אור ברסלב

בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין

דף עח:

דף עח.

בגמ' הכא בשמונה אמות מצומצמות וגט יוצא מארבע אמות שלו לד' אחות שלה. ופרש"י מקצתו בד' אמות שלה ומקצתו בד' אמות שלו. מכאן ראיה למה שנסתפקתי מכבר בחבורנו לכתובות (דל"א ע"א) בקנין ארבע אמות, היכי שהחפץ הנקנה הוא ארוך הרבה ואינו מונח כולו בתוך הד' אמות, או גם בחפץ שאינו ארוך ורק הוא מונח מקצתו בתוך ד' אמות, ומקצתו השני בולט חוץ לד' אמותיו אי מהני, אם בעינן שכל החפץ הנקנה יהיה מונח כולו בתוך ר' אמות, או שאפילו אם רק ראשו האחד מונח בתוך ד' אמות אפ"ה קנה, אע"ג דראשו השני מונח חוץ לד' אמות, מכאן ראיה ברורה דקני, דהא הכא דאינו מונח כ"א מקצתו בתוך ד' אמות שלה, ואפ"ה קנתה הגט, ודוקא משום דמונח בתוך ד' אמות שלו נמי, הוי מגורשת ואינה מגורשת, אבל אם לא היה מונח בתוך הד' אמות שלו כלל, והיה מונח מקצתו בד' אמות שלה הוי מגורשת גמורה, ואי בעינן שכל החפץ יהיה מונח כולו בתוך הד' אמות, א"כ למה לי משום דהוי גם קרוב לו, והויא רק מגורשת ואינה מגורשת, הא בכה"ג שרק מקצת הגט מונח בד' אמות שלה לא קנתה כלל הגט, ואינה מגורשת כלל אפילו כשאינו קרוב לו נגד, אע"כ דמצד עלם הקנין הד' אמות היה מהני אפילו כשאינו מונח כ"א מקצתו בד' אמות שלה, וקניא נמי לכולו, ורק משום דהוי נסי קרוב לו משו"ה מגורשת ואינה מגורשת, ואלא דקשה לי, לפמ"ש הר"ן דקנין ר' אמות הוי מטעם חצר, ובחצירו הא בעינן שיהיה מונח החפץ כולו בתוך החצר דוקא, ואם מקצתו בולט ויוצא חוץ לחצירו לא קנה כלל וכמ"ש בח"מ (כסי' קצ"ח) ע"ש. וא"כ ד' אמות דלא עדיף מחצר למה יקנה בכה"ג כשאינו מונח כולו בתוך הד' אמות:

אכן לענ"ד יש לי להוכיח חכמה ראיות שבסוגיין ועוד מכחה מקומות, דר' אמות לאו מטעם חצר הוא, והנה בב"מ (ד"י ע"א) כתב רש"י בד"ה ארבע אמות קונות וז"ל אם יש סביבותיו דבר הפקר אין אחר רשאי לתופסו עכ"ל, ומעודי נתקשיתי בזה מאי בעי רש"י בזה, האם אתא לאשמועינן סגולת הקנין מה הוא, דכשקונה את החפץ אין אחר רשאי לתופסו שוב, ובחבורי לב"מ שם כתבתי דבר חדש, ביסוד הקנין דד' אמות, דתחלת המקנה לא היה שיקנה ע"י ארבע אמות, אלא דתחלת התקנה היתה רק שכיון שמונח בתוך ד' אמותיו אין אחר רשאי שוב לתופסו, והקנין יבוא עתה ממילא שכיון שאין אחר רשאי לתופסו, ובע"כ שישאר החפץ לפני זה האיש שמונח בתוך ד' אמותיו, זהו גופא הוי הקנין לגביה, ואל תתמה על יסוד זה, דדומה לזה חמש כתבו הראשונים בב"מ (ד"ח ע"א) דקאמר הש"ס שם דיוקא דרמי בר חמא מהיכי אי נימא מרישא שנים אוחזין בטלית דיחלוקו התם האי קאמר כולה שלי ואנא אגבהתיה כולה, ופרש"י דלעולם אימא לך המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו, ודקאמרת דא"כ תיעשה זו כמו שמונחת ע"ג קרקע וזו כו' ולא יקנה לא זה ולא זה ויבוא שלישי ויחטפנה מידם, אי אפשר לשלישי לחטפה מידם שהרי אינם טוענים שהגביהוה יחד עד שנאמר שלא קנו אלא כל אחד טוען שהגביהה לעצמו עכ"ל, ובשמ"ק שם מביא בשם הר"ן והרמב"ן וז"ל, וא"ת נהי דשלישי אי אפשר לחטפה מידם, מ"מ למה אמר במשנה יחלוקו, דהא משום דתלינן דתרווייהו בהדי הדדי אגבהוה, וי"ל דכיון דלפי טענותיהם אי אפשר לשום אדם לזכות בהם וכיון שממון הפקר הוא חולקין אותה בין שניהם שהרי ע"כ לכך היא עומדת, ומיהו עדיין קשה, היאך ישבע כל אחד מהם שאין לו בה פחות מחציה, דהא ממ"נ חד מינייהו משתבע לשיקרא דאו כולה דמר או כולה דמר ואי לא"ה אלא דתרווייהו בהדי הדדי אגבהוה ליתא לשניהם, וי"ל נמי שכיון שממון הפקר הוא ומתוך מענותיהם אי אפשר לאחר לזכות בה, זכו בהם שניהם מן הדין ושפיר משתבע שיש לו בה עכ"ל. וממוצא דבריהם נלמוד, שאע"ג דלמאי דתלינן שתרווייהו אגבהוה לא עשו בהגבהתם שום מעשה קנין, אפ"ה כיון שאחר אי אפשר לזכות בה, ובע"כ שישאר לפניהם, זהו גופא הוי קנין לגבייהו עד שיכולין ורשאין גם לישבע שיש לו בה, וה"נ דכוותה כיון שאחר אין רשאי עוד לתופסו, בשביל שמונח בתוך ד' אמות של זה, בזה גופא הוי הקנין לגביה, אבל תחלת התקנה לא לקנין תקנוהו, וזולת שמצד הסברא היה ראוי נמי לומר כן, דכיון דעיקר תקנה דד' אמות הוא רק בכדי דלא ליתו לאנצויי, ולזה יספיק אם תקנו שאין אחר רשאי לתופסו, ולא אתו שוב לאנצויי, ולמה היה להם לתקן שיקנה לגמרי, והיינו מ"ש רש"י אין אחר רשאי לתופסו כלומר דתחלת התקנה לא לשם קנין תקנו, אלא רק לענין זה תקנו שאין שום אדם רשאי לתופסו:

ויישבנו בזה לקושית התוס' דכתובות ודב"מ שם, מהא דקתני התם היה מגרר ויוצא פטור דאיסור שבת וגניבה באים כאחד, ולמ"ד ד' אמות קונה ברה"ר למה לא יקנה הגניבה ע"י ד' אמות, ולמה שכתבתי לק"מ, דבגניבה אין שייך כלל ד' אמות, דבשלמא אם תחלת התקנה היתה לקנין, שהד' אחות יקנו כחו חצר, אז לא היה תקום לחלק בין גניבה לשארי דברים, וכיון דתקנו דד' אחות הוי כחצירו, קונה לו גניבתו נמי כמו חצר, אבל למה שהוכחנו מן הסברא ומרש"י, דהתקנה לא היתה כ"א שאין אחר רשאי ליקחנה, איך שייך זה בגניבה, דאטו בעל החפץ אסור לו ליקח את חפצו מפני שמונח בתוך ד' אמות של שגנב ולא שייך טעם התקנה כ"א בדבר הפקר, או גם בקדושין וגיטין יש לומר נמי דתקנו שאם כבר הניחה את הגט או אח הקדושין בד' אמותיה, אין הבעל רשאי שוב לקחתו בחזרה, וממילא קנתה האשה, אבל בגניבה וראי דלא שייך כלל לומר הכי. דהא אפילו מביתו של גנב רשאי ליקחם הבעה"ב, וכיון שהבעה"ב רשאי ליקח את החפץ, ממילא לא נשאר שום קנין לפני הגנב לזכות ע"י הד' אמות, ואפשר שזהו גופא טעם וסברת התוס', במה שכתבו דבגניבה לא תקינו ד' אחות, דהיינו מהאי טעמא, אלא שלשונם לא משמע הכי, ועכ"פ לשון רש"י נראה להדיא כחו שכתבתי, והיינו דמכוון בזה ליישב נמי קושית התוס' מהי' מגרר, לזה מתרץ דד' אמות לא הוי קנין בעצם כמו חצר, אלא דהתקנה היתה שאחר לא יוכל לתפוס, וממילא מיושב קושית התוס', דהגניבה לא שייך הכי:

ולולי דמסתפינא היה אפשר לומר שגם אליבא דאמת לא הוי זה קנין גמור שיקנה בזה לגמרי, עד שלא יוצרך עוד לקנין אחר, אלא דאין קונה כ"א לענין זה שאחר אין רשאי שוב לתופסו, אבל איה"נ דשל מגביה נמי לא הוה עד שיעשה קנין והא דמהני ד' אחות בגיטין וקדושין, יש לומר דהנה לר' יוחנן כאן דאומר אפילו מאה אמה וקרוב לה נמי מגורשת, הרי ודאי שאין הטעם מחמת קנין. אלא משום דמשתמר על ידה, ומשום תקנת עגונות תקנו דניזל בתר שמירה, ועיין בב"ש (אה"ע סי' ל') דמהאי טעמא מהני אפילו ברה"ר נמי, אע"ג דד' אמות אינו קונה שם כלל, ואפ"ה בגט מהני אלא אפילו לרב דסובר שדוקא בתוך ד' אמות. נמי אין ללמוד דד' אמות קנין הוא, דהא בע"כ שבגט לאו משום קנין הוא, דאי משום קנין היכי מצי להקנות בע"כ, וכי היכן מצינו דאדם קונה בע"כ, וגדולה מזו הוכיח התורי"ד כאן, דאפילו חצירה ממש, לאו משום קנין הוא, מכח הוכחה הזאת, דהיכן מצינו קנין בע"כ, ואלא הטעם דרבי רחמנא חצירה בגט מפני שישתמר בחצירה, וא"כ בד' אמות נמי כיון שמשתמר על ידה מהני, ואפ"ה סובר רב דחוץ לד' אמות לא מהני, והיינו משום דעכ"פ מקרא דידה ילפינן, שיהיה עכ"פ תוך רשותה, ולהכי חוץ לד' אמות, אע"ג דמשומר על ירה, כיון שאין ברשותה כלל לא מהני, אבל בתוך ד' אחות כיון דהוי רשותה עכ"פ במציאה לענין זה שאין אחר רשאי לתופסו, הוי עכ"פ רשותה, ולהכי מהני, אבל לא מטעם דרשותה קונה, דעיקר הקנין הוי משום השמירה, ואלא דבעינן שיהיה נמי ברשותה, מקרא דידה, ובקדושין נמי תקנו משום ליתא דגירושין, וכדאמרינן כאן. הכי הוא דעת רב, ור' יוחנן סובר דמשתמר לחוד סגי, ואפילו מאה אמה ויכולה לשמרו נמי מגורשת, וכיון שטלה בידינו להוכיח דד' אמות לאו מטעם חצר הוא, ולא נתקן כלל לקנין, אלא דמשום דלא ליתו לאנצויי תקנו ששום אדם אין רשאי לתופסו כל דבר המונח בתוך ד' אחות של זה, והקנין יבוא ממילא, או שלא קנה כלל, וא"כ שפיר קאמר כאן דאפילו אם מקצת החפץ מונח בתוך ד' אמות נמי מהני, דלטעם זה פשיטא שאפילו בחפץ ארוך הרבה שאינו נכנס כ"א מקצתו בתוך ד' אמות קנה נמי לענין זה שאין אחר רשאי לתופסה, דכיון דראשו אחד מונח בתוך ד' אמותיו, הרי יש כאן הטעם דלא ליתו לאנצויי ודו"ק:

וממוצא הדברים נרוויח ליישב דברי הרא"ש (פ"ק דב"מ) שכתב שם ליישב לקושית התוס' מההיא דמגרר ויוצא משום דלא תקינו בגניבה. ואכן בס' מעדני מלך הקשה עליו, הא התוס' לא הוצרכו לזה כ"א למ"ד ד' אמות קונה ברה"ר, אבל הרא"ש שפסק דר' אמות אין קונות ברה"ר, משכוני נפשין אדידיה לחה לי, וכי איזה נ"מ יש בזה שלא תקנו בגניבה, הא אפילו אם תקנו נמי לא היה קונה ברה"ר, ע"ש והובא בש"י וכתב עלה דלא דק, דאכתי נ"מ לסימטא וצידי רה"ר, ועיין בקצוה"ח (סי' רמ"ג) שבא לקיים דברי המעדני מלך, דגם בסימטא וצידי רה"ר אין נ"מ, והוא דבגנב אין קונה אם נכנס לד' אמות מעצמו בלא סיוע של הגנב, וראיה דהא אפילו גגו וקרפיפו שודאי קונה בגניבה, אפ"ה אינו חייב בנכנסה מעצמה כ"א עד שיכניסנה הגנב ויעשה הוא מעשה, אבל אם לא עשה שום מעשה אלא שהפרה נכנסה לרשותו ובדעתו לגונבה, אע"ג דבמציאה ומתנה קונה כה"ג, אפ"ה בגגיבה וגזילה אינו קונה במחשבה עד שיעשה מעשה, וכמ"ש רש"י בב"מ (ד"י ע"ב) גגו חצירו, שהפרה נכנסה לחצירו ונטל בפניה, הרי דבעינן דוקא נעל, שיעשה מעשה, וא"כ מכ"ש בסימטא, ד' אמות אינו קונה כ"א עד שיכניסנה הגנב שם, ואם הכניסה הוא עצמו, הרי יש כאן משיכה, וא"כ ליכא נפקותא בקנין דד' אמות, בשלמא אם אמרינן דד' אמות קונות ברה"ר, שפיר משכחת לה שיכניסנה בתוך ד' אמותיו, ומשיכה ליכא ברה"ר. אבל בסימטא כיון דבמחשבה לא נתחייב עד שיכניסנה לד' אמותיו, ממילא הו"ל משיכה, וא"כ שפיר קשיא ליה למעד"מ. ואמנם למה שכתבתי דד' אמות קונה אפילו בחפץ ארוך שלא נכנס כולו לתוך הד' אמות, אתי שפיר דברי הרא"ש, דאכתי יש צורך לד' אמות גם בסימטא, וכגון שהחפץ הנקנה היה ארוך הרבה, דבמשיכה לא קניא עד שימשכנו כולו מלוא ארכו, כמבואר בחו"מ (סי' קצ"ח), ולפי"ז שפיר משכחת לה שהכניס את החפץ לתוך ד' אמותיו ועדיין לא משכו מלוא ארכו, דמשום משיכה לא קני, ומטעם ד' אמות יקנה גם בכה"ג, ובלא"ה נמי לא אבין קושיותיהם על הרא"ש, דהא כתבו התוס' בב"ב (דפ"ו ע"א) דחצר קונה אפילו בדברים קטנים שדרכם בהגבהה, ולפי"ז ד' אמות דהוי מטעם חצר נמי קונה בכה"ג, ואילו משיכה אינו קונה בדברים קטנים שדרכן בהגבהה, ולפי"ז שפיר הוצרך תקנת ד' אמות בחפץ קטן, שמטעם משיכה לא קנה, ומטעם ד' אמות קונה, וזה ברור. ופלא על קצוה"ח שלא נתעורר בזה:

בתוד"ה ר' יוחנן כו' וקשה דבפ"ק דב"מ כו' והכא קאמר אפילו מאה אמה. והנה רעק"א בגהש"ס ביבמות דחה לקושית התוס', דאנן ילפינן רק דחצר הוי כ"ד. אבל מה נקרא חצר לא שייך למילף, דחה שהקנו לו חכמים הוי חצירו ובגט הקנו לה מאה אמה ובממון תקנו ד' אמות, והניח בצע"ג. והנה הבין דמה דסובר ר' יוחנן שאפילו עד מאה אמה נמי מגו שת, היינו נמי מטעם חצר, אלא דבגט תקינו ליה חצר אריכתא עד מאה אמה, ולא נהירא זה, דחדא דא"כ במאי פליג עם רב דסובר דקרוב לה היינו דוקא בתוך ד' אמות אטו בשיעור ארך החצר יפלגו. דרב סובר דבגט לא תקינו כ"א ד' אמות, ור' יוחנן סובר דחצר אריכתא תקנו, וזה אין במשמע כלל דיפלגו בהכי, ועוד דא"כ למה קאמר ר' יוחנן, לענין גיטין אמרו ולא לדבר אחר אי בגט אמרינן דהמאה אמה הוי נמי מחמת קנין חצר, וכיון דילפינן מציאה מגט, א"כ בכל מקום נמי נימא דעד מאה אמה הוי חצירו, ויוכל לקנות כל ידו, אם אך יכול לשומרו, אלא נ"ל דרשותה לא מיקרי כ"א עד ד' אמות אפילו לר' יוחנן, וכיון דאשכחן דשיעור כזה תקינו רבנן להיות כרשות לענין מציאה, הוי זה נמי כרשותה לענין גט. ורק בזה פליגי רב ור' יוחנן, דהנה כבר הבאתי לעיל מ"ש התורי"ד כאן, דבגט ע"כ שאפילו חצר ממש לא הוי משום קנין, דאי משום קנין איך מצי לגרשה בע"כ במקום שאינה חפיצה, אלא הטעם דמהני חצר, היינו משום דמשתמרת על ידה. ובזה פליגי דרב סובר כיון דמקרא דידה ילפינן, בעינן עכ"פ שיהא הגט ברשותה, ולהכי ס"ל דוקא עד ד' אמות דהוי רשותה נמי, ור' יוחנן סובר כיון שאפילו בד' אמות ובחצירה ממש נמי לאו משום קנין הוא, ובע"כ דלא בעינן כ"א שיהא משומר על ידה, ולהכי אפילו רשותה לא בעינן, ואפילו מאה אמה ויכולה לשמרו נמי מגורשת, ועיין מה שכתבתי בדיבור דלעיל, ולזה מקשו התוס' שפיר, כיון דס"ל לר' יוחנן דעד מאה אמה נמי, הרי דסובר שאין זה מטעם קנין, משום דנחשב כרשותה, אלא רק מטעם שימור, הרי מוכח דבגט לא בעינן קנין כלל, וא"כ איך יליף מציאה מגט, הא יש לומר דבגט מהני חצר וד' אמות, לאו משום דמיקרי רשותה אלא משום דמשתמר על ידו, וכמו דגם במאה אמה מהני מטעם זה, אבל רשותה לא מהני כלל בקטנה, וע"ז תרצו שגם בגט מהני רשותה גם לר' יוחנן, דברשותה אע"ג שיכול לשמרו כמוה נמי מגורשת, והיינו בע"כ משום מעלת הרשות, שזה נחשב כרשותה, וא"כ חזינן שגם לר' יוחנן יש בגט מעלת הרשות ושפיר נוכל למילף מציאה מגט ודו"ק:

באו"ד א"נ יש לומר דהכא לאו דוקא נקיט רה"ר אלא בסימטא או בצידי רה"ר. והר"ן ותלמידי הרשב"א הובא דבריהם בש"ך (חו"מ סי' ר') שהקשו דלמה הוצרכו לתקן משיכה ומסירה בסימטא, יקנו בד' אמות ע"ש. ולמה שכתבתי בדבור דלעיל דבד' אמות אינו קונה כ"א שלא יהא אחר רשאי לתופסה, אבל שלו נמי לא הוי עד שיעשה קנין א"כ בעינן לקנין משיכה שיהיה שלו וק"ל:

בתוד"ה והא אי"א כו' וי"ל דלישנא דמחצה לא משמת הכי. פי' דאי משום ספק כזה לא הוי לתנא למיתני מחצה על מחצה, דהא כיון דאי אפשר לצמצם אינה מחצה על מחצה, אלא הכי הול"ל ספק זו הוא מגורשת ואינה מגורשת, ועיין במהרש"א שהקשה דא"כ אמאי קאמרי דלכך מוקי לה בב' כיתי עדים כו', דמה תיקן בזה, דהא ודאי בכה"ג נמי לא הוי מחצה על מחנה, שהם מכחישים זה את זה ואנן לא ידעינן הי מינייהו אומר אמת וע"ש מה שתירץ, וכבר הקדים הריטב"א ז"ל גם בקושיא גם בתירוץ שלו:

בתוד"ה מחצה על מחצה שניהם יחלוקו. הכא לא שייך למימר המע"ה, דלאו משום ספיקא הוא עכ"ל. ועיין במהרש"א שהקשה דהא תינח לתי' דר' יוחנן דמוקי מתניתין מחצה על מחצה דהיינו בששניהם יכולים לשומרו ניחא, דלאו משום ספיקא הוא, אלא דקושטא הוא כן וברשות שניהם הוא, אבל לרבה ור"י דמוקי לה בתרי כיתי עדים, ספיקא ממש הוה ולמה לא ניחא המע"ה ע"ש, גם בקושיא הזאת הקדימו הריטב"א, ותי' דהכא לתרווייהו יש חזקה, דלמלוה איכא חזקת חיוב שודאי מחויב הים לו מכבר, קודם שנולד ספק הזה, וללוה איכא חזקת ממונא, הלכך בהכרח שנימא דיחלוקו, ולא דמי למה דקיי"ל הלויתני ואינו יודע אם פרעתיך דחייב, דהתם ליכא רגלים לדבר שפרעו אכל כאן דאיכא עדים לא ולכך יחלוקו

בגמרא אמר רב חסדא גט בידה ומשיחה בידו אם יכול לנתקו ולהביא אצלו אינה מגורשת. והנה באם היה הדבר להיפך, הגט ביד הבעל ומשיחה ביד האשה, אעפ"י שיכולה לנתק ולהביא הגט אצלה, פשוט דאינה מגורשת, ובלחם משנה (פ"ה מהלכות מכירה) הקשה דלמה לא תהא מגורשת כיון דיכול לנתק מילתא היא, א"כ גם להיפך נמי נימא הכי דאם האשה יכולה לנתק הגט תהיה מגורשת, וביותר קשה על שיטת הרמב"ם שם דסובר שבאמת גבי סודר של קנין דינא הכי, דאע"ג דבעינן שיאחזנה בקינה בידו ג' על ג', מ"מ היכי דיכול לנתקו אצלו אפי' אם אוחז פחות מג' אצבעות נמי מהני ע"ש, וא"כ למה לא נימא נמי גבי גט הכי ע"ש, ובמחכ"ת של הל"מ לא קרב זה אל זה, דהן הוא הבין דע"י סברא דיכול לנתקו חשבינן כאילו החפץ בא לידו, ולהכי הקשה שפיר, דא"כ גבי גט נמי ניחא כיון דיכולה לנתקו הוי כמו שבא הגט לידה, אבל באמת אין הדבר כן, אלא שע"י יכול לנתקו, נוכל רק לבטל יד התופס, ולומר דכיון שיכולים לנתק מידו, הוי חשוב כמו שאינו תופס בזה, אבל לומר דחשיב כאילו בא ליד המנתק, כזה אין מועיל סברא דיכול לנתקו, ומעתה מיושב שפיר, דגבי קנין לא בעינן דוקא שהסודר יבוא לרשות המקנה או לידו, ולא בעינן כ"א שיעשה מעשה הקנין בסודר עד שיקנה אותו, דאז אמרינן דכיון שקונה מקנה, וכיון שאוחז בסודר קצת וגם יכול לנתק השאר, הרי קנין הגבהה יש כאן וכחו שנכתוב הלאה, ומעשה הקנין כבר נגמר, וכמ"ש בחו"מ (סי' רע"א) דאם יכול לנתק מועיל כמו שהגביה כולו, ואלא משום דכל זמן שהסודר הוא ביד הקונה, אין מועיל ועשה הקנין של זה, דאין יכול לקנות מה שביד חבירו, ולהכי נצרך לנו לבטל תפיסת יד הקונה, ובזה אמרינן שפיר כיון דיכול להביאו אצלו ולנתקו מיד התופס, הוי חשוב כאילו אין מונח עוד בידו של תופס, אלא כמונח במקום הראוי לקנין ומהני מעשה הקנין של המנתק, אבל גבי גט דבעינן דוקא שהגט יגיע לידה או לרשותה, וע"ז לא יוכל להועיל סברא דיכול לנתקה לחשוב כאילו הגט כבר ברשותה:

ועוד יש לומר דאפילו גבי גט נמי אם היתה תופסת מקצת הגט בידה, והבעל תופס מקצת והיתה יכולה לנתק הוי מהני נמי, דאטו בעינן שתאחז דוקא כל הגט בידה, דאם אוחזתו נמי במקצת מיקרי נמי בידה, ורק בעינן שביד הבעל לא יהיה, ולענין זה מהני מה שיכולה לנתקו, לבטל תפיסת הבעל, וממ"ש בירושלמי, ה"א וה"א דאפילו כולה בידה וחוט אחד בידו אינה מגורשת, אין להקשות, דהירושלמי הא לא סובר כלל הסברא דיכול לנתקה, דהא לא מחלק בזה כלל, משא"כ ש"ם דילן דסובר דיכול לנתק מילתא, איה"נ דגם כשהיא יכולה לנתק נמי מהני, ובזה ניחא ליישב מה שתמה רעק"א, הובא בפ"ת (אה"ע סי' קל"ח) על מה שאין אנו נזהרים להקפיד לדקדק שיהא כל הגט בידה כהירושלמי ולדברינו ניחא, דלש"ס דילן שסובר דיכול לנתק מילתא היא, לא בעינן שיהא כל הגט בידה, אלא אפי' תופסת במקצתו ויכולה לנתק השאר נמי סגי וכנ"ל, והיינו כשתופסת עכ"פ מקצת הגט בידה, אבל הכא שאינה אוחזת בגט כלל ורק במשיחה אוחזת, להכי לא אמרינן דכיון שתוכל להביא הגט אצלה יהא נחשב כבידה, וכמו שכתבתי דלענין זה לא יועיל סברא דיכול לנתק וז"ב:

ואמנם אפילו לפי הבנת הלחם משנה, דסברא דיכיל לנתקו מיחשב כאילו בא הדבר ליד המוחק. נמי לא קשה מקנין אגט, דהתם לגבי קנין דלא בעינן כ"א שהחפץ יגיע ליד המקנה ברצון הקונה. אבל זה לא בעינן שיתן לו דוקא בידו, ובזה שפיר אמרינן וכיון שיכול לנתק אצלו אע"ג דהניתוק הזה יעשה המנתק ולא הנותן, מ"מ מה איכפת לן זה, כיון דסוף סוף ובר הנקנה הוא בידו, אבל לגבי גט דבעינן שהבעל יעשה הנתינה בידו ממש, דונתן כתיב בקרא, וא"כ איך אפשר לומר, דע"י שהאשה יכולה לנתקו תהיה מגורשת. הא ונתן בעינן, שהבעל יעשה הנתינה ובכה"ג שהנתינה לא נגמרה כ"א עי"ז שהאשה תנתק את הט אצלה, הרי עשתה האשה הנתינה ולא הבעל וק"ל:

וחוץ לעניננו יתיישב בזה נמי קושית הש"ך (חו"מ סי' קצ"ה) על הרמב"ם הנ"ל דבקנין מהני כשיכול לנתק אפילו אם אינו אוחז ג' אצבעות, ולמה הוי קנין ע"י סברא זאת, הא בב"מ (ד"ט ע"א) אמרינן בטלית שחציה ע"ג העמוד והגביה חציו שמ"ג קרקע דלא קנה אפילו יכול לנתק, וכן פסק הרמב"ם גופא ובשו"ע חו"מ (סי' רס"ט), אכן עפ"י האחור יתיישב, דזה ודאי דסברא דיכול לנתק אין מועיל כ"א לבטל תפיסת התופס לומר דהוי כמי שאינו תופסה, ולכן אם מעשה הקנין נעשתה בשלימות, ולא יחסר לנו כ"א מה שהדבר הוא ביד התופס, ואין המקום ראוי לקנין, בזה שפיר אמרינן דכיון דיכול לנתק ממנו, הוי כמי שאינו תופסו כלל, ויועיל מעשה הקנין של המנתק, אבל היכי שמעשה הקנין לא נגמרה עד שינתק. מה יוכל להועיל בזה סברא זאת, דנהי דכשינתקנה יוגמר הקנין, מ"מ אכתי לא נגמר המעשה ובמה יקנה, ומעתה ניחזי אנן, דבהגביה חציו שעל גבי העמוד ובא זה והגביה חציו שע"ג קרקע, דהקנין שיכול להיות בכאן, הוא רק הגבהה, ובעינן שיגביה לכל הטלית, ונהי דזה לא בעינן שיגביה גם החלק שע"ג העמוד מלמעלה ג' טפחים, ובנדנוד כל שהוא נמי סגי, דטעם הגבהה שלשה טפחים הוא כדי שיצא מתורת לבוד, וכיון שמונח על עמוד גבוה מן הארץ, סגי נמי בהגבהה כל שהוא, וכמ"ש התוס' כתובות (דף ל' ע"א), אכן עכ"פ הגבהה כל שהוא בעינן נמי לחלק שע"ג העמוד, וכיון דמחמת אורך וגודל הטלית לא הוגבהה החלק שלמעלה כלל, וא"כ נחסר כאן מעשה הקנין, ואע"ג ואם ינתקה תע"ג העמוד יוגמר מעשה הקנין, מ"מ כיון דעתה אין עוד פה שום קנין, לא שייך סברא הזאת להועיל למחשביה כקנין, אבל לגבי סודר של קנין דכיון דאיירי שיכול לנתק אצלו, א"כ מסתמא הסודר קטן ולא נשאר ביד התופס כ"א מעט ממנו, דאם היה סודר ארוך אין סברא שיוכל זה לנתק אצלו ע"י אחיזתו המועטה, ובדבר קטן ודאי דע"י שאוחז בקצה הראשון יתנדנד גם קצה השני ויוגבה קצת, אחרי שהדבר קטן הוא, והתופס נסי לא יעכב, דהא מיירי שאינו תופסה בחזק כל כך, כיון שיוכל לנתק ממנו, ואם היה תופס בחזק לא היה יכול לנתק, וכ"כ הנה"מ (סי' קצ"ב) דבדבר קטן מסתמא הוגבהה גם קצה השני, וא"כ הרי מעשה הקנין כבר עמד בשליחות, ועוד יש לחלק ביניהם והוא העיקר, דבאמת היכי שהדבר הוא ביד הקונה אין צריך להגבהה כלל, דקונה מטעם יד דהוי כחו ברשותו, אלא דבזה תלוי, אם הזכר הנקנה קטן הוא שיכול לאוחזה ברחבה בשליחות, שלא יהא נשאר מרוחב הטלית חוץ ליד, אע"ג דלמעלה ולמטה בולט קצת שאין נכנס לידו, קונה נמי מטעם חצר, ואפילו המעט שבולט למעלה, ומשום דהוי כאויר חצירו וכמ"ש הנה"מ (בסי' קצ"ח), משא"כ אם הדבר רחב הוא הרכה ואין נכנס לתוך היד, בזה אתה צריך לבוא לקנין הגבהה, דקנין יד ליכא הכא, כיון שאין נכנס לתוך היד, ולפי"ז גבי טלית דחפץ גדול ורחב הוא ואי אפשר לקנותו מטעם יד, ובע"כ אינו צריך לבוא לקנין הגבהה. וכיון שהחלק שע"ג העמוד לא הוגבהה, אין כאן שום קנין, אבל גבי קנין סודר, דבע"כ מיירי בסודר קטן וכמה שכתבתי. כיון שהאוחז בשפתו יוכל לתופסו היד התופס, ודבר קטן כזה ודאי דנכנס כולו לתוך היד, ואע"ג שבולט מלמעלה או למטה, אותו הקצה שאוחז התופס, מ"מ בזה קונה נמי מטעם אויר חצירו, וכיון שהקנין הוא מטעם חצר לא בעינן כלל להגבהה בקצה השני, וא"כ מעשה הקנין נגמר בשלימות, אלא דמה מעכב אותנו משום דהדבר הוא ביד התופס ואינו ראוי כלל לקנין, אבל אם היה עושה מעשה כזה במקום הראוי לקנין היה מועיל, דבמעשה הקנין אין שום חסרון, וכיון שאין לנו בזה כ"א לבטל מעשה התופס שפיר אמרינן דכיון שיכול לנתקו מיד התופס הוי כמי שאינו תופסה כלל ושפיר מהני וזה ברור. ומכאן יהיה ראיה דהרמב"ם יפרש דקנין יד הוי מטעם רשות ולא כמ"ש רש"י בכתובות (דף ל"א) דיד גופא הוי מטעם הגבהה, ועיין מה שכתבתי עוד מזה בחבורנו לב"מ (ד"ז ע"א) ובכתובות (דל"א ע"א) בארוכה, ועיין מה שכתבתי באריכות לעיל (דף כ"א ע"ב) במשנה דאין כותבין במחובר:

והנה המוהרי"ט בתשובה למד מהך דרב חסדא דהכא לעובדא דידיה שבחור אמר להדא בתולתא, קח חפץ זה לפקדון וכשבאתה לקחתו ואחזה בחפץ בעוד שהוא והיא אדוקין בחפץ אמר לה הרי את מקודשת לי, וכתב המוהרי"ט דאם יכול לנתקו לא הוי נתינה, כדאמר רב חסדא הכא לגבי גט. ואמנם בתשובת רעק"א לסי' צ"ז) הקשה עליו מסוגיא דב"מ (ד"ז ע"א) דאמר רב משרשיא התם, ש"מ האי סודרא של קנין כיון דתפיס בה ג' על ג' קני ופריך עלה, מ"ש מדרב חסדא דאמר גט בידה ומשיחה בידו אם יכול לנתקו אינה מגורשת, ומשני דהתם כריתות בעינן וליכא, הכא נתינה בעינן ואיכא, הרי מבואר להדיא דנתינה מיקרי, אלא דבגט שאני משום דבעי כריתות וליכא, דמה שבידו לא הוי נתינה, והנה בכתובות (דל"א ע"א) בתוד"ה ואי דלא מצי כו' כתבו התוס' וז"ל ואת"ל שהוא בראש הכוש מתחלתו ועד גמר בליעתו מ"מ קונה אותו בפיו להתחייב באונסין אע"ג דיכול לנתקו ולהביאו אצלו, דדוקא לענין גט אמרינן דהיכי שיכול לנתקו דלא הוי גט משום דבעינן כריתות, אבל לענין זכייה אשכחן גבי טלית שחציו ע"ג העמוד וכו' דלא קנה מטעם שיכול לנתחו עכ"ל, וגם ע"ז תמה בחדושי רעק"א במה דמשמע מלשונם שהתוס' הוכיחו זה מסברת עצמם, ומכח ההוכחה שמדמין זה לטלית שחציו ע"ג קרקע, ולמה הוצרכו לכך, הא כתירוץ של התוס' משני הש"ס גופא בב"מ שם, ומפני שלענ"ד לא נתחוורו לי דבריו. הן בהשגתו על התוס' והן על המוהרי"ט, ראית להאריך בזה, ראשית מה דפשיטא ליה דשינויא דש"ס בב"מ, דהתם כריתות בעינן, שינויא גמור הוא ולא דיחוי בעלמא, לא דבר ברור הוא כל כך, והרמב"ם בע"כ דלא ס"ל כתירוץ הזה, אלא כפשטא דרב חסדא דיכול לנתקו מילתא, ולא ס"ל לחלק בין גט לקנין, דהא שיטת הרמב"ם הוא, דבקנין סודר אפילו אם אוחז פחות מג' אצבעות אם יכול לנתק השאר סגי וכנ"ל, וכתב המ"ח והפרישה דטעמו משום דסובר כפשטא דרב חסדא, דסובר גבי גט דיכול לנתקו מילתא, ולא ס"ל לחלק בין גט לקנין, ורק הרשב"א והנמוק"י כתבו שאין ללמוד מדרב חסדא, משום דהתם כריתות בעינן, ועוד שאפילו להרשב"א וסייעתו, דהחילוק שבין גט לקנין חילוק מפליא הוא, נסי אין ראיה מהתם, דיכול לנתקו לא יבטל כח הזוכה. ומה דמצרכינן בב"ח לטעמא דכריתות, היינו משום דהתם לאו מטעם קנין הוא. אלא משום דמה דתפיס כידה כמאן דפסיק דחי, ולהכי אי לאו דבגט בעינן כריתות היה באמת נתינה מעליא. כיון דכל הגט בידה דבמאן דפסיק הוא, אבל במה שמיירו התוס' בסוגיין לענין מה שתופס בפיו דלא הוי כמאן דפסיק, אלא מטעם זכייה הוא, שפיר יש לותר דאם זה יכול לנתקו מבטל כח הזוכה, דבנקל יותר יש לבטל כח הזוכה, מלבטל מה שתפוס וכפסוק הוא, וכדמוכח כל הסוגיא דב"מ דמעלת מה שתפוס עדיף הרבה ממעלת הזוכה מטעם קנין, ולזה שפיר הוצרכו התוס' להוכיח כן מסברת עצמם, דכמו דלענין קנין לא מהני טעם דיכול לנתקו, כן אינו מבטל את כח של הזוכה עי"ז:

והנה אי קשיא על התוס', לא למה הוצרכו להוכחה וראיה, דשפיר הוצרכו לזה וכמו שכתבתי, אלא לי קשיא להיפך, דהראיה שהתוס' הביאו אינה ראיה מספקת כל כך, דכתבו למילתא דפשיטא דבקנין לא מהני טעם דיכול לנתקו לקנות עי"ז, ואין זה פשוט כל כך, דהא הרמב"ם סובר להדיא להיפך, דאפילו אם אוחז פחות מג' אצבעות אם יכול לנתק קני, וכ"כ בשו"ע (חו"מ סי' רע"א) דאם יכול לנתק מועיל כמו שהגביה כולו וכמו שנבאר, ומה שסמכו התוס' על מסקנת הש"ס (ב"מ ד"ט) דר' אבהו שסובר התם דאם הגביה חציו שע"ג הקרקע קנה גם מה שע"ג העמוד מטעם יכול לנתק, בדותא הוא, וכדמוכיח הש"ס דאלת"ה כו' ע"ש, באמת הרמב"ם לא הביא כלל דר' אבהו הוי בדותא, ואף שבטור ושו"ע הביאו כן, אכן הרמב"ם לא זכר מזה, וסבור הייתי לומר דרמב"ם לשיטתו שפסק בסודר של קנין דיכול לנתק מילתא היא, ולהכי לא הביא דר' אבהו הוי בדותא, וסובר דדיחוי שבש"ס דר' אבהו בדותא נדחית מפני פשיטותו של ר' חסדא דסובר נמי גבי גט דיכול לנתק מילתא היא, וכ"כ המ"מ דאין לחלק בין ענין בענין:

אכן לאחר העיון יש ליישב דברי התוס' דבגוונא דמיירי התוס', גם הרמב"ם יודה דיכול לנתקו לאו כלום הוא וכמו השו"ע דבאמת קשה מאוד לומר דהרמב"ם יפסוק כר' אבוה ושלא יסבור כלל דר' אבהו הוי בדותא, דהא לפי אוקימתא דר' אבהו הוי הדין דפי שתופס במוסירה קני כל המוסירה, ואפילו מה שבראש החמור נמי וכמ"ש רש"י, ואילו ברמב"ם (פי"ז מהלכות אבידה) פסק בזה כרב אשי, דהרוכב קני חמור ובית פגיה ותופס המוסירה קני רק מה שתפוס והשאר לא קני שניהם, ואי ס"ל להרמב"ם דיכול לנתקו מילתא היא, א"כ תופס המוסירה ליקני לכולה מוסירה, ועוד קשה דמה יעשה הרמב"ם בהתי' עם הסוגיא המפורשת שם דר' אבהו הוי בדותא ואין לסמוך על רב חסדא דהכא בגט, כיון דיש לחלק בין גט לקנין, ואז לא יהיה שום סתירה בין סוגיא דהכא לההיא דב"מ, ולכן נ"ל שבאמת יסבור גם הרמב"ם דר' אבהו הוי בדותא, אלא שיש לו פי' אחר בסוגיא ההיא, דהנה הש"ס מוכיח התם בא אחד והגביה חציו שע"ג קרקע ובא אחר והגביה כו', וקשה דלא היה לו לומר כ"א בא אחד והגביה חציו שע"ג קרקע והניחה שם ה"נ דקנה ואין אחר יכול לזכות בו, ולמה הוצרך להוכיח שגם אחר הגביה לראש השני, וצריך לומר דבאמת אינו מובן עיקר ההוכחה שהוכיח ה"נ דקנה, ומנ"ל באמת דלא קני בכה"ג, וצריך לומר דההוכחה הוא ממתניתין דריש ב"מ, דקיי"ל דתרווייהו קנו כי אמרי תרווייהו אני מצאתיה, וצא דייקינן בהו היאך מצאנה, אם על עמוד גבוה, או בקרקע שוה, וכמ"ש בשמ"ק שם בשם הראב"ד, דמכאן יהיה ההוכחה, וכן משמע נמי מלשון רש"י שם שכתב דצא אשכחן תנא דמפליג כלומר דתנא דמתניתין לא מפליג בזה וכנ"ל, וכיון שכן דעיקר הוכחה הוא ממתניתין, וא"כ לא נוכל להוכיח כ"א דומיא דהתם, ובמתניתין הא מיירי דתרווייהו בהדי הדדי אגבהוה, ולכן הוכיח בש"ס נמי כה"ג שהמגביהים שנים היו ואתי שפיר, ומעתה נוכל לומר שבאמת אם המגביה לא היה כ"א אחד שהגביה מע"ג קרקע איה"נ דקנה דיכול לנתקו מילתא היא, ורק משום דר' אבהו קאמר דינו שאפילו בשנים שהגביהו נמי קנה זה שע"ג קרקע, דהא לפי מה דחוקים איהו לעולם כדקתני זה קנה חמור וזה קני מוסירה, היינו אפילו מה שעל ראש החמור, וכמ"ש רש"י להדיא, ומה שבראש החמור הוי כמו שתפוס הרכוב, דכיון שתפוס הוא בבהמה עצמה, ומה שבראשה הרי הוא כבהמה עצמה, דבטל לגבי הבהמה, וכמ"ש רש"י לעיל שם בד"ה ניקני רכוב, דתכשיט החמור כחמור דמי, וא"כ הוו שניהם תפוסים במוסירה, הרוכב והתופס, ואפ"ה קאמר ר' אבהו דהתופס קונה כולה משום דיכול לנתקו, א"כ מוכח להדיא דר' אבהו אפילו בשניהם תפוסים סובר נמי דיכול לנתק מילתא היא, וע"ז דחה בש"ם דבריו דהוא בדותא, דבשנים שהגביהו יש לנו הוכחה ממתניתין דלאו מילתא היא, דהא לא מחלקינן באיזה אופן הגביהוה וכנ"ל, אבל באמת כשרק אחד הגביה, ודאי דמחלקין בהכי, ואם מונח חציו שע"ג העמוד. קנה זה שהגביה מע"ג קרקע, משום דיכול לנתק, ולבד שמן הש"ס מוכח לחלק כן בין אחד שהגביה לשנים שהגביהו, דהא אי לאו ההוכחה ממתניתין הוה אמינא שאפילו בשנים שהגביהו נמי מהני אם יכול לנתקו, אלא שע"ז יש הוכחה ממתניתין דבכה"ג לא אמרינן סברא דיכול לנתקו, אבל באחד שהגביה שע"ז אין הוכחה ממתניתין, שפיר אמרינן דבכה"ג מהני, עוד גם סברא טובה יש לחלק ביניהם, דבשלמא כששנים הגביהו, א"כ זה שהגביה מע"ג העמוד קנה לפחות מה שתפוס בידו דעל מה שתפוס א"צ הגבהה, וכיון שהשני לא יוכל לזכות בכולה, ממילא לא קנה זה גם מה שביני ביני, כיון שהגביה רק ראש אחד, וראש השני הו"ל כמונח ע"ג קרקע, אבל כשלא היה כ"א מגביה אחד, וראש השני שע"ג העמוד לא הגביה שום אדם, איה"נ דמגביה מע"ג קרקע קונה מטעם דיכול לנתקו, כיון שאין מי שיעכב על ידו, וכמ"ש הסמ"ע וסי' ע"ר), ולפי"ז אין שום סתירה. ושפיר פוסק הרמב"ם גבי קנין, דכיון דיכול לנתקו הרי הוא כמו שאוחזה בידו, ומשום דלא קאמר התם בדותא היא כ"א על מה שרצה ר' אבהו לומר דנם בשנים שהגביהו יהיה כן. אבל בעיקר הדין יכול לנתק מילתא היא, ואע"ג דגבי קנין אוחז נמי המקנה בצד השני, ואפ"ה אמרינן דכיון שיכול לנתק מהני, היינו משום דהתם לא רצה המקנה לעכב נד השני, שזה הצד יהיה שלו, אבל הכא דמגביה השני שע"ג העמוד גם הוא רוצה לזכות במה שתפוס, וכיון שכולו אי אפשר לקנות, דזה שעל העמוד מעכב בידו, להכי לא קנה כלל, אבל בשנים שהגביהו אי אפשר למגביה מן הקרקע לזכות בכולה, דהשני מעכב להכי לא קנה כלל:

ומעתה נבוא ליישב דעת הסמ"ע (סי' ע"ר) דהנה הרמב"ם ופי"א מהלכות גזילה) כתב, בהמת מציאה שאחד אחוז במוסירה כו' אבל קנה מוסירה לבדו, ובהלכה שאח"כ כתב, היה אחד רוכב חמור ואחד אוחז במוסירה הרוכב קנה הבהמה והמוסירה שעל לחיי הבהמה וזה שאוחז במוסירה קנה מה שבידו והשאר לא קנו שניהם עכ"ל. והנה קשה מן הדין שכתב בהלכה ראשונה לדין השני, דבראשון קנה לכל המוסירה, ובשני כתב. דהאוחז לא קני כ"א מה שתפוס, והן אמת דבהגהות מיימוני ובש"ך ות"י בחו"מ שם כתבו דגם מה שכתב בדין הראשון דקנה המוסירה לבשו, היינו נמי רק מה שתפוס בידו אכן הלשון לא משמע הכי, ובסמ"ע תירץ דבאמת בדין הראשון קנה כל המוסירה, והיינו משום שאין חי שיעכב אותו, להכי קנה כולה ט"י שיכול לנתקו, אבל בדין השני דהרוכב נמי קני זה שבראש החמור, להכי מעכב הוא כל האוחז דלא יוכל לקנות עיי"ש, ובש"ך וס"ז השיגוהו בזה, דזה עד הסוגיא דמסקינן דיכול לנתק לאו מילתא היא, ואמנם למה שביארתי הרי מן הסוגיא מוכח ממש כהסמ"ע. דדוקא בשני מגביהים אמרינן דלאו מילתא, אבל במגביה אחד איה"נ דיכול לנתק מילחא, ומשו"ה שפיר כתב הרמב"ם במגביה אחד דקנה כולה, וכמו שסובר כן גבי קנין ואמרין סברא דיכול לנתקו, ובשנים מגביהין שפיר פוסק כרב אשי, דזה קנה בית פגיה וזה מה שתפוס והשאר לא קנו שניהם, דהיינו הא דאמרינן דר' אבהו בדותא היא לומר גם בזה סברא דיכול לנתקו וכנ"ל דוק בזה ותמצא שכל דברי הרמב"ם מכוונים ממש לחילוק הזה, ואם ני מפרשי השו"ע צווחו ככרוכיא שזהו עד הש"ס, ואכן מקום הניחו לי להתגדר בזה ליישב סוגיית הש"ס נמי כשיטת הרמב"ם:

וא"כ לפי מה שבארתי דהיכי שהשני מעכב יכול לנתק לאו מילתא לכו"ע, יתיישבו דברי התוס', דכיון שהנתחב בתוך פיו רוצה הוא לקנות, לא הים מהני כלל מה שהאוחז בראש הכוש יכול לנתקו, וכ"ש דהאוחז ירצה להקנות לנתחב, ואינו רוצה כלל להשאירה לעצמו אכן השגת רעק"א על המוהרי"ט תמוה, במה שכתב דחה שבידו לא קנתה כלל אפילו כשיכולה לנתקו, הא לפי מה שכתבתי בשיטת הרמב"ם וכן מוכח מהש"ס, בכה"ג יכול לנתק מילתא, דאע"ג שגם הוא אוחז את החפץ, מ"מ לא דמי לשנים שהגביהו, כיון דרוצה הוא שתקנה כל החפץ ואינו מעכב בידה, ודחיא זה לסורר של קנין דמהני יכול לנתקו. מהאי טעמא, אע"ג ששניהם אוחזין הסודר וכנ"ל:

בתוד"ה והא בארבע אמות, הוי מצי לשנויי כו', וצ"ע דא"כ למה דחיק לשנויי בדרך רחוק דעומדת על הנהר. ולא משני בדרך פשוט דאיירי ברה"ר. ויש לומר דתי' זה נמי אין נוח. דהא קאמר סתמא דאינה מגורשת, ולפעמים היכי דקאי בסימטא קונה לה ד' אחות, ואכתי יקשה דקאמר סתם דאינה מגורשת ודו"ק:

בתוד"ה ותתגרש כו' דר"א גופי' מספקא כו' שתקנו חכמים ד' אחות הקנו גם באויר ואע"ג דלא מינטר כו'. ועיין במהרש"א שהקשה דא"כ מה פריך לקמן והא לא מינטר, וצריך לומר דה"ק היינו ותפשוט בעיא דר"א ע"ש, ובמחכ"ת לא אבין קושיתו, דהדבר פשוט בכוונת התוס' דבעלמא פשיטא ליה לר"א דבעינן מינטר דוקא, ורק בד' אמית מיבעי ליה, ושמא תקנו חכמים אף באוירא דלא מינטר כמו שמשו ד אמות רשותו כי' ח"ב:

והנה בס' תפ"י הקשה דלמה פריך הש"ס ותתגרש מאוירא דד' אמות ולא כריך דתתגרש מאויר ידה גופא דהוי כאויר חצר, וכיון דחשיב משחרר למה לא תתגרש ובזה לא יועיל ט"ג הנהר מזי, וגם זה לא אבין, דודאי אם היו ידיה עשויות בשוה, לא כקטפרס דאם הגיעה לידה גופא מגורשת, איה"נ דהוי מגורשת גם כשנפל באויר ידיה לס"ד דחשיב משתמר, אבל כיון דמיירי בעשויים ידיה כקטפרס דגם בידה גופא לא מהני, וא"כ כ"ש באויר ידיה, דאויר ידיה הא לא עדיפא מידיה ממש ודו"ק.

תוכן העניינים

בית אהרן על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה