בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין
דף סז.
ר' יהודה חכם לכשירצה. עיין פרש"י, והוא דחוק לכאורה, שאין זה בכלל מונה שבחן. ונ"ל ליישב דבריו, דר"מ היה חכם וסופר, פי' שלא היה מתון ומסיק, רק מה שהעלה בחריפותו במשקל הראשון היה קובע זה להלכה, עד שהיה סופר וכותב מיד החדוש שנתחדש לו, כי כן דרך החכמים, זה החדוש שנראה להם להלכה כמותו, היו כותבים אותו, למען יעמוד רכים ימים, ומה שאינו נראה להם להלכה לא היו חוששים גם אם ישכח מהם, ולכן לא היו כותבים אותו, וכמו שאמר בסמוך על ר"ש שמה שמוציא אינו מוציא אלא סובין, והכוונה, שמה ששכח לא שכח אלא אותן הדברים שלא נראו שהלכה כמותן, והיינו מ"ש ר"מ חכם וסופר, כלומר שכל מה שהעלה בשכלו במשקל ראשון, היה זה חכמה שראויה היתה לכותבה מיד ולדורות ולפסוק הלכה כמותן. וזהו שדייק, חכם וסופר, שכל דבר חכמה שיצא ממנו, כתבה מיד, לא כן ר' יהודה לא החזיק כל חדוש שחידש, לחכמה אמיתיית, כ"א לכשירצה, וכפרש"י, כשהיה רוצה להיות מתון ומתיישב, ורק מה שהעלה וחידש לאחר הישוב, החזיק לחכמה, וזה מעלה יותר גדולה מר"מ:
ברש"י ד"ה מעשה לא עבדי, שיחתמו שקר או יעידו שקר עכ"ל. הרי שגם להעיד שקר קרוי מעשה, ולא קרי דיבורא כ"א כשאומר לאחרים לעשות, דאין כאן לא מעשה, וגם לא עדות, אבל העדאת העדות הוי מעשה, ומתורץ בזה קושית התוס' מההיא דיבמות, הא התם לא הוי אלא דיבורא, שאומר שמיאנה או חלצה, דזה אינו, דדיבור הזה של עדות קרוי מעשה, ויש לכוון זה נמי בתי' התוס' גופא, אם כי לא הזכירו בשם רש"י, וביבמות שם מצאתי באמת שהביאו תירוצם בשם רש"י, והיינו רש"י דהכא:
סליק פירקא
פרק שביעי מי שאחזו
במשנה כתבו גט לאשתי, כתבו התוס' אפילו אמר כתבו ותנו. ויש להבין דא"כ למה לא נקיט באמת רבותא יותר גדולה אפי' אמר כתבו ותנו. ונ"ל ליישב, דהנה לקמן (ד"ע ע"ב) פליגי ר' יוחנן וריש לקיש בפירושא דהאי מתניתין, וסובר ריש לקיש דכותבין ונותנין הגט לאלתר, ואפילו בתוך חליו, הואיל ואמר קודם לכן וכפרש"י שם, וקשה טובא היאך כותבין וגם נותנין, הא לא אמר תנו, ונהי דמצד החולי אין חשש כיון שאמר קודם לכן, אבל הא לא אמר אלא כתבו, ולא זכר כלל מהנתינה, וא"כ גם לריש לקיש בודאי שלאחר הכתיבה צריך למסור הגט ביד הבעל, שהוא יהיה הנותן להאשה, ופשיטא שנתינת שוטה אינו כלום, והעדים איך יכלו ליתן, כיון שלא עשאם שלוחים טל הנתינה, וראיתי אמנם בס' תפ"י שהרגיש בקושיא זאת, וכתב דריש לקיש לאו אמתניתין קאי, ובמתניתין כיון שלא אמר תנו, ודאי שאחר הכתיבה ימסרו הגט להבעל שיתננו הוא עצמו לידה, או יצוה לשליח ליתן, אלא ריש לקיש קמש"ל דהיכי שאמר תנו כותבין ונותנין אף שהוא מטורף, כיון שצוה בעת שהיה שפוי עיי"ש, ומלבד הדוחק הגדול שבזה לומר שריש לקיש לא קאי אמתניתין, מה שמסדור לשון הש"ס מוכח להדיא דקאי לפרושי מתניתין, עוד זולת זה, איך יפלה על הדעת לומר דבמתניתין דלא אמר תנו, צריך לחסור הגט בחזרה ליד הבעל, וא"כ איך יפרש מ"ש במתניתין בסיפא דחזר ואמר אל תכתבו, אין בדבריו האחרונים כלל, האיך יהי' זה במציאות, והא ממ"נ אם אח"כ לא ירצה הבטל ליתן, הרי בידו שלא ליתנו, ואי רוצה הוא מדעתו ליתנו אח"כ לכשישתפה, א"כ פשיטא דכשר כיון שרוצה, ועוד דאי במתניתין כשלא אמר כ"א כתבו, יסבור ריש לקיש דכותבין ומוסרין הגט לבטל שיתננו לכשישתפה, והא מחוסר רפואה בין כתיבה לנתינה, ואנן וכתב ונתן בעינן. שבין כתיבה לנתינה לא יהא מחוסר כלום, ועיין מה שכתבתי בסמוך. ומה שנ"ל דודאי כתבו לחוד, נמי סגי בזה, משום דדיינינן ביה דין דמסוכן, דכיון שאמר כתבו ומיד אחזו אח"כ קורדייקוס, הוכיח סופו על תחלתו. שגם בשעת האמירה הרגיש בחולי הבא עליו, ואם כי עודנו היה שפוי בדעתו, אבל הרגיש שהחולי בא עליו, ולכן טרוד היה מלפרש כתבו יתנו, וכמו בהך דלעיל, הבריא שאמר כתבו ועלה לגג ונפל ומת דאם מעצמו נפל ה"ז גט, ועיין מה שכתבתי בסמוך בתוס' מזה, ולפי"ז א"ש מה שלא נקיט במתניתין כתבו ותנו, דאשמועינן רבותא דהוי כמו מסוכן, ואין צריך לומר כלל תנו, ואפילו כשאמר כתבו בלבד כותבין ונותנין, למר מיד, ולמר כשישתפה, אבל לתרווייהו בין לריש לקיש בין לר' יוחנן, אין צורך עוד לישאל מאתו גם על הנתינה ודו"ק:
שם נשתתק בודקין אותו. ופרש"י וז"ל נשתתק לאו אשאחזו קורדייקוס קאי, אלא אדם שנעשה אלם מחמת חולי עכ"ל. כוונתו דליכא למימר דאשאחזו קורדייקוס קאי, דא"כ איך קתני במתניתין דבודקין אותו, הא בדיקה לא מהני כ"א למי שאין בו אלא חפש וספק טירוף, וע"י הבדיקה מבררינן שאינו מטורף, אבל בודאי מטורף לא מהני בדיקה, וכמ"ש הר"ן והביאו הב"ש (אה"ע סי' קכ"א) ועיין ברש"י שעל הרי"ף כתב בהדיא כן, דבאחזו קורדייקוס לא מהני בדיקה, אלא שכאן קיצר בלשונו. אבל כוונתו ודאי פשוט וברור כמו שכתבתי וק"ל: