אור ברסלב

בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין

דף עד.

דף עג:

במשנה ה"ז גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז ה"ז מגורשת ותתן. נסתפקתי באם הבעל חיוב לאשתו חוב בסכום מעות כזה שמתנה עמה שתתן לו, וזמן פרעון של אותו החוב הוא בגמר הגירושין, אי סגי בהכי שתמחול לו החוב וחשיב כאילו נתקיים התנאי, דהפוכי מטרתא למה לי, שתתן לו ושתחזור ותגבם ממנו, או שמא בגירושין כיון דלצעורי לה קא בעי וכדאמרינן בסמוך בע"ב, דגם אם הבעל מחל לה התנאי לא מהני, משום טעמא דלצעורי קא בעי, ולכן ה"נ רוצה לצעורה, שתטרח להשיג את המעות, והיה נ"ל להוכיח ולפשוט ספיקי מן המשנה ומהסוגיא שלפנינו אשר רבו בה הדקדוקים, חדא שלא נתבאר מה ביקש התנא לאשמועינן במה שאמר הרי זו מגורשת ותתן, דאי כשנתנה מגורשת פשיטא, ואם לא נתנה דאינה מגורשת נמי פשיטא, דהא פשיטא בכל תנאי, שאם נתקיים התנאי מגורשת, ואם לא נתקיים התנאי אינה מגורשת, וגם יש לדקדק מה ששאלו בגמרא על זה, מאי ותתן, אטו לא ידע פירושו של ותתן ודקדוק הזה העיר הפנ"י בקדושין, גם מה דקאמר עלה רב הונא והיא תתן. אטו נסתפק לן בפירושא דותתן, אי הבעל יתן או האשה, הא ותתן אמרו במשנה, ובודאי דהיא תתן ולא הוא, ולכן נראה דזה ששאלו בגמרא מאי ותתן, זהו גופא הקושיא שהקשיתי, כלומר מה אשמועינן התנא במה שאומר ותתן הא פשיטא שצריכה לקיים התנאי, ואחר עלה רב הונא והיא תתן, כלומר דקמ"ל שבכל אופן צריכה היא לתת, אפילו כשהבעל חייב לה נמי סכום כזה, דהוה אמינא דינוכה זה תחת זה, דהכוכי מטרתא לחה לן, קמ"ל ותתן דוקא, שהיא מחויבת לתת לו מעות התנאי, ואח"כ תגבה היא חובה, ויש להמתיק עוד, כשנדייק מה דנקיט במתניתין מספר מאתים זוז, שהוא שיעור כתובת בתולה, ולמה שכתבתי מדוקדק מאוד, דכיון דמעות התנאי שצריכה האשה לתת הוא מאתים זוז, כמספר החוב שמחויב לה הבעל בכתובתה, והוה אמינא דסגי שתמחול את הכתובה, ויהיה חשוב כאילו קיימה התנאי, קמ"ל ותתן דוקא, שהיא מחויבת לתת ולחזור ולגבות אח"כ חובה, דהוא רוצה לצערה ולהטריחה בהשגת מעות:

והנה אם כי כל הדקדוקים כמעט מתורצים בזה, אכן דקדוק זה שמדייק רב הונא לומר והיא חתן, אכתי אין מתורץ גם בזה, דהא זה פשיטא דהיא צריכה ליתן, ורק דהכי הול"ל תתן דוקא, כלומר דאז הוי מפרשינן כוונתו, תתן ולא לנכות תחת החוב. אבל הדיוק ,,דהיא" אין נוח לפירושי, ולכן יותר מסתבר לי לפשוט מזה ספיקו של היד המלך (פ"ח והלכות גירושין) הובא בפ"ח (אה"ע סי' קמ"ג) בתנאי זה של נתינת המעות מאתים זוז אם קיים אחר התנאי עבורה ונתן משלו בשבילה המאתים זוז, מהני או לא, ואע"ג דבקדושין מהני ודאי נתינת אחרים. משום דלא עדיף נתינת מעות התנאי, מנתינת ככף הקדושין גופא, היינו משום דבקדושין אינו חפץ לצערה, אבל בגט ברוצה לצערה, אכתי לא נתקיימה מחשבתו בזה, דבנתינה זו לא ציער אותה כלל ע"ש, ונ"ל דספיקו של היד המלך הוא תשובת רב הונא הכא, דטל שאלת הגמרא מאי ותתן, כלומר מה אשמועינן התנא בזה, הא פשיטא שצריכה לקיים התנאי, אחר עלה רב הונא, ,,והיא" תתן, דקמש"ל שדוקא היא עצמה צריכה לחת, ולא שיתן אחר עבורה, ור' יוחנן אמר לכשיתן, פי' דאשמועינן דדוקא משעת הנתינה הגירושין חלין ולא מיד בנתינת הגט:

ואין להקשות דאיך אפשר לומר דרב הונא אתא למעט נתינת אחרים, והא לגבי קדושין אמר נמי כהאי לישנא ממש, והוא יתן, והתם בודאי מהני גם נתינת אחרים, וכמ"ש היד המלך גופא, דהא לא עדיף נתינה מעות התנאי, מנתינת כסף הקדושין עצמם, דאמרינן בקדושין (ד"ז ע"א) הילך מנה והתקדשי לפלוני דמקודשת, וגם מסברא מהני בקדושין, כיון דלא שייך התם טעמא דלצעורי, מה איכפת לה אם אחרים יתנו, וא"כ איך אמר כהאי לישנא בקדושין, ואכן מכח זה נראה לי, להוכיח מתוך הסוגיא דלא כהיד המלך, דפשיטא ליה דבקדושין מהני נתינת אחרים, ומטעמים שכתב כנ"ל, דודאי לישנא דרב הונא והוא יתן, משמע דאתא לאפוקי נתינת אחרים כמו בגט, ומה שהביא היד המלך, דלא עדיף נתינת מעות התנאי מנתינת כסף הקדושין גופא, לא דמי כלל זה לזה, דבנתינת כסף הקדושין, דהקפידה הוא רק שתקבל כסף, ובלא כסף לא מיקניא נפשה, ולכן גם אם אחרים יתנו עבורו נמי מהני, דסוף סוף היא קיבלה המטות בעין, ולא בעינן שיחסר הבעל בנתינה הזאת, דומיא דעבד כנעני, משא"כ נתינת מעות התנאי, אמרינן דנתכוונה לראות ולנהותו אם היא חביבה עליו כל כך, עד שמתרצה ליתן לה גם מאתים זוז, הלכך בנתינת אחרים לא נתקיימה מחשבתה:

ועוד יש לומר דבאמת מה דאמר רב הונא בקדושין והוא יתן, לא אתי לאפוקי נתינת אחרים, וכ"ת א"כ מה אתא לאשמועינן, יש לותר דבקדושין. זה גופא יהיה החידוש, מה שצריך לקיים התנאי, והוא דהא בב"מ (דס"ו ע"א) אמרינן דכל תנאי שהוא לטובת הלוקח, לוקח בעי לאתנויי, אבל אם התנה המוכר פטומי חילי בעלמא נינהו וא"ל לקיים את התנאי, ולכן בשלמא בגיטין שהבעל מתנה לטובתו, שהאשה תתן לו, הוי שפיר תנאי מעליא, ואין זה חידוש מה שצריכה לקיים את התנאי, ולכן בע"כ דלישנא דרב הונא הכי מתפרש, דעיקר החידוש הוא הדיוק, שדוקא היא ולא אחר, משא"כ בקדושין, דהבעל מתנה לטובת האשה, א"כ מילתא דרב הונא יתפרש כפשוטו, דהחידוש הוא מה שהוא מחויב ליתן ולקיים את התנאי, דטובא אשמועינן דלא נימא דהוי פטומי חילי, וכסברת התוס' בב"מ שם, דהיכי שהתנה התנאי בתחלת המקח לא אמרינן פטומי חילי, ודין המחודש של התוס', זהו גופא אשמעינן רב הונא ודו"ק. ואמנם בפשוטו יש לומר, דמתניתין באומרה ה"ו מגורשת ותתן, אתי לאשמועינן דמחילה לא מהני, והיינו ותתן, כלומר שצריכה ליתן בכל פנים אפילו כשמחל, דמחילה לא מהני, וגם רב הונא אפשר אשמועינן זה, ועיין מה שכתבתי בסמוך בפ"ב:

ואמנם נהי דמן הסוגיא אי אפשר למיפשט ספיקי, כשהבעל חייב לה כסכום מעות התנאי, אם יכולה לנכות, דיש לומר דרב הונא אתי לאפוקי נתינת אחרים וכמ"ש, מ"מ מצד הסברא נראה דמחויבת לקיים התנאי במעות מזומן, ואינה יכולה לנכות, ומטעם דאמרינן דחפץ לצעורה, להטריחה בהשגת מעות, דאל"ה לא משכחת בכל אשה שתהא צריכה לקיים התנאי, בתנאי כשיעור כזה שתפסה המשנה, דהיינו מאתים זוז, דהא לכל אשה יש כתובה, וא"כ ינוכה זה תחת, מעות התנאי, אע"כ דלא מהני זה, וכל זה הוא בגירושין, אבל בקדושין כה"ג שהאשה חייבת לו כמספר מעות התנאי והוא מוחל לה את החוב, מהני כאילו קיים את התנאי, חדא דלא שייך התם טעמא דלצעורה, ועוד דלא עדיף כסף נתינת התנאי מכסף הקדושין גופא, ובקדושין גופא מהני נמי כשמקדשה במחילת מלוה, דהא דאמרינן המקדש במלוה אינה מקודשת, היינו כשמקדשה בעצם מעות המלוה. ומשום דבעינן כסף בעין דוקא, משא"כ כשמקדשה במחילת המלוה מהני גם בקדושין, וכמ"ש התוס' בקדושין בסוגיא דמקדש במלוה, ובכתוכות (דפ"ד ע"א) ואע"ג דשיטת רש"י הוא, דגם במחילת מלוה אינה מקודשת, היינו נמי משום דס"ל דבעינן בשעת קנין הנאה חדשה, אבל מחילת המלוה שעתה אין לה הנאה, אלא שההנאה תבוא לאחר זמן כשיגיע זמן הפרעון לא מהני, וכמו שהארכתי בזה בחבורי לכתובות שם, אבל בנתינת כסף התנאי דלא שייך טעם זה מהני ודאי. וכ"ש כשיש לו משכון על החוב. ומחזיר לה המשכון, דחשיב כאילו קיים התנאי, דהחזרת משכון מהני אפילו בכסף הקדושין גופא וכמבואר בקדושין (די"ט ע"א) ע"ש, מיהו בגיטין לא מהני אפילו כשהחזירה לו המשכון לטעמא שכתבתי, דחפץ לצעורה דוקא בטרחת השגת המעות ודו"ק:

בגמ' רב יהודה אמר לכשתתן. ובפנ"י הקשה דהא ר' יהודה סובר לעיל (דט"ב ע"א) כר' יוסי דזמנו של שטר מוכיח עליו, א"כ נהי דסובר דעל מנת לאו כאומר מעכשיו דמי, אבל הא זמן של שטר הוי כמעכשיו למ"ד זמן של שסר מוכיח, ולמה לא תתגרש למפרע משעת נתינה, וקושיא זאת מצאתי אמנם במ"מ (פ"ח מהלכות גירושין), ונ"ל לדבר פשוט דאפילו לר' יוסי לא אמרינן כ"א דזמנו של שטר דומה למהיום. אבל בשום אופן אינו דומה למעכשיו, והחילוק מבורר ביניהם. דבתנאי דמהיום שאינו קוצב זמן של השטר אפי' כשכותב להדיא מהיום, דמהיום משמע מסוף היום. וכמו שנסתפקו בזה התוס' לעיל (דע"ב ע"א) וכיון שע"י כתיבת הזמן נמי אפשר לידע היום. משו"ה סובר ר"י דזמנו מוכיח, ואין צריך לכתוב מהיום. משא"כ היכי שהתנאי הוא מעכשיו, איך נוכל לומר בזה זמן של שטר מוכיח, דהא מזמן של שטר אי אפשר לידע דמעכשיו קאמר, דהשעה אינו מבורר בשטר. ואע"ג שהתוס' נסתפקו בכותב מהיום אי הוי כמעכשיו, היינו כשכותב בהדיא מהיום, וחזינן דעתו שאינו מקפיד לצמצם השעה, ולכן אמרינן דבאמת מעכשיו קאמר, אלא דלא קפיד לקצוב ולצמצם השעה בדיוק, אבל כשאינו כותב מהיום, ונמצא דזמנו של שטר מוכיח דמעכשיו קאמר, זה ודאי לא אמרינן, ואמרינן שפיר דמסתמא אם היה דעתו מעכשיו הוי כותב ומברר זה, דכל אדם רוצה לברר את הזמן בדיוק, ומדלא בירר זה מכלל דדעתו היה שתתגרש אח"כ בשעת קיום התנאי, ולפי"ז אכתי נ"מ בין רב הונא לרב יהודה כשנקרע הגט באותו יום גופא, דלרב הונא דעל מנת כמעכשיו דמי מגורשת, ולרב יהודה דע"מ לאו כמעכשיו, ומצד זמנו של שטר נמי אין להוכיח כ"א בסוף היום, אבל לא מעכשיו, ולכן אם נתקרע הגט קודם סוף היום לא הוי מגורשת לדידיה:

ועוד יש לומר דודאי אי היה כתוב בגט זמן המדויק איה"נ דמגורשת לרב יהודה נמי, דזמנו של שטר הוי ככותב בהדיא מהיום. רק הכא מיירי שלא כתוב בגט כ"א זמן דחדש או שנה, דלהכשר הגט זה נמי כשר וכדאמרינן לעיל (דף י"ז), ולענין התנאי לא הוי זה שום הוכחה, ואין להקשות דלפי"ז בגיטין דידן שכתוב בהן נוסח מיומא דנן. דהוי כמו מהיום, אין מועיל שום תנאי לבטלם, דכבר הארכתי לעיל (דף ע"ב ע"א) ליישב זה ותדרשנו משם:

בגמ' רב יהודה אמר לכשתתן צריכה הימנו גט שני. כמעט כל הראשונים הבינו, דלרב יהודה עד שתקיים התנאי אפילו התחלת גירושין נמי לא הוי, ורק לאחר קיום התנאי הוא דמתחלי ונגמרי הגירושין מההיא שעתא דוקא, ואם פשטה ידה וקיבלה בינתיים קדושין מאחר אין צריכה הימנו גט שני, ואע"ג דבש"ס לא קאמר הך איכא בינייהו שפשטה ידה גבי גט רק הוי מצי למימר כן וכמ"ש התוס', אכן הרמב"ם (פ"ט מהלכות גירושין), כתב לבאר החילוק שבין האומר לא תתגרשי עד שתתני לי מאתים זוז, ובין האומר אם תתני, דבזה כיון שאומר בלשון תנאי, הגירושין מתחילין מיד ואינן נגמרין עד שיתקיים התנאי ע"ש, דמשמע להדיא מדבריו דכשתתקיים התנאי הוי מגורשת משעת נתינה גם לרב יהודה, והחילוק שבין רב הונא לרב יהודה יתפרש לדידי' כך, דלרב הונא כל הגירושין הוא בשעת נתינה, ולבסוף אין כ"א קיום התנאי, ולכך אין צריך שיהא הגט קיים. אבל לרב יהודה נגמרו הגירושין בשעת קיום התנאי, ומשו"ה צריך שיהא הגט קיים, שאין גירושין נגמרין בלי גט. אבל כל שהיה הגט קיים ונתקיים התנאי נתגרשה למפרע, ונראה פשוט דמקור הרמב"ם הוא מסוגיא דידן, מדלא קאמר נמי הך איכא בינייהו שפשטה ידה וקיבלה קדושין כאן לגבי גט, דלר' יהודה לא מהני, ומכלל שבאמת גם לרב יהודה תפסו בה קדושין שנתקדשה בינתיים, דכיון שנתקיים התנאי לבסוף נמצא דלא היתה אשת איש גמורה, שמשו"ה אם נישאת לא תצא, כמ"ש להדיא הרמב"ם, (פ"ח מהלכות גירושין) ויבואר בסמוך, וממילא תפסו בה נמי קדושין, אמנם בקדושין שפיר קאמר נ"מ שפשטה ידה, דכמו שהבעל יכול לבטל הגט קודם קיום התנאי, בתנאי דאה, כיון שלא נגמרו הקדושין עד שיתקיים התנאי, כמו כן יכולה היא לבטל את הקדושין קודם שיקיים הבעל התנאי, וכיון שפשטה ידה וקיבלה קדושין מאחר, הרי ביטלה את הקדושין, ועיין בפנ"י שכתב נמי דאם פשטה ידה וקיבלה קדושין, דתפסו הקדושין אלא שהוא כתב דאינם אלא קדושי ספק ומטעמים שכתב שם, ולכן נתקשה הרבה בזה, ולמה שכתבתי אין כאן ספק, אלא דהקידושין שקבלה בינתיים תפסו ודאי, דכשיקוים התנאי הוי מגורשת למפרע, ולא קשה כלל קושית הפנ"י, ועיין מה שכתבתי עוד בסמוך בע"ב מזה להביא ראיה עוד לשיטת הרמב"ם:

והנה המ"מ (פ"ח מהלכות גירושין) על מה שכתב הרמב"ם ואם נשאת לא תצא כתב וז"ל ואת"ל שכשנתקיים התנאי נמצא שלא בא על אשת איש ונתגרשה למפרע אפ"ה ניחוש שמא יבטלנו הבעל קודם קיום התנאי ונמצאת אשת איש למפרע עכ"ל, והוא הבין שמה שכתב הרמב"ם לא תצא, היינו שהוא מותר לדור עמה קודם קיום התנאי, והא ודאי ליתא, דכיון דלכתחלה לא תנשא והיינו שמא לא תקיים התנאי או יבטלנו הבעל, הוה"ד בנישאת שאסורה להיות יושבת תחתיו ומשמשתו, רק תקיים התנאי, ולא בא לומר רק שאין הדין שתצא בגט כמו כל אשת איש שזינתה, דתצא מזה ומזה, אבל מודה שצריכה לקיים התנאי תיכף, ואז תשאר תחת בעלה, אך הא קשיא ודאי למה לא יהא דינה שתצא מזה ומזה, דהא בתנאי דאם. אשת איש גמורה היא וראוי שתצא מזה ומזה, כאשר נתקשה הרבה בפנ"י בזה, אכן למה שכתבתי דגם לרב יהודה כל שהיה הגט קיים ונתקיים התנאי נתגרשה למפרע ולא הוי אשת איש גמורה שיהא דינה דתצא מזה ומזה בנשאת ודו"ק היטב:

בגמרא שפשטה ידה וקיבלה קדושין מאחר. ראיתי מדקדקים בלשון זה שפשטה ידה, ומי לא הוי סגי להו לומר שקיבלה קדושין מאחר, ונ"ל ליישב ולומר, דבנתקדשה ע"י שליח בפעם השני לא מצית אמרת, דלא פסיקא מילתא דהוי קדושין, דאי עבדה שליח לקבל הקדושין בתר שנתקדשה כבר קדושי תנאי, הוי שפיר מהני גם קדושין שקיבל השליח לרב יהודה, אבל כשהיא עבדה את השליח לקבל קדושין, טרם שקיבלה היא הקדושין שע"י תנאי רק השליח לא הספיק לקבל הקדושין עד שהוא בעצמה קיבלה קדושי תנאי הללו, בכה"ג לא מהני קדושי השליח אפילו לרב יהודה, דהוי עיוות בשליחות, דמצית אמרת לא עשיתי אותך שליח כ"א אדעתא שתקבל עבורי קדושין גמורים בלי פקפוק, אבל עכשיו שכבר קבלתי מאחר קדושי תנאי, דגם לרב יהודה הוי קדושין דבתר הכי קדושי ספק וכמ"ש התוס' בע"ב, וזה לא בעינא ליכנס לספיקות, וממילא בטל השליחות, ולכן אמר דוקא פשטה ידה בעצמה, משא"כ ט"י שלית לא פסיקא לומר דמהני אפילו לרב יהודה, כיון דגם לרב יהודה אינו אלא קדושי ספק ונמצא דהוי עיוות בשליחות, וא"צ גט משני כלל, והנה במשנה למלך (פ"ז מהלכות קדושין), מסתפק באומר לשליח לקדש לו אשה וקידשה ספק קדושין אי הוי עיוות בשליחות ובטל השליחות ע"ש, ולע"ד מלשון הש"ס דדייק שפשטה ידה דוקא, מכלל שע"י שליח לפעמים אין כאן אפילו קדושי ספק, ומשום דהשליחות בטל ודו"ק, ועיין מה שכתבתי לקמן (דפ"ו ע"ב) עוד מזה:

בתוד"ה איכא בינייהו שפשטה ידה כו' ולעיל גבי גט כו'. עיין מה שכתבתי לעיל מזה:

באו"ד ולעיל גבי גט הו"מ נמי למימר שפשטה ידה כו'. והקשה המהרש"ל הא לקמן בע"ב כתבו התוס' דגם לרב יהודה מספקא ליה א"כ צריכה גט משני, ולפי מה שהוכחתי לעיל בדבור הסמוך, דבאומר לשליח לקדש לו אשה וקידשה ספק קדושין דהוי עיוות בשליחות והשליחות בטל, א"כ איכא נמי בפשטה ידה מאחר שהיה שליח לאחד, א"כ לרב הונא דהוי קדושי ודאי, ליכא עיוות בשליחות, אבל לרב יהודה בטל השליחות מספיקא, ואינה צריכה גט משני כלל, וא"כ גם מדברי התוס' יהיה ראיה, דבכה"ג הוי עיוות, ונפשט ספיקו של המשנה למלך, אלא דשוב חזרתי דמתוס' אין ראיה, דבלא"ה נמי לק"מ קושית הרש"ל, דודאי נ"מ טובא בין רב הונא לרב יהודה, דלרב הונא הוי קדושי ודאי ויכול לבוא עליה על סמך קדושין הללו, ואינה צריכה עוד קדושין אחרים, ולרב יהודה הוו ספק קדושין, ואינו רשאי לבעול אותה על סמך אותן קדושין, וכ"כ נמי במהר"ש וק"ל:

שם בגמרא ולאחר לא תנשא עד שתתן. מכאן נראה שכל אשה אשר מתגרשת על תנאי, אין מתירין אותה להנשא עד שתקיים את התנאי, ואמנם הרמב"ם (פ"ח מהלכות גירושין ה"א), כתב וז"ל ויש לה להנשא לכתחלה אעפ"י שעדיין לא נתקיים התנאי ואין חוששין שמא לא יתקיים כו' עכ"ל, וזהו דלא כהך ברייתא שבכאן, והר"ן בסוגיין, והמ"מ שם כתבו, דסובר הרמב"ם דהך ברייתא דהכא נדחית מכח הך סוגיא דלקמן (דפ"ד ע"א) בעל מנת שתנשאי לפלוני, דאמרינן התם דהיכי דקיימא בדידה לא חיישינן שמא תעבור ולא תקיים, וכן מהך סוגיא דפ' המגרש (דפ"ג ע"א) דמקשה התם, אי הכי בכולהו תנאי דעלמא נמי לא תינסיב ע"ש, ובס' תפ"י הקשה על שני ראיות הללו, דמה שהביאו מכח הא דפריך אי הכי בכולהו תנאי כו', הסוגיא גופא תמוה מאוד, דכיון שלא מצינו בשום מקום דמותרת להנשא לכתחלה, ואדרבה בברייתא דהכא מפורש ההיפך, א"כ היכי פריך התם לר"ט, אי הכי בכולהו תנאי נמי, כיון דמהך בריותא מוכח באמת דאסורה לינשא, ומה שהביאו נמי מהסוגיא דעל מנת שתנשאי לפלוני, הא התם מבואר באמת ההיפך, דדוקא לרב נחמן דסובר התם בקונם עיני בשינה היום דלא חיישינן שישן למחר, משום דבדידיה קיימא, אבל לר"י מוכח התם בהדיא דאפילו כה"ג חיישינן שמא לא יקיים ע"ש בסוגיא, ונ"ל ליישב, דקושיא הראשונה ודאי דלק"מ, דהא מה דפריך לקחן אי הכי בכולהו תנאי דעלמא נמי לא תינסיב. רבא הוא דפריך לה, דרבא הוא דאומר לעיל שם, לכולהו אית להו פירכא, ועל קושיא הזאת מסיק הש"ס דהיינו פירכא דרבא, אלא שהגמ' הוא דמפרש לה דהכי פריך רבא, ורבא גופיה הא ודאי דסובר שבאמת מותרת להנשא מיד, דהכי מוכח להדיא ממה שאומר לקמן (דפ"ג ע"ב) ה"ז גיטך על מנת שלא תשתי יין כל ימי חייכי אין זה כריתות, כל ימי חיי או חיי פלוני ה"ז כריתות, ומזה מוכח להדיא שמותרת לינשא מיד, ואינה צריכה להמתין עד שימות אותו פלוני, דאי איתא שצריכה להמתין א"כ הרבה יש ביניהם, שאילו אמר כל ימי חיי אסורה להנשא כל ימי חייו, ולאחר מיתתו הרי היא מותרת בלא גט שהיא אלמנה, וא"כ אין זה כריתות, ואמאי הדר ואמר הרי זה כריתות, אלא ודאי דלאלתר שריא לאינסובי, ולא חיישינן שמא תעבור על הנאה ונמצא גט בטל, וכן מוכיח בתורי"ד שם ע"ש, וכיון שרבא עצמו הוא דסובר דמותרת להנשא מיד. משו"ה פריך לעיל התם, אי הכי בכולהו תנאי נמי. ומיושב מאוד קושית התפ"י, דלרבא לשיטתו שפיר מקשה:

וקושיא השניה, דמסוגיא דעל מנת שתנשאי מבואר דלר"י דסובר בקונם עיני בשינה היום אם אישן למחר, דאל יישן היום שמא ימות למחר, וה"נ חיישינן שמא לא תקיים תנאה, נעלם ממנו גמרא ערוכה בנדרים דאמר התם, ומודה רב יהודה באומר קונם עיני בשינה למחר אם אישן היום שישן היום דאי לא זהיר בתנאי' באיסוריה מיזהר זהיר, פי' שאם יישן היום חל עליו איסורא שלא יישן למחר ולא חיישינן שמא וישן גם למחר, שכיון שאסור לו לישן מיזהר זהיר שלא וישן ויעשה איסור, והא וסובר רב יהודה בקונם עיני בשינה היום אם אישן למחר, דאל יישן היום, היינו משום דאפילו אם יישן למחר לא חל עליה שום איסור, שהאיסור אינו חל אלא על מה שישן אתמול, ומאי דהוה הוה, ועיין ברש"י ותוס' בנדרים שם, וכיון שאיסורא ליכא כ"א תנאי בלבד, והלכך לא זהיר ביה וחיישינן שמא יישן למחר, אבל היכי שיש בו נמי איסורא לא חיישינן שלא יקיים תנאו, דבאיסורא מיזהר זהיר, וא"כ כ"ש בתנאי דבגירושין, דאם לא תקיים תנאה חייל עלה איסור אשת איש בין למפרע בין להבא וגיטה בטל ובניה ממזרים, כ"ש דלא חיישינן שמא לא הקיים תנאה אפילו לרב יהודה, דבאיסורא רבה בזה כ"ש שתהיה זריזה ותיזהר, וזה ברור מאוד ועיין מה שכתבתי עוד לקמן (דע"ו ע"ב) בתוד"ה דהא עוד ביישוב דברי הרמב"ם:

שם בגמרא נתנה אינה זקוקה ליבם לא נתנה זקוקה ליבם. ולשון זקוקה ליבם משמע דמתייבמת נמי אם תרצה, ומשום דכיון דמת ואין התנאי אפשר להתקיים עוד, בטל הגט לגמרי ומותרת, נמי להתייבם, וכ"כ להדיא התוס' בקדושין (דף ס') ד"ה אבל, וגם הטור (אה"ע סי' קמ"ג) כתב נמי או חולצת או מתייבמת, אכן הרמב"ם (פ"ח מהלכות גירושין הלכה כ"ב) פסק, דחולצת דוקא ולא מתייבמת, והמ"מ נתן טעם לדבריו, דכיון שלא קבע זמן אין התנאי נתבטל בפועל, ולכן אע"ג שמת אין הגט בטל וראי ואסורה להתייבם ע"ש, ולפי"ז יפרש דמ"ש הכא זקוקה ליבם, היינו שהיא רק זקוקה, ואסורה להנשא לאחר עד שתחלוץ, אבל ליבם אסורה נמי, ומה שדחק להרמב"ם לפרש כן, משום דקשיא ליה, דאי נימא דהגט נתבטל לגמרי ומותרת נמי להתייבם, א"כ מאי מותיב מברייתא זאת לרב יהודה, ומוקי פלוגתא דת"ק ורשב"ג בלי ולא ליורשיי, דילמא בהא פליגי, ת"ק סבר לאו תנאה הוא, דסובר כרב יהודה דלכשתתן משמע אז הוי גט ואין גט לאחר מיתה, ורשב"ג סובר כרב הונא דתנאה הוי, ואין כאן גט לאחר מיתה, והתנאי יכולים גם היורשים לקיים, דכו"ע לי ואפילו ליורשיי, וכמו שהקשה זה הרשב"א, ומדמותיב מינה, מכלל דזקוקה ליבם דקתני בברייתא, משמע דאינה אלא זקוקה, אבל להתייבם אסורה ולכן בע"כ ליכא למימר דטעמא דת"ק הוי משום דאין גט לאחר מיתה, דא"כ אמאי אסורה להתייבם, הא בכל תנאי דאם, אם מת הבעל קודם קיום התנאי אינה מגורשת כלל, דאין גט לאחר מיתה, ומותרת נמי להתייבם. ובע"כ דכו"ע סברי כרב הונא דתנאה הוי, ורק בלי ולא ליורשיי הוא דפליגי, ועיין במ"מ שם שכתב דלא ידע מקור להרמב"ם שפוסק דאסורה להתייבם, מאיזה מקום למד כן, ואמנם למה שכתבתי מוכרת הוא בסוגיין:

שם בגמרא רשב"ג אומר נותנת לאביו או לאחיו או לאחר מן הקרובים. מדלא קאמר סתם נותנת ליורשין, רק דייק לפרש נותנת לאביו או לאחיו או לאחד מן הקרובים, ש"מ שמחויבת ליתן דוקא ליורש כזה שהוא ראוי לירש מן הדין, וכל הקודם בנחלה קודם לנתינה זו, אלא דבהא מסופקני אם הקרוב הראוי לירש אינו רוצה לקבל, ולתת אותו בע"כ אי אפשר נמי כגון שאינו בכאן, ושלא בפניו לכו"ע נתינה בע"כ לא שמיה נתינה, כדמוכח לקחן בסוגיא, וכן הוא בשו"ע (אה"ע סי' קמ"ג) אם תוכל לצאת ידי נתינה, אם תתן להיורשים האחרים שאינם יורשים כעת, מפני שיש יורש הקודם, ונ"מ גם לדידן דקיי"ל לי ולא ליורשיי, אם פירש בהדיא ליורשין, ולכאורה יש להוכיח דבכה"ג שהיורש הראוי אינו רוצה לקבל יכולה לתת ליורשים האחרים, מדברי רשב"ג דאמר או לאחד מן הקרובים, וקשה דהא בע"כ כשיש לו אח מיירי, דאל"ה אינה זקוקה כלל, ולמה חתן כלל, הא אפילו אם לא תתן ולא תקיים תנאה והגט בטל, מיתת הבעל מתרת אותה להנשא, ובע"כ דבשיש לו אח מיירי והיא רוצית לפטור מן החליצה, מוכרחת לקיים תנאה אבל א"כ איך יוצאה בנתינתה לאחד מן הקרובים, כיון דיש לו אח הקרוב ליורשו, ועיין במפרשים שנתקשו בזה, ובע"כ שמיירי הכא בכה"ג, שהאח אינו רוצה לקבל, ואשמועינן רשב"ג דבכה"ג יכולה לתת גם לאחד מן הקרובים האחרים, ולפי"ז מוכח מכאן שבמקום שהיורש הראוי לירש אינו רוצה לקבל, יכולה לתת גם ליורשים האחרים נמי:

ואמנם ראה זה פלא, דבירושלמי כאן איתא רק נותנת לאביו או לאחיו, והשמיט לאחד מן הקרובים, ובלתי ספק שבכוונה השמיט זה, מכח ההיא קושיא שזכרתי, דכיון דבע"כ בשיש לו אח מיירי, א"כ איך יכולה לצאת ידי נתינה לאחד מן הקרובים האחרים, הא כל הקודם בנחלה קודם נמי לנתינה, אבל לפי"ז יהיה מוכח מן הירושלמי, דאפילו כשאין האח רוצה לקבל, נמי אינה יכולה לתת ליורשים האחרים, דאל"ה למה הוצרך להשמיט או לאחד מן הקרובים, הא שפיר הוי מצי למיתני זה, וכגון אם האח אינו רוצה לקבל, דיוצאת ידי נתינה גם כשנותנת לאחד מן הקרובים, אע"כ דס"ל לירושלמי, שאפילו בכה"ג שהאח אינו רוצה לקבל נמי אינה יכולה לתת לאחד מן הקרובים, ולפי"ז הספק שנסתפקתי, מחלוקת הוא בין שני התלמודים, דלש"ס בבלי, יכולה לתת גם ליורשים האחרים, ולירושלמי אינה יכולה:

אלא דמלבד שקשה מאוד לעשות מחלוקת חדשה בין בבלי לירושלמי, עוד זולת זה יש שינוי בלשון הבבלי ללשון הירושלמי, והשינוי הזה יורנו, דלא זה כוונת הירושלמי והבבלי, והוא שבש"ס דילן בדברי רשב"ג דאמר נותנת לאחד מן הקרובים, לא הזכיר בזה שפטורה היא מן החליצה, ואילו בירושלמי קאמר בזה הלשון, נותנת לאביו או לאחיו והיא פטורה מן החליצה, והלא דבר הוא, שהירושלמי מפרש להדיא, דכוונתה בקיום התנאי הוא כדי שתפטור מן החליצה, והבבלי שלא הזכיר זה מכלל דבאמת אין כוונתה כלל לפטור מן החליצה, ואלא למאי תצטרך לקיום התנאי. והנ"ל ברור דשני התלמודין סברי דאפילו אם אין האח רוצה לקבל, אינה יכולה לתת לאחד מן הקרובים האחרים, ולפי"ז יוחזר הקושיא במה שאומר רשב"ג כאן או לאחד מן הקרובים, הא בע"כ כשיש לו אח מיירי דאל"ה למה תתן כלל וכחו שכתבתי, וא"כ היאך אומר או לאחד מן הכרובים, ולזה מפרש הש"ס דילן, דבאמת כשאין לו את מיירי, ואפ"ה רצונה לקיים תנאה, לא בכדי לפטור מן החליצה, כ"א לאיזה כוונה אחרת, או שלא תהא צריכה להתאבל עליו, או שלא תקרא קטלנית, דאם תקיים תנאה, והגט הוי גט מעליא. והויא גרושה ולא אלמנה, ופטורה מן האיבול, וגם קטלנית לא מתקריא וכמ"ש הרש"ש כעין זה, ומשו"ה בכיון השמיט הש"ס דילן, והיא פטורה מן החליצה, משום דבע"כ כשאין לו אח מיירי, דאי יש לו אח לא היתה יכולה לתת לאחד מן הקרובים, וכיון שאין לו אח, א"כ בלא"ה פטורה מן החליצה, ובע"כ שכוונה אחרת יש לה בקיום התנאי, משא"כ הירושלמי דמסיים בדרשב"ג, והיא פטורה מן החליצה, ומכלל דביש לו אח מיירי, ומשו"ה השמיט או לאחד מן הקרובים בדברי רשב"ג, דבכה"ג שיש לו אח אינה יכולה לתת לאחד מן הקרובים בשום פנים, אפילו כשהאת אינו רוצה לקבל, ולמה שכתבתי הרי נפשט הספק שנסתפקתי, דמשני התלמודין מוכרח דאינה יכולה לתת בשום פנים לאחד מן היורשים האחרים, דאל"ה אין שום הבנה להשינוי שנמצא ביניהם בדברי רשב"ג, שבש"ס דילן לא מסיים והיא פטורה מן החליצה, ובירושלמי מסיים וזה נכון, ועיין בהגהות חשק שלמה שמכח קושיא זאת העלה לדבר פשוט שאם האח אינו רוצה לקבל יכולה לתת לאחד מן הקרובים ולמה שכתבתי זה אינו וזה ברור:

תוכן העניינים

בית אהרן על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה