזק אמרינן קלב"מ ופטור:
הן אמנם דבשמ"ק (ב"ק דכ"ב) הביא בשם הרשב"א שהרעיש מאוד תל דין זה דהניח בגופו של עבד, דלמה יהיה פטור בכה"ג, דאטו מי שנתחייב בנפשו ואח"כ קרע שיראין של חבירו חי לא מתחייב, ומשנה מפורשת בספ"ק דערכין. דיוצא ליהרג והזיק חיוב לשלם, הרי דחיוב מיתה אינו פטור אלא בשעת מעשה ולא אח"כ, ועיין בקצוה"ח (סי' ש"נ) שהשיג על הסמ"ע והש"ך בטענה זאת גופא מסברא דנפשיה. ונעלם מאתו שככתבו וכלשונו הובא בשמ"ק בשם הרשב"א. והנה אף שהדברים הללו חפי הרשב"א יצאו, בכ"ז לענ"ד לא תמצא בהם כדאי לדחות דברי השמ"ק, ובשגם שנסתייע מן הש"ס מפורש דהצית בגופו של עבד, דודאי מי שנתחייב בנפשו וקרע שיראין, וכן ביוצא ליהרג והזיק, דחיוב המיתה וחיוב התשלומין יבואו על שני מלאכות מיוחדות. דלא שייך בזה קלב"ם, אבל היכי דחיוב דמיתה ותשלומין באו ע"י מלאכה אחת, וכגון בהצית בגופו של עבד, דעל ידי המלאכה שהצית האש בגופו של עבד נשרף העבד וגם הגדיש, וכיון דע"י מלאכה אחת באו, אע"ג דחיוב דמיתה בא קודם. אמרינן נמי דפטור מטעם קלב"מ, והא דחייב ביוצא ליהרג שהזיק, אין הטעם משום דהחיובים לא באו כאחת, אלא משום ששני מלאכות מיוחדות הם, דחיוב דמיתה בא בשביל מלאכה אחת, וחיוב דממון יבוא בשביל כעולה ומלאכה אחרת שהזיק אח"כ:
והנה אם כי הדברים נכונים בישוב הסתירה שבין הסוגיא דהצית בגופו של עבד,. לההיא דערכין דיוצא ליהרג והזיק, מ"מ במ"ש השמ"ק ליישב קושית התוס' דהכא וכנ"ל, יש לפקפק בזה, דלענ"ד גם בזרוק גניבתך לחצירי אין המיתה ותשלומין באים משום פעולה אחת, ולא דמי כלל לההיא שהצית בגופו של עבד, דהתם כיון שההצתה שהצית בעבד הוא הגורם לדליקת הגדיש ולמיתה, א"כ הוי שפיר מעשה אתת, דהא בלא ההצתה לא היה נשרף גם הגדיש, וגם לא היה מחויב מיתה, משא"כ הכא אין חיוב התשלומין דמכירת הגניבה תלוי בזריקה, דאם היה משכחת שיקנה לו חצירו בלא זריקה, ג"כ הי' נגמר הקנין וחיוב התשלומין, דמה שהותנה ביניהם זרוק לחצירי, אין כוונתו שדוקא יזרקנו לחצירו, ורק שיעשה דבר שיביאנו לחצירו, ונמצא שהתשלומין הוי מחמת הקנין, והמיתה בעד הזריקה, ולזה שפיר הקשו התוס' דאמאי פטור, דהא בכה"ג שחיוב דמיתה ותשלומין יבואו בעד שתי פעולות, כו"ע סברי דבעינן שיבואו כאחת דוקא, ואם קדים החיוב מיתה לא אמרינן קלב"מ, כדמוכח מההיא דיוצא ליהרג והזיק וכ"ש דקשה על הסמ"ע והש"ך שכתבו דינם בכה"ג שגורר את הכיס ברה"ר, ואח"כ איבדו, דודאי היו בזה שני מעשים, דחיוב דמיתה הוא בשביל הגרירה, וחיוב דתשלומין הוא בשביל מלאכה אחרת לגמרי, ובכה"ג כו"ע סברי דלא אמרינן קלב"מ. והנה אע"ג שבשמ"ק כתב ליישב קושית התוס' דהכא, דאפילו כשחיוב מיתה קדים נמי אמרינן קלב"מ, ולפי מה שבארתי דהכא בזרוק גניבתך נמי הוי שתי פעולות מיוחדות, א"כ יהיה מהשמ"ק ראיה להסמ"ע וש"ך דאפילו בפעולות מיוחדות נמי אמרינן קלב"מ, אע"ג דקדים חיוב דמיתה, אכן לבד שלא דמי דין דהסמ"ע לדין דהכא, דהכא יש לומר דסוף סוף כיון דבזריקה הזאת נעשו שני אלו החיובים, ואע"ג שלחיוב דממון לא הוצרך לזריקה, אפ"ה כיון דסוף סוף ע"י הזריקה באו שני החיובים. מיקרי ע"י פעולה אחת, אבל בגוונא דהש"ך, דע"י פעולות מיוחדות להדיא באו החיובים. לא מצינו שיסבור בזה קלב"מ, ועכ"פ פלא גדול שהסמ"ע והש"ך כתבו דינם לדבר פשוט ובקיצור גדול, ולא זכרו כלל שמחלוקת גדולה נגדם, והתוס' כאן ובב"ק שם הוא להדיא ההיפך ממה שכתבו:
ולכאורה היה אפשר ליישב קושית התוס' עפמ"ש בשמ"ק (כתובות דל"ו) במתניתין דבא על בתו אין להם קנס מפני שמתחייב בנפשו, וז"ל הסמ"ק איכא למידק והלא אין מיתה וממון באים כאחד, דמכי הפרה בה מתחייב מיתה ומתחייב בממון לא הוי עד גמר ביאה כו' אבל הכא אע"ג דמשעת העראה מחייב מ"מ כל שעתא ושעתא עביד חיוב מיתה עד גמר ביאה וכעין זה אמרו בירושלמי כו' הרי מצית גדישו של חבירו בשבת על שבולת ראשונה נתחייב מיתה כו', למדנו מזה דאע"ג דנתחייב מעיקרא נפשות כיון דכל שעתא ושעתא מתעסק בחיוב נפשות פטור מן התשלומין עכ"ל. ולכאורה ה"נ דכוותיה, אע"ג דנתחייב מיתה משעה שנפיל לאויר, מ"מ כיון דגם אח"כ עוסק הוא בחיוב נפשות פטור מתשלומין, אכן באמת זה אינו, דלא דמו כלל להדדי, דהתם בהצית גדיש, אע"ג דעל השבולת ראשונה כבר נתחייב מיתה, מ"מ גם על שבולת האחרות נמי היה מחויב מיתה. אלא דתרי קטלי אי אפשר למיקטל ליה, אבל בעצם הפעולה עושה באחרונה כמו בראשונה, דכמו במדליק שבולת ראשונה יש חיוב מיתה, ה"נ במדליק האחרונה, וכן בבא על אחותו, כמו דבשעת העראה יש חיוב מיתה, ה"נ בגמר ביאה עושה פעולה כזה כמו ההעראה, ואלמלי נתחייב מיתה על שבולת הראשונה היה מחייב מיתה על שבולת האחרונה, אלא דתרי קטלא לא קטלינן, וכיון שמחויב מיתה כבר בעד שבולת ראשונה, אי אפשר לחייבו שוב בעד שבולות האחרות, ורק משו"ה הוא דמיקרי אינו מחויב חיתה על האחרות, אבל עצם הפעולה הוא פעולה שראוי לחיוב מיתה גם עליה, אם לא קדים חיוב דמיתה מכבר, משא"כ הכא דמכי זרק מרה"ר לאויר רה"י חייב מיתה, ואכן על הזריקה שיפול שוב מאויר רה"י עד שיפול להמחיצות, אין שוב חיוב מיתה ע"ז, דמרה"י לרה"י קא זריק, ונמצא דבשעה שבא חיוב הממון אינו עוסק שוב בפעולה של חיובא דנפשות וזה ברור:
והנה ראיתי במפרשי הים לב"ק שם שמיישב לקושית התוספת, דאף דלגבי הגנב אין חיוב מיתה ותשלומין באים עליו כאחד, פ"מ כיון ולגבי עדים יהיה חיוב מיתה ותשלומין באים כאחד, ואי אפשר לחייב אותם ממון, וא"כ הוי עדות שאי אתה יכול להזימה, לקיים אצלם כאשר זמם, דהא כשימצאו זוממין יהי' קלב"מ, דלדידהו יהיה מיתה וממון כאחד. ובאמת הם רצו לחייב מיתה וממון, דכשאומרים שזרק את הגניבה בשבת ומטי לארעא, א"כ רצו לחייבו מיתה וממון דאינם באים כאחד לרבנן דמכי מסו לחצר ביתו וכו', וכיון שהוי עדות שאי אתה יכול להזימן, א"כ ממילא גם הוא פטור מממון, והתם בקנס קא מיירי, ובקנס לכו"ע בעינן עדות שאי אתה יכול להזימן. ועיין שם שמתרץ נמי דלפי"ז מאי קאמר התם כמאן כר"ע ולא כרבנן, הא שפיר חצי לאוקמא אף כרבנן ופטור מטעם דהוי עדות שאי אתה יכול להזימן, ואף כי דברי חכמה הם, בכ"ז לענ"ד אינם עומדים מפני האמת, דהא זה פשוט, דמה שמתחייבין את הגנב ממון, אין אנו צריכין בזה שוב לעדות מיוחדה של העדים, רק שמחמת שהעידו על החיוב דנפשות שזרק והגיע לחצר, ממילא נתחייב הממון, דכיון דידעינן שהגניבה הגיע לחצר, הרי נפשה בזה נמי הקנין ונתחייב הממון, ואע"ג דאם העידו רק שהגיע לאויר היה מחויב נמי מיתה, היינו רק אם האמת היה כן שלא הגיע כ"א לאויר החצר, אבל השתא שהאמת היה שנפל על הקרקע של חצר, בודאי שהעדים שצריכים להגיד האמת כחו שהוא. גם כשאינם באים להעיד כ"א לחיוב דנפשות, צריכים נמי להגיד האחת כמו שהוא שורק והגיע לארעא, ורק שממילא ידעינן שגם הקנין נגמר וחייב תו ממון נמי, ובכה"ג פשוט דלא בעינן עדות שאתה יכול להזימה, כיון דהממון לאו משום עדותם הוא, אלא ממילא בא, וראיה מפורשת לזה, מהא דאמרינן בסנהדרין (ד"ט ע"ב) הביא הבעל עדים שזינתה והביא האב עדים והזימום לעדי הבעל עדי הבעל נהרגין ואין משלמין ממון משום דקלב"מ, הרי להדיא שאע"ג שהעדים אין משלמין הממון מטעם קלב"מ, אפ"ה האשה היתה מפסדת בכתובה ע"י עדותן, והיינו משום דהפסד הכתובה בא ממילא מעדותן על חיוב הנפשות, דכיון שהעידו שזינתה ומהימנינן להו פ"ז, דהא על הנפשות הוי יכול להזימם, וממילא נפסד גם כתובתה, ואין אנו צריכין בזה לעדותם, דאמרי שידעינן שודאי זינתה ממילא הפסידה הכתובה, וה"נ דכוותה, לענין הממון אין אנו צריכים כלל לעדותם, דאחרי שמהימנינן לעדים שנפל לארעא, ממילא ידעינן שהקנין נגמר וחייב נמי ממון, דאין לומר דבאמת לא מהימנינן להו כ"א ע"ז שנפיל לאויר, שזהו השיעור שבעינן לחיוב דנפשות, ושעי"ז הוי יכול להזימן, אבל מה שהוסיפו לומר דמטי לארעא שזה אין נוגע שוב לחיוב דמיתה, לא מהימנינן להו תו, דהא בע"כ שבאויר לא נשאר, דלעינינו שהחפץ הנגנב הוא ביד זה הלוקח, ואי נימא דהלוקח קלטו מן האויר טרם שהגיע לארעא כ"ש דהוי קנין טוב, וא"כ על הקנין אין אנו צריכין כלל לעדותן, דבאיזה אופן שהגיע לרשות של לוקח הרי קנה אותו, ולעדותן אין אנו צריכין כ"א לענין זה שהמכירה היתה ט"י זריקה בשבת וחייב נפשות, ולענין זה שפיר הוי יכול להזימה ודו"ק היטב כי נכון הוא:
בתוד"ה דרך עלייה כו' ולא דמי כו'. הנה לפרש"י דדרך סילוקו לא מיקרי נתינה, בלא"ה אין מקום לקושיתם, דהכא לאו מטעם דאין סופו לנוח הוא, כ"א משום דבגט דכתיב ונתן ובעינן נתינה, ובכה"ג דדרך סילוקו לא מיקרי נתינה, אבל בעלמא דלא בעינן נתינה לא איכפת לן אפילו אם אין סופו לנוח באויר וק"ל. ואכן בסברת התוס' נראה דלא ניחא להו כפרש"י, דאי כדבריו מטעם דלא מיקרי נתינה, א"כ למה נקיט רב נחמן דינו בנמחק דוקא, דמשמע דבלא נמחק מגורשת מיד כשיצא מרשות הגג, וכדקאמר לעיל כיון שיצא מרשות הגג מגורשת ולא מחלק בין דרך ירידה לדרך עלייה, ולדברי רש"י הא אפילו בלא נמחק נמי אינה מגורשת דרך עלייה, אע"כ דהטעם הוא משום דכיון דנמחק הוי אין סופו לנוח. ועוד דבסמוך בהא דמחלק ר"נ בין קדם גט לדליקה לקדם דליקה לגט. בע"כ דהטעם הוא משום דאין סופו לנוח, וכיון דבחד סגנון ובזה אחר זה קאמר ר"נ גופא כהאי לישנא מכלל דמה שמחלק כאן בנמחק הוי נמי מהאי טעמא, והא דלא זכרו התוס' לחלק בהך דלקמן לענין קדם גט לדליקה, דלא דמי להך בעיא דרבא דאויר שאין סופו לנוח, היינו משום דכיון דקדם דליקה לאש ומעיקרא לשריפה אזול גרע טפי מאויר שאין סופו לנוח, וכמ"ש לעיל דבעיא דרבא היינו כשיש אפשרות מיהא שתנוח, אבל היכי דקדם דליקה ובודאי לשריפה אזיל לא מיבעי לן כלל, דודאי לאו כמינה דחי:
הם בגמרא למה לי אויר הגג. ראיתי מקשים לשיטת רש"י בעירובין (דף צ"ב) דבעינן עומדת בתוך ביתה דוקא, ואפילו בצד ביתה לא מהני, א"כ הכא בעומדת על הגג והגט בחצר לחה תתגרש, ולק"מ דהכא בכה"ג מיקרי נמי בתוך חצירה, כיון שהמקום שהאשה בתוכה הוא בתוך החצר שמתגרשת כו, הוי שפיר עומדת בתוכו, וראיה מהא דאמרינן לעיל (דע"ז פ"ב), דהוי קיימא בחצר ונפיל גיטא בפיסלא דאמרינן דבר מקום מושיל איניש חרי לא מושלי, הא היכי דאושיל לה בהדיא שני מקומות הויא מגורשת. אע"ג דהיא בחצירה וגיטא בפיסלא, אע"כ דכה"ג מיקרי עומדת בתוכו וק"ל:
בגמרא ה"מ לענין שבת, כתב המהרש"ל צ"ע דלעיל אמרינן כפחות מג' סמוך לגג כגג דמי הכא לבוד אעפ"י שאינו משתמר מפני הרוח, הרי ולא בעינן משתמר כ"א בדלא נח, אבל היכי ונח לא בעינן משתמר, ובעיקר הקושיא כבר הקדימו הריטב"א וכתב לחלק, דבדבר רחב כמו נג לא חיישינן לרוח דיבוא ויזרקנו חוץ למחיצה, משא"כ בקנה שאינו רחב מיקרי אינו משתמר, אבל באחת גם בנח בעינן משתמר, ובגג דרחב הוא מיקרי משתמר והוא כעין תירוץ מהרש"א, ועיין מה שכתבתי לעיל בתחלת הסוגיא ובביאור דברי רש"י דהכא: