אור ברסלב

בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין

דף עה:

דף עה.

בגמרא רב אשי אמר הא מני רבי היא כו'. ופי' רש"י דכיון דכאומר מעכשיו דמי אשתכח דבשעת גירושין נקיטא לגט ולאחר זמן היא מחזרת, ועיין בפנ"י שהקשה דבכה"ג הוי מצי לאוקמי נמי כר' יוסי דלעיל (דף ע"ב) דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו דלאלתר מגרש לה והוי ליה כמעכשיו, ולא אדע מקום קושיא בזה, דהא אמרינן לעיל שם דמספקא לן אם אמר ר' יוסי בעל פה, ועיין בפרש"י שם, דדוקא כשכותב התנאי בגט הוא דאמר זמנו של שטר מוכיח, אבל כשאומר התנאי בעל פה, אפילו כשכתוב בגט מהיום להדיא נמי לא מהני, דחיישינן שמא כי אמר אח"כ לתנאו בעל פה מיהדר הדר, ואפילו לשיטת התוס' שם דכשכתוב מהיום מפורש מהני, מ"מ היכי שלא נכתב כ"א הזמן ודאי רלא מהני, דחיישינן שמא כשאחר אח"כ לתנאי בעל פה, מבטל בדיבורו הוכחת זמן השטר, ועיין שם בחדושינו שביארנו בארוכה שיטת רש"י ותוס', ולפי"ז אין מקום לקושית הפנ"י, דהיכי מצי לאוקמי כר' יוסי, והא כי אמר אח"כ ע"מ שתחזירי לי הנייר חיישינן לשמא מיהדר הדר ולא נתכוון לגרשה כ"א לאחר שתחזיר הנייר דוקא:

ואמנם הא קשיא לכאורה, דהא לחד לישנא אמרינן לעיל שם דלרבא פשיטא ליה דהלכה כר' יוסי אפילו בעל פה, וכמ"ש התוס' בסוגיא דלעיל, וא"כ היאך קאמר רבא בשמעתין מסמא משום דמעשה קודם לתנאי, ותיפוק ליה דאפי' תנאי קודם למעשה נמי מגורשת מהאי טעמא דזמנו של שטר מוכיח והו"ל כמעכשיו, אכן באמת גם זה לא קשה, לפי מה שהעליתי לעיל (דע"ב ע"ב) דלא אמרינן זמנו של שטר מוכיח כ"א בקוצב זמן מוגבל לחלות הגט, וכגון באומר אם לא באתי מכאן עד י"ב חדש, דבכה"ג שפיר אמרינן דזמנו של שטר מוכיח דמהיום קאמר, דאי לא משוה גיטא עד י"ב חדש, למה כתב יום כתיבת הגט בתוכו, לכתוב אם לא באתי לר"ח פלוני יהא גט, דאי משום שנצרך לכתוב בגט זמן, גם בזמן כזה הוי כשר, ולכן בע"כ דנכתב זמן של כתיבת הגט, בע"כ שכוונתו שתתגרש מהיום, משא"כ כשלא קצב זמן מוגבל לחלות הגט, וכגון בתנאי דאם מתי, לא אמרינן זמנו של שטר מוכיח, דמזמן אין ראיה, דאיכא למימר כיון דגט בלא זמן פסול לכתחלה לגרש בו, משו"ה נכתב זמנו כדי להכשיר את הגט דלא היה אפשר לכתוב זמן דחלות הגט, דהיינו כשימות, דמנא ידע מתי ימות, וכו"ע מודים בכה"ג דאין אומרים זמנו של שטר מוכיח, ע"ש שהוכחתי כן בראיות חזקות, וגם יישבתי שם מה שקשה לכאורה ע"ז, דהא עיקר פלוגתא דר' יוסי דסובר זמנו של שטר מוכיח, גבי מהיום ולאחר מיתה ע"ש היטב, ולפי"ז אחי שפיר גם כאן, כיון דזמן דחלות הגט הוא למתי שתחזור לו הנייר, דאין זמנו ידוע, ולכן בכה"ג אין חומרים כלל זמנו של שטר מוכיח. דיש לומר דנכתב הזמן כרי שיהא כשר לגרש בו לכתחלה, דאם לא היה כותב זון פסול לגרש כו כמו בגט שאין בו זמן וצ"ע:

בגמ' אתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע אם לא מתי לא יהא גט ואם מתי יהא גט כו'. והקשה המגיד משנה (בפ"ט מהלכות גירושין) לשיטת הרי"ף והרמב"ם דהיכי דאחר מעכשיו לא בעינן תנאי כפול, וא"כ אמאי תקון שמואל תנאי כפול, ותיפוק ליה דבתנאי דאם מתי ע"כ צריך לומר דמהיום אם אתי איירי, דאל"כ הו"ל גט לאחר, מיתה, כדאיתא במשנה לעיל (דף ע"ב) וא"כ במהיום א"צ לתנאי כפול ע"ש, ואולי יש לומר דמה שהצריך לכפול את התנאי, אין זה משום דבעינן כאן למשפטי התנאי, דבאמת כיון דאמר מהיום אין צריך למשפטי התנאי, ורק מטעם אחר הוצרך לכפול את התנאי, דיאמר אם מתי ה"ז גט לחוד אי אפשר, דלא ירצה לפתוח פיו לשטן לומר דבר פורענות בנפשיה, ולומר אם לא מתי לא יהא גט לחוד נמי אי אפשר, עפמ"ש התוס' לעיל (דף ע"ב) דלרב הונא דס"ל דבגט שכ"מ אפילו כשניתן בסתם אם עמד חוזר, א"כ למה הוצרך שמואל לתקן התנאים יתן הגט בסתם, ותי' דסובר שמואל כרבה ורבא דגזירה שמא יש גט לאחר מיתה, דכיון שאם עמד חוזר ואינו חל כ"א לאחר מיתה יאמרו להתיר באומר ה"ז גיטך לאחר מיתה ע"ש, ובמה שכתבתי בחדושיי שם, ואם חששו לזה בסתמא, כ"ש במפרש בהדיא דאם לא מתי אינו גט, דיש לחשוש לחשש זה, ומשו"ה הוכרח נמי לפרש בהדיא, דאם מתי יהא גט מהיום. אלא נהי דבתנאי כפול אפשר ליישב קושית המ"מ, אבל אכתי יקשה ממה שהצריך כאן נמי הן קודם לאו, והא באומר מהיום אין צורך לשום משפטי התנאי לשיטת הרמב"ם, ועיין מה שכתבתי לעיל בעמוד א', ומזה יהי' ראיה למ"ש הב"ש אה"ט סי' ל"ח סק"ד דהן קודם ללאו צריך לעולם ודו"ק:

שם במשנה או שמת האב, והא דלא קתני ברישא נמי או שאחר אי אפשי שתשמשני כמו דנקיט בסיפא. ויש לומר משום דברישא קתני ה"ז גט, ובאי אפשי אין לומר דהוי גט, דהא אי אפשי הוה כמו שמחל השימוש, ומחילה הא לא מהני אפילו כשמחל הבעל גופא, וכמבואר בסוגיא דלעיל, ואע"ג דמחולין לך הוי כאומר התקבלתי, מ"מ גם באומר הריני כאילו התקבלתי לא מהני כ"א לרשב"ג, אבל לת"ק גם זה לא מהני כמבואר בסוגיא דלעיל (דע"ד ע"ב), ואי מטעם דההעכבה אינו ממנה, גם זה לא מהני לת"ק, משא"כ בסיפא דקתני אינו גט. נקיט נמי אי אפשי, שגם בזה אע"ג דההעכבה אינו ממנה, וגם מחל, אפ"ה לא מהני ודו"ק:

בתוד"ה מת הבן או מא האב ה"ז גט, פי' בקונטרס כו'. פירוש רש"י ותוס' הוא מחלוקת מפורשת בירושלמי כאן. חד מ"ד מפרש כרש"י דאם לא הניקה ושמשה כלל לא הוי גט, וחד מ"ד סובר ומפרש כפי' התוס' ע"ש:

ברש"י ד"ה ה"ז גט, דכיון דלא פריש מידי לא איכוון אלא להרווחה כל ימים שהוא צריך כו'. וקשה לי טובא, הא לטעם דהרווחה אמרי' דאפילו מת קודם שהניקה כלל נמי הוי גט, כיון דלא צריך לזה, וא"כ למ"ש רש"י כאן טעם דהרווחה, למה פי' לעיל דמת בתוך זמן ההנקה, דמשמע מזה דאילו לא הניקה ולא שימשה כלל לא מהני, וכמ"ש התוס' בכוונת רש"י, והיאך יתאימו שני דבורי רש"י הללו, לפרש טעם דהרווחה, וגם כשמת בתוך זמן ההנקה דוקא. הא לטעם דהרווחה אפילו מת קודם שהניקה כלל נמי, כדמוכח בכולה סוגיא, ונ"ל ליישב עפמ"ש רש"י לעיל (דע"ד ע"ב) בד"ה לצעורה, דסתם מגרש את אשתו מתוך איבה הוא מגרשה הלכך מספיקא אמרינן לצעורה איכוון ולא תלינן למימר להרווחה איכוון לקולא עכ"ל, הרי דלא פשיטא לן טעמא דהרווחה למיתלי ביה לקולא נמי, אלא דספיקא הוא אי להרווחה או לצעורה מכוון, ולחומרא חיישינן נמי שמא לצעורה איכוון, ולכן ה"נ אם קודם שהניקה ושימשה מת, בטל הגט, דמספיקא חיישינן נמי שמא מכוון לצעורה, ובעינן דוקא שציערה מיהא יום אחד, אבל כיון שמת בתוך זמן הנקה ושימוש הוי גט מעליא, דלטעם דלצעורי לא בעינן שתניק ותשמש יותר מיום אחד, כדמוקי בגמרא בסמוך לאוקימתא דרב חסדא דברייתא כרבנן דאמרי איצטלית דוקא, וה"נ שימוש והנקה דוקא וסגי ביום אחד וכפרש"י שם, וא"כ במת תוך זמנו הוי גט ממ"נ, בין לטעמא דצעורי, בין לטעמא דהרווחה, דאי להרווחה איכוון, הרי כיון שמת אין צריך עוד ולא איכוון אלא להרווחה כל ימים שהוא צריך, ואי לצעורא מכוון כ"ש שאפילו בחי ולא מת דמהני כשהניקה ושימשה יום אחד, וכדקאמר להדיא בגמרא בסמוך, וניחא בזה מה שהוצרך רש"י כלל לטעם דהרווחה, דהא לשיטתו דמיירי במת תוך זמן הנקה, א"כ בטעמא דלצעורי נמי סגי, דלטעם זה אפילו בהנקה ושימוש יום אחד נמי סגי, ולמה שכתבתי ניחא. דלטעמא דלצעורי דנהי דאיכא חומרא דבעינן מיהא לפחות הנקה יום אחד, אבל קולא נמי איכא, דאפילו כשהוא חי וצריך להנקה נמי סגי בהנקה יום אחד, וא"כ מתניתין דנקיט דוקא מת הבן והאב, אי אפשר לפרש מטעם דלצעורי, ובע"כ לפרש נמי מטעם הרווחה, דלטעם זה בחי בעינן כל זמן הנקה ושימוש, ודוקא במת הוא דהוי גט, אבל ודאי טעמא דלצעורי נמי איכא, דלטעם דהרווחה לחוד היה מהני במת, אפילו קודם שהניקה ושימשה כלל:

והנה הר"ן ז"ל הקשה על רש"י דפי' מטעם הרווחה, דהא רישא דמתניתין מוקמינן כרבנן, א"כ היכי נימא דלהרווחה קא מיכוון, הא רבנן סברי לעיל באיצטלא דלצעורה מכוון ע"ש, ולמה שכתבתי לק"מ, דהא רש"י גופא כתב לעיל להדיא דרק מספיקא אמרינן לחומרא דלצעורי קא מכוון ולא תלינן בהרווחה לקולא, אבל היכי דלהרווחה הוי חומרא כמו הכא, דלטעם דהרווחה, בחי בעינן כל זמן הנקה, ודאי דלחומרא תלינן נמי דלהרווחה איכוון, ולכן דוקא במת הוא דהוי גט, אבל בחי לא הוי גט, ודו"ק כי זה ברור, ועיין מה שכתבתי עוד בתוד"ה ברייתא:

שם בתוד"ה כלל אמר רשב"ג. הקשה הר"ר אלחנן כו' דנתינה בע"כ, יותר הוי להו להקשות מהך ברייתא דרשב"ג דלעיל דפליגי אי לי ולא ליורשיי, או לי ואפילו ליורשיי, והשתא תיקשי אפילו אי לי ולא ליורשיי, מ"מ הא הוי עכבה שאינה ממנה, ואפילו פי' בפירוש ולא ליורשיי, הוי ליה לרשב"ג לחלוק, דהוי עכבה שאינה ממנה, ומכאן הוי הקושיא יותר חזקה, דהשתא הכא דהבעל שהתנה התנאי הוא קיים ודורש ממנה לקיים התנאי, ואפ"ה כיון שאין העכבה ממנה אמרינן דהרי זה גט. כ"ש בברייתא דלי ולא ליורשיי, דהבעל גופא הוא דמת, ואין מי שידרוש גם לקיים את התנאי, דהוי לי' לומר דהרי זה גט. וגם התירוץ של התוס' אין מובן כל כך, אכן לי נראה תירוץ יותר מרווח על קושית התוס', שבזה יתיישב גם קושיתי, דבתנאי דהנקה ושימוש דהכא. ודאי שכוונתו היה שתניקהו בשעה שידרוש האב לשמשו, דכל זמן שלא ידרוש האב מנא תוכל לידע אם יחפוץ ומה יחפוץ לשמשו, וכן גבי הנקה, האם תוכל להניקהו בע"כ, בשעה שאינו רוצה לאכול, אע"כ דהכוונה דאם ידרוש האב ממנה לשמשו באיזה דבר תהיה מוכנת לשמשו וכן אם התינוק ידרוש הנקה, שתהיה מוכנת להניקו, וא"כ עיקר התנאי לא היתה עליה, שהיא תהיה המתחלת בקיום התנאי, רק שבאם ידרשו האב והתינוק ממנה, תהא מוכנת למלאת מבוקשם, ולכן כשמת האב והתינוק ואין אי שידרוש מאתה, ממילא אין עליה שום חיוב לקיום התנאי, דתחלת חיובה לא היתה כ"א בשעה שידרוש מאתה, והגע עצמך אם היה מתנה עמה תנאי כזה, ה"ז גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז בשעה שאבקש ממך, האם היה עליה איזה חיוב לתת לו טרם שידרוש מאתה, ובודאי שבכה"ג אם היה מת הבעל ולא דרש ממנה דגט מעליא הוא, כיון שכל זמן שלא דרש אין עליה שום חיוב לקיום תנאי, ורק התם שהתנאי היה שהיא תתן לו בכל אופן, ולכן אם מת ולא קיימה התנאי לא מהני, ואפילו כשאמר מחולין נמי לא מהני, שסוף סוף לא קיימה התנאי, משא"כ הכא דתחלת התנאי היה שתמלא בקשת האב והתינוק, דהא מעצמה אין לה לידע איזה דבר יחפוץ האב, ולכן כיון שאין מי שיבקש אין עליה שום חיוב לקיים, ודוקא ככה"ג הוא דאמר רשב"ג כל עכבה שאינה הימנה ה"ז גט, פי' שההעכבה היתה על התחלת החיוב, משא"כ בתנאי דמל מנת שתתני לי מאתים זוז, דתחלת חיוב יש עליה לקיים התנאי אלא שההעכבה הוא שלא תוכל לקיימו מפני שלא יחפוץ לקבל, ולכן אע"ג דההעכבה אינו ממנה, אפ"ה אינו גט. דסוף סוף לא סיימה החיוב שהוטל עליה, אבל איה"נ אם היה מתנה גם שם. שתתני לי מאתים זוז בשעה שאבקש ממך, דהוי נמי גט, אלא דהכא הוי סתם כמפרש בשעה שידרוש האב, דהא מעצמה לא תוכל לידע במה לשמשו וכנ"ל וז"ב, וכעין זה מצאתי קצת בריטב"א לעיל (דע"ד ע"ב) ואני הרחבתי הדבר:

ובסברת התוס' שלא נראה להו חילוק הזה נראה, משום דקשה להו, דאי נימא דכל מה שדרש האב והתינוק לא מנעה מהם, ורק דהכא בשמתו, ואין דורש ממנה כלום, א"כ מ"ט דת"ק דפליג וסובר דאינו גט, דלפי מה שכתבתי דהנקה ושימוש דומה כאילו התנה בפירוש, שתניקהו ותשמשהו בשעה שידרשו זה, וכיון שמתו ואין דורש פשיטא דאין שום חיוב עליה, והגע עצמך אילו התנה בפירוש הרי זה גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז בשעה שאבקש ממך ומת קודם שביקש, מי הוי פליג ת"ק בזה לומר דאינו גט, הא פשיטא דכל זמן שלא ביקש אין עליה שום חיוב, וא"כ ה"נ דבהנקה ושימוש דסתמא הוי כפירושו בשעה שידרשו, וכיון שמתו ואין מי שיבקש, למה פליג ת"ק וסובר דאינו גט, אע"כ דפלוגתא דת"ק ורשב"ג מיירי בכה"ג שהתינוק דרש ההנקה קודם מותו ורק מפני חולשתו לא יכול לינק, וכן האב דרש איזה שימוש מאתה קודם מותו, ולא הספיקה למלאת מבוקשו. עד שמת, וכיון שדרשו, הרי החיוב חל, וההעכבה אינה אלא בקיום, והיינו טעמא דת"ק דאינו גט, כיון דחל החיוב לא מהני אפילו העכבה שאינו מחנה, לפוטרה מהחיוב. ורשב"ג סובר דאפ"ה כיון שההעכבה אינו ממנה ה"ז גט, ולפי"ז שפיר מקשו התוס' ודו"ק היטב:

בתוד"ה ורמינהו בסוה"ד דהא לרש"י שפי' גבי אלא לרב אשי כו' דאי דוקא לא הוי פריך מידי ע"כ. עיין ברש"ש שהקשה, דהא אכתי פריך שפיר דמ"ש רישא, דאע"ג דסתמא הוי יום אחד, מכל מקום במת סגי בשעה אחת, ומ"ש סיפא דאפילו במת לא מהני במה שהניקתו בחייו איזה זמן ע"ש ונראה דלא דק הרש"ש היטב בלשון התוס' שכתבו דהא לרש"י שפי' בסמוך, ולכאורה ההוספה הזאת ללא צורך הוא, דמה הוצרכו לפרש"י, הא הש"ס גופא היא דמקשי ח"ש רישא ומ"ש סיפא, ואמנם הדבר פשוט, דמקושיא דרישא לסיפא לא הוי מצו לאוכוחי דיום אחד דוקא, דיש לומר דמשו"ה לא מהני התם הנקה יום אחד אפילו במת, היינו משום דסיפא מיירי בפירש שתי שנים, ולכן אמרינן דקפיד דוקא על שתי שנים, ואפילו מת לא מהני, אבל ברישא דלא פירש כלל, ולכן אמרינן דמשום הרווחה הוא דבעינן יום אחד בחי, אבל במת דלא איצטריך תו, סגי נמי בשעה אחת, ורק הוכחת התוס' הוא לפי פרש"י, דקושית הש"ס הוא לא מרישא אסיפא, אלא דרישא גופא קשיא ליה, דכיון דרישא לרב אשי יום אחר קאמר, ועל כרחך מת הבן דקתני, כגון שמת ולא הניקתו כלל, ואמאי ה"ז גט הא לא נתקיים כלל מן התנאי וכפרש"י שם, והיינו מיש התוס' לדייק לרש"י שפירש ודו"ק:

בתוד"ה מתניתין רשב"ג כו' ולפי"ז כו'. עיין מה שכתבתי בדבור הסמוך מזה:

בתוד"ה ברייתא רשב"ג דמיקל בתנאי כו' אכל רבנן דמחמרי אית לן למימר דכל הצורך קאמר. דבריהם דחוקים, דהא רבנן בע"כ דסברי דלצעורה איכוון, דטעמא דהרווחה הא לא סבירא להו באיצטלא, ולטעמא דצעורי סגי ביום אחד כדקאמר לתירוצא קמא, וא"כ מאיזה סברא הוא סובר בתירוץ הב' דכל הצורך קאמר, ואכן למה שכתבתי לעיל ברש"י דמתניתין להוכיח דלחומרא גם רבנן סבירא להו טעם דהרווחה, אין צריך כלל לסברת התוס'. אלא טעם דרבנן פשוט כיון דלטעם דהרווחה בעינן שתינק כל הצורך, ולכן תלינן לחומרא דלהרווחה איכוון, וכל זמן שהוא צריך לינק קאמר:

ואמנם התוס' הוכרחו לפרש כפירושם משם דלשיטתם מוכרח דלא כפרש"י לעיל, דנקטינן החומרות של שני אלו הטעמים, טעם דהרווחה וטעם דלצעורי, אלא דסברי דאי תפסינן טעמא דהרווחה, תפסינן אותו כקולו וכחומרו, וכן טעם דלצעורה, דכן מוכח ממה שהשיגו לעיל בד"ה תת הבן על שרש"י דמפרש דמת הבן בתוך זמן הנקה ומפרשי דמת קודם שהניקה ושימשה כלל, ואי חיישינן לטעם דלצעורא לחומרא, אתאי הוי גט היכי דמת קודם שהניקה כלל, דהא לטעם זה בעינן מיהא שציערה יום אחר וכמו שכתבתי לעיל דדעת רש"י כן הוא באמת, אע"כ דסברי דמאן דסובר טעם דהרווחה כקולו וכחומרו, ולטעם זה אפילו כשמת קודם שהניקה כלל נמי מהני, כיון דלא איכוון אלא להרווחה והא לא צריך, ולא חיישינן לטעם דצעורי אפילו לחומרא, וממילא דמאן דסובר טעם דצעורי, שובר נמי כקולו וחומרו, ולא תלינן בהרווחה אפילו לחומרא, ולכן לא מצו לפרש דמשו"ה בעינן שתינק כל צורכו משום דתלינן שמא להרווחה איכוון, ומוכרחים לפרש כפירושם, וצריך לומר דאזלי התוספת כאן לסברא הראשונה שכתבו לעיל בר"ה מתניתין, דלטעם דצעירי בעינן שציערה מיהא יום אחד, ואם מת קודם שהניקה כלל אינו גט, דלפי"ז שפיר מוכרח דהתוס' סברי בע"כ, דמאן דתופס טעם דלצעורי סובר כקולו וחומרו, דאל"ה אמאי סברי לעיל, דאפילו מת קידם שהניקה כלל נמי הרי זה גט, דנהי דמ"ד זה סובר טעם דהרווחה, אבל אכתי לחומרא ניתלי דלצעורה איכוון, משא"כ לסברתם השניה, דהכא לא נתכוון לצערה אלא בשביל בנו, וכי מת הא לא איצטריך, א"כ לא מוכח כלל דתפסי' כקולו וכחומרו של טעם אחד, דשפיר יש לומר כסברת רש"י דתפסינן בחומרת שני הטעמים, והא דמהני במת הבן קודם שהניקה כלל, ולא תלינן לחומרא שמא לציערה איכוון היינו משום דאפילו לצעורה איכוון נמי מהני במת, דלא נתכוון לצערה אלא בשביל בנו והא לא איצטריך אבל ודאי שאפילו מ"ד לצעורי תופס נמי כחומרת טעם דהרווחה, ולסברתם זאת לא הוכרחו לפרש כאן כפירושם, אלא יפרשו כמ"ש בדעת רש"י, דטעמא דרבנן הוי משום דתלינן לחומרא שמא להרווחה איכוון, ובעינן שתניק ככל הצורך, ומיהו מדלא זכרו התוס' דמפרשי פירוש זה רק לסברתם הראשונה בדבור דלעיל, בע"כ דגם להסברא השניה מפרשי נמי הכי, וצריך לומר דהא דלא מפרשי באמת כחה שכתבתי בדעת רש"י, היינו משום דסבירא להו דאין זה סברא דמ"ד טעם דצעורי והרווחה, הוי זה רק מספיקא, וממילא תלינן כחומרות שתיהם, אלא דמ"ד משום הרווחה ומ"ד לצעורי, אין זה מספיקא, אלא ודאי הוא, ולכן בהכרח דתפסינן כקולו וכחומרו של אחד מהם, וממילא כיון דרבנן סברי דלצעורי איכוון, בע"כ דלית להו כלל טעם דהרווחה אפילו לחומרא, ולכן לא מצו לפרש כמו שכתבתי בשיטת רש"י, והוכרחו לפרש כפירושם, אכן בדעת רש"י שכתב להדיא, דרק מספיקא אמרינן לצעורי, בהכרח תלינן כחומרות שתיהם וכמו שכתבתי לעיל, וממילא יפרש כאן טעם דרבנן משום דלחומרא תלינן דלהרווחה איכוון, ובעינן שתניק כל הצורך, ודו"ק היטב, ועיין מה שכתבתי ברש"י במתניתין ד"ה ה"ז גט ותבין זה:

תוכן העניינים

בית אהרן על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה