בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין
דף עז.
בגמרא לימא קסבר ר' יוסי כתב גט על תנאי כשר. ופי' רשיי ואפילו לא נתקיים התנאי, וקשה דהיאך יעלה על הדעת שיסבור ר' יוסי שאין צריך לסיים התנאי, ולמה לא פליג בתנאים אחרים כגון בעל מנת שתתני מאתים זוז וכדומה, ואכן בחדושי הריטב"א הרגיש כזה וכתב לתקן, דדוקא הכא כיון שלא אמר בהדיא אל תכתוב אלא אחר י"ב חדש, דמשמע דהוי קפידה דוקא, ואע"ג דאמר כתבו אם לא באתי עד אחר י"ב חדש אמרינן דמסתמא לא הקפיד על הכתיבה כ"א על הנתינה ע"ש, ואפשר דהכי הוא נמי כוונת רש"י, דדוקא על תנאי דכתיבת הגט הוא דאמר ר' יוסי הכי, דכל שלא אמר בפירוש לא יכתבו אלא ביום פלוני אמרינן שמסתמא לא הקפיד על הכתיבה, ולא דמי לשארי תנאים:
שם בברייתא לאחר שבוע שנה כו'. והר"ן כתב בטעמא דמילתא שכיון שתפס זמן שהוא מקובץ מפרטים, אמרינן דאחריו הוא כפי הפרטים המקובץ, כגון שבוע המקובץ משנים, הוי שנה, וכן שנה שמקובץ מחדשים, הוי חדש, וחדש שמקובץ משבועות הוי שבוע ע"ש, אבל לפי"ז קשה, דא"כ גם לאחר שבת אמאי הוי ג' ימים כיון דשבת מקובץ מימיה הוי לן למימר יום אחד וצ"ע:
סליק פירקא
פרק שמיני הזורק
ברש"י ד"ה הזורק, והיא בתוך ביתה של נכסי מלוג. דייק בנכסי מלוג, דאילו בנכסי צאן ברזל, כיון דמחוסר גוביינא לא חשוב כחצירה אפילו בקרקע, וכמ"ש הב"ש (אה"ע סי' קל"ט):
ומה שכתב עוד רש"י וזרקו לה ע"ג קרקע, ואין לפרש דרצה למעט בזה כשזרקו באויר שאינה מגורשת, והא אויר חצירו כחצר דמי וכמבואר במשנה דלקמן (דף ע"ט) היתה עומדת ברשות הגג כיון שהגיעו לאויר ה"ז מגורשת, וכ"ש בבית דאיכא מחיצות, אלא כוונתו בזה, דכיון שנקיט במשנה והיא עומדת בתוך ביתה, א"כ הוי מצי לפרש דזרקו לתוך ידה ממש, וקמש"ל דאע"ג דבגט כתיב ונתן, וכל היכי דכתיב ונתן, זריקה אינה בכלל נתינה, דבקרבנות מפלגינן בין זריקה לנתינה, ובחטאת בעינן מתנה ביד כמ"ש במס' זבחים (דף נ"ג) ואפ"ה בגט כשר נמי זריקה, דבגט מפרשינן נתינה מרשות לרשות, וזהו דקמש"ל תנא דמתניתין, אבל איה"נ דהזריקה היתה לחוך ידה ממש, אבל מכולה סוגיא מוכח דהטעם הוא משום חצר, וממילא בע"כ דכוונת התנא דהזריקה היתה לא לתוך ידה, וזהו מ"ש רש"י וזרקו ע"ג הקרקע, כלומר שלא מפרש דהזריקה היתה לתוך ידה ממש, אלא ע"ג הקרקע, והוה"ד דאה זרק באויר ביתה נמי מגורשת וק"ל:
ברש"י ד"ה ת"ל ונתן מ"מ ודרשינן לי' באנפשי נפשיה מדלא מחיב ובידה יתנהו כו'. כוונתו ליישב בזה קושית התוס' בפרק הזורק, דנימא ונתן כלל בידה פרט ואין בכלל אלא מה שבפרט. לזה פי' דהכא דרשינן באנפי נפשיה וכו' דהאי מילתא לא ילפינן אלא מונתן לחוד, והאי בידה לא לפרט הוא דאתי אלא דבעי' דומיא דידה:
והנה בס' הפ"י הקשה על פרש"י מהא דב"ק (דס"ה ע"א) דלמדו התם מקרא מהמצא תמצא דמודה בקנס דפטור ופריך והאי להכי הוא דאתא, הא מיבעי ליה לגגו חצירו וקרפיפו ומשני דהוי ליה לומר המצא המצא או תמצא תמצא ומדמשני קרא ש"מ תרתי, והשתא לפירש"י ז"ל מאי פריך הא שפיר נלמד רשותו מדלא קאמר ואם בידו המצא תמצא ומדקאמר ואם המצא בידו ש"מ רשותו כחו שלמדו כאן בגט, ומכפל הדברים נלמוד למודה בקנס, ונ"ל דלק"מ, דבאמת יש להבין איזה נ"מ הוא אם כתיב ונתן בידה או בידה יתנהו, ומה מעליותא דבידה יתנהו דהו"א ידה דוקא, מונתן בידה דמפרשינן רשותה, וצריך לומר משום דבגט מספקא לן אם קבלתה עיקר, ואז בעינן דוקא שהיא תקבל הגט וקבלה לא הוי אלא בידה ממש, או נתינת הבעל הוא העיקר, ובאם רק היתה נתינה מצד הבעל אע"ג שהאשה לא קבלה את הגט נמי סני, ובאופן זה כל היכי דנתן סגי, ולכן בזה שפיר כתב רש"י, דאי תימא דידה דוקא הוא, ומשום דהנתינה הוא העיקר, א"כ הו"ל לומר ובידה יתנהו להקדים קבלתה לנתינתו כדרך הקרא שהקדים לכתוב העיקר ברישא, ומדכתב ונתן בידה והקדים הנתינה, מכלל דהנתינה הוא העיקר, ומשו"ה קדים וכתב לה קרא, ומדחזינן דהנתינה הוא העיקר, ממילא ידעינן שבכל מקום שנתן סגי, ולפי"ז מה דילפינן בגט דבידה היינו רשותה מדקאמר ונתן בידה, ולא ובידה יתנהו, לא מקדימה דונתן ילפינן, דבידה היינו רשותה, דלענין ידו אי הוי רשות או יד ממש לא נוכל למילף מזה, דאין שום מעליותא גם אי הוי כתיב ובידה יתנהו, הוה מצי נמי לפרש, דבידה היינו רשות, דלענין פירוש יזה דוקא או רשותה, אין שום יתרון ומעלה גם אי הוי כתיב ובידה יתנהו, רק דמקדימה דונתן ידעינן דהעיקר הוא הנתינה של בעל, ולא קבלת האשה, וזה ממילא ידעינן דכיון דלא קפיד כ"א אנתינה של בעל, ממילא בכל מקום שנתן סגי, וכל זה לא שייך אלא בגט, אבל בגניבה דלא שייך לומר הכי, א"כ אין שום מעלה ויתרון בין אי הוי כתיב ואם בידו תמצא, או תמצא בידו, דבשניהם נוכל לפרש גם ידו דוקא או רשותו ואין מעלה לזה על זה ודו"ק היטב בזה:
בגמ' ואי אשמועינן גבי גנב משום דקנסיה רחמנא. עיין בהגהות הרש"ש שהקשה דהא מגנב לא הוי ידעינן דמשום יד איתרבאי, דיש לומר דאינו אלא משום שליחות כמבואר בסוגיא דב"מ ור"ח לקטנה ובע"כ, ונ"ל ליישב, דודאי אי לא הוי כתיב כ"א בגנה לחוד, הוה אמינא דבגנב ודאי משום יד הוא, כיון דמקרא דידו ילפינן, וגם מצד דבגניבה אי אפשר מטעם שליח דאין שליח לדבר עבירה, דמעצמינו מצד הסברא לא הוי מחלקינן בין שליח בר חיובא או חצר דבע"כ מותיב אלא דהוה אמינא מצד הסברא דגם בחצר אין שליח לדבר עבירה, והכי משמע להדיא מרש"י שם (די"א ע"א) בד"ה ומר סבר לא ילפינן שכתב וז"ל אבל כו' ואיכא למימר דשליחות הוא ומשום דאין שליח לד"ט איצטריך למיכתב התם עכ"ל, הרי להדיא דמסברא לא ידעינן דבחצר לא מיקרי שליח לדבר עבירה מהנך טעמים דלאו בר חיובא, או משום דבע"כ מותיב, ורק הקרא אשמועינן זה, ואכן דכל זה הוא השתא אליבא דאמת, דגם בגט כתיב ידה לרבות חצר, וא"כ לחצר דמשום יד לא איצטריך למיכתב בגניבה, דידעינן זה מזה, ובע"כ דבגניבה הוא משום שליחות ולאשמועינן דבחצר יש שליח אפילו לדבר עבירה, אבל אי בגט לא הוי כתיב ידה, ורק בגניבה לחוד, ודאי דהוה אמרינן דחצר דגניבה אינו כ"א משום יד וכמו שכתבתי משום דיליף מקרא דידו, וגם מצד דאין שליח לד"ע אפילו בחצר:
אכן לי קשיא להיפך, דהא אי לא כתיב כ"א בגנב, נהי דהא הוי ידעינן ומשום יד איתרבי וכמה שכתבתי, אבל אכתי לא הוי ידעינן דמשום שליחות נמי איתרבי, והוה אמינא דאינו אלא משום יד, ונ"מ להיכי שאינו עומד בצד חצירו, דאי הוי משום ידו צריך שיעמוד בצד חצירו דומיא דידו בסמוכה לו, משא"כ בשליחות אפילו אינו עומד, ואע"ג דבכל שארי דיני ממון כמו מציאה ומתנה, הוי ידעינן נמי מסברא בלא שום ריבוי, דחצר מהני נמי מתורת שליחות, דאף למ"ד משום ידו לא גרע משליחות, וכדאמרינן שם בב"מ (דף י"ב), ועיין ברש"י שם בד"ה ומר סבר בסוה"ד, דמשמע להדיא שסובר דמסברא בעלמא משמע דחצר הוי כשלוחו, מ"מ בגניבה הוה אמינא דלא מהני מטעם שליחות, משום דהוה אמינא דאין שליח לד"ע אפילו בחצר, דלמה שכתבתי מסברא לא הוי ידעינן דבחצר יש שליח לד"ע, ורק הקרא אשמועינן זה, וא"כ אי לא הוי כתיב כ"א בגניבה הוי אמרינן דחצר משום יד אשמועינן קרא, ודוקא בעומד בצדו, אבל באינו עומד בצדו, דמטעם יד ליכא, מטעם חצר נמי לא מהני שאין שליח לדבר עבירה וצ"ע:
בגמ' חצירה מה שקנתה אשה קנה בעלה. והקשו המפרשים, דמה פריך הש"ס, הא מ"מ גוף החצר שלה, ובב"מ (דק"ב ע"א) בחצר דמשכיר ותורי דעלמא קמו בה, אמרינן דחצירו קונה למשכיר, אעפ"י שהשוכר משתמש בחצר, מיקרי חצירו של משכיר, וכן הוא בחו"מ (סי' שי"ג), א"כ נהי דיש לבעל קנין פירות, מ"מ גוף החצר של האשה, ולמה לא תקנה, ועיין בקצוה"ח (סי' שי"ג) שהוכיח מכח קושית הש"ס דהכא, דבאמת החצר קונה להשוכר ע"ש, ואנכי עומד ומשתומם על דברים הללו, דודאי במציאה או בשאר זכייה הבאה מעלמא, איה"נ דהמשכיר קונה, וכפשטות הסוגיא דב"מ שם, אבל הכא שרוצה האשה לקנות הגט מיד הבעל גופא, ובגט הא כתיב ונתן, ומפרשינן דהיינו נתינה מרשות לרשות, ובעינן שהגט יוצא מרשות של בעל לרשות האשה, וכשהחצר הוא של בעל אפילו לפירות בלבד, לא יצא עוד מרשות בעל, והתם נמי גבי ממון אפילו לדעת הרמב"ם דקונה למשכיר, היינו נמי בדבר הבא מעלמא, אבל כשבא לזכות ע"י החצר משוכר גופא, איה"נ דלא יקנה, דכיון דהשוכר יש לו נמי רשות ההשתמשות, לא מיקרי נתינה מרשות לרשות. דלא יצא עוד מרשות השוכר. ואחר כותבי זה מצאתי גם במח"א הלכות חצר) שכתב כן, דבמתנה למכירה לא קנה, ואמנם אפילו לסברת המבי"ט החולק וסובר דקנה המשכיר אפילו משוכר גופא, יש לומר דהיינו דוקא במכירה ומתנה, וסובר דלא בעינן התם כ"א שחפץ הנקנה יהיה כרשות הקונה, ולכן כיון דשל משכיר ודאי הוי החצר, משו"ה קונה שפיר, אע"ג דשל שוכר נמי הוה, אבל בגט דכתיב ונתן, ובעיקר הדבר דזורק לחצירו מהני, כבר פקפקתי לעיל בזה, דהא זריקה לאו נתינה הוא, אלא שכתבתי דמפרשינן דונתן, היינו מרשות לרשות וא"כ ודאי בעינן שיוצא הרשות הבעל, והכא כיון שהחצר שלו לפירות לא יצא עוד מרשות הבטל והכי משמע להדיא לשון רש"י שכתב דאכתי לא נפיק מרשות הבטל וזה ברור:
ואמנם בלא"ה לא אדע מה כל החרדה שתרדו על קושית הש"ס דהכא, דהא באמת רוב הפוסקים סוברים דחצר המושכר קונה באמת לשוכר. דעיקר קנין חצר הוא למי שיש לו רשות ההשתמשות ולשיטתם שפיר כריך הכא. מה שקנתה אשה קנה בעלה, דכיון שהשתמשות החצר הוא לבעל הוי החצר שלו, וכן מוכח להדיא דעת התוס' לקמן בעמוד ב' בד"ה מה וכמ"ש שם, וצריך לומר דעיקר קושיתם הוא לשיטת הרמב"ם דסובר דקונה למשכיר, אכן אליביה נמי יש לתרץ בפשיטות, דהא טעמו של הרמב"ם הוא לפי פירושו בסוגיא דב"מ (דף ק"ב) דהוי כאילו פירש ואמר שלא השכיר לו החצר כ"א לתשמישים הצריכים לו אכל הזכות שהיה לו גם מדברים אחרים, כגון שיהיה חצירו זוכה לו לא השכיר לו, ולפיכך הוא שלו, וא"כ יש לומר דהרמב"ם לא קאמר זה כ"א כשהמשכיר השכיר לו מדעתו אמרינן שלא השכיר לו כ"א מה שצריך למלאכתו ותשמישו, ושארי הזכותים שייר לעצמו, אבל זכות של בעל בנכסי אשתו לאו מכח אשתו בא לו, אלא חכמים נתנו לו זה הזכות, אמרינן דנתנו לו כל הזכותים שיש בחצר. והחצר עצמו נתנו לו ולא תשמישיו, ובלא"ה נמי הלא מבואר בתשובת דברי ריבות (סי' שכ"ו) דהרמב"ם לא אמר כ"א בחצר אשר איננו לעיקר תשמישו, ולפיכך לא קנה לגמרי כ"א לתשמישיו אבל לא שיזכה לו החצר, אבל בבית שעיקר תשמישו בה הקנה לו לגמרי, ולכן בבית גם הרמב"ם מודה דהשוכר קונה, וא"כ שפיר מקשה הש"ס כאן, דהא במתניתין קתני נמי ביתו, וביתו מה שקנתה אשה קנה בעלה, ואע"ג דהש"ס קאמר הקושיא על חצירה, יש לומר משום דבאמת קנין בית נמי מטעם חצירה הוא, ולכן קרי לקנין זה חצירה, והש"ס שם הקנין קא תפיס, אבל הקושיא הוא מן ביתה, ודו"ק היטב בכל זה, ועיין היטב מה שכתבתי בסמוך בעמוד ב' בתוד"ה מה שקנתה מזה:
ודע דבס' תפ"י הקשה עוד על קושית הש"ס מה שקנתה אשה כו'. הא קרא קאמר, ובודאי שאין להקשות על הכתוב, דהא חזינן בעלמא דאין קנין בע"כ ובגט קנתה בע"כ, א"כ יש לומר נמי דגזירת הכתוב הוא דחצר כזה נמי קונה ע"ש, ובמחכ"ת לא הרגיש בשעה שכתב זה, דקנין פירות לבעל לאו דאורייתא הוא, אלא מתקנת חכמים הוא שתקנו שהבעל יאכל פירות בחייה תחת פרקונה, וא"כ מה מקשה, בשלמא אם הבעל היה אוכל פירות הן התורה, ואפ"ה אמרה התורה דמהני הנתינה לחצירה, הוה אמינא דגזה"כ הוא, אבל כיון שמן התורה אינו אוכל פירות, ויש לומר דבחצר כזה שיש להבעל בו פירות לא התירה התורה, ומשו"ה שפיר מקשה לתנא דמתניתין שהוא כבר לאחר תקנת פירות, וא"כ אמאי מהני וק"ל:
בתוד"ה וכותב וא"ת וכו'. נ"ל דקושית התוס' הוא לפום מאי דמסיק בסמוך דמיירי בכותב לה ועודה ארוסה, דאילו למאי דס"ד השתא, הא יש לחלק באופן פשוט, דדוקא התם שכתב לאשתו והוא דר עמה שפיר לא אמרי' מכל מילי סליק נפשי', רק יד בעל השטר על התחתונה, אבל הכא דקאמר בכותב לה, שכותב לה עכשיו בשעת גירושין, א"כ כיון שהוא מגרשה עכשיו בודאי מכל מילי סליק נפשי', דאחר גירושין לא יהא לו כלום, ולכך לא זכר ובפירותיהן, אלא בע"כ דקושיתם הוא למאי דמסיק בכותב לה ועודה ארוסה, דהוא חושב לדור עמה, ובודאי לא סליק נפשי' מפירות וק"ל:
באו"ד וי"ל דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן דאז לית ליה כו'. וקשה למה עדיפא לשון ובפירותיהן מלשון בנכסייך דאמרינן דלא מהני אלא לענין שאם מכרה ונתנה קיים, ה"נ נימא דמה שהוסיף ובפירותיהן. לא בא להוסיף כ"א דאם מכרה קיים. אבל כל זמן שהם ברשותה לא סילק נפשיה מהם, כמו גבי עצם הקרקע דאמרינן הכי, שוב מצאתי בחדושי הרשב"ץ בכתובות שפלפל הרבה בקושיא זאת, ואכן נ"ל דלק"מ, דהנה בגוף הנכסים, שבעצם הם של האשה, ורק שחכמים תקנו לבעל איזה זכיות בנכסיה ותקנו לו שלשה זכיות, לאכול הפירות, ושלא תוכל למוכרה. ושאם מתה יירשנה, ולכן כל זכות נחשב לתקנה בפני עצמה, כיון דלגמרי לא נתנו לו הנכסים, ואי הוו מתקני רק בחדא. כגון שאינה רשאה למוכרה, לא היה לו כ"א זה הזכות בלבד, אבל אכתי בפירות לא היה לו שום זכות, וכן אי הוו מתקני לאכול הפירות לא היה לו הזכות לעכב מכירתה, ובפ"כ שהוצרכו לתקן כל זכות בהני עצמו, וכיון שיש לו שלש זכיות, אשר כל אחר מהם היה תקנה בפני עצמו, משו"ה עתה כשסילק ידו, נמי אמרינן שלא סילק עצמו כ"א מן תקנה אחת, ולא מהשניה, דמהיכי תיתי נימא שיסלק עצמו מכל השלש זכיות ביחד, משא"כ בתקנת פירות, נתנו לו הפירות לגמרי, וממילא יש לו בהם כל הזכיות, דשלא תוכל למוכרם כיון שהם שייכים לבעל, אבל לא היה זה בתקנה מיוחדה, ורק הם נתנו לו הפירות בזכייה אחת גדולה, ומשו"ה כשסילק נפשו, מכל הזכות שהיה לו סילק, דזה לא אמרינן לחלק את הזכות ולומר שסילק עצמו ממחצית הזכות ולא מכולו, אלא כשסילק נפשי' מכל הזכות סילק, ולא דמי לתקנת הנכסים, דהזכיות הם הקנות מיוחדות, ושפיר אמרינן דמזכות אחד סילק נפשו ולא מהשני וזה נכון:
שוב ראיתי דאין כאן קושיא מעיקרא, דהא גם ברישא שכתב לה רק בנכסייך דאמרינן דהרי אוכל פירות בחייה, היינו דוקא כשלא מכרה הפירות, אבל אם מכרה גם את הפירות אינו אוכל פירות עוד, דמ"ש מכרה ונתנה קיים, לא על הקרקע לחוד קאי, כ"א גם כשמכרה לפירות מהני שאינו אוכל פירות עוד, וכן פרש"י בכתובות (דפ"ג ע"כ) בד"ה יד בעהש"ט, ובד"ה ואימא מירושה, וכן נמי מבואר בפוסקים ע"ש, ולפי"ז אי אפשר לפרש שוב המציעתא דמשנה דהתם, דמ"ש אינו אוכל פירות בחייה, דהיינו כל זמן שלא מכרה, אבל אם מכרה מהני, דא"כ בפירותיהן שכתב מאי מהני, דהא גם כשכתב דין ודברים אין לי בנכסייך לחוד נמי הכי הוה, דמכירתה מהני, אע"כ דכשהוסיף לכתוב דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן, שגם כשהפירות קיימין נמי אין לו שום זכות בהם:
ובזה היה נ"ל לכאורה ראיה לדעת הטור לאה"ע סי' צ"ב) דכשהוסיף לכתוב נמי ובפירותיהם, מ"מ לענין גופה של קרקע גרעה עוד זכותה עי"ז, דכשלא כתב כ"א בנכסייך לחוד הוי מכרה קיים, וכשכתב נמי בפירותיהם מכרה בטל, ודקדק כן מלשון המשנה דר"פ הכותב שם, דברישא שלא כתב כ"א בנכסייך כתבה המשנה דמכרה קיים, ואילו במציעתא שם שכתב לה דין ודברים כו' בנכסייך ובפירותיהם, לא נקיט בבבא זאת מכרה קיים כמו ברישא, והרא"ש בכתובות שם, דחה לראיה זאת, וסובר שאין על התנא לכתוב אלא מה שנתוסף בתנאי האחרון מה שאינו בראשון, אבל מכרה ונתנה קיים. דגם ברישא הוי כן הדין אין צריך התנא לחזור ולשנות ע"ש, ולמה שכתבתי נם בדין דמכירה יהיה חילוק גדול בין רישא למציעתא, דהנה כבר דקדקו הפוסקים ברישא דנקיט מכרה ונתנה, דמשמע דיעבד דוקא ולמה לא תוכל למכור לכתחילה נמי, ועמ"ש בכתובות שם בתוד"ה רב אשי, ואכן לפי מה שבארתי דמכירה דרישא לא הוי רק על גוף הקרקע לאחר מיתה, ולבטל תקנת אושא, אלא שגם בחייה מועיל מכירתה. שאין הבעל אוכל פירות שוב, ובזה הוי ודאי רק בדיעבד מכירתה מכירה, דלכתחילה אינה רשאה להפקיע זכותו שיש לבעל בפירות, כיון דכל זמן שלא מכרה, הפירות הוי שלו, אינה רשאה להפקיע זכותו, ומדויק לשון של המשנה כפשוטו, דמכרה ונתנה, בדיעבד דוקא קיים, משום דבלשון מכרה ונתנה נכלל נמי מכירת הפירות, וזה אינו כ"א בדיעבד, אבל לכתחילה אסורה, וכל זה הוא רק בבבא דרישא, משא"כ במציעתא דאין לו שום זכות בפירות, אפילו בעודם ברשותה, א"כ אם אמרינן דגם מגוף הקרקע סילק עצמו, ודאי שרשאה למכור גם לכתחילה את הקרקע, א"כ אכתי ניתוסף בתנאי זה האחרון גם במכירת גוף הקרקע, ולמה לא תני לה במציעתא, והכי הול"ל מוכרת ונותנת וקיים ואינו אוכל פירות, ומדלא תני הכי מכלל דבמציעתא מכרה בטל לגוף הקרקע וכשיטת הטור, והא דלא נקיט דמוכרת מיהא לפירות, דזה הוי פשיטא, כיון דגם פד שלא מכרה אין לו שום זכות, פשיטא שתוכל גם למוכרם, אבל ברישא הך גופא אשמועינן דדוקא בדיעבד הוי מכירה ולא לכתחלה:
אכן לאחר העיון נראה, כדעת הרא"ש, דאפילו למה שהעליתי דבמציעתא אין לו שום זכות בהפירות אפילו בעודן בעין, אפ"ה אינה רשאה למכור לכתחלה את גוף הקרקע דכיון דאם מתה יורשה, אינה רשאה להפקיע את זכות ירושתו, וכמ"ש הר"ן ר"פ האשה שנפלו, גבי נכסים הידועים לבעל שלא תמכור לכתחלה כדי שלא להפקיע ירושתו, פי' וקודם תקנת אושא אף דאם מכרה אינו מוציא מיד הלקוחות, אפ"ה לכתחלה אסור להפקיע ירושת הבעל, וה"נ דכוותה, ולפי"ז אכתי אין תנאי זה נוסף על תנאי דבבא דרישא, דגם כאן הוי רק בדיעבד מכרה קיים, וגם הקושיא שהקשו שוב כל הרא"ש, דלמה לא תני בסיפא דהתם, דמוכרת ונותנת וקיים, נמי הוי מיושב מכלל דברינו, דהתם פשיטא דכיון שמסולק גם מן הפירות, גם מירושה, הרשאה למכור גם לכתחילה, דאיזה דבר יוכל לעכבה, ומה דאשמועינן ברישא, היינו החדוש, שאע"ג שמסלק עצמו מן הקרקע, אפ"ה דוקא בדיעבד מכירתה קיימת, אבל לכתחילה לא, אבל בסיפא פשיטא דמוכרת נשי גם לכתחלה:
והנה הפוסקים הביאו מדברי התוס' דב"ק (דף כ"ח) שכתבו נמי דאף בכותב דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירות מכרה בטל, וזה דלא כהרא"ש, ולכאורה גם זה יש לדחות ולומר דהתוס' לא פליגי כלל עם הרא"ש, דהרא"ש דקאי על מתניתין דכתובות דמוקמינן לה בכותב ועודה ארוסה, ובארוסה מהני הסילוק אפילו בדבר שלא בא לעולה, וכדרב כהנא, ומשו"ה אפילו כשאינו מסלק כ"א מפירות לחוד נמי מהני הסילוק, וא"כ מה דהוסיף לכתוב גם בנכסייך, היינו לסלק נפשי' גם מגוף הקרקע, ולכן מכרה קיים, משא"כ התוס' כב"ק שלא ירדו שם כ"א לתרץ קושיתם דלמה להו תקנת אושא למ"ר קנין פירות כקנין הגוף דמי, ושפיר יש לומר דהם תפסו הדין בנשואה, והקנו מידו, דמהני גם בנשואה, ובנשואה לא מתני הסילוק מפירות לחוד, דהוי דשלב"ל, ולכן הוכרח להוסיף בנכסייך, דהיינו שמסלק עצמו מן הדקל לפירות, אבל אכתי מעצם הנכסים לא אמרינן שמסלק נפשו, ומכירתה בטילה, ומה שכתבו התוס' בכתובות (דף נ') דמכירתה קיימת יש לומר, דתפסו התם הדין דארוסה, ובב"ק הדין דנשואה, ואין בזה שום סתירה בדברי התוס', והכי נוח טפי מליישב כהמהרש"א שם, דההיא דב"ק מיירי לאחר תקנת אושא, ובכתובות נקטו הדין דקודם תקנת אושא, וכמו שהשיגו עליו המפרשים, דסתם מתני' רבי והוא היה אחר תקנת אושא:
אלא דאכתי צריך ביאור מה שכתבתי דהתוס' דכתובות דסברי דמכירתה קיימת, תפסו הדין דארוסה, אכתי בארוסה איך תיהני מכירתה, נהי דהוא יכול לסלק עצמו מן הפירות בעודה ארוסה, אבל איך תוכל היא למוכרם לאחר כיון דהוי דשלב"ל, וכמ"ש בהגהות קרני ראם שעל המהרש"א שם, שזהו באמת טעם מהרש"ל שהגיה בתוס' שם, אכן באמת איני מבין דבריו, דיש לומר דהיא מוכרחן כשיבואו בעולם, רק הסילוק היה קודם שבא לעולם, אבל מכירה שלה שפיר מיירי כשבאו הפירות לעולם, ועוד הא יש לומר דמ"ש מכרה קיימת, היינו רק לגוף הקרקע, אבל הפירות איה"נ דמכירתה אין מועיל כשמכרה קודם שבאו לעולם:
שם בגמרא וכי כתב לה מאי הוי והתניא האומר לחבירו. וקשה לי לפמ"ש מוהרי"ט בתשובה (ח"א סי' מ"ה) דבסילוק יכול לחזור משום ואתי דיבור ומבטל דיבור, וא"כ מאי מקשה הכא מאומר אכותב, הא יש לומר משו"ה באומר לחבירו דין ודברים כו' לא מהני, אין זה משום דלשון גרוע הוא, אלא משום דיכול לחזור, דאחי דיבור ומבטל דיבור, אבל בכותב דהוי מעשה לא אתי דיבור ומבטל מעשה, ויש ליישב, דהא המהרי"ט גופא כתב דכשמסלק הבעל מפירות ומכירה, לא מצי שוב לחזור, משום דכיון דבאמת הקרקע הוי של האשה, ורק שלבעל יש שעבוד, ומיד כשמסלק עצמו זכתה היא בזכות שיש לה, ולא מצי שוב הבעל לחזור, וא"כ ה"נ באומר לחבירו, דהיינו שותף כפרש"י, ובסמוך הבאתי דברי הר"ן בנדרים, שבחצר שאין בו דין חלוקה אין לאחד על חבירו כ"א שעבוד, וא"כ אי אפשר לפרש דמה שאמרינן התם דלא אמר כלום הוי משום חזרה, שחוזר מן הסילוק. דהא התם נמי מיד שמסלק זוכה השותף השני בזכות שיש לו בכל הקרקע, דדמיא ממש לאשה, אע"כ דהטעם הוא משום דהוי לשון גרוע, וא"כ אין נ"מ תו בין אומר לכותב, ויתיישב מאוד במה שדייק רש"י לכתוב, דאומר לחבירו היינו שותף, והמפרשים תמהו עליו מה הוצרך לזה, ולמה שכתבתי מדוקדק, דאי באדם דעלמא לא הוו מקשו מידי, שהוה אמינא דטעם דברייתא לא הוי משום דדין ודברים הוי לשון גרוע, אלא משום דיכול לחזור, אבל באשה דלא מצי הבעל לחזור, דכבר זכתה בהם האשה משנסתלק משו"ה מהני, ולא היה קושיא כלל מברייתא אמתניתין. ורק משום דברייתא מיירי בשותף דדמיא נמי לאשה, ושפיר מוכח משום דלשון גרוע הוא:
שם והתניא האומר לחבירו דין ודברים כו' לא אמר כלום. ויש לעיין דלפי המתבאר בכריתות, דפריך נמי התם מברייתא זאת על ריש לקיש דאומר אי שלחן מתנה לחבירו ואמר המקבל אי אפשי בה כל המחזיק זכה בה, והא ידי מסולקת הוי כאי אפשי בה, וחמר הכא דלא אמר כלום, ומשני שאני החם דמדין ודברים סליק נפשיה מגופה לא סליק נפשיה, פי' כיון דבברייתא מיירי בשותף העורר על השדה, מפרשינן ללשון דין ודברים דאינו מסלק כ"א מדין ודברים, והכוונה או שהוא שלו ואין לו שום סכסוך עמו וכפרש"י ורבינו גרשום שם, או דכוונתו שלא יערער עוד על חלקו המגיע לו, אבל מחלקו שלו לא סילק נפשיה, אבל במתנה דלא שייך לפרש כן, אחרי שאין לו שום דין ודברים ושום סכסוך עשו, משו"ם מהני ע"ש, דהכי מתבאר מתוך הסוגיא. ולפי"ז עיקר החסרון שבברייתא זאת, משום דאמרינן דגם סילוק לא הוי, דמגופה דקרקע לא סילק, אבל היכי דלא שייך לפרש ככוונה הזאת מהני גם לשון הזה, וא"כ ה"נ גבי אשה דלא שייך לפרש מדין ודברים סליק נפשיה, דהא אין לו סכסוכים עמם, מהני שפיר לשון זה כמו לריש לקיש ומאי פריך, ויש לומר דההוכחה כן הוא, דזה ודאי דמוכח מברייתא זאת, דלשון זה לא הוי לשון מתנה כ"א לשון סילוק, דאי הוה לשון מתנה, לא היה אפשר לפרש דמדין ודברים סליק נפשיה, אחרי שלשון מתנה הוא, אע"כ דלשון סילוק הוא, ורק כאיזה אופן הוי הסילוק, בזה יש חילוק בין שותף למקבל מתנה, דבשותף שיש לו עמו סכסוכים הוי הכוונה, דרק מדין ודברים סליק נפשיה ולא מגופה, ובמתנה דלא שייך הכי, אמרינן דכוונתו שמסלק מגוף הקרקע והוי הפקר, ומשו"ה על ריש לקיש דאינו דן כ"א אם רשאי מי שירצה להחזיק בה, דבזה לא בעינן כ"א שהבעלים יסלקו מזכותם, שפיר משני, דבמתנה ודאי מועיל לשון זה, דכיון דמדין ודברים לא מצינן לפרש, בע"כ הסילוק הוי מגופה של קרקע והוי הפקר, ורשאי שוב מי שירצה להחזיק בה, משא"כ הכא דהבעל אינו מפקיר, אלא בא לתתם לאשתו, וע"ז אנו דנין אם מתנתו מועילה, ובעינן לשון מתנה גמורה, ולכן שפיר מקשה, דלשון מתנה ודאי אינו, דאי הוי לשון מתנה לא הוי מצי כלל לפרש דמדין ודברים סליק:
והנה במשנה דכתובות (דפ"ג ע"א) הכי איתא, א"כ למה כתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך כו', והראנ"ח דקדק למה כל האריכות הזה, ובחדושי חת"ס שם ראיתי שתירץ, דאי לא הוי כתב אלא דין ודברים אין לי עמך או בנכסים הללו, הוה חצי לפרש כמ"ש רש"י בכריתות, שאין לי שום דין ודברים, היינו שבודאי הכל שלו, ואין לשאול למה כתב לה, אבל עכשיו שלא כתב בנכסים אלו, אלא בנכסייך שכולל גם מה שיפול אח"כ כמ"ש המשנה למלך, ואיך יודע הוא במה שיכול אח"כ, אם לא יהיה לו עליהם דין ודברים וערעורים, דלא ידע מה יולד יום, וע"כ אין הכוונה כנ"ל, א"כ למה כתב לה ע"ש, ואיני מבין לפי"ז מאי פריך הכא מהאומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו, דהא יש לומר דהתם שאמר על שדה זו, יש לומר הכוונה דלא לשם מתנה הוא, אלא שאין לו שום דין ודברים, שהכל שלו, וכההיא דכריתות, משא"כ במתניתין דכתב בנכסייך, ואי אפשר לפרש הכוונה כנ"ל, א"כ ודאי דלשם מתנה נתנו ומסלק עצמו מן הקרקע לגמרי, ומנ"ל להוכיח דלשון דין ודברים לא הוי לשון מעליא, דילמא התם שאני, משום דיש לפרשו שלא נתכוון כלל לשם מתנה, אבל רשאי אפשר לפרשו באופן אחר, איה"נ דמהני גם לשון כזה. ואמנם במה שכתבתי לעיל אתי שפיר דברי החת"ס, דשפיר הוכיח כאן דלשון מתנה ודאי אינה וכנ"ל, אלא דעיקר דברי החת"ס אינם נהירין לפי"ז, דאיך אפשר לומר דאי לא כתב בנכסייך הוי מפרשינן גם כאן לשון דין ודברים דשלו הוא וכמו בכריתות, הא זה לא שייך כ"א בשותף או בעורר על השדה שיש לו סכסוכים עמו, אבל באשה לא שייך כן, כמו דלא שייך לפרש כן לריש לקיש במקבל מתנה ודו"ק:
בגמרא אמרי דבי ר' ינאי בכותב לה ועודה ארוסה. נסתפקתי היכי שאמר לה דין ודברים אין לי בשעת נשואין גופא, מי אמרינן כיון שעתה בא החיוב, לא מהני שוב הסילוק. דדוקא קודם שבא הזכייה יכול להסתלק, אכל בעת שיבוא הזכייה אין יכול שוב להסתלק, או דילמא דוקא אחר הנשואין שהזכיה כבר בא מראש אין יכול להסתלק, אבל כשבא לסלק בשעת נשואין מהני, דהזכייה והסילוק באים כאחת, ונ"ל להביא ראיה דבכה"ג מהני, מהא דאמרינן (ב"מ ד"י) כיון דנפיל גלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה דליקני בר' אמות לא ניחא ליה דליקני, וביאר שם הנמוק"י, דמשום דד' אמות הוי קנין דרבנן, משו"ה מצי למימר הכי, דהוי כאומר אי אפשי בתקנה שתקנו לו חכמים ע"ש, ומעודי תמהתי ע"ז, דהא אומר אי אפשי לא מהני כ"א כשמסלק קודם שנעשה מעשה הזכייה, וכדמוקמינן הכא בכותב ועודה ארוסה, אבל כשאומר אי אפשי לאחר שנעשה מעשה הזכייה אין יכול שוב להסתלק, וא"כ התם דכבר עומד הוא בתוך ד' אמות, מה מועיל שנפל וגלי דעתו דלא ניחא ליה בתקנתא, הא כבר בא הזכייה, אע"כ דהיכי דבאים כאחד מהני, וזהו ראיה מחודדה, אלא דלפי"ז צ"ע על דבי ר' ינאי דמוקי לה בעודה ארוסה, דמשמע דוקא בעודה ארוסה, ולמעוטי בשעת נשואין, ויש לומר עפמ"ש הר"ן דכשהתנה לה קודם אירוסין לא מהני, משום דאכתי אין לו שייכות בגוה, לזה יש לומר דבעודה ארוסה דקאמר, למעוטי קודם אירוסין, ועוד דאי הוי מוקי לה בכותב בשעת נשואין, הוה אמינא דאפילו בעודה ארוסה נמי לא מהני הסילוק משום דהוי דבר שלא בא לעולם, ומי יימר דישאנה, והיכי דלא הוי ודאי עבידי דאתי, גם למ"ד אדם מקנה דבשלב"ל נמי לא מהני וכדאמרינן ריש פרק המפקיד, לזה אשמועינן רבותא שאפילו בעודה ארוסה נמי מהני הסילוק, אבל ודאי דהוה"ד בשעת נשואין נמי מהני הסילוק, משום דהזכייה והסילוק באים כאחת:
והנה האחרונים נתחבטו הרבה, דעכשיו שנוהגין לעשות חופה וקדושין כאחת, היכי אפשר שום סילוק דקודם הקדושין לא מהני הסילוק לשיטת הר"ן, ואחר החופה הויא נשואה ותו לא מהני סילוק אפילו בקנין, ועיין בתשובת חות יאיר (סי' מ"ז) שהאריך בזה, ולמה שכתבתי דהיכי דבאו כאחת מהני, א"כ שפיר יש אפשרות, שיסתלק בשעת החופה גופא, ואז הזכייה והסילוק באים כאחת, רק אכתי יש לתמוה על מנהג דידן. דלא נהגו לסלק תחת החופה, אלא עושין שטר הסילוק בבית, וזה ודאי דלא מהני, אבל אפשרות ודאי יש ויש וכמה שכתבתי:
ודע דבאבני מלואים (סי' צ"ב) חוכך עצמו בזה שהאשה יכולה לומר איני ניזונית אפילו לאחר הנשואין, איך מועיל זה אחר שכבר נעשה מעשה נשואין, ולענ"ד לא אבין קושיתו, דהא הטעם דלאחר הנשואין אין מועיל הסילוק הוי משום דכבר זכה בהם והדבר שלו לגמרי, משו"ה לא יצא תו מרשותו עד שיתנם במתנה ולא בסילוק, וא"כ לא שייך זה כ"א בסילוק הבעל מן הפירות. דמשנשאת זכה הוא בקרקע לכל הפירות שיהיה כל ימי חייה, ושפיר אין יכול שוב להסתלק, אבל האשה במזונותיה, איזה שעבוד וקנין יש לה, האם זכתה איזה זכייה בנכסים של בעל, אלא רק חיוב יש על הבעל לזונה, ועוד שגם החיוב הזה הוי בכל שבוע חיוב חדש, ולכן יכולה למחול גם לאחר הנשואין ודו"ק בזה:
שם בגמרא וכדרבא דאמר האומר אי אפשי בתקנת חכמים. במשנה למלך (פכ"ג מהלכות אישות) כתב, שדעת רש"י, דלאו דוקא בדרבנן, אלא אפילו בדאורייתא נמי כל שבא לו ע"י מעשיו שגורמים לו יכול אדם לסלק קודם שבא לידו עיי"ש. ובשיטת התוס' מסתפק שם הראנ"ח נמי אי דוקא בדרבנן או אפילו מה"ת ע"ש, ולפי"ז בכל מתנה על מה שכתוב בתורה דאמרינן תנאו בטל, היינו כשמתנה צד הזה, שאין הדין לטובתו, וכגון בשאר וכסות דהדין הוא לטובת האשה, והבעל הוא דמתנה, וכיון שהאשה שתקנת התורה הוא לטובתה, רוצית בתקנה הזאת, אלא שהבעל הוא דמתנה, משו"ה הוי תנאי בטל, אבל אם האשה היתה מסלקת עצמה משאר וכסות טרם שנתחייב לה, דהיינו קודם נשואין, היה מהני, דהו"ל כאומר אי אפשר בתקנה הזאת, דאין לומר דדוקא דרך סילוק הוא דמועיל, דלא מיחזי כעיקר דבר מן התורה, אבל דרך תנאי אינו מועיל, משום דמיחזי כעוקר דבר מן התורה, והא לת"ק דמתניתין דכתובות דסובר דמהני הסילוק גם לירושה, בע"כ דלאו דוקא דרך סילוק, אלא אפילו כשמתנה דרך תנאי נמי מהני, דאל"ה מה פליג רשב"ג שם דאם מתה יירשנה משום דהוי מתנה עמ"ש בתורה, רא לת"ק נמי הכי הוה במתנה דרך תנאי, אע"כ דלת"ק אפילו במתנה דרך תנאי נמי מהני, והיינו משום דהכא הבעל דתקנת התורה בירושה לטובתו הוא דמתני, ולכן מהני משום אי אפשי בתקנה הזאת, ולפי"ז אין צריך לדחוקי כמ"ש הר"ח והתורי"ד שם בכתובות, דטעמא דת"ק דמועיל בירושה הוא משום דקאי בשיטת רב, דירושת הבעל הוי דרבנן, דשפיר יש לומר דגם לת"ק הוי ירושת הבעל מה"ת, ואפ"ה מועיל משום אי אפשי, ואפילו בדרך תנאי נקי, אלא דלפי"ז יש לעיין בסברת רשב"ג שם דאומר אם מתה יירשנה משום דמתנה עמש"כ בתורה, הא בכה"ג דהמתנה הוא צד הזה שתקנת התורה הוא לטובתו מועיל משום סילוק, דבודאי גם רשב"ג סובר טעם דאי אפשי בתקנה הזאת, וצריך לומר שסובר שגם טעם דאי אפשי אינו אלא בדבר שהוא מדרבנן, דבזה הוא דמצי אומר אי אפשי, אבל בדאורייתא לא מצי אמר הכי, ובע"כ צריך לומר הכי בדבריו, דהא לרשב"ג בע"כ שלאו דרך תנאי, אלא אפילו דרך סילוק כשאומר דין ודברים אין לי בירושתך נמי לא מהני, דאל"ה מה פליג שם במשנה שלא מיירי כלל בדרך תנאי, אלא בלשון דין ודברים, אלא ודאי שאפילו אלשון דין ודברים נמי פליג רשב"ג, ולהדיא שלא מהני סילוק בדאורייתא לדידיה, ולפי"ז ספיקו של הראנ"ח אי דוקא בדרבנן מועיל הסילוק או אפילו מה"ת, תלוי בפלוגתא דרשב"ג ות"ק, לת"ק מועיל אפילו בדאורייתא, ולרשב"ג בדרבנן דוקא, ועיין בקצוה"ח (סי' ר"ט) שהעלה דהא דסילוק לא מהני הוי נמי משום דהוי מתנה עמש"כ בתורה, דלאו דוקא כשאומר בשעת מעשה דרך תנאי, אלא אפילו כשאומר לאח"ז נמי הוי סילוק, ע"ש שמביא ראיה לזה, ולמה שכתבתי מוכח כן מלשון דמתניתין דכתובות, דלפי מה שכתבתי דרשב"ג פליג עם ת"ק על לשון דין ודברים דהוא לשון סילוק, ואפ"ה מסיק בטעמו משום דהוי מתנה עמש"כ בתורה, הרי להדיא דטעם דסילוק הוי משום מתנה עמש"כ בתורה:
והנה שם בקצוה"ח העלה, דהא דמהני לדידן הסילוק בדאורייתא היינו משום דקיי"ל נמי דמתנה עמש"כ בתורה תנאו קיים בדבר שבממון, ומחמת זה הקשה דלמ"ש הרשב"א בחדושיו לקדושין ובשמ"ק פ' אעפ"י בטעם דר' יהודה דאמר בדבר שבממון תנאו קיים, היינו משום דס"ל האומר ע"מ שאין לך שאר וכסות, הכוונה היה ט"מ שהמחלי, ומחילה ודאי מהני, ולר"מ ס"ל דהכוונה ע"מ שאין לך עלי דין דשאר וכסות אבל האומר בפירוש ע"מ שאין לך עלי דין דשאר וכסות גם לר' יהודה תנאו בטל, וא"כ היכי מהני סילוק בדבר תורה בדבר שלא כא לעולם, הא למחול אינו יכיל בדשלב"ל, וסילוק חשיב אין לי דין עליך והוי מתנה עמש"כ בתורה, דאפילו בממון כה"ג תנאו בטל ע"ש, ולמה שכתבתי לק"מ. דהא דאמרינן דמהני לדידן סילוק בדאורייתא, או משום דקיי"ל מחנה על תה שכתוב בתורה תנאו קיים הוא, אלא אפילו למ"ד תנאו בטל נמי סילוק מהני, דכיון דהצד שתקנת התורה הוא לטובתו איהו הוא דמסלק, מהני לכו"ע. מטעם דמצי אחר אי אפשי בתקנה הזאת, וגם לא מטעם מחילה הוא, דהא מחילה באמת לא מהני בדבר שלב"ל, אלא לשון זה עדיף ממחילה, ומהני מטעם שלא זיכה לו התורה אלא לטובתו ולרצונו ולא בע"כ, ובגילוי דעתא דלא ניחא ליה סגי, וגדולה מזו כתב הפנ"י, דאפילו מלשון מתנה ממש, נמי לשון סילוק עדיף מטעם זה ע"ש. ומה שכתבתי דטעם דסילוק הוא משום מתנה עמש"כ בתורה, היינו למאן דסובר דסילוק לא מהני, לדידיה הוי הטעם משום דחשיב זה למתנה עמש"כ בתורה, דלא מהני נמי לדידיה, אבל מאן דסובר דסילוק מהני, אין זה תלוי כלל במתנה על משכ"ב וכמו שכתבתי:
ובזה יש ליישב קושית התוס' בד"ה כרב כהנא, שהקשו למה הוצרך לאתויי לדרב כהנא, הא גם בלא רב כהנא נמי למה לא יוכל להסתלק בכותב לה ועודה ארוסה מטעם מתנה עמש"כ בתורה דהוי תנאו קיים, מידי דהוה אשאר וכסות דלר' יהודה בדבר שבממון תנאו סיים, ולמה שכתבתי מיושב שפיר, דאי מטעם מתנה עמש"כ בתורה, לא היה מועיל כאן, כיון דמתנה עמש"כ בתורה דקיים, הוי רק משום מחילה, והכא לא מהני מחילה, כיון דדבר שלא בא לעולם הוא וכקושית קצוה"ח, והוצרך דוקא לטעם דרב כהנא מטעם סילוק, שחידש לנו הדין דבכה"ג שמתנה צד הזה דהוי לטובתו מועיל בכל אופן, מטעם אי אפשי בתקנה זאת וכנ"ל ועמ"ש עוד בסמוך:
בתוד"ה וכדרב כהנא כו' שאני התם שהוא עושה תנאי אבל הכא אין עושה כ"כ תנאי כו'. ומשמע מדבריהם דההיא דר' יהודה דשאר וכסות, מיירי כשאומר דרך תנאי, ומטעם תנאי מהני התם ולא מטעם סילוק ולכאורה קשה דהא בב"מ (דנ"א ע"ב) אמרינן ע"כ לא קאמר ר' יהודה כו' אלא דידע ומחיל, ומשמע שטעם דר' יהודה אין זה מטעם התנאי כ"א מטעם מחילה, אבל האומר בפירוש ע"מ שאין לך טלי דין דשאר וכסות גם לר' יהודה תנאו בטל, וכ"כ הנמוק"י שם, והרשב"א בקידושין, ונ"ל דבאמת יש להבין, איך שייך לומר דטעם דר יהודה בשאר וכסות הוא משום מחילה, הא מחילה לא שייך כ"א אחר החיוב. אבל קודם החיוב לא שייך כלל שיחול המחילה, וכמ"ש הרא"ה בכתובות דנ"ו, א"כ היאך תחול בשאר וכסות המחילה דידה, אחרי שלא נתחייב בשאר וכסות כ"א עד אחר הנשואין וגם אין לומר דמהני מטעם סילוק, חדא דהא האשה שהתקנה הוי לטובתה והיא רוצית בתקנה הזאת, ורק הבעל הוה דמתנה עמה, ולא שייך כאן לומר אי אפשי בתקנה, אחרי שהתקנה לא לטובתו, והיא רוצית בתקנה זאת, ועוד בלא"ה סילוק אינו מועיל כ"א בדרבנן, לשיטת כמה פוסקים, וכמ"ש גם התוס' כאן, ומטעם אי אפשי בתקנת חכמים, אבל בשאר וכסות דמן התורה לא מהני סילוק, ואפילו לשיטת הר"ן בכתובות דגם בדאורייתא מהני סילוק בדבר שלא בא לעולם נמי לא מהני לשאר וכסות, לפמ"ש הסמ"ע (חו"מ סי' ר"ט) דסילוק לא מהני כ"א במקום שהשעבוד בא כבר אלא שלא קנה עדיין הנכסים, אבל במקום שלא נתחייב עוד בשעבוד כלל לא מהני, א"כ לא מהני שום סילוק בההיא ישאר וכסות, ודוקא בהך דשמעתין דמיירי בכותב לה ועודה ארוסה, דיש לו שייכות קצת בשעבוד הוא דמהני, אבל תנאי דשאר וכסות, דמתנה קודם הקדושין לא מהני, ולכן נ"ל דמה דאמרינן דלר' יהודה הוי הטעם משום מחילה, אין הכוונה שכעת בשעת הקדושין מוחלת לו. וודאי השתא לא מהני מחילה, אחרי שעוד לא בא החיוב. אלא הכוונה שמתנה עמה שתמחול לו לאח"כ כשיגיע החיוב, ואע"ג דאכתי כל זמן שלא בא החיוב הוי מתנה על דשלב"ל, אפ"ה מהני התנאי, דתנאי מועיל אפילו בדשלב"ל וכמ"ש הרא"ש בב"ב (דף ס"ג), ובטור (חו"מ סי' ר"ט). והרשב"א בקדושין כתב בטעם דר' יהודה דהוי כאומר ע"מ שתמחלי, הרי להדיא כדבריי, שכוונת ר' יהודה, דמתנה עמה שתמחול לו אח"כ, ולא שמחלה עתה, ובזה יבואר מאוד כוונת התוס', דבשאר וכסות דמהני מטעם תנאי, פי' לא תנאי שאין לך דין דשאר וכסות, כ"א תנאי שתמחול לו וזה מהני, דנהי דבעת מעשה לא היה מועיל המחילה והסילוק, מ"מ מצד התנאי מחויבת היא למחול לאח"כ כשיגיע החיוב. אבל כאן שלא אמר דרך תנאי בלשון ע"מ, וא"כ אין מחויב להסתלק לאח"כ, ובעת מעשה הא הוי דבר שלב"ל, משו"ה הוצרך לדרב כהנא ודו"ק: