בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין
דף עה.
בגמרא מכלל דבעלמא נתינה בעל כרחו לא הויא נתינה. ובריטב"א הקשה ע"ז וז"ל ומנ"ל לרבא הא אטו אי נתינה בע"כ הוי נתינה, מי איכא למ"ד דשלא בפניו הוי נתינה, וכיון שכן אפילו תימא דנתינה בע"כ הוי נתינה הכא שהיה נטמן ודאי לא הוי נתינה, ומשו"ה איצטריך ליה להלל לתקוני ע"ש שנדחק מאוד להביא ולמצוא יישוב לקושיא זאת, ולבסוף הניח בצ"ע, ונראה שהבין דאפילו אי נימא נתינה בע"כ הוי נתינה, אבל בעינן דוקא קבלה, אלא שאם קיבלם בע"כ נמי מהני, אבל אם לא קיבלם כלל בפועל, ליכא למ"ד דהוי נתינה, ולזה שפיר הקשה היכי למד זה מהלל, דהתם שהיה נטמן ולא היתה קבלה כלל ודאי דלא מהני, אבל מנ"ל ללמוד שבאם קיבלם בפועל, רק שהיתה בע"כ איה"נ דהוי נתינה, ואמנם מתוך חמר הקושיא נ"ל מזה להביא ראיה למה שהביא הב"י (אה"ע סי' קמ"ג) בשם רבו, דלמ"ד שמיה נתינה, לא בעינן קבלה בפועל, ואפילו אם לא קיבלם כלל נמי אין חשש, שאין החיוב אלא על הנותן ליתן, ונסתייע זה מלשון הרמב"ם (פ"ח מהלכות גירושין) שכתב וז"ל ה"ז גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז מכאן עד שלשים יום כו' נתנה לו בע"כ והוא אינו רוצה לקבל ה"ז גט פסול עד שתהא מדעתו עכ"ל, הרי בפירוש שהגט כשר מן התורה, אלא שפסול מד"ס ואע"ג שלא קיבלם וכמ"ש והוא אינו רוצה לקבל, ע"ש שהביא דיעות המשיגים עליו, ולי נראה שמתוך הסוגיא יהיה ראיה ברורה לדבריו, דאלת"ה אלא בעינן שיקבלם דוקא, א"כ יקשה הקושיא שאין עליה תשובה של הריטב"א הנ"ל, מה למד רבא מתקנת הלל שהיה נטמן ולא היתה קבלה כלל, לנתינה בע"כ שהיה מיהא קבלה, אלא ע"כ דנתינה בע"כ לא בעינן נמי קבלה, ולא בעינן כ"א ההוא יתן אע"ג שהלה לא יקבלם כלל, ולזה שפיר למד מהנל, דנהי דהתם לא היה מי שיקבלם, כיון שנטחן, מ"מ אי נתינה בע"כ הוי נתינה, הרי לא בעינן כלל שיקבלם, ולא בעינן כ"א שזה יתן, וזר היה יכול לעשות גם שלא בפניו, ומה הוצרך הלל לתקוני, מינה למד רבא שפיר דנתינה בע"כ לא הוי נתינה, ותמיה גדולה לי על רבו של הב"י שטרח למצוא ראיות רחוקות ודקדוקים מלשון הרמב"ם, וכדומה, שבאמת יש לדחות, דמלשון הרמב"ם אין ראיה כלל, דמה שכתב ואינו רוצה לקבלם, אין הכוונה שכך נשאר בלא קבלה, ולא קיבלם כלל, אלא הכוונה דלא רצה לקבלם ברצון הטוב ולבסוף קיבלם בע"ב. וגם עוד דחוים כפי שהשיג המשיג בשם, ולמה לא הרגיש שמן הש"ס גופא יהיה ראיה עצומה לדבריו וזהו ראי' שאין עלה תשובת המשיג:
ומתוך הדברים יש ליישב גם קושית התוס' בד"ה מכלל, דכיון דלא מפלגינן השתא בין בפניו לשלא בפניו, דבכל ענין בעל כרחו לא הוי נתינה, א"כ למה היה נטמן בראשונה, ולמה שכתבתי דלמ"ד נתינה בע"כ הוי נתינה, אפילו כשלא קיבלם כלל, אלא שזרק בפניו נמי מהני, ומינה נשמע דאם באמת קיבלם זה לידו, כיון שהיתה קבלה בפועל, כו"ע סברי דמהני אפילו בע"כ, דהא עיקר פלוגתתם הוא כשלא קיבלם, מכלל דכשקיבלם לית מאן דפליג, וכו"ע מודו דמהני, וכ"כ בב"י שם, ולכן ניחא מה שהיה נטמן, דהיה מתירא שיתן לו בע"כ ויכוף אותו בחזקה שיקבלם, ולכן היה נטמן בכדי שלא יהיה מי שיקבלם ודו"ק:
בתוד"ה מכלל וכו' וא"ת למה היה נטמן וכו'. עיין מה שכתבתי בדבור דלעיל ליישב:
שם בגמרא הא מני רשב"ג. ולמה שכתב הרא"ש הבאתיו לעיל, דהיכי דמדעתו קיבל דמי האיצטלית מודו רבנן דמהני, יש לומר דמשו"ה קאמר הכא הא מני רשב"ג, היינו משום דלרבנן לא פסיקא ליה דמהני, דאם רוצה הוא דוקא בגוף הנייר לא מהני בע"כ החזרת המעות, משא"כ לרשב"ג מועיל החזרת הדמים בכל אופן אפילו בע"כ, אבל זה ודאי דאם נתרצה לקבל המעות של הנייר, פשיטא דגם לרבנן מהני לשיטת הרא"ש:
ועוד יש לומר דאע"ג שבתנאי דאיצטלא מהני נמי החזרת דמים כשמקבלם מדעתו גם לרבנן, אבל כתנאי זה דעל מנת שתחזיר לי את הנייר, לא מהני גם מדעתו לרבנן, דבאמת יש להבין בעיקר סברת הרא"ש דכיון דרבנן סברי דאינו מכוון בתנאי כ"א לצעורה, א"כ מהיכי תיתי שיועיל קבלה גם מדעתו, אי מטעם מחילה, הא מחולין לך לא מהני, ואי מטעם דהוי כאומר התקבלתי, הא גם זה אינו מועיל כ"א לרשב"ג, דכן מוכח בסוגיא דלעיל, דהריני כאילו התקבלתי מועיל רק לרשב"ג ולא לרבנן, דכיון דקפיד אינו מועיל גם אם יאמר הריני כאילו התקבלתי, וצ"ל דבכל תנאי שיש בו נמי הרווחת מעין, וע"י ביטול הגט, יפסיד הבעל גם אח הרווחת הממון, וכגון בתנאי דאיצטלא, אם נימא שמקפיד באיצטלא דוקא, וכשלא תחזיר לו האיצטלא לא תהיה מגורשת, וממילא יפסיד הבעל גם הרווחת הממון שבזה, לכן בתנאי כזה ספוקי מספקינן בדעתו, אם הקפידה דלצעורי חזק כל כך, עד שאינו חושש גם לפסידת הממון, וניחא לו יותר שלא תהיה מגורשת, אע"ג שעי"ז יפסיד הרווחת הממון, או שמא כיון שאם תהיה מגורשת ירוויח מיהא הממון בעד האיצטלא, וגם גרם לה צער בתשלום המעות, ולכן דעתו היה מתחלה שבאם תשלם לו מעות בעד האיצטלא שתהא מגורשת, ותחלת התנאי היה על דעת זה, דמשום דחשש הוא להפסיד הממון נתרצה להקטין הצער ולקבל גם המעות, וגילוי ובירור דעתו כזה, אנן ניחזי לבסוף, כשאין לה האיצטלא ורוצה היא לתת במעות שוויה של האיצטלא, אם קפיד הוא ואינו רוצה לקחתם, איגלאי מילחא דבתחלת התנאי היתה דעתו לצעורי כל כך בנתינת איצטלא דוקא, ובאם לא תתן האיצטלא גופא לא תהיה מגורשת, אע"ג שעי"ז יפסיד הרווחת הממון, שכיון שהגט נתבטל ממילא אינה מחויבת לתת לו כלום, אפ"ה אינו חושש לזה, משא"כ אם לבסוף יקבל המעות מדעתו, איגלאי מילתא דגם מתחלה היה דעתו כן, שבאם שלא תוכל לתת לו האיצטלא, לא יתבטל הגט עי"ז. כי חושש הוא להפסד הרווחת הממון שיפסיד פ"י ביטול הגירושין, והיינו טעמא דהרא"ש שמדעתו מהני גם לרבנן, דאמדינן דעתו שגם מתחלת התנאי ניחא היה לו, שלא יתבטל הגירושין כשלא תוכל לתת את האיצטלא ותרצה לתת שוויה בממון, ובכן לא שייך זה כ"א בתנאי דאיצטלא, שע"י קיום הגירושין ירוויח המעות מיהא, וע"י ביטול הגט יפסיד ולא יקבל גם את הממון, משו"ה שפיר אמרינן דכיון שחושש הוא להפסיד המעות, ניחא היה לו מתחלת התנאי, שיתקיים הגט אם תשלם בממון שווי האיצטלא, דאע"ג דקפיד הוא לצעורה, מ"מ הנאת הממון שמרוויח בקיום הגט מכריע דעתו דליסגי לי' גם בצערא זוטא של נתינת המעות, משא"כ בתנאי דעל מנת שתחזירי לי הנייר, דאין מרוויח מידי בקיום התנאי, דאם יובטל הגט כ"ש שתהיה מחויבת להחזיר לו הנייר גופא, דהא הנייר של בעל הוא, ובאם הגט בטל פשיטא שיקח בחזרה את הנייר שלו, והיא מחויבת להחזיר לו, דהא לא נתן לה כ"א ע"מ שתתגרש, ומשום דבעינן ונתן, אבל כשהגט בטל גזל הוא בידה נייר שלו ומחויבת להחזירהו לו, וכיון שבביטול הגט אין לו הפסד יותר מבקיום הגט, הדרינן שוב לטעמא דקפיד לצעורי, ומתחלה היה דעתו ודאי לצעורה בהחזרת הנייר גופא, ולכן אפילו אם רוצה לבסוף לקבל המעות לא מהני שוב, כיון דתחלת התנאי היה רק אדעת שתחזיר לו הנייר גופא, והא דבאיצטלא מהני, היינו משום דהתם ספוקי מספקינן איך היה דעתו בתחלת התנאי, אם הקפידה דלצעורי חזק כל כך עד שאינו חושש גם להפסד ממון, או שמא חושש הוא להפסד ממון, ולכן כשיקבלם לבסוף מדעתו, אמרינן דאיגלאי מילתא דגם מתחלת התנאי לא קפיד לצעורה בהחזרתה של האיצטלא גושא, אלא שחשש להפסד ממון וניחא לו גם בהחזרת שוויה, משא"כ בתנאי זה, דתחלת התנאי ודאי היה אדעתא שתחזיר לו את הנייר, דכיון דקפיד לצעורה, למה יקבל את המעות, והרווחה ליכא בזה, דהא אם הגט יובטל, יקבל נמי את הנייר גופא, שזה ניחא לו יותר, וכיון שבתחלת התנאי היתה דעתו על גוף הנייר, לא מהני שוב גם כשנתרצה מדעתו לבסוף לקבל המעות, דשינוי הדעת שלבסוף אינו מועיל כלום, לא מטעם מחילה, ולא מטעם התקבלתי וכמה שכתבתי, וזהו עצה נכונה ומחודדה בעזה"י:
בתוד"ה לאפוקי, פי' בקונטרס דר"א ור' חנינא לא פליגי אלא לענין תנאי כפול כו'. וקשה דבב"מ כו', ואפשר ליישב קושיתם בכמה אגפי, דהנה התוס' הבינו דמה שפריך התם מאן שמעת דאית ליה האי סברא ר"מ, קאי זה על הך בבא, דכל תנאי שיש מעשה בתחלתו, דהש"ס בעי לאוכוחי, דברא זאת לא אתיא כ"א כר"מ בלבד ולא כר' יהודה, ולכן הקשו לפרש"י דגם ר' יהודה מודי לר"מ בזה, א"כ לא פריך ההם מידי, אבל באמר זה אינו דלא נתכוין הש"ס התם לאוכוחי ואתיא כר"מ דוקא, ולא כר' יהודה, דבאמת גם ר' יהודה סובר הכי דבעינן תנאי קודם למעשה, דבזה לא פליגי וכפרש"י, אלא כוונת הש"ס כקושיתו כן הוא, דנהי דהך בבא דתנאי קודם למעשה אתיא נמי כר' יהודה, מ"מ פשיטא דכר"מ ודאי דאתיא, דהא ר"א היא עיקר המחדש את הדין הזה, וכיון דכר"מ בע"כ ודאי דאתיא מתניתין, א"כ בע"כ דיארך לפרש דמ"ש בבבא הקודם, כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל, היינו אפילו בדבר של ממון נמי, והיינו דמקשה ליה על מה דמוקים התם, דבבא דמחנה עמ"ש בתורה תנאי בטל, איירי באינו של ממון דוקא וכר' יהודה, והא מדקתני תו כל תנאי שיש מעשה בתחלתו, דכר"מ ודחי דאתיא וא"כ גם בבא הקודם אתיא נמי כר"מ, וממילא דאפילו כממון נמי תנאו בטל וזה נכון:
ואפשר היה לומר דמה שהכריח לרש"י לפרש כן, היינו משום דקשה לו, דאי הנך משפטי התנאים הם דוקא לר"ח, מאי מקשה ליה רבא לאביי, ומה הועיל בתירוצו, דסוף סוף כולהו איתנייהו הכא, ומה נ"מ תירוץ של אביי או שלו, ויקשה עליו להיפך, טעמא דמעשה קודם, הא אי תנאי קודם לא הוי גט, והא בעינן תנאי כפול, כיון דהכל לר"מ, וע"כ דלרבא אתי שפיר דברייתא כרבנן, ולכך לא מצי להקשות לרבא להיפך, דלא בעי כפול לרבנן, ואמנם באמת מהא לא איריא, דיש לומר כמ"ש הריטב"א ליישב קושיא זאת, דניחא ליה לרבא לאתויי מהאי טעמא, ולא משום תנאי כפול, משום דאפשר דברייתא בדכפליה לתנאו, אלא דברייתא נקיט לישנא קייטא, דהשתא לא אתי לאשמועי' אלא מאי דאיכא לאפלוגי בין הנייר שלי, לעל מנת שתחזירהו לי, אבל מעשה שהקדים לתנאי זה ודאי הוא דוקא, ור' אבא אכתי לא ניחא לי' למיתי מהאי טעמא, משום דאפשר דלא דק בלישניה, ואינו מוכרח דמשום האי טעמא הוי הכי ולהכי פי' איהו משום דהו"ל תנאי ומעשה בדבר אחד שזהו מוכרח ועיין שם:
ועוד יש לומר דמ"ש רש"י כאן ובין לר"מ ובין לרבנן, לא כולהו רבנן קאמר, וליכא מאן דחולק על ר"מ בזה, אלא על ר' חנינא בר פלוגתיה התם בקדושין, דפליג עמו בתנאי כפול, בזה סובר רש"י דר' חנינא לא פליג עמו כ"א בתנאי כפול, ומטעמא דקאמר, דהוצרך היה הדבר לאומרו, הא בשארי דיני תנאי האחרים מודה לר"מ, ואע"ג דבהכרח היה נצרך למשה לומר להם תרווייהו ההן והלאו וכדקאמר ר' חנינא גופיה, מ"מ ילפינן זה מהסדר שהשיב משה וסידר דבריו להקדים ההן קודם ללאו, ותנאי קודם למעשה, ומה לו לסדר דבריו כך, אלא להודיע שאם לא עשה כן תנאו בטל, אבל ודאי דאיכא מאן דפליג על ר"מ גם בכל הנהו דיני תנאים, דלא ילפי זה מתנאי דבני גד ובני ראובן, דכיון דגם אלו הדברים צריך היה לאומרם עכ"פ, ומן הסדר אי אפשר למילף, כיון שבע"כ להקדים אחת מהם, והי מינייהו דמקדים לא מצית למילף, והכי משמע מדברי השמ"ק שם בב"מ:
ועוד יש לומר, דבשלמא בדר' חנינא דאומר הוצרך הדבר לאומרו, ומשמע דבעיקר הדבר ס"ל דילפינן כל דיני תנאי מתנאי דב"ג וב"ר, ולא פליג כ"א בתנאי כפול משום דהוצרך לאומרו ואין ראיה ממה שכפל, אבל שארי דינים איה"נ דילפינן מיניה, משא"כ שארי הנאים ס"ל דכל עיקר לא ילפינן דיני התנאי מתנאי דב"ג וב"ר, דלא ילפינן מהתם כ"א שתנאי יכול לבטל ומעשה אם לא יתקיים התנאי, אבל דיני התנאי לא ילפינן כלל מהתם, וממילא פליגי בכולהו, רק הדברים שאפשר למילף מסברא כגון אפשר לקיומי ע"י שליח, דבזה סברא איתא, וכמ"ש התוס' בכתובות דהואיל, והמעשה כל כך בידו שיכול לקיימו ע"י שליח, סברא הוא שיהא בידו כמו כן לשוויה ביה תנאה, ודוקא הכא דאיכא הך סברא, אבל במילי אחריני דליכא הך סברא פליגי ואומרים דלא בעינן כלל לכל הנהו דיני תנאי, והיינו מ"ש רש"י בקדושין שם, ר' חנינא הוא דפליג, דדייק שדוקא ר' חנינא הוא דאינו פליג כ"א על תנאי כפול ומודה באינך, דמדמסיים הוצרך הדבר לאומרו, מכלל שבעיקר סובר דילפינן מתנאי דבני גד גם לדיני התנאי, דאל"ה למה מסיים שהוצרך הדבר לאומרו, אפילו לא הוצרך נמי, כיון דדיני תנאי לא ילפינן, אע"כ שבעיקר סובר כר"מ דילפינן מהתם גם לדיני התנאי, ורק תנאי כפול לא ילפינן, משא"כ שארי תנאים פליגי גם של כל הנהו דיני תנאי, משום דסברי דמתנאי ובני גד א ילפינן כ"א שתנאי יכול לבטל המעשה, אבל לא דיני התנאי ודו"ק, וכן מוכח ממתניתין דלקמן (דע"ו ע"ב) הרי זה גיטך אם לא באתי, והא הוי מעשה קודם לתנאי, אע"כ דדוקא ר"מ הוא דסובר הכי, אבל שארי תנאים לא מצרכי תנאי שיהיה קודם למעשה:
ועוד בה שלישיה כיון דעיקר מי שמחדש דין זה דתנאי קודם למעשה הוא ר"מ, כדתני התם בברייתא אבא חלפתא משום ר"מ אומר, ולכן אפילו נימא דכו"ע מודו ליה בזה, מ"מ כיון דעיקר האומר הוא ר"מ, ניחא ליה לאוקמי דאתיא כר"מ שאומר כן בהדיא, דאי מתניתין ר' יהודה, ובמתניתין הא נאמר נמי להך דינא דתנאי שיש מעשה בתחלתו, א"כ גם ר' יהודה נמי הוא שאומר דין זה דתנאי קודם למעשה, וא"כ למה תפס הברייתא לר"מ דוקא, אלא לאו דר' יהודה לא מיירי כלל במתניתין ודו"ק:
באו"ד דרוב מצוות ע"י שליח. כל המפרשים פה אחד הרעישו על התוס'. דאפשר לקיימו ע"י שליח, היינו המעשה אפשר לקיום כי התם, שהרי משה צוה ליהושע לתת להם את הארץ שהיה שלוחו של משה, אבל קיום התנאי לא בעינן שיהיה ע"י שליח, דהא בתנאי דבני גד ובני ראובן נמי אי אפשר לקיים התנאי ע"י שליח, דפשיטא שהיו צריכים בעצמם לעבור חלוצים ולא לשלוח שליח, והכא לענין קיום המצוות הם התנאי וכמ"ש אם בחוקותי תלכו, ועוד דאיך אפשר שרוב מצוות ע"י שליח, הא מצוות ל"ת לא שייך ט"י שליח, וגם במ"ע יש כמה מצוות שבגוף שאי אפשר ע"י שליח, ולכן נ"ל שמ"ש התוס' רוב מצוות ע"י שליח, אין הכוונה על קיום המצוות אלא הכוונה על שכר דמצוות שהשכר רובם ע"י שליח, ויבואר עפ"י מה שאמרו במד"ר (פ' ראה) מיום שאחר הקב"ה את הברכות בהר גריזים והקללות בהר עיבל שוב אין הקב"ה עושה כלום אלא הרעות עושות את שלהן והטובות עושות שלהן שנא' מפי עליון לא תצא הרעות, וכן אמרו חז"ל הרבה שלוחים למקום, ודוקא שלשה מפתחות חשבו חז"ל שלא נמסרו לשליח, מפתח של גשמים, יולדת ותחה"מ, אבל בשארי שכר מצוה, אין הקב"ה עושה בעצמו, אלא שנמסרו לשלוחי המקום, הם המלה"ש שנבראו מכל מצוה, ורק בענינים מיוחדים שפרע הקב"ה בעצמו. וכעין מה שאמרו כל מה שעשה בעצמו פרע הקב"ה לבניו בעצמו, מכלל ששכר שארי המצוות לא יפרע בעצמו, והיינו מ"ש התוס' שרוב מצוות ע"י שליח, כלומר שרוב שכר המצוות נפרעין ע"י שליח, ושכר המצוות הם קיום המעשה ואפ"ה נפרעין ע"י שליח ודו"ק כי זה ברור:
באו"ד הקשה הרב ר' אלחנן כיון דבעינן תנאי כפול כו' הא לא כפליה לתנאו, לכאורה דבריהם הללו מרפסי איגרי, דלפי המובן הפשוט הוא, דהא דאמרינן ואי לא כפליה לתנאיה אין בכח תנאי כזה לבטל המעשה, ואע"ג שהתנאי בטל, המעשה מיהא קיים, היינו כשביטול המעשה יבוא מצד אותו חלק התנאי שהחסיר ולא כפליה בפירוש, וכגון כאומר הרי זה גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז, ובאם היה כופלו לתנאי לומר באם שלא תתן לי המאתים זוז לא יהא הגט קיים וממש, אז הוי אמרינן דאם לא נתנה המאתים זוז אין הגט גט ועכשיו שלא כפל לתנאו בפירוש, דאם לא תתן לא יהא גט, אין בכח תנאי כזה לבטל את הגט, דכיון שלא הזמנה כפירוש, לצד המבטל את הגט, אין בכחו לבטל את הגט, דמכלל הן אי אתה שומע לאו, משא"כ בההיא דאיזהו נשך. דביטול הגט יבוא שם מכח אותו החלק התנאי שהתנתה בפירוש, דהא הכי אמרה, אי קיימת דידך אנא, פי' אם תעמוד מחליך לא יהא גט, הרי שצד ביטול הגט התנתה כפירוש, ורק לא כפל לצד המקיים את הגט, ולכן התם אמרינן שפיר, דאם עמד מחליו הגט בסל, כיון שזה התנה בפירושם, דהא עיקר הטעם של ר"מ דבעי תנאי כפול, היינו משום דסובר דמכלל הן אתה שומע לאו לא אמרינן, וא"כ לא שייך זה כ"א כשביטול הגט יבוא מאותו חלק התנאי שהחסיר לכפלו, ולכן אמרינן ביה דמעשה קיים, ואין בכח תנאי שלא התנה בפירוש לבטלו, שבכלל הן אי אתה שומע לאו, משא"כ כשביטול המעשה בא מאותו חלק התנאי שהתנה בפירוש, ודאי שתנאי שהתנה בפירוש יכול לבטל, דלא שייך בזה עיקר הטעם, דלא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן, כיון דזה לא מכלל ילפינן, כ"א ממה שהתנה בפירוש, ולפי"ז אין מקום לקושית התוס':
ואכן נ"ל להצדיק את התוס', דמ"ש בב"מ, דאי לאו פטומי מילי היה מועיל התנאי לבטל את הגט, היינו כשעמד מחולי זה, אבל אם לבסוף מת, באמת הגט גט מעליא, ובע"כ שזהו מכח התנאי, דכיון שהתנה אם לא מתי לא יהא גט. מכלל דהא אם מתי ה"ז גט, וע"ז שפיר הקשו התוס', דהא לא כפליה לתנאיה, וזה לא התנה בפירוש דאם מתי יהא גט, ורק ידעינן כוונתו מכלל הלאו, דמדהתנה בפירוש אם לא מתי לא יהא גט, מכלל דאם מתי ה"ז גט, ולמ"ד דבעינן תנאי כפול ולא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן, הוי לן למימר דאפילו אם מת נמי לא יהא גט, דאין בכח תנאי שלא כפלו ולא התנה בפירוש לקיים הגט. אלא התנאי בטל, ומעשה, דהיינו ביטול הגט, יהא קיים, דכמו בהן אמרינן תנאי בעל ומעשה קיים ואין בכח תנאי שלא כפלו לבטלו, ה"נ בלאו אמרינן הכי, דמעשה הלאו, היינו שלא יהיה גט קיים אפילו כשביטל התנאי דאם לא מתי, ולכן שפיר הקשו התוס', דלמה לן התם טעמא דפטומי מילי, הא בלא"ה נמי הגט בטל אפילו כשמת אח"כ, כיון דבעינן תנאי כפול וזה ברור:
ואפשר לי להביא ראיות ברורות למה שכתבתי, דגם בהתנה הלאו, אם לא מתי לא יהא גט, הגט בטל לגמרי אפילו כשמת אח"כ, לדידן דבעינן תנאי כפול, ממ"ש בסמוך בעמוד ב' דאתקין שמואל בגיטא דשכ"מ אם לא מתי לא יהא גט ואם מתי ה"ז גט ואם לא מתי לא יהא גט והוצרך לתנאי משולש כזה, דלימא אם לא מתי לא והא גט לחוד אי אפשר, דהא בעינן תנאי כפול, ולסיים אם מתי יהא גט נמי אי אפשר דבעינן הן קודם ללאו, ולהקדים מעיקרא אם מתי נמי לא, דלא מקדים איניש פורענותא לנפשיה ע"ש, ואי נימא דבהתנה הלאו אם לא מתי לא יהא גט, אין הגט בטל כ"א כשעמד מחליו, אבל כשמת גיטו גט, א"כ הוי סגי רק כשיאמר אם לא מתי לא יהא גט לחוד, דעל ביטול הגט אין צריך שוב לתנאי כפול, דהא ביטול הגט אינו בא מתוך מכלל, כ"א ממה שהתנה בפירוש, אע"כ דאי אמר כה"ג הגט בטל לגמרי אפילו אם עמר מחוליו:
ונ"ל עוד להוכיח כן מן הירושלמי דפ' האומר, א"ל ר' יוסי בר בון בכל אתר אית ליה לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן והכא לית ליה אחד רב מתנה חומר הוא בעריות ע"ש, וברא"ש בב"ב (פ' יש נוחלין) הקשה ע"ז, דמה חומר הוא זה מה דבעינן תנאי כפול, הא אדרבה קולא היא בגיטין, דאי לא בעינן תנאי כפול היה הגט בטל כשלא נתקיים התנאי, ועכשיו דבעינן תנאי כפול הגט קיים אפילו כשלא נתקיים התנאי, ואמנם למה שכתבתי משכחינן ביה חומרא בכה"ג שהתנה הלאו, אם לא מתי לא יהא גט, ובאם לא בעינן תנאי כפול, היה הגט קיים אם עמד מחליו, ולא נתקיים התנאי, אכן מכח חומרא דעריות ביטלו הגט אפילו כשעמד מתוך חליו, דדוקא הצריכו תנאי כפול, וכל זמן שלא כפל הגט בטל אפילו אם עמד, והירושלמי הא איירי להדיא בתנאי דלאו, כדאמר בכל אתר אית ליה לר"מ מכלל לאו וכו', ובתנאי דלאו שפיר הוי חומרא, ודו"ק היטב בכל זה כי הדברים נכונים מאוד: