בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין
דף עד:
בגמ' אדמיפלגי במהיום ולאחר מיתה ליפלגי בעל מנת. ומלשון זה משמע, דעל מנת לרב יהודה דמי למהיום ולאחר מיתה, ולרבנן בתרווייהו גט ואינו גט. וקשה הא סבר רב יהודה דבעל מנת לא הוי גט כלל אלא לכשיתן, וכמו שהקשו התוס', ונ"ל ברור דמכאן הוכיח הרמב"ם את דינו שכתב (בפ"ח מהלכות גירושין) ובפ"ט שם, דבכל תנאי דאם, אם פשטה ידה וקיבלה קדושין או ניסת לאחר לא תצא, וכבר כתבתי לעיל בעמוד א' מה שתמהו עליו, והעליתי שם דהרמב"ם סובר דגם לרב יהודה מתחילין הגירושין משעת נתינה, רק שאינן נגמרים כ"א עד קיום התנאי, הא כשנתקיים התנאי מגורשת למפרע משעת נתינה, ומשעת נתינה עד קיום התנאי הוי ספק מגורשת ותפסו בה קדושין שקיבלה מאחר ע"ש, ונ"ל ברור שמכאן הוכיח הרמב"ם נמי את דינו. דמדמי כאן על מנת למהיום, מכלל דגם בעל מנת הוי גט ואינו גט כמו במהיום, אבל אין זה מכח ספק על מנת כמעכשיו או לא כמ"ש התוס', אלא משוה דבעל מנת גופא הוי ספק מגורשת, שמא יקוים התנאי ודו"ק היטב, ועיין מה שכתבתי לעיל:
בתוד"ה אדמיפלגי, ונראה לר"י כו' אבל עד שיתן הוי ספק דמספקא לי' באומר על מנת כו' ועיין מה שכתבתי לעיל דרמב"ם אם שסובר נמי דלרב יהודה הוי ספק מגורשת בעל מנת, אבל אין זה מטעם התוס' דמספקא ליה אי כאומר מעכשיו דמי, אלא משום דהגירושין מתחילין מיד משעת נתינה ונגמרין בשעת קיום התנאי, ולכן כל הימים שבין נתינה לקיום התנאי הויא ספק מגורשת וק"ל:
שם בגמרא פשיטא מהו דתימא קפידה כו'. עיין מה שכתבתי בסמוך באם הרחיב לה הזמן מדעתו:
שם בגמרא איצטלתי דוקא קאמר רשב"ג אומר נותן דמיה כו'. וראיתי להרשב"א שהביא להקשות בשם התוס', במה נפשך אה אינו רוצה לקבל הדמים. א"כ תפשוט בעיין דנתינה בע"כ הוי נתינה, דהא הכא גם רבנן לא פליגי עלי' אלא משום דאיצטלית דוקא קאמר, הא לאו הכי נתינתו נתינה, ורשב"ג אפילו בהכי פליג ומכשר, אלמא לכו"ע הוי נתינה, ואי רוצה תפשוט דמחולין לך לא מהני, דלרבנן לא מצי מחיל ותי' דהכא גבי איצטלא מתכוון הוא בקבלת המעות לקיום תנאו והא לא איקיים לרבנן דאיצטלית דוקא קאמר, ולרשב"ג איקיים, דלאו דוקא קאמר, אבל בעיין דמחולין לך הא לא מתכווני לקיומיה תנאה אלא לבטולי, ומיבעי אי מצי מחיל אתנאיה או לא ע"ש, ויש לתמוה על תירוצו, דהא בגמרא בסמוך משמע להדיא דמחולין לך הוי כמו התקבלתי, דכן איתא להדיא בברייתא דקונס, אף זה יכול להתיר נדרו שלא עפ"י חכם ואומר הריני כאילו התקבלתי, אלמא מחילה הוי כקבלה, ש"מ דבכך מקיים הוא התנאי, ועיין מה שכתבתי לקמן להוכיח עוד דלבטל התנאי ודאי דלא מצי, ורק מחילה הוי כקבלה ונתקיים התנאי, וקושיתו נראה ליישב בפשיטות, דמיירי שרוצה לקבל את הדמים, אבל האיצטלית לא מחל לו, רק שברצונו מקבל הדמים מפני שסבור הוא שבזה נתקיים נמי התנאי, ולכן לא מצי למיפשט מינה נתינה בע"כ, כיון שבאמת מקבל הדמים ברצונו, וגם בעיא דמחולין לא מצי למיפשט, כיון שהכא באמת לא מחיל על האיצטלא, אבל היכי שמוחל לגמרי איה"נ דמהני, ועיין בחדושי הריטב"א מ"ש בזה וזה ברור:
והנה הרא"ש כתב בשמעתין דבאם מרוצה לקבל הדמים הוי גט ואע"ג דמחולין לך לא הוי גיטא שאני התם דלא ציערה אבל הכא דיהיב דמי וציערה על גוף הטלית יכול למחול עכ"ל, והרש"ל הקשה ע"ז, א"כ כי פליגי רבנן ורשב"ג באיצטלית, דלרבנן איצטלית דורא קאמר ולא בדמיה, היינו שאינו מתרצה, א"כ קשה תיפשוט מדקיי"ל כרבנן, דנתינה בע"כ לא הוי נתינה, והרשב"א פי' להדיא, דאפילו מתרצה בקבלת דמים לא מקיים תנאה ולא הוי גט עכ"ל הרש"ל, הובא בב"ש (סי' קמ"ג), ותמה אני אם יצאו הדברים הללו מפי הרש"ל, דמ"ש הרא"ש אם הוא מתרצה בקבלת הדמים דמהני, היינו כשמקבל המעות ברצונו, ומוחל הוא נמי על האיצטלא, ובכה"ג ודאי דמהני, והא דפליגי רשב"ג ורבנן באינו רוצה, לאו שאינו רוצה כלל גם בקבלת המעות, אלא כמה שכתבתי, דהמעות מקבל ברצונו, ורק שאינו מוחל על האיצטלא, והא דלא מהני לרבנן, היינו משום דכיון דהוא אינו מוחל על האיצטלא, ורק מקבל המעות משום דסבור הוא, שבזה נמי נחקיים התנאי, וכיון דלרבנן איצטלא דוקא קאמר, והתנאי לא נתקיים, וגם מחילה על התנאי נמי ליכא, משו"ה לא מהני, וא"ל היכי מצי למיפשט מינה דנתינה בע"כ לא הוי נתינה, הא אין כאן נתינה בע"כ כלל, דהאיצטלא הא אינו מחזיר כלל, והמעוח איה"נ שאקבל ברצון, וממ"נ אי מקבלת המעות, הא זה קיבל ברצון, וא' משום האיצטלא, הא האיצטלא לא נתן כלל, ומשו"ה הוא דלא מהני, אכל אם היה מחזיר האיצטלא גופא, אפילו כשהחזירה בע"כ נמי היה מהני אפילו לרבנן, ומה דלא מהני הכא לרבין, היינו משום דהאיצטלא לא החזיר כלל, ולדידהו דסברי איצטלי דוקא, ממילא לא קיים התנאי וגם מחילה ליכא, דלא מחל טל האיצטלא וכמו שכתבתי, הא אם מחל על האיצטלא גופא, איה"נ דמהני מטעם מחילה, וכמ"ש הרא"ש דלא דמי לאומר מחולין לד המעות, ויותר תימה לי על הרש"ל, במה שנסתייע לדבריו תן הרשב"א וכנ"ל, והלא נהפוך הוא, דהרשב"א גופא כתב להיפך, דאי פלוגתא דרשב"ג ורבנן מיירי כאינו רוצה לקבל המעות, א"כ תיפשוט חינה דנתינה בע"כ הוי נתינה, דהא רבנן לא פליגי כ"א משום דאיצטלא דוקא קאמר, הא לא"ה נתינתו נתינה ע"ש, והיאך כתב הרש"ל כשם הרשב"א, דאי פלוגתתם מיירי באינו רוצה לקבל המעות, נוכל לפשוט דלרבנן נתינה בע"כ לא הוי נתינה, והא הרשב"א עצמו כתב ההיפך, דנוכיח מהם דנתינה בע"כ הוי נתינה, דהא דלרבנן לא מהני, היינו משום דאיצטלית דוקא קאמר ולא נתקיים התנאי, אבל אם היה מחזיר האיצטלא גופא. אפילו אם החזירה בע"כ נמי מהני גם לרבנן, וזהו להדיא כמו שכתבתי, וזה ברור כשמש בעזה"י:
ואמנם בכדי שלא לעשות לרבינו הרש"ל כטועה בדבר פשוט, ועיין בט"ז (אה"ע סי' קמ"ג) שתמה ג"כ על הרש"ל, איך לא הרגיש בחילוק פשוט שכתב לפי דרכו שם. ונ"ל ברור דהטעות לא מרש"ל יצא, כ"א להיפך. דהמעתיק הוא הב"ש, הוא שטעה להעתיק לשונו שלא כדת, דהקושיא הוא דנוכיח מזה דנתינה בע"כ לא הוי נתינה וזה טעות, אלא דהכי צריך לומר, דנוכיח מכאן דנתינה בע"כ הוי נתינה, וזה באמת קשה שפיר לרעת הרא"ש, דבמתרצה לקבל המעות ולמחול על האיצטלא מהני אפילו לרבנן, ובע"כ שפלוגתתם הוא כשאינו רוצה למחול על האיצטלא, ודוקא אם החזיר לו המעות, הא אם החזיר האיצטלא גופא הוי מהני אפילו בע"כ, וא"כ תיפשוט מינה דנתינה בע"כ הוי נתינה, ונסתייע שפיר מן הרשב"א, שבאחת הקשה הרשב"א כן וכמ"ש דנוכיח דהוי נתינה, וראיתי ברש"ל בסוגיין שהעתיק לקושית הרשב"א, העתיק נמי דנוכיח דהוי נתינה, וראה זה פלא דבב"ש שם כתב דגם הדרישה הקשה כהרש"ל, ובדרישה כתב באמת דנוכיח דהוי נתינה, ולכן ברור הוא דטעות סופר הוא בב"ש שהעתיק לשון קושיתו, דנוכיח ולא הוי נתינה, וקושיתו הוא להיפך, דנוכיח דהוי נתינה, ובגוף קושית הרשב"א כבר כתבתי, שגם דהוי נתינה אי אפשר לפשוט מכאן, דהוה מצי למימר דאיה"נ אם היה מחזיר גוף האיצטלא בע"כ דהוי נמי לא מהני, והא דפליגי בנותן דמיה ולא באיצטלא גופא, לאשמועינן הא גופא דאיצטלא דוקא קאמר, ובחזרת הדמים לא מקיים תנאו אפילו כשהחזיר המעות ברצון, דבע"כ הכי מיירי, שהמעות קיבל ברצון ורק שהאיצטלא אינו מוחל, וא"כ הא גופא קמ"ל, דאע"ג שהמעות קיבל ברצון אפ"ה לא מהני, דאיצטלא דוקא קאמר, אבל ודאי שאם החזיר האיצטלא גופא בע"כ דלא מהני נמי ודו"ק כי כל זה ברור:
שם בגמרא וחכ"א אף זה יכול להפר ולהתיר שלא עפ"י חכם ואומר הריני כאילו התקבלתי. והריטב"א כתב בשם רבו, דמהכא שמעינן דמי שנשבע לחבירו לפרעו ביום פלוני והלך אצל המלוה והרחיב לו את הזמן פטור משבועתו וא"צ לפרוע דהרי הוא כאילו קבלה אותו יום ואעפ"י שלא מחל את החוב ע"ש. ולענ"ד יש לפקפק בזה, דבהרחיב לו את הזמן לא שייך טעם דמחילה, דהא טעם דמחילה מהני, אין זה משום דמוחל על התנאי ורוצה לבטלו, דזה לא מצי גם כשרוצה, אלא משום דהוי כאילו קיבל, דמחילה הוי כקבלה, וכמ"ש בברייתא הריני כאילו התקבלתי, וכ"כ רש"י דמחילה הוי כקבלה, וא"כ בשלמא כשמוחל את החוב לגמרי, שייך לומר דהוי כאילו קיבל, אבל כשאינו מוחל את החוב, אלא שמרחיב לו את הזמן, א"כ איך יאמר התקבלתי, ולמה יקבל אח"כ המעות הא כבר קיבלם, וגם זה אין שייך דיאמר באם שאקבלם לבסוף הריני כאילו התקבלתי עכשיו, דבכה"ג לא מהני כלל התקבלתי, וכמ"ש המפרשים דזה לא מהני משום דהוי תנאי ומעשה בדבר אחד, וכמ"ש הנו"ב (חיו"ד סי' פ"ח), ויש להביא ראיה לזה, ובהרחבת הזמן לא שייך מחילה, ממה ששנינו במשנתינו. ע"מ שתתני לי מאחים זוז בתוך שלשים יום נתנה לאחר שלשים יום אינה מקודשת ופריך בגמ' פשיטא, והוצרך לדחוקי דמהו דתימא לזרוזי וכדאמר לעיל, ולמה לא משני דהא קמ"ל דלא נתנה בתוך שלשים אינה מקודשת אפילו כשהרחיב לו הזמן מדעתו, וקמ"ל דתחילה לא מהני, אלא. דבהרחבת הזמן לא שייך כלל מחילה, וכמה שכתבתי דלמחול על התנאי אין יכול גם כשרוצה, ורק מטעם דמחילה הוי כקבלה, ובהרחבת הזמן לא שייך גם כקבלה, דא"כ איך יקבלם לבתר הכי, וא"כ אין צריך התנא להשמיענו זה, דמעצמינו נדע דלא מהני כיון ולא שייך כאן כלל טעם דמחילה, דלמחול על התנאי לא מצי, וקבלה לא שייך וכנ"ל, ושוב ראיתי בשו"ע (יו"ד סי' רכ"ח) שהביא בשם תשובת הרשב"א וז"ל הנשבע לחבירו לפרוע לו ממון לזמן יכול להתיר נדרו שלא עפ"י חכם שיאמר הריני כאילו התקבלתי אבל להאריכו הזמן ושיעמוד בחיובו לאו כל כמיניה כו' עכ"ל, הרי להדיא דבהרחבת הזמן לא שייך מחילה, וממילא נשמע דהוה"ד בתנאי דגט כשלא נתנה בתוך שלשים אינה מגורשת אפילו כשהאריך הזמן ודו"ק: