בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין
דף עא:
ברש"י ד"ה טעמא דלא אמר תנו כו' שבושת הוא לו לגלות שאינו יודע לכתוב כו'. בעיקר טעם דרש"י, עיין מה שכתבתי בזה לעיל (דס"ו ע"ב), ועתה לא באתי כ"א להעיר מה שקשה לטעם זה דבושת הוא לבעל א"כ מה כתב רש"י במשנתינו דאמרו לו, היינו לבריא או לשכיב מרע חכם, והא בשכיב מרע ליכא בזיון, דהכל יאמרו דלאו משום שאינו יודע לכתוב, אלא משום שאינו יכול לכתוב מפני חולשתו משו"ה יצווה לאחרים שיכתבו הם, וצריך לומר דאדרבה בשכיב מרע הוא הבזיון יותר גדול, דבבריא לא ימלט מבזיון, דהא אותן האנשים שצוה להם לכתוב ידעון עכ"פ שאינו יכול לכתוב, אלא דאפ"ה אינם רשאים לומר לאחרים, משום דאמרינן בפני הני ניחא לו להתבזות ולא בפני אחרים, ואילו בשכיב מרע, אם הכותבים יהיו אותן האנשים שצוה להם,. לא יהיה לו שום בזיון, דהא הם ידעון ששכיב מרע הוא, ולכן יתלו שמחמת חולשתו הוא שאינו כותב בעצמו, משא"כ אם יאמרו לאחרים, שאותן אחרים לא ידעון כלל ששכיב מרע הוא, ויסברו שמחמת שאינו יודע לכתוב בעצמו הוא מצוה לאחרים לכתוב. וכן נ"ל להביא ראיה, דגם בשכיב מרע שייך טעמא דבזיון, מהא דלעיל (דכ"ט ע"א) דפליגי אביי ורבא אי טעמא דמתניתין משום בזדון, או משום מילי, ושאל מאי בינייהו, ולא אשכח רק בשליח מתנה, והוי לי' לומר שכיב מרע איכא בינייהו, דמשום מילי איכא ומשום בזיון ליכא דיתשבו שמחמת חולשתו הוא דאינו כותב בעצמו, ומדלא קאמר הכי מכלל שאפילו בשכיב מרע שייך טעם דבזיון, והיינו משום דאותן אחרים הכותבים, שהם לא ראו את הבעל, לא ידעון נמי ששכיב מרע הוא ודו"ק: