בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין
דף עז:
בתוד"ה ידה גופא מי קניא ליה. וא"ת חצירה נמי לא קניא ליה גופיה אלא פירי כו'. ונ"ל ליישב. דלא דמי כלל קנין החצר לפירות מקנין מעשה ידיה, דהתם קונה בגוף החצר לפירות, ומשו"ה הוי החצר גופא רשות דבעל נמי משא"כ התם אינו קונה את גוף הידים למעשה ידיהם, ורק מעשה ידיה הוא דקנה, אבל בגוף הידים אין לו שום קנין, וכדבריי מצאתי אח"כ להדיא ברא"ש דכתובות (דף מ"ז), ואתפלא שגם התוס' גופייהו בכתובות שם כתבו בתירוץ האחרון כמה שכתבתי לחלק, וצריך לומר דהכא לתירוצם קמא שם קא מקשו:
ברש"י ד"ה הרי זו חזקה בסוה"ד ותנן נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות כו'. הרי שפירש דהקנין הוי מטעם אגב, ובר"ן הקשה עליו למה הוצרך לזה, הא בפשיטות יש לפרש דהקנין הוי מטעם חצר, ויותר תמוה לי דרש"י גופא כתב לעיל (דכ"א ע"א) בדברי רבא גופא, גבי כתב גט ונתן ביד עבדו, דמטעם חצר הוא וגיטה וחצירה באים כאחת, ונ"ל ליישב דבריו, דבשני המקומות אשמועינן בזה חידוש דין, דידוע מ"ש הרשב"א בתשובה, הביאו הסמ"ע (חו"מ סי' ר"ן סק"ד) דדוקא בבריא מהני קנין אגב. אבל בשכ"מ לא מהני כלל אגב וע"ש ובנה"מ הטעם דמתנת שכ"מ חל למפרע משעה שהקנה, כמ"ש התוס' לעיל בספ"ק, וקנין אגב מתחיל שעה אחת קודם מותו, ובאותה שעה הקרקע הוא כבר שלו למפרע, ונמצא שמקנה לו אגב קרקע של המקבל גופא ע"ש היטב, ואמנם בשיטת רש"י יש להוכיח דסובר דמשני גם בשכ"מ, דז"ל בקדושין (דף כ"ז) בד"ה ואמרי לה בריא אבל חלה לא איצטריך להכי דדברי שכ"מ כו', ומשמע דמהני אלא שאינו צריך היכי דמקנה לאחר מיתה, דבלא"ה קונה אם מת מטעם דברי שכ"מ. ולפי"ז כאן בסוגיין דמיירי בשכ"מ, פי' רש"י במכוון מטעם אגב, לאשמועינן אגב אורחא כשיטתו, דבשכ"מ מהני אגב, והתם דמפרש מטעם חצר, משמיענו נמי חידוש גדול, דידוע מ"ש הש"ך (חו"מ סי' קצ"ח וסי' רצ"ב) דאין חצירו קונה כ"א היכי שהיה מכבר חצירו ואח"כ הכניס המטלטלין לחצר, אבל אם המטלטלים מונחים מקודם בחצר, וקניית המטלטלים והחצר באים כאחת לא קנה, והמפרשים הקשו עליו, דדבריו הם נגד הסוגיא דהכא לעיל בסמוך דאמרינן גיטה וחצירה באים כאחת, אלא דבזה כבר כתב החת"ס דאין סתירה מזה לדברי הש"ך, דהכא היה החצר מתחלה של האשה מכבר, רק שהבעל היה מעכבו, ועתה סילוק רשות הבעל וקניית הגט באים כאחת, ולא קניית החצר ע"ש, וכן עוד כמה קושיות שהקשו על הש"ך, יישבתי לעיל דכ"א בחדושיי שם, אכן רק הקושיא הזאת נשארת, דממה שאמר רכא התם, כתב לה גט ונתן ביד עבדו וכתב שטר מתנה עליו מגורשת, והא התם החצר שלו הוא, ואפ"ה קנתה ע"י חצר, ומשו"ה במכוון פרש"י התם דהקנין הוא מטעם הצד, לאפוקי מסברת הש"ך ולאשמועינן שאפילו בכה"ג שהחפץ היה מקודם בחצר, וקניית החצר והחפץ באים כאחת, אפ"ה קונה, ולאפוקי מסברת הש"ך:
והנה החת"ס הרגיש דמעובדא דהכא דמיירי בחצר שלו ואפ"ה קנתה, דיש מזה סתירה לדברי הש"ך, אלא שתירץ דמשו"ה גופא פרש"י כאן באמת, דהקנין הוא מטעם אגב, דאילו מטעם חצר, לא מהני קניית החצר והחפץ כאחת, ולפלא גדול איך נעלם מאתו דברי רש"י לעיל (דכ"א ע"א), דהתם פרש"י דהקנין הוא מטעם חצר, אע"ג דמיירי התם נמי בחצר שלו, אלא ודאי כמו שכתבתי, דרש"י לא יסבור כהש"ך, ולכן במכוון פי' התם מטעם חצר, ולאפוקי מסברת הש"ך, והכא מטעם אגב, ולאפוקי מסברת הרשב"א דסובר דבשכ"מ לא מהני אגב, ועיין בירושלמי דקדושין (דף כ"ז) מבואר להדיא כרש"י, דגם בשכ"מ מהני אגב, דעובדא דמרוני אוקי התם בשכ"מ ע"ש ותמצא כן:
אלא דבעיקר הדבר אני תמה מה דמשמע עכ"פ מרש"י דבגט בעינן קנין, שהאשה תקנה את הגט, והיאך אפשר לומר הכי, דאי משום קנין, היכי מצינו קנין בע"כ, ובגט הא בע"כ נמי מהני, אע"כ דבגט לא בעינן כלל שתקנה אותו, אלא דרשותה בעינן שהגט יהא מונח ברשותה וכמ"ש התורי"ד לקמן, ובזה עלה בידי להציל את הש"ך הנ"ל מן הקושיות החזקות שהקשו עליו. מכח הסוגיא דהכא ודלעיל דכ"א, דודאי היכי דבעי קנין לא מהני שני הקנינים כאחת, רק בגט שאני, דלא בעינן קנין רק רשותה, ולא קנתה אלא החצר לחוד, וממילא הוי הגט ברשותה, אבל א"כ למה הוצרך רש"י כלל לטעם אגב, כיון דלא בעינן שום קנין על הגט, אלא ודאי דרש"י סובר דגם בגט בעינן קנין:
ולכן נ"ל פי' מרווח בישוב דברי רש"י, והוא דהנה הר"ן הקשה, כשם שחששו לטלטול הגט בשבת, למה לא חששו לקנין הבית גופא דהוי לי' קונה קנין בשבת ואסור, ועיין בשלטי הגבורים שהביא בשם הסמ"ג ליישב, דהכא מיירי שלא הקנה לה הבית במתנה גמורה, ורק בתורת קנין שאלה בעלמא לצורך קניית הגט, וקנין שאלה בעלמא מותר לקנות בשבת ע"ש, וכיון דהכא מיירי בע"כ שלא נתן לה הבית לגמרי במתנה, רק לשאלה בעלמא, וא"כ גם הבעל יש לו רשות בחצר זה, ולכן, בגט ודאי דלא מהני, וכמו דאמרינן לעיל חצירה מה שקנתה אשה קנה בעלה לפירות, אע"ג דהאשה נמי יש לה רשות להניח שם חפציה, וגם גוף החצר שלה הוא ואפ"ה לא מהני, ועיין מ"ש לעיל בחדושיי לתוס' ד"ה חצירה מה שקנתה כו', דאפילו למ"ד חצר המושכר קונה, היינו בעלמא, אבל בגט בעינן שיוצא החפץ מרשות הבעל לרשות האשה, וכל זמן שהבעל יש לו נמי שליטה בחצר לא מהני, דלא נפיק עדיין מרשותו של בעל וכמ"ש רש"י לעיל, ולכן לא הוה מצי רש"י לפרש כאן מטעם חצר, כיון דהכא מיירי בע"כ שלא נתן לה המקום לחלוטין, ובכה"ג שיש נמי לבעל רשות בחצר זה, לא מהני בגט, ומשו"ה הוכרח רש"י לפרש כאן דהקנין הוא מטעם אגב ולא מטעם חצר, משא"כ לעיל דכ"א דקאמר להדיא שם, דכתב לה שטר מתנה על חצירו, וכיון שהחצר הוא שלה לחלוטין, שפיר פרש"י דקונה מטעם חצר, ואמנם ממילא נשמע מרש"י, דגם קנין מהר נמי בגט. וחצר קונה מטעם רשות אפילו היכי דלא מהני משום קנין, וכגון כגט בע"כ, אבל היכי שמקבלת מרצון לא בעינן כלל שיתן לרשותה, ורק קנין בעלמא כמו אגב וחליפין נמי מהני, ועיין בתורת גיטין (אה"ע סי' קל"ט) שמסתפק בזה, ומרש"י מוכח להדיא דמהני, אלא שבריטב"א כאן כתב להדיא דקנין לא מפני משום דבעינן ונתן לרשותה וליכא עיי"ש ודו"ק:
ובאופן אחר היה נ"ל עפמ"ש התוס' בב"מ (די"א ע"ב) דביתו של ר"ג לא היה משתמר לזקנים, כיון שבני ביתו של ר"ג משתמשים שם ולא הוי משתער לזקנים, ולכן לא מהני כאן מטעם חצר, כיון דהיו שם חפצים שלו נמי מסתמא, ולא מיקרי חצר המשתמרת, ושוב מצאתי כן אמנם בס' גרש ירחים שתי' כן. אכן שוב הדרנא בי אתירוץ הזה דהא האשה עומדת בצד הבית ע"י שתיחוד ותפתח, והיכי שעומדת בצדה מהני אפילו בחצר שאינה משתמרת נמי ודו"ק היטב בכל זה:
אמנם לכל הנהו תירוצים אכתי יקשה, דהא לפום מה דמסיק דאחד ארוסה ונשואה מתגרשת, דגיטה וחצירה באים כאחד, הרי להדיא דהקנין הוא מטעם חצר, ולמה שכתבתי דהכא אי אפשר לקנות מטעם חצר, כיון דהכא מיירי שלא נתן לו. לחלוטין, ורק קנין שאלה היא, א"כ היאך מסיק באמת דקונה מטעם חצר, ובע"כ דהכא מיירי באמת שנתן לה החצר לחלוטין ודלא כהסמ"ג, ועיין מה שכתבתי בדיבור הסמוך, ואי משום הקושיא דלמה לא חששו לעיקר הקנין מקוה, מזה לא קשה כלל כמה שאכתוב בסמוך בתוס', וא"כ אכתי יקשה למה לא פי' מטעם אגב, ולכן המובחר הוא כמ"ש הפנ"י. דאי אפשר לפרש כאן מטעם חצר, דהא רבא עכשיו אכתי לא סליק אדעתא דגיטה וחצירה גאים כאחד, וא"כ הוי סבר דבעינן שיהיה החצר שלה קודם נתינת הגט, וא"כ מאי קאמר תיזל ותיחוד, הא לא מהני כיון שלא היה החצר שלה קודם נתינה, לכך הוכרח לפרש מטעם אגב, משא"כ לעיל דכ"א כרש"י ז"ל מטעם חצירה, והיינו למסקנא דהכא דגיטה וחצירה באים כאחד ע"ש, הן אמנם דבס' גרש ירחים השיג עליו דלא דמי כלל, דבכה"ג דהכא פשיטא היה לרבא גם מעיקרא שמתגרשת כיון שעכ"פ יכולה לקנות החצר ממילא הגט מונח בחצירה ושפיר מתגרשת, ורבא לא חידש לעיל רק אי אמרינן שאין לה כח לקנות החצר כלל, רק כשתתגרש לומר גיטה וחצירה באים כאחד שעדיין אין יד לה לקנות החצר כלל ואיך תתגרש, אבל כשתוכל לקנות החצר פשיטא שמתגרשת, שאפילו לא תתגרש, החצר יוכל להיות שלה, א"כ ודאי מתגרשת שפיר, ולא דמי כלל להך דלעיל ע"ש, ואכן אין בדברים הללו כדאי לדחות דבריו הברורים של הפנ"י, דיש לומר דנהי דהחצר קנתה שפיר, אבל אכתי סליק דעתא דרבא דלח תתגרש, משום דבעינן דוקא שהחצר יהיה שלו מקודם ואח"כ הכניס החפץ, אבל כאן שהחפץ היה מונח בחצר קודם שקנהו לא מהני, וכסברת הש"ך, והוה אמינא דאפילו בגט נמי דינא הכי, ומשו"ה פרש"י דוקא מטעם אגב, עד שמסיק לבסוף גיטה וחצירה באים כאחד, ועכ"פ בגט מהני בכה"ג ודו"ק:
שם בתוד"ה ותיזל איהי ותיחוד ותיפתח, פרש"י כי' אע"ג כו' תניא אין מגרשין בשבת כו' עכ"ל. הא דהוצרכו להביא פרש"י היינו משום דבלא זה היינו מפרשים, דאיסור דרבנן לא אסרו כלל בשכ"מ, וכמו דלא חשו לקנין הבית גופא, משום דאיסור קנין בשבת אינו אלא דרבנן, ובשכ"מ לא חשו לזה, כן ה"נ לא חשו להזכיר גירושין דאינו נמי כ"א דרבנן וכמ"ש הר"ן באמת כן. והא דחששו לאיסור טלטול, מיירי שהיה רשות הרכים מפסיק דהוי איסור דאורייתא וכמ"ש בעל העיטור והרשב"ם הביאו הר"ן, וממילא לא קשה כלל מהתוספתא דאין מגרשין, דהתם בבריא, אבל בשכ"מ לא חשו לזה, ורק לפרש"י דחששו הכא לאיסור טלטול מוקצה, דאינו נמי אלא מדרבנן, ולזה שפיר קשה, דא"כ לחה לא חשו נמי לעיקר הגירושין והחילוק שביניהם לפי חוות, כבר מבואר בר"ן. דמשו"ה חששו יותר לטלטול מלעיקר הגירושין וקנין הבית, דיש לומר שמא ימות מקודם ונמצא שטלטל מוקצה שלא לצורך יבום ע"ש ודו"ק בתוד"ה מה שקנתה אשה כו' ואור"י דהכא איירי בשאלה כו' עכ"ל. והנה כבר הבאתי לעיל בסמוך דהסמ"ג הכריח דבע"כ צריך לומר דהכא איירי בשאלה, דאל"ה למה לא חששו כאן לאיסור הקנין כמו שחששו לאיסור הטלטול, ובע"כ דלא היה בזה כ"א קנין שאלה ע"ש, ואמנם יש לי לתמוה, דא"כ מאי מסיק דמגורשת מטעם דגיטה וחצירה, מאי מהני בזה גיטה וחצירה, כיון דהחצר הוא הגוף של בעל, ולא הקנה לה כ"א לשאלה, א"כ לא נפיק הגט מרשות של בעל עדיין, ועיין מה שכתבתי בדבור דלעיל, וצריך לומר דהתוס' יסברו כשיטת הפוסקים (חו"מ סי' שי"ג) דחצר המושכר קונה לשוכר ולא למשכיר, אע"ג דהגוף שלו, משום דעיקר הקנין הוא למי שיש לו ההשתמשות בחצר, ואפילו ממשכיר גופא נמי קונה השוכר, ולכן ה"נ כיון דהשאיל לה המקום קונה האשה מבעל גופא, ועיין מה שכתבתי לעיל בעמוד א' בתוד"ה מה שקנתה אשה בזה, אלא דקשה טובא, דהא שיטת התוס' גופא הוא כשיטת הרמב"ם דקונה למשכיר, דכ"כ להדיא בב"מ (די"א ע"ב) וז"ל שם, וא"ת שילהי השואל גבי הזבל של בטל הבית חוקי לה בש"ס בתורי דאתי מעלמא ובחצר דמשכיר וכר"י ב"ח, והשתא הלא השוכר משתמש בחצר וא"כ הזבל משתמר לדעת השוכר בחצר, ואיך יזכה המשכיר בזבל תורי דאתו מעלמא וי"ל שגם המשכיר פתוח ביתו לאותו חצר ומיקרי עומד בצד שדהו עכ"ל, הרי להדיא שסבירא להו דהמשכיר שיש לו גוף החצר הוא דקונה ולא השוכר שיש לו ההשתמשות, ואפילו בדבר הבא מעלמא, וכ"כ הש"ך שם בשיטת התוס', וכ"ש כאן דמבעל גופא, ואיך תקנה האשה ע"י שאילת המקום, וגוף המקום הוא של בעל, והנה למה שכתבתי לעיל דטעמו של הרמב"ם דקונה למשכיר דהוי כאילו פירש ואמר שלא השכיר לו החצר כ"א לצורך תשמישין הצריכים לו אבל הזכות שהית לו בחצר מדברים אחרים, כגון לענין זכייה, לא השכיר לו, דההשתמשות של חצר השכיר לו ולא גוף החצר, ולפיכך לענין זכייה הוא שלו ע"ש, ולפי"ז אין שום סתירה בדבורי התוס' כלל, דהתם בב"מ דמיירי שהשכיר לי החצר להשתמשות, שפיר סברי התוס' דלענין זכייה הוי של משכיר, דלענין זה לא השכיר לו, משא"כ כאן דעיקר שאילת המקום לא היה ר"א כדי שתקנה הגט. ובכה"ג הוי ודאי חצר של האשה לבנין קנייה, כיון דבעיקר אדעתא דהכי אושלה וזה ברור:
בתוד"ה והוא שעומדת בצד ביתה. בפ"ק דב"מ אמרינן דוקא בגט כו' ולא במציאה. וקשה דמה דאמר התם בב"מ דבעינן עומד בצד שדהו הוי, משום דכשעומד משתמר על ידו, וזה אפילו במציאה נמי בעינן ודוקא במתנה וזכייה הוא רלא בעינן משתמר משום דדעת אחרת מקנה, וכדקאמר התם דעה אחרת מקנה אותן שאני, אבל במציאה בהדיא אמרינן התם דבעינן עומד בצד שדהו, וצריך לומר דכוונת התוס' הוא דחצר משתמר דבמציאה לא בעינן עומד בצדו, כיון דבלא"ה משתמר, ואילו בגט בעינן אפילו בכה"ג עומד בצדו. דכשעומדת בצדה הוי בפניה, אבל כשאינה עומדת בצדה לא יכול החצר לזכות עבורה בגט דחוב הוא לה, דכשאינו עומד הוי החצר משום שליחות ובגט לא מהני דחוב הוא לה, וכמ"ש התוס' בב"מ (די"ב פ"א) אבל אי כוונתם לזה א"כ יקשה מה דאמרו כאן דבכ"מ אמרינן, הא בש"ס לא נזכר שום רמז מזה, ורק התוס' הוא דמחלקי מזה, ואלא דצריך לומר כמ"ש הב"י (יו"ד פי' צ"ב) ע"ד תוס' דחולין (דף ק"ח) שכתבו התם דאמרינן פ' גיד הנשה, ופירש שנתכוונו לדברי עצמם שכתבו בפג"ה, וה"נ יש לומר כאן שנתכוונו לדברי עצמם שכתבו שם זה החילוק, אבל לפי"ז מה שנרשם בתוס' (ב"מ די"א) ט"ס הוא, וצ"ל (דף י"ב) דשם בעמוד א' כתבו כן, וכזה יש לומר נמי בתוס' דלעיל ד"ה מה שקנתה, שכ' כדאמרינן בחזקת הבתים, ובפנ"י תמה דהא ליתא התם בגמ', ויש לומר נמי שנתכוונו למ"ש שם (בב"ב דנ"א) ע"ש בד"ה במחנה וק"ל: