אור ברסלב

בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין

דף עג.

דף עב:

בגמ' כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, וכפי הנראה מפרש"י בכתובות, דהא דיש כח ביד חכמים לעקור כקדושין הוא מטעם שתלה בדעתם לקדש וקדיש אדעתא דרבנן, והוא מטעם תנאי כמו הריני בועליך ע"מ שירצה אבא דאם רצה האב מקודשת ואם האב מוחה בקידושין אינה מקודשת, וכמו כן ה"נ תלה בדעת חכמים, וכשיבוא גט כזה חכמים מוחין בדבר ועוקרין הקדושין, ומה שהקשה בשמ"ק בכתובות קושיות חזקות על פירוש זה, עיין מה שכתבתי לעיל (דל"ג ליישב זה באריכות ומשם הדרשא ואכ"מ יותר:

במשנה לא תתייחד עמו, עיין בפרש"י ותוס', ובס' גרש ירחים הקשה למ"ש הט"ז. (יו"ד סי' קצ"ב) דאע"ג דקיי"ל דמחזיר גרושתו צריכה לישב שבעה נקייה, מ"מ א"צ שמירה בזה כיון שכבר כפל ולא תקיף יצריה, א"כ לחה ניחוש הכא טפי לגט ישן מלשבעה נקיים, וכיון דלטעמא דככר בעל לא תקיף יצריה גם לגט ישן לא ניחוש פ"ש, ובית אין לדברים הללו שחר, דהתם שעצם היחיד אין כזה סימני פריצות, כיון שאשתי גמורה היא, ודרכן להתיחד, אלא שעלינו לחוש שתמ תתקפנו יצרו לבעול, ובכה"ג אמרינן דהיכי שכבר בעלה לא תקיף יצריה, אבל הכא כיון שגירשה ואינה אשתו שוב. למה יתייחד עמה, אם לא שחפץ לבעול אותה. ולכן בכה"ג שעצם היחוד אסור לו. דלמה לו להתיחד עם אשה זרה, ומסתמא חפץ לבועלה, ומשו"ה חיישינן שבעלה, ודוקא היכי שאין אנו רואים סימנים שחפץ לבועלה, אלא דמעצמו חיישינן שמא אח"כ תתקפנו יצרו, בזה אמרינן דהיכי שכבר בעלה לא תקיף יצרו, אבל בכה"ג שיש סימנים שחפץ לבועלה, כזה לא שייך לומר דלא תקיף יצרו, דהא חזינן דמחזר אחריה לבועלה, דאל"ה למה יתייחד עם אשה זרה, ואיך שייך לזמר דלא תקיף יצרו, כיון דרואין בעינינו ההיפך שתקף יצרו ומחזר אחריה לבועלה וז"ב:

ומה שהקשה עוד, דלפרש"י דחיישינן שמא בעל לשם קדושין, א"כ למה לן טעמא דצריכה גט שני, תיפוק ליה דצריכה שבעה נקיים, וניחוש שמא יבעלנה בלא שבעה נקיים ע"ש, וגם דברים הללו אין להם שום הבנה, דמי סני חשש דצריכה גט, דזהו חשש דאורייתא, ולחפש טעם דשבעה נקיים שאינו אלא מדרבנן וכמ"ש המ"ח (פ"ט מהלכות איסורי ביאה), ועוד דבלא לא שייך החשש דדם חימוד כאן, עפמ"ש הט"ז שם, דמשו"ה גבי תמר ורות לא היה חשש שמא תראה מחמת חימוד, דמיד שנתפייס יהודה ובועז, אז היו עמהם במטה והוה לי' כמי שיש לו פת בסלו, וא"כ ה"נ דהפיוס להנשא היה רק בשעת ביאה, ולא שייך תו דם חימוד וק"ל:

בתוד"ה לא כו' לפי' הקונטרס כו' ולא משום גט ישן שהרי כבר היה. גט משעת נתינה כו', הר"ן והריטב"א ביארו הטעם דגט ישן הוי טעמא שיאמרו גיטה קודם לבנה, והיינו כשהוא לעז בעלמא, אבל הכא באמת גיטה קודם לבנה ואם ילעיזו עליה בדין יעליזו פ"ש, וצריך ביאור, שאם פסלו הגט מוקדם משום גיטה קודם לבנה, וכן אסור לגרש בגט ישן כדלקמן (דע"ט ע"ב) א"כ כ"ש שראוי לחוש לדבר שלא יהיה כן באמת, שיהיה נולד מן הפנויה, וא"כ אכתי למה לן טעם דקדושין, נימא דמשום הא גופא לא תתיחד שתא יבעול ונמצא שנולד הולד מן הפנויה ופגם הוא לולד, וצריך לומר בכוונתם, דלא חששו לפגם בניה ע"י גט ישן, כ"א במקום שהאשה איננה אשימה בהיחוד, והיתוד היה בהיתר, וכגון כשנתיחדה בין כתיבה לנתינה, דאכתי אשתו היא לכל דבר ורשאי להתיחד עמה ולבעול אותה, משו"ה חששו שלא לגרש בגט זה ולפגום בניה בחנם, משא"כ כאן שנתגרשה משעת נתינה והיא גרושה גמורה, וא"כ למה תתיחד עם איש שכבר נתגרשה ממנו, ואם תתיחד עמו הרי היא הגורמת בעצמה לפגום בניה, לכן לא שייך לאסור היחוד גופא משום פגם בניה, דאם היא בעצמה אינה חוששת להתיחד עם איש שכבר נתגרשה ממנו, ואפילו למאן דשרי להתיחד עם הפנויה, מ"מ פריצותא מיהא איכא, ואם היא אינה חוששת, אנן לא חיישינן תו לפגם בניה, בדבר שהיא עצמה אשימה וגורמת לזה, וה"נ לרבנן דסברי דמגורשת משעת נתינה, משא"כ לר' יהודה דאינה מגורשת אכתי עד שעה אחת סמוך למיתה, ואי לאו דאסרו היחוד היתה רשאי להתיחד עמה, משו"ה שייך שפיר לאסור היחוד, בכדי שלא יופנם בניה ע"י היחוד:

אלא שלא הבנתי דברי התוס' מה שהוצרכו לתת טעם למה שפרש"י משום חשש וקדושין ולא משום גיטא קודם לבנה, הא אפילו אי הוי שייך כאן חשש דגט ישן נמי עדיף טעמא דחשש קדושין שהוא חשוד הרבה יותר, דלחשש זה אם ניסת תצא, משא"כ בגט ישן איפסיקא הלכתא לקמן (דע"ט ע"ב) דאם ניסת לא תצא, ואיכא למ"ד דאם נתגרשה תינשא לכתחילה, וצריך לותר בכוונתם, דכיון דטעמא דחשש קדושין בלא"ה אין מספיק לכולם, ולר' יהודה בע"כ לפרש מטעם גם ישן, ולכן אי גם לרבנן הוי שייך טם גט ישן, היה נוח יותר לפרש מטעם גט ישן, שהוא טעם מספיק לכולם, והוכרחו לפרש דלרבנן לא שייך כלל טעם זה:

ומתוך דברינו יש ליישב סתירת דברי רש"י אהדדי דאילו הכא פי' דטעם דלא תתיחד הוא משום חשש קדושין, ואילו בכתובות (דכ"ז ע"ב) פי' רש"י על משנה זאת גופא, דהטעם הוא משום גט ישן, וכבר העיר התוס' שם על סתירה הזאת, ולכאורה יש להשתומם על קושית התוס', למאן דמדייק בדברי רש"י דהכא ודהתם, דהכא דייק לכתוב ולפרש דהך דלא תתיחד מיירי כשאמר לה מהיום אם מתי, דללשון זה הויא מגורשת גמורה משעת נתינה, ושוב לא שייך בה טעם דגט ישן, ובע"כ לפרש מחשש קדושין, ואילו התם בכתובות, לא פי' רש"י דמשנה זאת מיירי כשאומר מהיום אם מתי, דז"ל רש"י התם בד"ה לא תתיחד, שכיב מרע שכתב ומסר גט לאשתו ע"מ שאם מת יהא גט למפרע ולא תיזקק לחליצה לא תתיחד עמו כו' עכ"ל, הרי שלא כתב דמיירי כשאמר מהיום, ומתפרש דמיירי דלאחר מיתה יהא גט למפרע, והיינו מעת שהוא בעולם, דללשון זה אינה מגורשת כ"א סמוך למיתה, ומשו"ה שייך נמי טעם דגט ישן, ונמצא שאין בזה שום סתירה, ומה הקשו התוס', ובע"כ דהא גופא קשיא לתוס', למה שינה רש"י פירושו, לפרש התם דלא מיירי מהיום ומטעם גט ישן. והכא דמיירי בשאומר מהיום, והטעם משום חשש קידושין, ולמה שכתבתי יבואר, דהתם בכתובות דפריך ממשנה זאת על מה דתנן התם בשבויה, דאפילו עבד ושפחה ואפילו שפחתה דידה נאמנין, והא הכא אמרינן דלא תתיחד בפני שפחתה מפני שלבה גס בה, ואי נימא דהסוגיא דהתם סוברת נמי דמשנתינו מיירי במהיום. ומטעם חשש קדושין, א"כ מה מדמי זה כלל לשבויה, ורב פפא הוצרך לדחוקי משום הך קושיא, למימר דשפחתה כגופא דמיא. ואמאי לא משני בפשיטות, דהכא דאיכא חשש קדושין, דנתבטל הגט לגמרי, ואם תנשא לשוק ע"י גט זה איכא חשש איסור חמור, משו"ה לא תתיחד בפני שפחתה, משא"כ בשבויה דאינה אלא חששא בעלמא מדרבנן, וכמ"ש רש"י בכתובות (דכ"ג ע"ב) דחששא בעלמא הוא דאיכא שמא נבעלה, וגם התוס' לקדושין די"ב) כתבו דמה"ת שריא ואינה אלא חששא דרבנן, וכמה קולות שהקילו בשבויה משום זה, ולכן הקילו נמי קולא הזאת להתיחד בפני שפחתה, ומדמדמי לה לשבויה ודחיק הרבה לפרוקי, מכלל דקס"ד התם בכתובות דהטעם דלא תתיחד הוי רק מטעם גט ישן לחוד, ואינו נמי אלא חששא בעלמא, דמדינא אפילו בודאי גט ישן נמי אם ניסת לא תצא, ואפ"ה החמירו בה כל כך להתיחד בפני שפחתה, ושפיר מקשה מינה לשבויה, דגם בשבויה הוי לן ליאסר בשפחתה, ובדיוק גדול כתב רש"י לפרש התם משום גט ישן, דבע"כ הסוגיא דהתם בהכי אזלא, וממילא לא זכר רש"י התם דמיירי במהיום, כיון דבמהיום לא שייך גט ישן, משא"כ הכא נוח לו יותר לפרש כפשוטו, דש"ס כסמוך דמזכיר טעם דקדושין, הרי דהש"ס דהכא תלי טעם משום חשש קדושין, ובלא"ה טעם זה עדיף, דטעם זה חמיר ביותר, דאפילו אם ניסת תצא וכמה שכתבתי, וממילא הוכרח רש"י לפרש דמיירי במהיום. דאילו לא הזכיר מהיום, לא שייך טעם דקדושין וזה ברור, ובעיקר הדבר מה שהקילו כל כך בשבויה, אע"ג דרוב עכו"ם פריצי בעריות, ורוב זה לא הוי כודאי. וכמ"ש רש"י בכתובות (די"ג ע"ב) גבי לזו יש עדים. כולנו עדים שנבעלה, עמ"ש מזה באריכות בחבורינו לכתובות שם ודו"ק:

תוכן העניינים

בית אהרן על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה