בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין
דף עג:
בגמרא ראוה שנבעלה חוששין משום קדושין. לשון חוששין משמע לכאורה דאינו קדושי ודאי, רק חששא בעלמא מספיקא דשמא לשם קדושין בעלה, ולפי"ז צ"ע על הרמב"ם. (פ"י מהלכות גירושין) והטור שו"ע אה"ע (סי' קמ"ט) שכתבו במגרש אשתו ונתייחד עמה ובעל הוי ודאי קדושין, ונ"ל מכאן להוכיח כשיטת הפוסקים. שהביא בבה"ט שם, דלא אמרינן חזקה דאין אדם עושה ביאתו זנות כ"א כשבעלה בהיתר אבל אם הביאה היתה באיסורא, כגון שהוא כהן ואסור להחזיר גרושתו, או שהיא נדה, בכה"ג דחזינן דלא איכפת ליה באיסורא, אמרינן נמי דלא איכפת ליה בביאת זנות, ומשו"ה קאמר הכא לשון חוששין, אע"ג דודאי לשם קידושין בעל, מכח חזקה דאין אדם עושה ביאתו זנות, אפ"ה קאמר לשון חוששין, וכגון דלא ידעינן בי' אם כהן הוא, או נדה היא, ולכן חוששין מספיקא, אבל בדידעינן ביה שאינו כהן, והיא אינה נדה, הוי קדושי ודאי וכמ"ש הרמב"ם, ומה שלא זכר נמי הרמב"ם דצריך לברר אם אינו כהן, והיא אינה נדה, היינו משום דסמיך על מ"ש הטעם שם, דהוי קדושי ודאי, דהיינו משום החזקה דאין עושה ביאתו זנות, ומשום דזה פשוט הוא לו, דחזקה זאת אינו שייך כ"א בביאת היתר ולא בביאת איסור, ממילא הוי כמו שמפרש דמיירי באינו כהן והיא אינה נדה, דאל"ה ליכא לגבייהו חזקה דאין אדם עושה ביאתו זנות:
והנה אע"ג שהרמב"ם והשו"ע כתבו בהחלט, דראוה שנבעלה הוי קדושי ודאי, ולא הזכירו חולקים בזה, לא נראה כן מדעת רש"י בשמעתין בד"ה מאי אף, דחששא דזנות לאו חששא היא אלא קולא כו', ובפנ"י הקשה הא גם בחששא דזנות אשכחן חומרא, לאוסרה על היבם, ע"ש שהניח בצ"ע, וצריך לומר בדעת רש"י, דהא דקאמר חוששין לקדושין, אין הקדושין ודאין, אלא ספק, ופשיטא דאסורה להתיבם מספיקא, ומשו"ה אפילו אי לא הוי נקיט כ"א חוששין לקדושין לחוד, הוי ידעינן נמי דאסורה ליבם, וא"כ נשמע שדעת רש"י הוא, דבראוה שנבעלה נמי אין זה קדושי ודאי, ועמ"ש לקמן דפ"א ע"ב: