אור ברסלב

בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין

דף ע:

דף סז.

בגמרא אמר ריש לקיש כותבין ונותנין לאלתר. עיין מה שכתבתי לעיל במשנה:

בתוד"ה התם דעתא צילותא כו', ובגט שכיב מרע אומר ר"י דצריך ליזהר שלא יתקלקל בין כתיבה לנתינה, דאם נתקלקל בינתיים אפילו נתפקח לבסוף אין מועיל כו'. והמהרש"א הניח בתימה, דלא ידע מנין לו לפסול בנתקלקל בינתיים כיון שהוא שפוי בשעת כתיבה ובשפת נתינה, דר' יוחנן נמי לא פסיל אלא בשאינו שפוי בשעת כתיבה ונתינה ע"ש, וקושיתו אמנם נפתח בגדולים, דכמעט כל הראשונים נתקשו בזה, הלא המה הרשב"א והר"ן והסמ"ג והמרדכי, ומכח קושיא זאת הגיהו בתוס' וגרסו גרסא אחרת, וה"ג ואומר ר"י דצריך ליזהר כו' שתהא דעתו מיושבת עליו ואף בשעת כתיבה, עיין ברא"ש ותמצא כן, ולגרסתם בתוס', דוקא שיהא שפוי בשעת כתיבה ונתינה בעינן, אבל בנתקלקל בינתיים לא איכפת לן וכהמהרש"א, ואפילו לפי גרסתינו בתוס' דצריך ליזהר שלא יתקלקל בין כתיבה לנתינה, טרח נמי הב"י (אה"ע סי' קכ"א) לפרש, דאין כוונת דבריהם דכל היכי שנכתב בעודו שפוי ונתקלקל וחזר ונשתפה ונתנו לה כשהוא שפוי, דכיון שנתקלקל בינתיים הוא פסול, דכל כה"ג משמע דכשר, דק"ו הוא, אחיזת קורדייקוס לא מבטל דבריו הראשונים, מכ"ש שלא תבטל מעשה כתיבת הגט, אבל כוונתם לומר, שאם אחר הכתיבה נתקלקל דעתו ונתנו לה בעודו מקולקל, אעפ"י שנשתפה אח"כ, לא אמרינן איגלאי מילתא דשפוי היה כשנתנו לה ותונבא בעלמא הוא דנקטיה והגט כשר, אלא מספקא לן שמא שוטה היה באותו השעה ספק מגורשת ע"ש:

ולענ"ד נראה לקיים גרסת התוס' כאן, דהנה באחזו קורדייקוס בין כתיבה לנתינה. נראה שפסול, דכיון דמחוסר רפואה בידי אדם הוא, וא"כ הוי מחוסר מעשה בין כתיבה לנתינה, ואנן וכתב ונתן בעינן, שלא יהא מחוסר מעשה בינתיים, ואע"ג דבחולי רגיל הדבר שתתיישב דעתו ממילא, שלא ע"י אדם, אפ"ה כתבו התוס' דטוב ליזהר גם בחולה, דלפעמים גם בחולה מתיישב הדעת ע"י רפואה דוקא, ולכן טוב ליזהר כזה, הן אמנם על הר"ן וסייעתו שמשנים גרסא דידן בתוס', ניחא לי, דהר"ן לשיטתו אי אפשר לחשוב זה למחוסר מעשה, דלעיל בס"פ שני (דכ"ב ע"ב) במשנה דהכל כשרים לכתוב את הגט כתב הר"ן דמחוסר הקנאה לא הוי כמחוסר קציצה, הרי דסובר שדוקא מחוסר קציצה הוא דפסול, דהחסרון הוא בגט עצמו, משא"כ מחוסר הקנאה אין החסרון בגט גופא, וא"כ כ"ש כאן שהחסרון הוא בנותן הגט ולא בגט כלל, ולכן הוכרח לשנות הגרסא בתוס', כיון שלשיטתו אין שום טעם לפסול בנשתטה בין כתיבה לנתינה. אכן כשיטת התוס' יש לומר, דשברי דגם בכה"ג שהחסרון מעשה הוא בנותן, נמי יש לפסול משום מחוסר מעשה בין כתיבה לנתינה:

אלא דאכתי קשה לי לפי מה שהוכחתי לעיל (ד"ד ע"א) דמחוסר קציצה אינו פוסל רק אם בשעת כתיבת הגט היה מחוסר מעשה זו, אכל אם בשעת כתיבה לא היה מחוסר מעשה רק שבין כתיבה לנתינה נתחדש הענין שהוא מחוסר מעשה, לא מיקרי זה מחוסר מששה, ופיי"ש שהוכחתי שכן הוא דעת הפוס', וכן הוכיח הרשב"א לעיל, (דכ"א ע"ב) במשנה דאין כותבין במחובר, והביא בשם הירושלמי דמיבעי ליה בזה, א"כ אכתי באחזו קורדייקוס בין כתיבה לנתינה לא שייך למיפסליה מטעם מחוסר מעשה, כיון דבשעת כתיבה אכתי היה שכוי, ולא היה מחוסר מעשה, ואכן לפי מה שכתבתי לעיל במשנה, דבאחזו קורדייקוס דיינינן ביה דין דמסוכן אפילו קודם שאחזו הקורדייקוס, ואע"ג שהיה שפוי בשעת מעשה, מ"מ כיון שמיד אחזתו קורדייקוס הוכיח סופו על תחלתו שגם מעיקרא הרגיש בחולי הזה, ולפי"ז גם בכתיבה ידוע הוא שמיד תאחזנו הקורדייקוס והיה צריך לרפואה, וא"כ מיקרי מחוסר מעשה נם בשעת כתיבה גופא ודו"ק, ועוד אפשר שהתוס' סוברים באחת כשיטת הטור שסובר דאפילו אם המחוסר מעשה נתחדש לאחר כתיבה נמי פסול, דכ"כ להדיא (אה"ע הי' קפ"ד) דאפילו חיברו בין כתובה לנתינה ותלשו מיקרי מחוסר מעשה ופסול, ומשמע בהדיא אפילו אחר חתימה ע"ש, ואם כי מקושית התוס' לעיל ד"ד הוכח דהתוס' סברי דלא כוותיה, מ"מ מזה אין ראיה, דיש לישב דברי התוס' שם בענין אחד ולא להוכיח דסובר כהרשב"א:

בגמ' אלא מעתה יהא גולה על ידו. וקשה לשון אלא מעתה דהא כ"ש לשמואל דחשיב ליה כבר מת דקשה טפי וכמ"ש התוס', ואין לפרש דהכוונה דיהא זה גולה על ידו, דהיינו שאפר ההורג לאדם זה שנשחט שנים או רוב שנים, ולפי"ז יתפרש כפשוטו, דהקושיא הוא דוקא למאי דשני סי הוא וסופו למות, דאילו למאי דס"ד מעיקרא דחשבינן לנשחט זה ככבר מת, א"כ אין לחייב עוד גלות לאדם ההורגו, דגברא קטילא מכבר הוא דקטיל, אבל לפום מאי דמשני דאכתי חי הוא, א"כ נירא דאם בא שוב אדם אחר והרג לנשחט הזה, יהא גולה על ידו, דא"כ מה מקשה תו, אלמא תניא שחט בו שנים כו' ה"ז אינו גולה, הא התם על השוחט קאי, והשוחט באמת אינו גולה כיון דחי הוא, אבל מנ"ל דגם אדם אתר שהרג לזה הנשחט שהוא פטור, ומדפריך מינה מכלל דקושית הש"ס דיהא גולה על ידו, קאי נמי על השוחט. דהוא יהא חייב, ועוד דאי אפשר לומר דס"ד דמקשה הוא, דאחר ששוחט לנשחט שנים ויהא גולה על ידו דהא נהי דחי הוא, אבל ע"י חתיכת הסימנים הרי עשאו טריפה, וההורג את הטריפה פשיטא שפטור מגלות, דהא לענין גלות מקילינן בהרבה דברים יותר מבהורג במזיד, וכמו דמפלגינן כין דרך ירידה לדרך עלייה, ועוד בהרבה דברים שמקילינן בחייבי גליות, וא"כ כיון שהורג במזיד אח הטריפה פטור, כמבואר כסנהדרין (דע"ח ע"א), כ"ש בהורג בשוגג דפטור מגלות, ואע"ג שבפירוש לא מצינו בשום מקום שהורג הטריפה בשוגג שפטור מגלות, גם הרמב"ם לא זכר מזה, מ"מ ידעינן זה מק"ו דמזיד, ועוד דממקומו הוא מוכרע, דמדאמרינן הכא חיישינן שמא הרוח בלבלתו או שהוא קירב מיתתו בפרכוס, ואע"ג דכלא הרוח היה נמי סופו למות, דהא בע"כ שסופו למות בלא"ה, דאל"ה לא היו מעידין עליו שמת, אלא דבלא הרוח לא היה מת לאלתר, ועכשיו שהרוח מסייעתו מת לאלתר, ועיין מה שכתבתי בסמוך, הרי חזינן דלענין חיוב גלות הוא דבעינן שהוא עצמו יהיה ההורג בלי סיוע של שום דבר אחר, ואם הרגו וגם היה בזה דבר אחר שסייעו פטור ההורגו, ולפי"ז כ"ש שהמסייע הוא דפטור, דהא ודאי שההורגו עשה מעשה כביר יותר מהמסייע, ואם ההורגו פטור בשביל שהיה דבר המסייעו, כ"ש דהמסייע פטור, דהא ודאי שההורג סייעו בהדיה, ולא גרע ההורג ממסייע בעלמא, והנה באם אחד שחט לאדם שנים או רוב שנים, ובא שוב אדם אחר והרגו, איך יעלה על הדעת לחייבו לזה ההורגו בתר השוחט, כיון דהשוחט כטור, אע"ג שהוא היה עיקר ההורג, ובמכתו לחוד נמי סופו היה למות, אלא שזה קירב מיתתו, ואפ"ה פטור השוחט כ"ש שההורג השני, שאינו אלא מקרב את המיתה, דהטור מגלות, ואם כי זה פשוט, וכ"ה במנ"ח למצוה ת"ח) דהורג את הטריפה פטור מגלות ולא הארכתי בזה כ"א מפני שראיתי בספר תפארת יעקב שכתב לדבר פשוט. דההורג את הטריפה, וכן בבא אחד והרג לנשחט בו שנים שחייב גלות, וזה אינו וכמ"ש ודו"ק:

ברש"י ד"ה הרוח בלבלתו, ואלמלא הרוח לא מת. ומתוס' משמע דמפרשי דגם בלא הרוח ובלא פרכוס נמי היה מת, אלא דבלא הרוח והפרכוס לא היה מח לאלתר, והרוח והפרכוס קירבו את מיתתו, עיין בדבריהם בד"ה אלא מעתה ותמצא כן, והא דלא ניחא להו בפרש"י, היינו משום דקשה להו לפרש"י, דבלא הרוח לא מת, וא"כ אמאי מעידין עליו שמת, וכמ"ש רש"י גופא בדבור הסמוך, הוא קירב את מיתתו על ידי שפירכס ונמצא שלא הרגו זה אבל מ"מ סופו למות ע"ש, וכוונתו מבורר, דמשום דסופו למות מעידין עליו שרת, הרי שדוקא היכי שסופו למות מעידין עליו, ולכן שי' התוס' דגם בשחט שנים סופו למות אפילו בלא בלבול הרוח. אלא דהרוח סייעו בזה, ואפ"ה לענין גלות פטור, דבעינן דוקא שימות לאלתר, או כסברת הריטב"א, דבעינן שלא יהיה שום דבר המסייעו בהריגתו, ואם היה בהריגה זאת איזה דבר המסייעו כטור, דדמיא להכהו עשרה בני אדם בעשר מקלות דכולן פטורים, אע"ג דכל אדם אחר עביד שיעור חיתה, ואמנם בסברת רש"י נראה, דכיון דהך דינא דמעידין עליו, אי אפשר לאשכוחי כ"א כשברח, וכדאמר שמואל להדיא שחט בו כו' וברח, דאילו הוא לפנינו לא שייך כלל הך דין דמעידין עליו. כיון שהוא לפנינו ואפשר לראות אם חי או מת הוא, והיכי שברח, בע"כ שיש כאן רוח המבלבלו, וגם פרכוס, ולכן שפיר מעידין, דנהי דבלא רוח לא היה מת, אבל הכא שברח ובע"כ יש כאן רוח וגם פירכוס, ועי"ז ודאי הוא שמת, ומשו"ה מעידין, ועיין מה שכתבתי בדבור הסמוך:

ברש"י ד"ה הוא קירב את מיתתו, על ידי פרכוס ונמצא שלא הרגו זה אבל מ"מ סופו למות כצ"ל. ויש להבין כוונתו מה שס"ס. אבל מ"מ סופו למות ולכאורה כוונתו דמשו"ה מעידין שחת. וכ"כ הפנ"י עיי"ש. אבל אי אפשר לפרש כן, דהא בדבור ולעיל גבי רוח בלבלתו כתב, ואלמלא הרוח לא מת, הרי דאע"ג שאין סופו למות בשחיטה זאת, אפ"ה מעידין עליו, והיינו משום טעם שכתבתי בדבור דלעיל, דכיון דדינא ומעידין לא שייך כ"א היכי שברח, דאם הוא לפנינו הרי אפשר לראות תי או מת הוא, והיכי דברח הרי בע"כ היה על הרוח מבחוץ ואיכא כאן טעם דרוח בלבלתו, וכן פרכוס יש כאן, דההליכה לא גרע מפרכוס, ובכן שפיר יש לומר, דבלא פרכוס ובלבול הרוח לא היה מת, ואפ"ה מעידין עליו כיון דדינא דמעידין לא אפשר בביתא דשישא או לא פירכס, כיון דבעינן ברח דוקא, ובברח הרי יש כאן רוח וגם פרכוס, וא"כ אי אפשר לומר דבתוך כדי דיבור יחזור רש"י ויכתוב, דמשו"ה מעידין משום דסופו למות עי"ז גופא, מה שבדבור דלעיל פי' להיפך, ונראה דרש"י פי' האמת כמו שהוא, דברוח שפיר יש לומר, דבלא הרוח לא היה מת, ורק הרוח הוא המחדש את המיתה, דאם נכנס הרוח במכה הרי הוא מסוכן וגורם להמכה שתתגדל, משא"כ פירכוס אין מגרעת ומגדלת את המכה, ולכן בכל מכה שאין סופו למות מחמת המכה לבד, גם הפרכוס לא יועיל להגדיל את המכה שימות טל ידה, והפרכוס אין מועיל כ"א להקדים את המיתה, כמו בכל גוסס, שאם יזיז אבר ממהר למות, אבל האם נימא שהזזת האבר יגרום להגדיל את המכה, ולכן פרש"י שבע"כ מיירי, דהמכה היתה כדי להמית ממנה בסופה בלאו הפירכוס, והפרכוס הוא שהקדים המיתה, משא"כ ברוח, שפיר יש לומר, דאם לא הרוח לא היה מת, דהמכה עצמה אין בה כדי למות, והרוח שנכנס בתוכה מחלחל המכה ועושה אותה כדי להמית:

ובהכי ניחא מה שקשה נמי בסתירת דברי רש"י למנין גלות, דלגבי רוח פי', דבלא הרוח לא מת, דמשמע שדוקא משו"ה אינו גולה, אחרי שחיישינן שהוא לא הרגו כלל, ורק הרוח הרגו, אבל היכי שידעינן שודאי הכה אותו הכאה כדי להמית גם בהכאתו בלבד, רק היה בזה קירוב מיתה או סיוע מצד דבר אחר, הרי שפיר גולה, ובתר הכי פי' גבי פירכוס, הוא קירב את מיתתו אכל סופו למות בלא"ה, הרי שאפילו אם סופו למות בלא"ה, אפ"ה כיון שהיה בזה סיבה אחרת שקירב מיתתו נמי פטור שוב מגלות, ולמה שכתבתי ניחא, דרש"י לאו לענין דינא קא מפרש הכי, דלענין דינא גם הוא סובר כסברת התוס', דלענין גלות פטור אפילו סופו למות בלא"ה, אם אין מת לאלתר, או אם יש סיוע מצד אחר כסברת הריטב"א, וכן לענין דין דמעידין, אפילו היכי שהמכה עצמה אין בה כדי להמית בלי סיוע הרוח או הפרכוס, רק כיון שבסיוע הרוח והפרכוס הרי הוא מת שפיר מעידין עליו אחרי שדין דמעידין לא שייך כ"א בברח, ובברח הרי יש כאן גם בלבול הרוח וגם פרכוס, ומה שכתב רש"י לענין רוח, דאלמלא הרוח לא מת, היינו משום דהמעשה כן הוא, דהרוח יכול לחדש את המיתה אפילו במכה כזאת שאין בעצמה כדי להמית. ומה שכתב בפרכוס. שסופו למות, היינו נמי משום דאם במכה עצמה אין בה כדי להמית, אז אין ביכולת הפרכוס נמי לחדש ולפעול שימות ממכה זאת, וע"כ שהמכה עצמה יש בה נמי כדי להסית והפרכוס קירב המיתה, ודו"ק היטב, דלפי"ז אין פלוגתא בין רש"י ותוס':

ברש"י ד"ה בסירוגין, ממתינין בין הרכנה לשאילה שע"ה וחוזרין ושואלין לו אותה שאילה בעצמה. וצריך ביאור למה פירש דהסירוגין הוא מה שממתינן, ולא פי' דהוא הן ולאו, לאו והן, כדאמר בגמ' בסמוך, ונראה כוונתו משום דגריס אי נמי שיחיא דהן נקטיה, דלגרסא זאת משמע דאין בודקין אותו בלאו והן תלתא זימני בכל אחד, דהוי ששה פעמים בין הכל. אלא בודקין אותו או בלאו או בהן שלש פעמים וכמ"ש בתוס', דלגרסת אי נמי הכי הוא ע"ש, ולפי"ז אי אפשר לפרש דהסירוגין הוא לאו והן, כיון דאין שואלין אותו כלל לאו והן, ובע"כ הוכרח לפרש דהסירוגין הוא מה שממתינן. וכל זה פי' רש"י לפי הס"ד דגריס גרסת אי נמי, דמשמע דאין שואלין אותו כ"א או הן או לאו לחוד, אבל למסקנא כתב רש"י הכי גרסינן חד לאו ותרי הן, ותרין לאו וחד הן, הרי דלמסקנא גם רש"י סובר דשואלין אותו לאו והן שלש פעמים כל אחד, ולפי"ז באמת לא יפרש דהסירוגין הוא מה שממתינן, אלא דהסירוגין הוא מה שמדלגין מלאו להן ומהן ללאו וזה ברור ברש"י, ועיין באה"ט (סי' קכ"א) שהפוסקים הביאו בשם רש"י דהסירוגין הוא המתנה, וסיימו שיש להחמיר כדבריו, ולמה שכתבתי אין כאן שוה חומרא כלל, דלמסקנא גם רש"י סובר דסירוגין היינו דילוג שמדלג ודו"ק:

בתוד"ה בודקין אותו שלש פעמים בכל אחד דהיינו ששה פעמים בין הכל כו' אלא כלומר בחד מהן כו' אינו בדעתו, וקשה לי דלפי מה דמשמע מדבריהם, דאם אפילו על אחד מהם משיב כהוגן לא מהני, כיון דאין ראיה על השני, א"כ היאך משני עלה בסירוגין, מה בכך, מ"מ בחד אינו בדעתו ובחד בדעתו ואין ראיה מסירוגין כלל, וצריך לומר דהשתא גם התוס' יפרשו דהסירוגין אין זה מה שמדלגין מלאו להן, אלא הסירוגין הוא מה שממתינן שטה וכפרש"י, ורק לבסוף דמשני דשואלין חד הן ותרי לאו, לאו ותרי הן, שפיר מצי לפרש דהסירוגין הוא מה שמדלגין, דדילוג כי האי, חד לאו ותרי הן, ולהיפך, ודאי בדיקה טובה היא ועמ"ש לעיל ברש"י:

בתוד"ה דבי ר' ישמעאל תנא. אין נראה לומר דפליגי וכו', סירוגין לא בעי, וכבר הרעישו הפוסקים ע"ז, דמה בכך, כיון דחיישינן דשיחיא והן נקטיה או שיחיא דלאו, א"כ כיון שהוא אינו יכול לדבר, רק מרכין לאו, א"כ אי לאו בסירוגין, דילמא שיחיא נקטיה, ואינו חבין כלל בין ימות החמה לימי הגשמים, עיין בפר"ח (אה"ע סי' קכ"א) ונ"ל דמ"ש התוס' דסירוגין לא בעי, אין הכוונה דלא בעי סירוגין כלל, אלא הכוונה, דסירוגין כהאי המבואר בש"ס דילן חד הן ותרי לאו או תרי הן וחד לאו הוא דלא בעינן דסברי התוס' דדוקא כששואלים אותו בדברים אחרים הוא דמצריך הש"ס, דהסירוגין לא יהיו שווים. אבל כששואלין אותו על פירות, כיון שהוא חכמה גדולה, שאינו טועה בין ימות החמה לימי הגשמים, גם בסירוגין שוה נמי סגי:

ונראה עוד דחילוק של התוס' בזה נובע מהירושלמי לפי סברתם בירושלמי, דהנה בירושלמי מובא הבדיקה דשואלין אותו לאשתו אומר הן, לאמו אומר לאו, לאשתו הן, לאחותו לאו, לאשתו הן, לבתו לאו, דהיינו סירוגין שווים, וכתב הר"ן דהירושלמי פליג עם הבבלי בזה, וגם במרדכי כתב בשם ראבי"ה דירושלמי לא דק בלישניה בזה ע"ש, אכן מלבד דקשה מאוד לומר דהירושלמי לא דק בלישניה, וגם דוחק לומר דפליג עם בבלי, עוד קשה טובא על התוס' בסוגיין שהביאו את הירושלמי על בדיקה שבש"ס דילן, והא איהו פליג עם ש"ס דילן, ולכן נראה דלא פליגי כלל, ומ"ש בש"ם דילן, חד הן ותרי לאו, חד לאו ותרי הן, היינו כשהבדיקה בלאו הוא על מין אחד, וכגון לאשתו אומר הן לאמו לאו, והדר שאלו שאלה זו גופא שלש פעמים, בזה הוא דמצריך הכא שהסירוגין לא יהיו שווים, אלא חד הן ותרי לאו וכו', משא"כ בבדיקה שבירושלמי, שבלאו גופא פרט לו שלש מינים מיוחדים, אמו אחותו ובתו, והוא אינו טועה בכולם להשיב לאו, בכה"ג סגי נמי כשהסירוגין שווים, והיינו דדמיא נמי לבדיקת פירות, שאין צריך חד הן ותרי לאו, ואפילו בסירוגין שווים סגי וכמה שכתבתי, דכיון שחכמה גדולה היא ואינו טועה בין ימות החמה לימי הגשמים, סגי כשהסירוגין הם נמי שווים, וה"נ בבדיקה שבירושלמי, כיון שפרט לו שלש מינים, והוא אינו טועה, חכמה גדולה היא, וסגי נמי בסירוגין שווים וזה ברור בעזה"י, ומקום הניחו לי ליישב את הירושלמי באופן פשוט:

והנה הפוסקים הבינו דבדיקה דירושלמי גרע מבדיקת פירות, עיון בדבריהם (אה"ע סי' קכ"א), ולמה שכתבתי דמיא ממש לבדיקת פירות, דכמו דהתם סגי בסירוגין שווים משום דחכמה גדולה היא במה שאינו טועה בין ימות החמה לגשמים, ה"נ חכמה גדולה היא מה שאינו טועה להשיב לאו בשלש מינים מיוחדים. והנה באה"ע שם כתב המחבר, בודקין אותו בדברים אחרים בסירוגין חד הן ותרי לאוי, חד לאו ותרי הן, והרמ"א כתב ע"ז וי"א דבודקין ע"י פירות ע"ש, וצריך לומר דמ"ש הרמ"א בדיקה פירות, היינו שבזה אין צריך לבדיקות שזכר המחבר, אלא בסירוגין שווים נמי סגי והמחבר לא הצריך כזה, כ"א כשבודקין אותו בדברים אחרים, וגם בדיקת הלאו הוא על מין אחד, אבל בבדיקת פירות, וגם כשבודק בלאו על שלש מינים מיוחדים, אין צריך לזה, וסגי נמי בסירוגין שווים, ואם אפשר המחבר לא נתכוון לזה, אבל לדינא נכון כמו שכתבתי, דבבדיקת פירות, שהוא בדיקת תנא דבי ר' ישמעאל, ובדיקה בלאו שלש פעמים במינים מיוחדים, שהוא בדיקת הירושלמי, סגי נמי בסירוגין שווים. ודו"ק היטב:

תוכן העניינים

בית אהרן על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה