אור ברסלב

בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין

דף עב.

דף עא:

במשנה מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט ויש לדקדק דהו"ל למיתני הכא נמי, מהיום ולאחר מיתה, מעכשיו ולאחר מיתה, כדקתני ברישא להנך תרווייהו מהיום ומעכשיו. ומצאתי בטור (אה"ע סי' קמ"ה) שהרמ"ה סובר באמת לחלק בזה, דדוקא מהיום ולאחר מיתה הוי ספק, אבל מעכשיו ולאחר מיתה הוי גט ודאי, והיינו דדייק משום דלא תנא כאן נמי מעכשיו ולאחר מיתה גט ואינו גט, אלמא דלא מספקא אלא במהיום ולא במעכשיו ובסברת החולקים על הרמ"ה נראה דסוברים, דמהא דלא תני בה מעכשיו לאו דיוקא הוא, דמעכשיו ומהיום חדא היא בכ"מ, וכדמוכח במס' קדושין (דף נ"ט) דשם איפלגי רב ושמואל במקדש מעכשיו ולאחר שלשים יום, דלשמואל תנאה הוי, ולרב מספקא ליה, וקאמר שם הגמרא עלה, ופלוגתא דהני תנאי דתניא מהיום ולאחר מיתה וכו', אלמא בהדיא דמהיום דמי למעכשיו, דהא קאמר דרב ושמואל דפליגי במעכשיו, הוי כפלוגתא דמהיום, וכיון דמשוי מהיום למעכשיו, משו"ה לאחר דתני כאן מהיום, לא איצטריך תו למיתני מעכשיו, כיון דדמו להדדי, והא דתני לה הכא ברישא לתרווייהו, מהיום ומעכשיו, היינו לאשמועינן דלא נימא מהיום, הוא לבסוף היום, ואם מת באותו יום הוי גט לאחר מיתה, קמ"ל דמהיום כמעכשיו דמי, כפי' רבינו אלחנן שבתוס', ולאפוקי דלא נימא מסוף היום כפיר"ת ודו"ק:

ברש"י ד"ה ורב הונא כר' יוסי בסוה"ד, דאם לא נתן לו הגוף מעכשיו למה נכתב זמן בשטר המתנה עכ"ל. ומשמע דדוקא במתנה, כיון דלא נצרך כלל לזמן בשטר מתנה, דכשר בלא זמן, ומשו"ה אמרינן דזמנו מוכיח דמהיום קאמר, משא"כ בגט דצריך לזמן בכדי להכשיר הגט, דגט שאין בו זמן פסול, כדאיתא לקמן (דף פ"ו), ולכן לא אמרינן בו זמנו מוכיח, אבל לפי"ז קשה טובא מאי מדמה רב הונא גט למתנה, הא בגט לא אמרינן זמנו מוכיח, וצריך לומר בכוונת רש"י, דבמתנה הוי ההוכחה ממה שכתב זמן כלל, ובגט יהיה ההוכחה ממה שכתב זמנו של היום, דאי בכדי להכשיר הגט הו"ל למיכתב זמן שנה או חדש דכשר נמי, ואמרינן דמשו"ה כתב מהיום לומר דחל הגט מהיום, וכ"כ מהרש"א בריש כתובות ועמ"ש עוד בדבור הסמוך:

שם בגמרא והתנן ה"ז גיטך אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש כו', ותני עלה רבותינו התירוה להנשא. והנה כפי האמור כאן נאמרו הך דרבותינו על הך בבא דאם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש, ואילו בירושלמי בסוגיין נאמרו הך דרבותינו על הרישא דמתניתין דידן, דאם מתי ולאחר מיתה, ובכדי לבאר טעמי ויסוד פלוגתת הבבלי עם הירושלמי, אקדים מ"ש רש"י בריש כתובות בטעם דרבותינו דסברי זמנו של שטר מוכיח, ובד"ה דילמא כתב שם וז"ל דאי לא משוה גיטא עד י"ב חדש למה כתב יום כתיבת הגט בתוכו, לכתוב אם לא באתי לר"ח פלוני יהא גט עכ"ל, ומה שמסיים לכתוב אם לא באתי לר"ח פלוני, אין בו צורך לכאורה, אבל כוונתו מבואר, דמיישב בזה הקושיא שהבאתי בדבור דלעיל, בעיקר הטעם דר' יוסי דסובר זמנו של שטר מוכיח, משום דלא לחנם נכתב זמן דהאידנא, וכמ"ש רש"י לעיל, והא כיון דגט בלא זמן פסול לכתחלה לגרש בו, וא"כ איכא למימר דנכתב זמנו כדי שיהא כשר לכתחלה, ולזה כתב רש"י דאכתי לא היה צורך לכתוב זמן דהאידנא, של יום כתיבת השטר, דאם לא היה כותב אלא זמן דחלות הגט, דהיינו לאחר כלות הי"ב חדש, נמי הוי זמנו בתוכו, ומדכתב נמי ליום כתיבת השטר, בע"כ שכוונתו שתתגרש מהיום, ועיין במהר"ם שי"ף בכתובות שם שמיישב בזה נמי לקושית התוס' שם בד"ה דילמא, דקאמר התם בגמ' דהך דאם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש, לאפוקי מרבותינו קאתי. והקשו ותוס' אמאי לא שמעינן מרישא דמשנתינו מהך דאם מתי לאתר מיתה לאפוקי מדרבותינו, ותי' המהר"ש דמרישא אין ראיה, דאף דכתוב בו זמנו אין מוכיח שכוונתו לגרשה מהיום, דהא איצטריך למיכתב זמן בכדי שיהא כשר לכתחלה, ולא היה אפשר לכתוב זמן כשימות, דמנא ידע מתי ימות, ובכה"ג גם רבותינו מודים דאין אומרים זמנו מוכיח ע"ש:

ונתבאר אפוא שיטת רש"י, דבהך דאם לא באתי מכאן עד י"ב חדש, שקוצב זמן לחלות הגט מסתבר יותר לומר זמנו מוכיח, מהך דמהיום ולאחר מיתה, שלא קצב לו זמן ידוע, כ"א לאחר מיתה סתם, ואמנם בשיטת התוס' מדהקשו בכתובות שם, דגם הרישא דמהיום ולאחר מיתה נמי לאפוקי מדרבותינו, אפשר לומר דסברי כשיטת הרמ"ה (בב"ב דקל"ו) דהסברא הוא להיפך, דבאינו קוצב זמן ידוע, כ"א כותב לאחר מיתה, מסתבר יותר לומר זמנו מוכיח, דכיון שהמיתה מבררת את הזמן מה צריך לכתוב שוב זמן בשטר, ועל כרחך להקנות לו מאותו זמן קא מכוון, משא"כ בקוצב ומברר זמן דחלות הגט. דהיינו לאחר כלות הי"ב חדש, הלא צריך לכתוב גם זמן דהאידנא, בכדי לברר מאימתי יתחילו הי"ב חדש, לכך אין לומר בזה זמנו של שטר מוכיח, וכן הופסק להלכה בשו"ע (חו"מ סי' רנ"ח ואה"ע סי' קמ"ד), ואנכי הבאתי עוד סמוכין לזה מהא דאמרו בכתובות, דילמא לאפוקי מדרבותינו דסברי כר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח. ויש להבין למה לא קאמר לאפוקי מדר' יוסי עצמו, ומכאן ראיה דהעיקר כשיטת הרמ"ה דר' יוסי עצמו דוקא במהיום ולאחר מיתה סובר דזמנו מוכיח, אבל בקוצב זמנו לא אמרינן הזמן מוכיח. משום דיש לומר דהוצרך לכתוב זמן דהאידנא בכדי שנדע מתי יכלו הי"ב חדש, ורבותינו סברי להתיר אפילו בקוצב זמן, וכמ"ש הב"ש (אה"ע סי' קמ"ד סק"ד) ולפי"ז מתני' דאם לא באתי עד י"ב חדש, דקצב זמן, לא מצי אמר דלאפוקי מדר' יוסי קאתי, דבכה"ג גם ר' יוסי מודה דלא אמרינן זמנו מוכיח, והוכרח לומר לאפוקי מדרבותינו, ולזה שפיר הקשו התוס', דאם רבותינו סברי בהך דאם לא באתי עד י"ב חדש דקצב לו זמן דאמרינן זמנו מוכיח, ב"ש דסברי הכי ברישא דמיירי בלאחר מיתה, וא"כ למה לא שמעינן מרישא לאפוקי מדרבותינו, אכן באמת גם לסברת הרמ"ה אין מקום לקושית התוס', דנהי שזה ודאי דלסברא זאת גם הרישא מפיק מרבותינו, בכ"ז בחר הש"ס לומר הכי בסיפא, להורות שרבותינו גם בכה"ג דמיירי בסיפא, דהיינו בקוצב זמן נמי סברי דזמנו מוכיח, ואי הוה שמעינן מרישא, הוה אמינא דרבותינו לא פליגי כ"א בלאחר מיתה, אבל בלאחר י"ב חדש, כיון דקצב זמן. גם רבותינו מודים דלא אמרינן זמנו מוכיח, ועכ"פ ממה שנתבאר, נתברר לנו מחלוקת רש"י עם הרמ"ה, דלרש"י בקוצב זמן, מסתבר יותר לומר זמנו מוכיח. מבלא קצב, ולרמ"ה הוי להיפך וכמ"ש:

ומעתה יש לומר דיסוד פלוגתתם של רש"י ורמ"ה בהררי קדש, ושני התלמודים פליגי בסברא הזאת, דש"ס דילן סובר כסברת רש"י, שדוקא בקוצר ומן אמרינן זמנו מוכיח, ולא בלאחר מיתה, ולכן סמכו להך דרבותינו דוקא על רבא, דאם לא באתי מכאן עד י"ב חדש, להורות שדוקא בכה"ג דמיירי בבבח זאת, בקוצב זמן ידוע, סמכו רבותינו להתיר, משום דבזה אמרינן זמנו מוכיח, דאם לא היה כוונתו לגרש מעכשיו לכתוב אם לא באתי לר"ח פלוני, אבל בהך דמשנתינו מהיום ולאחר מיתה, כיון דאינו קוצב זמן ידוע, גם רבותינו מודים דלא אמרינן זמנו מוכיח, וגם לדידהו אינו גט. ואמנם הש"ס ירושלמי סובר כסברת הרמ"ה, משו"ה סמכו להך דרבותינו על משנה דידן דמהיום ולאחר מיתה, להורות שדוקא בכה"ג דאינו קוצב זמן סברי רבותינו דזמנו מוכיח. אבל בהך דאם לא באתי עד י"ב חדש דקוצב זמן, גם רבותינו לא ס"ל להתיר, דבכה"ג גם הם מודים דלא אמרינן זמנו מוכיח. ולא כמ"ש בשם הב"ש, דרבותינו אפילו בכה"ג סברי זמנו מוכיח. או שיש לומר להיפך. דש"ס דילן סובר כהרמ"ה, דלאחר מיתה מסתבר יותר לומר זמנו מוכיח, ולכן אי הזכירו להך דרבותינו על משנתינו דמהיום ולאחר מיתה, הוה אמינא דדוקא בכה"ג ס"ל דזמנו מוכיח, אבל בהך דאם לא באתי עד י"ב חדש, דקוצב זמן, גם רבותינו סברי דאין אומרים זמנו מוכיח, משו"ה הזכירו זה על בבא דאם לא באתי עד י"ב חדש, להורות שאפילו בכה"ג דקוצב לו זמן, נמי סברי רבותינו להתיר, וש"ס ירושלמי סובר כרש"י, דבקוצב זמן מסתבר יותר לומר דזמנו מוכיח. ואי הוי תני להך דרבותינו על בבא דאם לא באתי עד י"ב חדש, הוה אמינא דבכה"ג דמיירי במשנתינו מהיום ולאחר מיתה, לא ס"ל לרבותינו להתיר, משו"ה הזכירו להך דרבותינו על משנתינו לרבותא שאפילו בכה"ג נמי סברי דזמנו מוכיח, ולעולם רבותינו סבירא להו להתיר בכל אופן, בין בקוצב זמן, בין בלאחר מיתה, ורק כל אחד מהתלמדין רבותא קמ"ל, לבבלי הוי רבותא יותר בקוצב זמן, ולירושלמי רבותא יותר בלאחר מיתה, עכ"פ זה יש להוכיח דהתלמודין פליגי בסברת רש"י והרמ"ה, אלא דאי דוקא נקטו, אז הבבלי סובר כרש"י והירושלמי כרמ"ה, ואי רבותא נקטו, אז הוי להיפך, הבבלי כהרמ"ה, והירושלמי ושלמי כרש"י, דאל"ה אין שום טעם לפלוגתת התלמודין בשינוי המקום להך דרבותינו:

ושוב התבוננתי דיש לומר דבעיקר הסברות לא פליגי התלמודין, ושני התלמודין יסברו כסברת רש"י, דבקוצב מסתבר יותר להתיר מבלאחר חיתה, וטעם שינוי המקום שבין התלמודין יתבאר לנו, בשנדקדק עוד שינוי גדול בעצם הלשון בהך דרבותינו בין שני התלמודין, דאילו כאן בבבלי נאמר, דרבותינו התירוה להנשא, ובירושלמי הוזכר דרבותינו אמרו ה"ז גט, והנה שינוי לשון כעין זה נרגיש בין הרישא לסיפא בש"ם דילן גופא, דבמשנתינו לגבי אם מתי, זה גיטך לאחר מיתה, נקיט לא אמר כלום, דמשמע שאין בזה אפילו ריח הגט, ואפילו חליצה לא בעי, ואילו בסיפא לקמן גבי אם לא באתי מכאן עד י"ב חדש, נקיט אינו גט, דמשמע שרק לחומרא אינו גט, וחולצת ולא מתייבמת. וראיתי בחדושי הרשב"ץ שמחמת דיוק הזה כתב באמת, דהכוונה הוא כן, דבסיפא דנקיט אינו גט, היינו רק לחומרא, דחולצת ולא מתייבמת, ולאפוקי מדרבותינו דקאמר ע"ז בכתובות, היינו משום דהם התירוה להנשא אפי' לכתחלה, ע"ש שמיישב בזה לקושית התוס' שם, והכי מדויק מאוד נמי לשון רש"י בכתובות, דבד"ה אינו גט כתב, ואם אין לו בנים זקוקה ליבם, ובהך דרבותינו פי' התם, דהתירוה להנשא בלא חליצה, ודקדוק הלשון מורה להדיא על דברינו הנ"ל, וכזה יש לומר נמי הנ"מ שבין לשון הש"ס דילן בהך דרבותינו התירוה להנשא, משמע דהוי גט גמור, שאפילו חליצה לא בעי, לבין לשון הירושלמי, דקאמרי רבותינו ה"ז גט. דמשמע שרק לחומרא הוי גט, לענין שאסורה להתייבם, אבל חליצה מיהא בעי, ולפי"ז יש לומר דבעיקר הסברא סבירא להו לשני התלמודין כרש"י, דבלאחר מיתה לא אמרינן כלל זמנו מוכיח, וכדמוכח לשון משנתינו, דקאמר בזה לא אמר כלום ובקוצב זמן מסתבר יותר לומר זמנו מוכיח, וכדמשמע מלשון המשנה, שגם תנא דמתניתין חשש בזה לומר דהוי גט כנ"ל, וממילא אתי שפיר שינוי המקום בהך דרבותינו שבין שני התלמודין, דאילו ללשון ש"ס דילן, דרבותינו התירוה להנשא, ואפילו לכתחלה, לא קבעוה על רישא דמשנתינו דאם מתי, דמנ"ל לעשות מחלוקת רחוקה כ"כ בין תנא דמתניתין לדרבותינו, דתנא דמתני' יסבור דלא אמר כלום, ואפילו ריח הגט אין כאן לחוש לחומרא, ורבותינו יתירוה להנשא לכתחלה אפילו בלא חליצה, אע"כ דרבותינו פליגי רק טל סיפא דאם לא באתי עד י"ב חדש, שבזה גם לתנא דידן הוי גט לחומרא, דאסורה מיהא להתייבם, ורבותינו סברי דגם ככה"ג הוי גט גמור, משא"כ ללשון הירושלמי בהך דרבותינו דאומרים ה"ז גט, דמשמע דרק לחומרא הוי גט, אבל חליצה מיהא בעי, לא מצי קבע להך דרבותינו על הסיפא דאם לא באתי עד י"ב חדש, דהא בסיפא גם תנא דמתניתין שאומר אינו גט, היינו נמי רק לחומרא, אבל חליצה מיהא בעי, וא"כ במאי פליגי רבותינו, משו"ה הוכרח לקבוע מקומו על הרישא, דתנא דידן סובר בזה דלא אמר כלום, ואפילו לחומרא לא הוי גט כלל, ע"ז פליגי רבותינו וסברי דלחומרא מיהא הוי גט אפי' בכה"ג:

ואפשר לי עוד להסביר הדבר ולתת טעם למה שהעליתי בכוונת תנא דמשנתינו, דבלאחר מיתה לא הוי גט כלל ואפילו לחומרא נמי, ובאם לא באתי הוי גט לחומרא וחולצת ולא מתייבמת, דהנה לכאורה תמוה מאוד שיטת רש"י, דבלאחר מיתה לא אמרינן זמנו מוכיח, והא עיקר פלוגתא דר' יוסי דסובר זמנו של שטר מוכיח גבי מהיום ולאחר מיתה הוא כמ"ש בב"ב. ועוד שגם טעמו שכתב, דבלאחר מיתה צריך לזמן לברר מתי יחול הגט. הא המיתה עצמה מבררת הזמן, דהיינו שחלות הגט יהיה לאחר מיתה, ולמה צריך לברורי מזמני' דשטרא, וצריך לומר דסברת רש"י הוא שדוקא בגיטין, דכיון דתקון רבנן לכתוב זמן קבוע, והמיתה נהי דמבררת הזמן, מ"מ כיון דאין הזמן קבוע ומסוים, לא הוי כתיקון חכמים, דתקון חכמים הוא משום בת אחותו או פירי, ולזה בעינן זמן קבוע ומסוים, ועוד דאפילו כשאין בו טעם אחור לשנות בגט ממטבע שטבעו חכמים, ולהכי אמדינן כוונת הבעל, דהזמן שנכתב, לאו לשוויה גיטא מההוא יומא קא מכוון, אלא לאכשורי לגט שיהיה נכתב כתקון חכמים, אבל כוונתו שיחול רק לאחר מיתתו ומהזמן אין ראיה, דלאכשורי לגט קא בעי וכסברת מהרש"א שהבאתי לעיל, אבל במחנה דלא שייך האי טעמא, ורק לבירור הזמן אנו צריכין לידע מאימת חל המתנה, ושפיר אמרינן דהמיתה מבררת, והזמן דנכתב בע"כ לאקנויי מהיום, והיינו סברת ר' יוסי דסובר זמן מוכיח, והנה כל זה הוא בלאחר מיתה, דהמיתה עצמה מבררת הזמן, אלא שאין זמנה קבוע ומסוים, ולכן בממון הוי ודאי זמנו מוכיח, ובגיטין הוי ודאי שאין זמנו מוכיח, דאמדינן דעת הבעל, שבודאי רוצה לעשות כתקון חכמים, וכיון שזמן שאין מבורר לא הוי כתקון חכמים, בודאי שכוונת הזמן שכתב, לא לגרש מעתה אלא להכשיר הגט שיהיה כתקון חכמים, אבל בקוצב זמן, בזה יפול לנו ספק באומדן דעת של הכותב, כיון שהיה יכול לכתוב זמן לר"ח פלוני, דהוי נמי זמן קבוע ומסוים, ומדכתב זמן דהאידנא הוי דעתו לגרש מהיום, או שמא כתב הזמן בכדי לסמן מתי יחול הזמן די"ב חדש, וכסברת הרמ"ה, וכיון שמסופקים אנו בכוונת הבעל, להכי דיינינן ביה כספק גט דחולצת ולא מתייבמת, קצרו של דבר, בתנאי דלאחר מיתה ליכא גבן שום ספק, בכוונת הכותב או המגרש ולכן בממון ודאי דהזמן דהאידנא לא יועיל מאומה, דלסמן ולברר מתי יחול לא שייך הכא, ובע"כ שהזמן נכתב בכדי להקנותו מהיום, ובגיטין הוי ודאי כוונת המגרש לכתוב הזמן בכדי להכשיר הגט וכנ"ל. אבל בתנאי דאם לא באתי, מסופקים אנו בכוונתו, ולכן דיינינן ביה כספק, דחולצת ולא מתייבמת, ואיה"נ דבממון הוי נמי דיינינן בתנאי כזה דהוי ספק, לדון בו ככל הספיקות בדיני ממון, ואע"ג דבחו"מ (סי' קנ"א) מבואר לענין ממון בתנאי דאם לא באתי, דודאי אין זמנו מוכיח, היינו לשיטת הרמ"ה, דס"ל שזה אין סברא לומר שיכתוב הזמן דר"ת פלוני, ובע"כ צריך לכתוב זמן דהאידנא בכרי לברר זמן די"ב חדש, ורק בגיטין, משום חומרא דגיטין חששו לומר חולצת ולא מתיבמת, ועיין בב"ש (אה"ע סי' קמ"ד סק"ד) מ"ש בזה. וכן נמי שארי הראשונים הסכימו, דמה דאמרינן בגיטין דחולצת ולא מתייבמת, היינו רק משום חומרא דגיטין, וכמ"ש הר"ן לקמן בסוף פירקין, והמ"מ (בפ"ח מהלכות גירושין), ע"ש. ואכן לפי מה שכתבתי לענין תנאי ואם לא באתי, אפשר שאין חילוק בין ממון לגירושין, והא דאמרינן חולצת, היינו משום דמסופקים בכוונת הבעל, וגם בממון יש לומר כן, ועמ"ש בדבור דלעיל בטעם דרבנן דפליגי אל ר' יוסי עיי"ש היטב ודו"ק:

וארווחנא ליישב בזה מה שהרעישו התוס' וכל הראשונים הנ"ל להקשות מדרב אדרב דבסמוך, דבמס' ב"ב פוסק רב כר' יוסי דזמנו מוכיח לגבי מהיום ולאחר מיתה, ואילו גבי גיטין תיקון רב לכתוב מיומא דנן לאפוקי מדר' יוסי, כדאיתא לקמן דפ"ה, ולמה שכתבתי ניחא, דבתנאי דלאחר מיתה קיימינן, ולכן בממון הוי ודאי דזמנו מוכיח כר' יוסי, ובגיטין הוי ודאי דלא הוי גט וכנ"ל ודו"ק:

בתוד"ה מהיום אם מתי כו' כתב ר"ת מהיום אם מתי, אם מת בו ביום לא ידענא מה אידון בה כו' עכ"ל, טעם הספק, דאולי כיון שאמר מהיום, דעתו היה שזה היום לא יהיה בכלל, ורק ככלות היום תהא מגורשת, ואפשר היה להביא ראיה ולפשוט ספיקו של ר"ת ולהכריע, דבכה"ג ודאי דעתו היה שיתחיל רק בכלות היום, ואם מת בו ביום אינה מגורשת, דהנה בחדושי הרשב"א הקשה על הר"ת, דא"כ רב דעביד תקנתא, לכתוב בגט מיומא דנן ולעלם, אמאי לא אתקין לכתוב מעכשיו ולעלם משום שכיב מרע שמת בו ביום, דהא רובא כי תקיף להו עלמא טובא יהבי גט, וא"כ ניחוש שמא ימות בו ביום, אע"כ שאותו יום עצמו בכלל מהיום הוא דלא כר"ת ע"ש, ונ"ל ליישב עפמ"ש בגמרא (לעיל די"ז) כתוב בו שנה או חדש מאי א"ל כשר ומה הועילו חכמים בתקנתם אהנו לשנה דקמיה ולשנה דבתריה דאלת"ה יומא גופא מי ידעינן אי מצפרא או מפניא אלא ליומא דקמיה וליומא דבתריה ה"נ אהני לשבוע דקמיה ושבוע דבתריה ע"ש, הרי דעיקר ההכשר בכתיבת הזמן דשנה או דחדש הוא, משום דזמן מכוון ומדוקדק בצמצום אי אפשר, דאפילו ביומא גופי' לא ידעינן אי מצפרא אי מפניא, ואפילו כשיכתוב מהיום, נמי לא הוי זה זמן מדויק, דהא סתם מגרש, דעתו לגרש מיד, וזה אין יודעים מהזמן, דאכתי לא ידעינן אי מצפרא או מפניא, וכיון דבלא"ה הזמן אין מכוון בצמצום שעה של חלות הגט, משו"ה הכשירו נמי זמן דחדש או שנה, דמאי נ"מ אם אינו מכוון ומצומצם בשעות, או בימים וחדשים, אבל אם היה באפשר לפרט בזמן שכותב דיוק וצמצום השעה של חלות הגט, לא היינו מתירים לכתוב זמן דחרש ושנה, והנה בעיקר סברא דר' יוסי דסובר זמנו של שטר מוכיח בגיטין, הקשו המפרשים, דהא תינח במתנה, כיון דשטר מתנה כשר בלא זמן, וא"כ למה כתב בו זמן כלל, בע"כ דזמנו מוכיח דמהיום קאמר, אבל בגיטין הא צריך לזמן כדי להכשיר הגט. דגט שאין בו זמן פסול הוא, ועיין מה שכתבתי בדבור דלעיל בשם המהרש"א בכתובות, דאי משום הכשר הגט הוי מצי למיכתב זמן דחדש או שנה דכשר נמי, ומדכתב זמנו של יום. מכלל דמהיום קאמר ע"ש, ולפי"ז יש למצוא הפתרון הנכון בטעמא דרבנן דפליגי אדר' יוסי וסברי דאין זמנו מוכיח, הא לכאורה ר' יוסי שפיר כאמר, ולפי מה שכתבתי יש לומר דרבנן סברי דבשלמא אי הוי ידעינן שדעתו של המגרש הוא, שתהא מגורשת בקבלתו מיד, וכיון שעל שעה הזאת אינו מבורר גם כשכותב היום, דהא אכתי מחוסר שעה. ולא ידעינן אי מצפרא או מפניא, וא"כ שפיר הוי מצי למיכתב שנה או חדש כיון דגם כשכותב היום, נמי אין זה זמן מדויק בצמצום, ובאופן זה שפיר קא דייקת, דא"כ למה כתב זמן של היום, בע"כ להוכיח דמהיום הוא מגרשה, אכן אנן חיישינן מדלא כתב שעות, שמא היה דעתו של המגרש באמת, שאותו היום לא יהיה בכלל, והגט יחול מיום המחרת, ומיום המחרת הוי הזמן מצומצם בדיוק, ובכה"ג שהזמן שכותב הוא בדיוק, אי אפשר לסמוך על זמן דשנה או חדש, ולכן איך אפשר להוכיח מזה שכתוב זמנו של היום, דזמנו מוכיח דמהיום קאמר, דאל"ה הוי מצי למיכתב השנה או החדש, דאולי כתב זמן של היום, משום דמוכרח היה לכתוב זמן מדוייק, ואע"ג דהיכי דכתוב בגט זמן של שנה או חדש כשר, ולא חיישינן שמא דעתו שתהא מגורשת מסוף היום, דבכה"ג הוי זמן של היום מבורר, ואין כשר לכתוב בו זמן של שנה, היינו משום דסתם בני אדם לגרש מיד בנתינת הגט הוא דעתם, ולכן אנו מחזיקין להמגרש, דמסתמא הוא כרוב בני האדם ודעתו היה לגרש מיד, ואחרי שבכה"ג בלא"ה אינו מבורר השעה, ובע"כ לא אהני כ"א לקמיה או לבתריה, וא"כ זמן של שנה נמי אהני לקמי' ובתריה, וכל זה הוא רק אם באמת נכתב בו זמן של שנה או חדש, אבל היכי שנכתב בו זמנו של מהיום, ולהוכיח מזה שהיה יכול לכתוב זמן של חדש, מזה אי אפשר להוכיח, דאמרינן דידע המגרש בנפשיה דדעתו היה שתהא מגורשת מסוף היום, ולכן לא היה אפשר לכתוב זמן של חדש, כי מוכרח היה לכתוב זמן של היום המדוייק לפי דעתו, ואמנם כל זה הוא רק במגרש סתם, שפיר קאמרי רבנן, דאין להוכיח מדלא כתב שנה או חדש, דמהיום קאמר, דשמא היה דעתו שתהא מגורשת מסוף היום, ובכה"ג בהכרח לכתוב זמן של יום, אכן אי ידעינן בודאי שדעת המגרש היה שתהא מגורשת מיד בקבלת הגט, בכה"ג גם רבנן היו מודים, דזמנו מוכיח דמהיום קאמר, דאי להכשיר הגט, הוה מצי למיכתב זמן של שנה או חדש, כיון שגם כשכותב מהיום, אין מדוקדק הזמן, ולפי"ז מתורץ קושית הרמב"ן, דהו"ל לרב לתקן מעכשיו אם מתי, דהא עיקר התקנה הוא לאפוקי מדר' יוסי דאמר זמנו מוכיח וכדאמרינן לקמן, ובכה"ג היכי דאמר מעכשיו וידעינן בודאי שדעתו לגרש מיד, גם לרבנן זמנו מוכיח, דהוה מצי למיכתב זמן או חדש או שנה וכנ"ל, ולכן תיקן מהיום, דבזה אמרינן שדעתו מסוף היום, וכשכותב זמן של היום הוי הזמן מצומצם ומכוון, ולכן שפיר אמרינן דאין זמנו מוכיח, דאין ראיה מדלא כתב שנה או חדש, דזה לא היה אפשר, כיון דזמן של היום הוא מכוון ומצומצם, אין רשאי לכתוב זמן כזה, דלא אהני כ"א לקמיה ובתריה, אבל לפי"ז יהיה ראיה, דבמהיום אין אותו היום בכלל, אלא מסוף היום הוא חל, או מיום המחרת, דאי גם במהיום הוי כמעכשיו וכסברת רבינו אלחנן, א"כ גם במהיום הו"ל לומר זמנו מוכיח אפילו לרבנן, אלא דאפשר לומר דספוקי מספקא לן במהיום וכספיקו של ר"ת, ומספיקא נמי אמרינן דאין זמנו מוכיח. דלא מצי היה לכתוב זמן דשנה או חדש, דשמא מהיום הוא מסוף היום, וא"כ צריך לכתוב זמן מדויק, ועכ"פ יהיה מזה ראיה לספיקו של ר"ת, ולא כרבינו אלחנן דודאי מהיום כמעכשיו, ודו"ק היטב כי מחוק הוא מאוד ועמ"ש בסמוך:

בתוד"ה הכי אמר רב הלכה כר' יוסי, והא דאמרינן התקין רב כו'. עיין מה שכתבתי לקמן בדיבור הסמוך ליישב את קושית התוס':

באו"ד דלרבא פשיטא ליה דהלכה כר' יוסי אפילו בעל פה. ועיין במהרש"א שהקשה, דא"כ נימא דלרבא נמי מספקא ליה אי הלכה כר' יוסי בעל פה, ומשו"ה הוצרך רב לתקן מיומא דנן, שמא יאמר בעל פה אם מתי ע"ש, והפנ"י דחה לקושיתו, דאי אפשר לומר דרב מספקא ליה בע"פ, דא"כ מה הועיל נמי במאי דתקון בנוסח הגט מיומא דנן ולעלם, והא לפי מה שפרש"י ז"ל דחסרון דתנאי בעל פה הוא, משום דאיכא למימר מיהדר הדר ביה מזמן השטר, ולפי"ז כי נמי כתוב בגט מהיום, וכי קאמר אח"כ בעל פה אם מתי, נימא נמי דמיהדר הדר, והא התם הוי החשש שמא יאמר השכ"מ בעל פה אם מתי, ולפי"ז אין מועיל גם התיקון שכותב בגט מיומא דנן, דכי הדר תו ואומר בע"כ אם מתי מיהדר הדר ע"ש, ובמחכ"ת אין בדברים הללו כדי לדחות קושית מהרש"א, דאף כי זה ודאי דלרש"י דפי' דמשו"ה מספקא לי' בעל פה, משום דכיון דאין התנאי כתוב בשטר מיהדר הדר, לטעם זה בעינן דוקא, שצריך לומר בעל פה דוקא מהיום אם מתי, ואם כתוב בגט מהיום, והדר קאמר בעל פה תנאי דאם מתי לא מהני, והכי דייק באמת לשון רש"י לקמן בע"ב ד"ה בעל פה בסוה"ד וז"ל אבל על פה דילמא כי מסריה ניהליה הדר בו מזמן דשטרא ומסריה ניהלה ע"מ לאחר מיתה הואיל ולא אמר מהיום עכ"ל, הרי שדייק להדיא דכל זמן שלא אמר מהיום בעל פה לא מהני, ואפילו אם נכתב בשטר מהיום לא מהני, אכן התוס' לא פרשו כן, דמשום חזרה הוא, אלא הספק דבעל סה הוא, אם מבטל בדבורו הוכחת זמן השטר, כיון שאין כתוב בו מהיום, ולפירושם אם כתב מהיום בפירוש בגט, פשיטא דאפילו אם אמר תו בע"פ אם מתי, לא מבטל בדבורו מה שכתוב מפורש בגט מהיום, ורק הספק הוא, אם מפורש לא כתוב בגט מהיום ורק הוכחת זמן השטר. בזה אפשר דכי קאמר תו אם מתי דמבטל הוכחת השטר מה שאין כתוב בו מפורש, כ"א מכח הוכחה גרידא, והנה קושית מהרש"א הוא על התוס' במ"ש כאן. דרב לשופרא דשטרא תקנו, ולשיטת התוס' גופא דאם אך כתוב מהיום בפירוש, לא מהני תו אמירתו אם מתי בעל פה לבטל המפורש בשטר, וא"כ לשיטתם שפיר הקשה דהוי מצי למימר דרב נמי מספקא ליה אם הלכה כר' יוסי בעל פה, ואי לא הוי כתוב מפורש מהיום, אי אמר תו אם מתי הוי ספיקא אם מבטל הוכחת הזמן או לא, ובכדי לאפוקי מספיקא תקון שיכתוב מפורש מיומא דנן, שבזה ודאי דלא מהני אם יאמר תו אם מתי, ולשיטת התוס' גופא שפיר הקשה וז"ב:

ומה שנ"ל ביישוב קושית המהרש"א, דהנה בלא"ה הקשו המפרשים על הרמב"ם, שבנוסח הגט זכר מיומא דנן ולעלם כתקנת רב, וא"כ למה פסק (בפ"ט מהלכות גירושין) דאם מתי לא הוי גט כלל, ונהי דפסק דלא כר' יוסי, מ"מ הא בכתב מהיום בגט אפילו לרבנן מהני, וכדמוכח מההיא דתקון רב תיומא דנן לאפוקי מדר' יוסי, ש"מ דבהא לכו"ע מהני, ועיין בב"ש (אה"ע סי' קמ"ד סק"ד) שהביא בשם הרש"ל שהקשה כן על כל הפוסקים שסתמו וכתבו הרבה דינים בתנאים הללו דאם מתי ולאחר מיתה, ולמה כתבו זה, והרי לפי הנוסח בגט שלנו מיומא דנן ליתא לדינים הללו כלל דמיומא דנן הוי כאומר בפירוש מסיום, הן אמנם לפי זה שכתבתי לדייק מלשון רש"י בסמוך שכתב הואיל ולא אחר מהיום, דדוקא כשאומר כפל פה מהיום אם מתי הוא דמהני, הא בכותב בשטר מהיום לא מהני, וכי הדר אמר בעל פה אם תתי, מבטל לחה שכתוב בגמ מהיום. דמיהדר קא הדר ביה. ודוקא לפי' התוס' הוא דאמרינן הכי, דכי כתב גם כגט מהיום מהני, אבל לשיטת רש"י לא מהני כלל זה, א"כ אין מקום קושיא על כל הפוסקים דמפרשי נמי כרש"י, דהספק הוא משום דמיהדר קא הדרי ולכן לא מהני גם נוסח הגט שכתוב בו מיומא דנן, ואמרינן דאי אחר אח"כ בעל פה אם מתי דמיהדר קא הדר, ושפיר כתב הרמב"ם, דאם אם מסי אינו גט:

ומה שהקשו על רש"י דבע"כ בכתב מהני, מהא דתקון רב לכתוב חיותא דנן. הא החשש הוא שמא יאמר השכ"מ אח"כ בעל פה אם מתי, ואי נימא דבכתב מהיום לא מהני, א"כ סה מועיל רב בתקונו, נ"ל דכוונת התיקון לא היה כדי לתקן החשש שמא יאמר השכ"מ אם מתי בעל פה, דעל זה באמת אין מועיל גם התקון וכחו שכתבתי, ורק דהחשש היה לשכ"מ שנותן גט סתם ולא הזכיר שום תנאי, דניחוש לשמא סתם שכ"מ דעתו על אחר חיתה, ובכדי לתקן חשש הזה התקון לכתוב מהיום, ועל זה שפיר מהני, כיון דבעל פה לא אמר אח"כ שום דבר, דנימא מיהדר הדר, ונראה עוד להסביר, דרש"י לשיטתו שפיר פי' כן, דלקמן בע"ב בהא דאמר רב הונא גיטו כמתנתו אם עמד חוזר אפילו לא אחר אם תתי אלא יהיב לה גט סתם אם פחד חוזר, דמסתמא שכ"ח אדעתא דמיתה יהיב, ורבה ורבא לא ס"ל הא דרב הונא, גזירה שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה, דכיון דכי עמד חוזר, וכי מיית הוי גיטא אמרי דיש גט לאחר מיתה, ולפי"ז יש לומר, דהא דחקון רב לכתוב מיומא דנן,. לא משום החשש דשמא יאחר השכ"מ אח"כ תנאי דאם מתי, דעל זה באמת לא היה מועיל כלל התקון. רק תקנתו היה משום דאיהו סובר נמי כרב הונא, דסתם שכ"מ נמי אדעתא דמיתה יהיב. ואע"ג שכוונתו הוא דאה ימות יהא גט מעכשיו, מ"ח כיון דאם עמד חוזר, חשש לגזירה דרבה ורבא, שלא יאמרו יש גט לאחר מיתה, ולכן בכדי לתקן חשש הזה תיקן שיהא כתוב מפורש בגט מיומא דנן, דבזה ודאי דמהני, כיון דלא אמר אח"כ בעל פה לשום תנאי, ולא שייך לומר מיהדר קא הדר, ואפ"ה קאמר לאסוקי מדר' יוסי, דאילו לר' יוסי הזמן גופא הוי כמהיום, וזהו עצה מחודדה, וממילא לק"מ קושית מהרש"א הנ"ל, דנימא לאפוקי מספיקא תיקן שיכתוב מיומא דנן, דהא התקון לא היה כלל כשיאמר אח"כ בעל פה אם מתי, אלא בשלא אמר כלל לשום תנאי, והיכי דלא אמר כלל ליכא שום ספיקא, דפשיטא דמהני, דהא הספק לא היה אלא כשאמר בעל פה:

ואע"ג שלא הוצרכתי לפרש פי' שלי בכוונת התיקון דרב, כ"א לפי' רש"י דסובר דגם בכתב מפורש מהיום לא מהני אם אומר אח"כ בעל פה תנאי דאם מתי, ולזה הוכרחתי לפרש. דהתקון הוא בהתם שכ"ח שלא אמר אח"כ אה תתי, אכן לשיטת התוס' דבכתב מהיום בשטר מהני אפילו כשאומר אח"כ בעל פה, א"כ אין הכרח לפרש כפירושי, ושפיר מצו לפרש דהתיקון היה גם כשאחר אח"כ אם מתי, ולזה שפיר הוי מקשה המהרש"א, אכן נהי דאין הכרח לתוס' לפרש כמו שכתבתי לפרש"י, מ"מ גם אין קושיא, אי גם התוס' פרשו כפי' רש"י, דהתיקון דרב היה בשכ"מ שנתן סתמא, ולא אמר אח"כ אם חפי, דכן משמע פשט הש"ע. דהא תיקון דרב לא היה בגט שכ"מ בלבד. אלא בכל גיטין של בריא נמי. וכמ"ש רש"י לקמן (דף פ"ה), דמשום שכ"מ תיקן ככל הגיטין לכתוב כן, ואי נימא ובכל שכ"מ גם כשנותן סתמא יש חשש, שפיר הוצרכו לתקן כל נוסח הגיטין כן. משא"כ אי נימא דגם בשכ"מ לא תיקן כ"א כשיאמר תנאי דאם מתי, לא הו"ל לתקוני בכל גיטין כן, ועוד דלא הוזכר זה כלל דמיירי כשאמר אח"כ השכ"מ לתנאי דאם מתי, ולכן נוח יותר לפרש כפירושי, דגם בשכ"מ סתם תקנו:

ואלא דאכתי צריך ביאור, דנהי דבשיטת רש"י גופא נוח מאוד פירושי בתיקון דרב, דלאו באומר אח"כ אם מתי מיירי, אלא בנותן גט סתם והתקון הוצרך בכדי שלא יאמרו יש גט לאחר מיחה, אכן מה שתירצתי עפי"ז אח דברי הרמב"ם והפוסקים הנ"ל, אי אפשר לתרץ כן דהא הם פסקו דלא כרב הונא וס"ל דאם עמד אינו חוזר, וממילא לא יוכלו לחרש, דהתיקון הוצרך משום גזירה דרבה ורבא, כיון דס"ל דאם עמד אינו חוזר, בלא"ה לא שייך הגזירה הזאת, אפילו בלא תקון דמיומא דנן, ולדידהו בע"כ יתפרש דהתקון דרב הוא אפילו כשאומר בע"פ לתנאי דאם מתי, וא"כ בע"כ צריך לומר דבכתב מהיום מועיל אפילו לתנאי דבעל פה, דאל"ה גם התיקון אינו מועיל, ולפי"ז יוחזר הקושיא של הב"ש ורש"ל הנ"ל, דכיון שבנוסח הגיטין שלנו כתוב מיומא דנן, אין נ"מ שוב לכל דיני התנאים וכנ"ל, ואמנם התירוץ הנכון בישוב קושיא העצומה הזאת, בשנדקדק לקמן (דפ"ה ע"א) בלשון הש"ס בגוף תקנתא דרב, והכי קאמר התם, דאתקין רב בגיטי איך פלניא בר פלניא פטר ותריך ית פלוניתא אינתתיה דהות אינתתיה מן קדם דנא מיומא דנן ולעלם, ואי כהבנת כל הפוסקים, דזהו עצמו נוסח הגט, א"כ אין שייך לשון פטר ותריך אינתתיה, כמדבר לזולתו, והא נוסח הגט הוא כמדבר בעדו, וא"כ הכי הו"ל למימר פטרית ותריכית אינתתי, ולכן נ"ל ברור, דמה שהוזכר התם בש"ס, אין זה נוסח הגט גופא, רק זהו כמראה ומלמד מה שצריך לכתוב בגט, כלומר דרב תיקן שכל אלו הדברים יהיו צריכים להכתב בגט, ובתוכם היינו שצריך לכתוב גם מהיום, לאפוקי מדר' יוסי, אבל באיזה לשון יהיה כתוב בכדי לשמור עצמו מחשש הזה, זה לא הוזכר כאן, וסמיך על סופרי הגט שמומחים הם, וידעי מעצמם איך לכתוב את הנוסח הנכון, בכדי להנצל מחשש זה דשמא יאמר אם מסי, והיינו שבגוף הגט יהיה כתוב התנאי אצל הזמן, ויהיה כתוב מפורש שם, מהיום אם מתי, דבכה"ג ודאי דליכא שום חשש, ולפי"ז סרה לגמרי הקושיא העצומה אשר נסתבכו בה כ"כ גדולי האחרונים, דודאי שכפי הכתוב בנוסח גט שלנו, מיומא דנן, והתנאי לא הוזכר בפירוש אין זה מציל, באם יאמר אח"כ בעל פה אם מתי, דכיון שבגט לא הוזכר התנאי, לכן אם ואמר אח"כ בע"פ אם מתי חיישינן שמא מיהדר הדר ודעתו רק אלאחר מיתה, והנוסח שמוזכר כש"ס בתקנת רב, אין זה הנוסח של הגט גופא, אלא רב מלמד אותנו שנצרך להנצל מחשש הוה, ולאפוקי מדר' יוסי, אבל באיזה אופן יהיה כתוב זה לא הוזכר בתקנת רב, ופשיטא שצריך להכתב גם התנאי גופא בגט וזה ברור, וממילא סרה קושית מהרש"א נמי, דליכא למימר דרב מספקא ליה אם הלכה כר' יוסי בעל פה, ובכדי לאפוקי מספיקא תיקן הכי, דלפי מה שכתבתי דודאי הנוסח בגט צריך להיות כתוב התנאי גופא בגט. א"כ אין שום חשש שמא יאמר בעל פה, דאפילו יאחר בעל הה אם מתי אין זה כלום כיון דבגט כתוב מפורש מהיום אם מתי, ודו"ק כי זה ברור ועמוק. ובלא"ה לא אדע הה כל החרדה שהחרידו הכ"ש והרש"ל וסייעתם הנ"ל, דמפורש מצינו בתורי"ד לקמן שכתב נמי דכתיבה לחוד שיכתוב בגט מהיום אין מועיל כלל, ורק תיקון דרב הוא שע"י הכתיבה ירגילו את השכיב מרע שיאמר כן נמי בע"פ מהיום אם מתי ע"ש באורך, וא"כ בלא"ה אין מקום לקושיתם על הרמב"ם והפוסקים ודו"ק:

תוכן העניינים

בית אהרן על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה