בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין
דף סו.
ברש"י ד"ה גיטו כמתנתו ומינה ילפינן אנן נמי כו' עכ"ל, ויש לדקדק במ"ש דאנן הוא דילפינן מינה דרב הונא, והא לקמן (דף קאמר הש"ס דרב הונא גופא הוא דאמר הכי, מה גיטו אע"ג דלא אמר תנו וכו', ונראה בפשיטות דרב הונא גופא קאמר בשכ"מ, אבל הכא דמייתי מינה ללמוד בעובדא דגניבה דיוצא בקולר הוא, שזה לא הוזכר כלל בדברי רב הונא, אלא דאנן ילפינן דכ"ש ביוצא בקולר דהוי דינא הכי, דהא במתניתין מוכח דיוצא בקולר מסתבר יותר לומר דטרוד מבשכ"מ, דהא בראשונה לא אמרו כ"א ביוצא בקולר ובשכ"מ לא, ורק ר"ש שזורי הוא דמוסיף שכ"מ, ומזה ילפינן שפיר דכיון דרב הונא אומר בשכ"מ דלא בעי קנין, כ"ש ביוצא בקולר כמו עובדא דגניבה:
ועוד יש לומר דאע"ג דממתניתין מוכח דיוצא בקולר עדיף משכ"מ, וכמו שהוכחתי, דהא בראשונה לא אמרו כ"א ביוצא בקולר, אבל בשכ"מ לא, ורק ר"ש הוא דמוסיף נמי שכ"מ, מ"מ מזה אי אפשר ללמוד להך עובדא דגניבה, דקנה נמי בלא קנין, דיש לומר דלענין גיטין דמיירי מתניתין, ודאי דיוצא בקולר עדיף משכ"מ, כיון דהתם הוי טעמא משום דבהול, משו"ה טרוד היה מלפרש תנו, ולפי"ז כ"ש ביוצא בקולר דטריד טפי, משא"כ לענין קנין דטעמא דשכ"מ לא בעי קנין, כדי שלא תטרוף דעתו עליו, וטעם זה לא שייך ביוצא בקולר, אלא דאפ"ה אנן ילפינן, דבע"כ רב הונא דקאמר מה גיטו אע"ג דלא פריש אף מתנתו נמי, לאו בשכ"מ לחוד קאמר, דא"כ מה אתא רב הונא לאשמועינן, הא משנה היא בב"ב דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי, וכקושית התוס', אלא דמינה ילפינן דבע"כ רב הונא אתא לאשמועינן שאפילו ביוצא בקולר דלא שייך האי טעמא נמי דינא הכי, וזהו החדוש של רב הונא, והיינו מה שכתב רש"י דאנן ילפינן, דזה ודאי רק אנן ילפינן מכח הכרח קושית התוס' ודו"ק:
בתוד"ה כדי ליפות כחו כו', ואומר ריב"ם דאיצטריך לאשמועי' אפילו יוצא בקולר וכו', ומשמע מלשונם דמגיטו כמתנתו קא דייק הכי, ועיין בפנ"י שהוכיח מזה דהתוס' סברי דמצוה מחמת מיתה נמי לאו דאורייתא אלא מדרבנן כדי שלא תטרוף דעתו, דאי דאורייתא, א"כ פשיטא שאין לחלק בין יוצא בקולר למסוכן, אע"כ דאינו אלא מדרבנן משום שמא תטרוף דעתו, ולכן קס"ד דביוצא בקולר לא שייך הך חששא, ומשו"ה הוכרח למילף מגיטו כמתנתו, דאפ"ה אמרינן כן גם ביוצא בקולר ע"ש, ולענ"ד אין צריך להוכיח זה מדיוק דברי התוס', אלא הדבר מפורש בתוס' סנהדרין (ול"ד ע"ב) דטל מ"ש הגמרא דילמא האי קרא דביום הנחילו דיני נחלות קאמר, כתבו התוס' שם, דצריך לאוקמי קרא כשהקנה, דדברי שכיב מרע לאו ככתובין וכמסורין מדאורייתא אלא מדרבנן ע"ש, והא התם במצוה מחמת מיתה מיירי, כיון דקאי זה אקרא דביום הנחילו את בניו, שזהו במצוה מחמת מיתה, ואפ"ה כתבו התוס' דאינו אלא דרבנן, והנה בס' ארעא דרבנן במ"ב אות נו"ן הביא מדברי התוס' דסנהדרין הנ"ל, דדברי שכ"מ ככתובין ומסורין הוי מדרבנן, והרב עפרא דארעא שם תמה על דבריו, דלא היה צריך להביא מהתוס', דגמרא ערוכה היא (ב"ב דקמ"ז ע"ב) דהוא מדרבנן, דכן מסקינן התם דרבא אמר רב נחמן מתנת שכ"מ מדרבנן שלא תטרוף דעתו, ולמה שכתבתי ניחא, דשפיר הוצרך להביא דברי התוס', לפי שמהתם אין ראיה כ"א בסתם שכ"מ ולא במצוה מחמת מיתה, אבל במצוה מחמת מיתה אפשר דאפילו רב נחמן גופא מודה דהוי מדאורייתא, ומפיק לה מהנהו קראי דמביא התם, דהא פשטא דהני קראי משמע דאיירו במצוה מחמת מיתה, ובאמת יש לתמוה על מה שהקשו התוס' שם דר"נ אדר"נ, ונדחקו לפרש דקראי אסמכתא בעלמא נינהו, הא למה שכתבתי לא קשה כלל, דר"נ דאומר דרבנן, מיירי בסתם שכ"מ, והא דיליף מקראי מיירי במצוה מחמת מיתה, אלא דהתוס' לשיטתייהו כאן ובסנהדרין שאפי' שצוה מחמת מיתה נמי הוי דרבנן, משו"ה הוכרחו לדחוק דקראי הוי אסמכתא בעלמא, ולפי"ז שפיר הוצרך להביא דברי התוספת, שמדבריהם מוכח דאפילו במצוה מחמת מיתה נמי אינו אלא דרבנן, ומגמרא לא משמע זה כלל, אלא דהארעא דרבנן החסיר העיקר לפרש דבריו שרוצה להוכיח אפילו במצוה מחמת מיתה ולא בסתם שכ"מ ודו"ק:
בתוד"ה כל השומע קולו. אע"ג דאמרינן בפ' אין בין המודר וכו', עיין בר"ן שהביא בשם הרמב"ן לחלק, דבתרומה שאמר כל הרוצה, שלשון זה אינו שליחות כלל, רק נטילת רשות, וגבי תרומה אפילו גילוי דעתא מהני, דונחשב לכם תרומתכם אמר הכתוב, ללמד דאפי' במחשבה יכול לתרום, וכדאמרינן נמי בב"מ (דכ"א ע"א) כלך אצל יפות אם נמצאו יפות מהם תרומתו תרומה, ותמה עליו הר"ן, דדבריו סותרים הסוגיא עצמה שהביא מינה, דהא בב"מ שם מוקי לה בשוויא שליח, דאל"כ מי הוי תרומה, הא כתיב אתם גם אתם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם, אלא כיון דשוויא שליח ואמר לי' זיל תרום ולא אמר לו תרום מהני ומסתמא בעה"ב תרים מבינונית ע"ש, והנה לא הרמב"ן בלבד סובר כן, אלא גם הרמב"ם (בפ"ד מהלכות תרומות) פוסק נמי דהתורם שלא ברשות תרומתו תרומה אפי' בדלא שוויא שליח, ואם שגם עליו הרעישו שזהו נגד הסוגיא דב"מ. דמוקי דוקא בדשוויא שליח, אכן לענ"ד נראה שאין לחשוד מאוריהן של ישראל הרמב"ם והרמב"ן שלא יראו את הסוגיא במקומה, ונ"ל ליישב, דבע"כ סברת המקשה בב"מ דמותיב מינה על אביי, דסובר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, סברתו הוא, דהא דקתני בברייתא תרומתו תרומה, היינו גם למפרע משעה שתרם השליח, דאלת"ה אלא דכוונת הברייתא הוא, דכעת לאחר ניחותא דבעה"ב הוי תרומה מכאן ולהבא, לא היה קשה מידי על אביי, ולכן לסברתו משני שדוקא בעשאו שליח, אז מהני התרומה אפילו למפרע נמי, אבל זה ודאי שמכאן ולהבא הוי תרומה אפילו בדלא שוויא שליח, דנהי דהרמת התורם אין נחשב למאומה, כיון דלא עשאו שליח, מ"מ כיון דתרומה נטלת במחשבה, ולהכי מיד שהסכים הבעה"ב שיהיה תרומה, הוי תרומה מעליא מטעם תרומה דנפשיה, ועיין בט"ז ליו"ד סי' של"א) שכתב נמי, דעל מכאן ולהבא לא בעינן שוויא שליח, ולפי"ז יתורץ דעת הרמב"ם, דבל"מ שם הביא דמ"ש הרמב"ם דתרומתו תרומה הוא דוקא מכאן ולהבא, וכיון שכן לא הוצרך שישוויה שליח, וגם דברי הרמב"ן מיושב, דמה שבעינן התם דשוויא שליח, הוא בכדי שיהיה תרומתו גם למפרע, אבל מכאן ולהבא באמת ניטלת במחשבה וזה ברור:
ובאופן אחר יש לומר, דהנה אתפלא מאוד, מה כל הרעש שהרעישו על הרמב"ם ורמב"ן, הא מצינו בש"ס להדיא כוותייהו, דבקדושין (דנ"ב ע"ב) גבי ההוא סרסיא דקדיש בפרוזמא דשיכרא. אתא בעה"ב ואמר אמאי לא אייתית מהאי חריפא אמר רבא לא אמרו כלך אצל יפות כו' אלא בתרומה, ומשמע שאפילו בכה"ג דהתם דלא שוויא שליח, אילו תרמו מהם, ובא בעה"ב ואמר כלך כו' הוי תרומה, הרי משמע להדיא שאפילו בדלא שוויא שליח נמי וכהרמב"ם ורמב"ן, אלא דלפי"ז יהיו הסוגיות גופא מחולקות, וסוגיא דקדושין סותרת לסוגיא דב"מ, ולא על הרמב"ם ורמב"ן יהיה התלונה, שהם מצאו סעד לדבריהם מהסוגיא דקדושין, ורק הסוגיות גופייהו צריכים ישוב. שלא יסתרו זו את זו, ונ"ל דהנה בב"מ שם, לבתר דאוקים רבא בדשוויא שליח, קאמר ע"ז בגמ' ה"נ מסתברא דאי ס"ד דלא שוויא שליח מי הוי תרומתו תרומה, הא אתם גם אתם אמר רחמנא כו', אלא בדשווי שליח, ובתוס' שם הכי גרסינן ה"נ מסתברא ולא גרסינן ותסברא ע"ש, ובאשר לעד"נ עיקר גרסת ותסברא, לזה אבאר סברת התוס', דהתוס' הבינו דלענין כוונת הש"ס אין נ"מ בין שני הגרסאות, וכמו ולגירסת ה"נ מסתברא, הוי כוונת הש"ס לקיים בזה אוקימתא דרבא, דמיירי בדשוויא שליח, ה"נ לגרסת ותסברא, וכמ"ש בשמ"ק שם להדיא כן. דלגרסת ותסברא יהיה פירוש הש"ס כן, ותסברא אי בדלא שווי שליח, מי הוי תרומתו תרומה והא אתם כו' ומקיים בזה אוקימתא דרבא בדשווי שליח, ולכן הקשה בשמ"ק דלא שייך ע"ז לשון ותסברא, שלשון זה אינו שייך כ"א במקום שרוצה לסתור את ההוכחה, ולא כשבא לקיים האוקימתא ע"ש, ומטעם זה מיאנו התוס' נמי בגרסת ותסברא, דלקיום האוקימתא לא שייך לשון זה, אכן באמת מזה לא איריא, ואין צורך למחוק הגרסא הזאת, דהיטב אשר דיבר בזה אדונינו הגר"א ז"ל בהגהותיו, דלגרסת ותסברא יהיה הפירוש כן. ותסברא והא אתם כו' ורצה לומר דאי בדשוויא שליח, למה צריך לכלך אצל יפות, הא שלוחו כמותו אלא הב"ע כו' ע"ש, ולפי"ז הוי באמת כוונת הש"ס לדחות אוקימתא דשוויא שליח, ודוקא אליבא שינויי דרבא קא טרח לשנויי, אבל באמת אין צריך לאוקמי כלל בדשוויא שליח, וכיון שבארנו דמן הלשון ותסברא לא קשה ושפיר מצי לגרוס כן, נלע"ד דגרסא הזאת עיקר, בכדי שלא יסתרו הסוגיות דב"מ וקדושין אהדדי, דלגרסת ותסברא אין שום סתירה ביניהם, דהנ"מ בין שני הגרסאות לדינא כן הוא, דלגרסת ה"נ מסתברא, שהש"ס מקיים אוקימתא דרבא דמיירי בדשוויא שליח, מוכח מזה שדוקא כששויא שליח על עצם ההרמה, אלא דלא פירש ממה יתרום, בזה דוקא סמכינן אניחותא דמצוה, ואם אמר כלך וכו' מהני, אבל בדלא שוויא שליח לא מהני טעם דמצוה לסמוך על אמירתו, וכמ"ש המהר"ם שי"ף בב"מ שם, ולפי"ז הוי הסוגיא הזאת היפך מסוגיא דקדושין, אכן לגרסת ותסברא, דהש"ס מדחה לאוקימתא דשוויא שליח, יש לומר שבאמת א"ל כלל לשוויה שליח, וכיון דמצוה היא סמכינן על אמירתו גם בעיקר ההרמה, והוי ממש כסוגיא דקדושין, דדוקא רבא הוא דמוקי בדשווי שליח, אבל הש"ס לא ניחא בזה, וכיון שכן נראה עיקר גרסת ותסברא, דלגרסת ה"נ מסתברא יהיו הסוגיות חלוקות, וגם הכרח התוס' מחמת הלשון מיושב בטוב כנ"ל, ולפי מה שכתבתי יצא לנו כנוגה צדקת הרמב"ם דלעיל, דנראה ברור שזהו טעמו, דלשיטתו אזיל דבחר בגרסת ותסברא כמ"ש הגר"א, וא"כ נדחה אוקימתא דשווי שלית, ולשני הסוגיות אפילו בלא שוויא שלית נמי מהני, ותי' הזה נראה אמת וברור, ואפשר שגם הגר"א רמז טל זה, אכן אין תחת ידי באורו ליו"ד לעיין שם, ובדרך הזה יתיישב גם דברי הרמב"ן הנ"ל, דודאי גם איהו גורס ותסברא מחמת סתירת הסוגיות ודו"ק:
בגמרא וליחוש שמא שד הוא. ראיתי הובא בשה המשנה למלך (פ"ט מהלכות גירושין) הלכה כ"ז, שביקש להוכיח מכאן דחתם סופר ועד כשר לכתחלה, דהא הכא דפריך שמא שד הוא, ע"כ לא איירי אלא בשנים, ובשלשה אין נראה כל עיקר, כדאיתא בברכות (דמ"ג ע"ב) וע"כ רק שנים הם, א"כ ע"כ הסופר צריך לחתום ע"ש, ונ"ל ליישב זה, דבלא"ה הגמ' דברכות הנ"ל צריכה ביאור, דאמר התם לאחד נראה ומזיק. לשנים נראה ואינו מזיק, לשלשה אינו נראה כל מיקר, והיאך אמר דלשנים נראה ואינו מזיקו, הא בקדושין (דף ע"ב) אמרינן בההוא מזיק דכי הוו עיילי בתרי אפילו ביממא הוו מיתזקי, וצריך לומר דהגמ' שם מיירי במקום דלא שכיחי, אבל במקום דשכיחי מזיקים אפילו בתרי, וכן אמרו להדיא בריש מס' ברכות (ד"ג ע"ב) דפריך התם אי בתרי, מזיקין נמי ליכא, ומשני במקומן חיישינן, ולפי"ז צ"ל דגם מ"ש דלשלשה אינו נראה, היינו שלא במקומן, אבל במקומן היכי דשכיחי מתראין אפילו בשלשה, והנה בסוגיא דמושלך לבור קתני, ובבורות מקום דשכיחי מזיקין, כמפורש בירושלמי כאן א"ר אבין המזיקין היו מצויין בבורות כמו שמצויין בשדות, ובמקום כזה מתראין אפילו לתלתא נמי וק"ל, והנה בשטה שכתבתי זה לא עיינתי במ"ל גופא, רק כתבתי זה עפ"י מה שראיתי בספרי האחרונים שהביאו את המ"ל, רק אח"כ כאשר נזדמן לפני לעיין במ"ל גופא, ראיתי שנתעורר מעצמו לתי' הזה, דבמקומן שאני, אלא שדחה זה חפני שכתבו התוס' שם, דהיינו בידוע שרגילין שם מזיקין, אכן הלא התוס' לא כתבו, דהיינו בידוע שיש שם מזיקין, אלא בידוע שרגילין מזיקין שם, ולמ"ש בשם הירושלמי, דגם בבורות שכיחי מזיקין, א"כ היינו רגילין שם שכתבו התוס' וק"ל:
בגמ' בי תרי מינייכו נכתבו גיטא לדביתהו כו' מי משווי איניש שליח ברא במקום אבא כו', וקשה למ"ד לקמן דחתם סופר ועד פסול, א"כ אפילו אי נימא דמשוי שליח לברא איך מהני לכתוב את הגט, הא כיון דהאב מת ולא נשאר כ"א הבן ואותו האחר, ואם יכתבו ויחתמו בע"כ שיהיה בזה חתם סופר ועד, דהא אחד מן העדים הוא הסופר, ונראה דלמ"ד זה יתפרש, דמה שאמר בי תרי מינייכו נכתבו גיטא, היינו לחתום לחוד, וכגון שאמר לסופר אחר לכתוב, וכן מצאתי בחי' הריטב"א:
ואמנם מדברי רש"י למדתי תי' אחר, דז"ל תי משוי איניש ברא במקום אבא דלא מיקפד בהי מינייהו ומעיקרא להאי ברא נמי שוויה שליח ועכשיו שמת הבן ,,יתנו" לה הבן הזה וחבירו שהרי הלך הבטל למדינת הים עכ"ל, מבואר מדבריו שמפרש הך עובדא לענין שליחות הולכה, דלא זכר כלל מהחתימה, רק מהנתינה, וברור אצלי שנתכוון בזה לתרץ קושיא הנ"ל, דאם על הכתיבה אנו דנין כאן, וכיון שמת האב לא נשארו רק תרי, והיאך יכתבו וגם יחתמו, הא הוי חתם סופר ועד, אלא ודאי שאין אנו דנין כאן על הכתיבה וחתימה כלל, דזה פשיטא דכיון דעל הכתיבה והחתימה בעינן תלתא דוקא, אחד כותב ושנים חותמין, ולכן בכה"ג לא מיבעי לש"ס כלל אי משוי לברא שליח, דכיון דצריך לכולהו, גם להאב והבן, ודאי שמדעת הבעל היה לעשות גם הבן שליח, דאיך אפשר לומר דלא היה דעתו על הבן, כיון דעשאם שלוחים לכתוב ולחתום ובזה בעינן תלתא דוקא, ובע"כ שלכולם עשאם שלוחים, ורק על הנתינה אנו דנין, שבזה לא בעינן שלשה דוקא ובכה"ג הוא דמיבעי אי משווי שליח לברא במקום אבא, מעיקרא נמי להאי איכוון, או אמרינן דלהולכה כיון דאפשר בלי הבן, לא נתכוון לבן, דמסתם לא משווי שליח לברא במקום אבא, ולפי"ז מיושב הכל, דמיירי הכא שהבעל עשאה שליח לכתיבה וחתימה ונתינה, כיון שהלך למרה"י, ואי אפשר שיתן בעצמו, בע"כ שעשאם שליח גם על הנתינה. ומיד כשהלך הבעל כתב אחד מהם, הבן או האב, את הגט. ושנים האחרים חתמו. דאי אפשר שהאחר יכתוב והאב והבן יחתמו, דהא שניהם פסולים לעדות אחת, אלא האב או הבן כתבו, ושנים האחרים חתמוהו, ואין כאן חתם סופר ועד, כיון שבאמת חתמוהו שנים האחרים, מלבד הסופר, ורק לבסוף לאחר שכבר כתבוהו וחתמוהו, וטרם שהספיקו ליתן את הגט להאשה מת האב, ואין אנו דנין כאן כלל כ"א על הנתינה, ובכה"ג מיבעי לן, כיון שעל הנתינה אין צריך שלשה דוקא, א"כ אפשר לא היה דעתו לעשות שלית לברא במקום האב, וכן משחט הלשון לסוף. שכיב מקרי ינוקא, דהיינו לבסוף לבתר דכבר כתבוהו וחתמוהו לגט:
והעד הנאמן על דבריי, דמשו"ה כרש"י דבהך עובדא דיינינן רק לענין שליחות הולכה, בוא וראה שינוי גדול שבין רש"י על הש"ס, לבין רש"י שעל הרי"ף, דכאן הלא כתב, ועכשיו שמת האב יתנו לה הבן הזה וחבירו כו', הרי שמזכיר הנתינה, ואילו ברש"י שעל הרי"ף שמביא שם נמי עובדא הזאת כצורתה, כתב ועכשיו שמת האב ,,יכתוב" לה הבן וחבירו, מזכיר כתיבה ע"ש, ולדברינו מה מאוד מדוקדקים דבריו, דעל הרי"ף כיון שסובר חתם סופר ועד כשר, וכמ"ש הר"ן בסמוך בשמו, מדס"ל דאומר אמרו פסול, מכלל ממילא דחתם סופר ועד כשר ע"ש, ומשו"ה פי' אליביה כפשוטו, דאנו דנין כאן גם על הכתיבה גופא, אם יכול הבן להיות שליח, ואע"ג דכיון דכבר מת האב ולא נשאר כ"א תרי, ובע"כ יהיה חתם סופר ועד, לא איכפת לן בזה, כיון דבאמת גם זה כשר, משא"כ בש"ס, דר"נ הוא דפליג בדין זה, ואיהו הא סובר לקמן להדיא דאומר אמרו כשר, וממילא דחתם הופר ועד פסול, משו"ה שיכל רש"י לפרש דבמה שאנו דנין כאן הוא רק על הנתינה וכמו שכתבתי:
והנה ז"ל הטור (אה"ע סי' קמ"א) ואם אמר שנים מכם יוליכוהו יוליכוהו שנים אפילו היה בכללם אב ובנו דעתו גם טל הבן ונעשה הבן שלית במקום האב כו' עכ"ל, ודין הזה הוא נלמוד מעובדא דהכא, והב"י תמה על הטור, הא בש"ס מבואר עובדא הזאת לענין כתיבה, וא"כ למה שינה רבינו וכתב מעשה זה כאן לענין הולכה, ולא כתב לעיל ובסי' ק"כ) לענין כתיבה, ולמה שכתבתי ניחא, דהטור לשיטתו דחתם סופר ועד פסול, ולכן לדידי' מתפרש הך עובדא באמת לענין הולכה וכפרש"י, ולשיטתו כתב דין זה שפיר במקומו הראוי ודו"ק:
במשנה אמר לשנים תנו כו'. פרש"י הרי אלו יכתבו בעצמן כו' ובגמ' מפרש על כתב הגט אם יכולין לצוות לסופר כו', ובס' תפ"י תמה בזה על רש"י, במה שפי' דבעיא דבגמ' בהך מתניתין נמי מספקא לן באמר לשנים תנו, והא לר"מ דס"ל דלא בעינן כתיבה לשמה כלל ואפילו מצאו באשפה כשר, א"כ היאך ס"ד באמר תנו דנימא דנתכוון על כתיבה שיכתבו הם דוקא, כיון דלא צריך כתיבה לשמה כלל, א"כ מאיזה צד נחלק בין כתיבה לחתימה ע"ש, ולא ידעתי מקום לקושיא זאת, דמה ענין זה למצאו באשפה וכתבו שלא לשמה, הא בטעמא דמתניתין פליגי לעיל אביי ורבא (דכ"ט ע"א) ולטעמא דאביי דמשום בזיון דבעל, שמקפיד הוא להתבזות בפני אנשים אחרים. שאינו יודע לכתוב, א"כ נהי דכשמצאו באשפה כשר, היינו משום דהתם ליכא בזיון, כיון שאין צורך לכתיבה, אחרי שהגט כתוב ועומד, אבל היכי שצריך לכתיבת הגט, ודאי שקפיד הוא להתבזות בפני אנשים אחרים אלא דכספק הוא אולי ווה שאמר כתבו, על כתב ידם הוא דקפידי וא"כ על הכתיבה הוי כאומר להדיא אמרו לסופר, ובכה"ג ליכא למיחש, כיון דאומר אמרו הרי לא קפיד להתבזות על הכתיבה, וזהו עצם הספק באומר לשנים תנו, אי אמרינן דגם על הכתיבה קפיד, או שמא כתב ידן קאמר, ועל הכתיבה הוי כאומר אמרו, וגם לר"א דבעי כתיבה לשמה נמי הוי הספק זה ממש, ואי לרבא דטעמא משום מילי לא מימסרי לשליח, יתפרש נמי הספק שבש"ס באופן כזה, אי אמרינן דמה דאמר תנו, אתרווייהו נתכוון גם על הכתיבה והחתימה ולא עשאם כ"א עדים, ואינם יכולים לעשות שלוחים, דמילי לא מימסרי, או שמא רק על חתימת ידן הוא, ובכתיבה הוי כאומר אמרו ופשוט:
בתוד"ה אמר לשנים כתבו ותנו כו' ואמרו לסופר וכתב כו', ושמא נקט כתבו ותנו לרבותא. פי' דהוה אמינא דוקא כשלא אמר בפירוש כתבו הוא דמספקא לן, דשמא רק כתב ידן הוא, אבל באומר בפירוש כתבו, פשיטא לן דכתב הגט נמי קאמר, משו"ה מיבעי באומר כתבו, לאשמועינן רבותא דאפילו באומר בהדיא כתבו נמי מספקינן שמא כתב ידן קאמר:
בתוד"ה והאמר שמואל כו' דהו"א דטעמא דר"ת משום בזיון דבעל כדאמר אביי לעיל וכו' כאן הרבה הפנ"י להקשות לפי מה שפרש"י ותוס' לעיל (דכ"ט ע"א) דטעמא דבזיון דבעל הוא משום שעליו לכתוב את הגט, ואינו רוצה שידעו הכל שאינו יודע לכתוב הגט, ולפי"ז הכא דאליבא דר"מ קיימינן במתניתין, ושמעינן לר"מ דאפילו מצאו נמי באשפה כשר, משום דוכתב לאו אכתיבה קאי, אלא אחתימת עדים, וא"כ אין על הבעל לכתוב הגט, ותו לא שייך בזיון דבעל לר"מ ע"ש, ותיתי לי שבתחלת העיון גם אנכי בעצמי הרגשתי קושיא זאת, ולא רק לר"מ קשיא לי, אלא אפילו לר"א נמי, דהא גם לר' אלעזר אע"ג דבעי כתיבה לשמה, אבל ודאי שאין על הבעל גופא שום חיוב או גם מצוה שיכתוב הוא בעצמו, וגדולה מזה כתבו התוס' לעיל (דכ"ב ע"ב) בד"ה והא, דאפילו שליחות לא בעינן בכתיבה, דהאי וכתב לאו אבעל קאי, אלא אסופר, וברא"ש שם כתב הטעם, דליכא למימר דוכתב קאי אבעל, משום דרוב אינם בקיאים לכתוב ועיין מ"ש שם, והא דאמרינן דצריך שיאמר לסופר כתוב, היינו משום דבשלא צוה הבעל לא חשיב לשמה, אבל הכתיבה יכול לכתוב מי שירצה אפילו לר' אלעזר, וכן כתב החנוך מצוה, מי כתיב וכתב בידו, ובפשוטו היה ניחא לי דאע"ג דליכא שום חיוב או גם מצוה לכתוב בעצמו, מ"מ אחרי שמי שיכול לכתוב, רגיל לכתוב בעצמו, כדי להרויח פשיטי דספרא, וגם להתראות בפני הבריות שיודע הוא לכתוב, וא"כ איכא בזיון כשיצוה לסופר לכתוב, דמזה ידעי כולי עלמא שאין הוא עצמו יכול לכתוב, דאי הוי יכול לא היה שוכר לאחרים, דודאי היה חושש להרויח פשיטי דספרי, וגם להתראות ליודע, ובזיון הוא לפניו כשאינו מומחה ומושלם לכתיבה, וכמ"ש הפוסקים בטעם מ"ש הרמ"א (אה"ע סי' קכ"ג) דאפילו כשיכול לכתוב בעצמו, אין כדאי שיכתוב בעצמו, כדי שלא לבייש את מי שאינו יכול, הרי דבזיון מיהא איתא אם אינו מומחה ומושלם לכתיבה וזה ברור:
אלא שבעיקר הדבר תמה אנכי על רש"י, מי הכריח אותו לפרש טעמא דבזיון, דהיינו מה שאינו יודע לכתוב. הא איהו גופא כתב לעיל (דס"ה ע"א) דמשו"ה כשאמר הבעל תן גט לאשתי במקום פלוני ונתנו לה במקום אחר פסול, משום שאינו חפץ שילעיזו עליו, הרי דסובר דהגירושין גופא הוי בזיון לבבל, ודלא כהתורי"ד שם, ועיין מה שכתבתי שם, וא"כ לחה לא ניחא ליה נמי נפרש בדאביי כן, דעצם כגירושין גנאי הוא, ונ"ל ליישב, דבלא"ה קשה במ"ש רש"י לעיל, דאין רצונו שילעיזו עליו במקום אחד, כיון דשליח צריך לומר בפני נכתב בפני שלשה דוקא כדאיתא בריש מכילתין, וכל היכי דידעי תלתא קלא איתא למילתא, וכמ"ש לעיל (דל"ג ע"א) דאם מבטלו בפני שלשה לינא משום תקנת ממזרים דקלא אית להו, א"כ מאי נ"מ אם נותנו במקום זה או במקום אחר, סוף סוף, קלא אית ליה, ונודע שגירשה, ומאי נ"ח לבעל באיזה מקום שיהיה מסירת כגט, כדי שתמצא הקפידה מקום לנוח. וצריך לומר בע"כ דאע"ג דקלא איתא, מ"מ ודאי שאין הקול נשמע בכל העולם, דאטו בכל העולם יהיה נשמע שזה גירש לאשתו, אלא הכוונה וכל היכי דעשה מעשה בפני שלשה, קלא אית ליה למאן דמחזר ורוצה לחקור הדבר, יוכל למצוא אנשים שיבררו הדבר, אבל למי שאין מחזר לידע, מעצמה לא יתוודע בכל העולם, וכמ"ש כעין זה התוס' בכ"ד ולעיל (ד"ד ע"ב) גבי מחאה פה"ג, ולכן ממקום למקום הוי קפידה שפיר, דנהי דמעשה הגט היה בפני שלשה, בכ"ז בעיר אחרת לא יתוודע הדבר, כיון שאין מי שיחזור לחקור אם גירש זה את אשתו או לא, ודוקא בעיר הזאת הוא דיצא הקול, אבל בעיר אחרת לא נודע לכל, ולא ניחא ליה להתבזות בעיר אחרת, וכל זה הוא כשהקפידה הוא ממקום למקום, אבל מאיש זה לאיש אחר באותו מקום גופא, לא יכול להיות קפידה הזאת בגט ע"י שליח, דכיון דצריך שלשה, והרי באותה העיר גופא ודאי שיצא הקול ונודע לכולם, ולפי"ז מיושב סברת רש"י, דבמשנה דלעיל בתן גט במקום זה ונתנו במקום אחר, פי' שפיר דעצם הגירושין הוי בזיון, ולא ניחא ליה דליבזי במקום אחר, דבלא"ה לא יהיו יודעין שם, משא"כ לעיל בטעם דסוגיא דידן, דמיירי שהכתיבה והנתינה הכל במקום אחד, לא יוכל לפרש דהבזיון הוא בגירושין גופא, ולא ניחא ליה דליבזי בפני אנשים אחרים, הא בלא"ה נמי ידעון כל העיר מהגירושין, דבמקום זה גופא ודאי דקלא איתא למילתא, ולכן מה נ"מ אם הסופר יהיה אדם זה או אחר, כיון דסוף סוף ידעון כולם, ולכן הוכרח לפרש דהקפידה הוא, שאינו חפץ שידע הסופר שאין יכול לכתוב, שזה לא ידע כ"א הסופר ולכן בפני איש זה ניחא ליה להתבזות ולא לפני איש אחר וז"ב ועמ"ש בדבור הסמוך:
באו"ד והוה אמינא דבכתיבה בה ליכא בזיון אלא בחתימה כוונת דבריהם צריכים באור, במה נפשך, אי פשיטא להו לתוס' דיכתבו דקתני במתניתין היינו נמי כתיבת הגט, א"כ אין מקום לתירוצם, דהוה אמינא דטעמא משום בזיון, ובכתיבה ליכא בזיון, והא חזינן במתניתין גופא דגם בכתיבה איכא בזיון, כיון דטעמא דמתניתין משום בזיון, ואפ"ה יכתבו גם כתיבת הגט בעצמם, ואי סברי דכתיבה דמתניתין היינו חתימה, א"כ מה הקשו כלל דלפרוך ממתניתין, והא במתניתין גופא מספקא לן, אי כתובו היינו כתיבת הגט או חתימה ונראה כוונתם, דזה פשוט לן השתא דלטעמא דבזיון בכתיבה ליכא, וזהו גופא מספקא ליה לשמואל, אי טעמא משום בזיון, ואז יתפרש מתניתין, דכתבו היינו חתימה דוקא, או שמא טעמא דמתניתין משום מילי, וכתבו היינו נמי כתיבת הגט ודו"ק:
ואמנם כל זה הוא לפי הס"ד, דמשו"ה לא פריך ממתניתין משום דהוי מצי לדחות הכי, דלשמואל פשיטא דבכתיבה ליכא משום בזיון, ורק הספק שלו הוא, אי טעמא דמתניתין הוא משום בזיון או משום מילי. אבל לפי האמת גם זה גובא לא ברירא, דבזיון ליכא בכתיבה דאי נימא שוה אליבא דאמת פשיטא לן דליכא בזיון בכתיבה, א"כ לעיל (דכ"ט ע"א) דפליגי התם אביי ורבא אי טעמא דמתניתין הוי משום מילי או משום בזיון, ושאל מאי בינייהו, ולא אשכח רק שליח מתנה, והוי לי' לומר כתיבה איכא בינייהו, דמשום מילי איכא, ומשום בזיון ליכא, אע"כ דלא ברירא לן דליכא בזיון בכתיבה אליבא דאמת, ורק לדחות הוי מצי לדחות דשמואל סובר כן, ומשו"ה לא פריך ממתניתין:
ודע דהפנ"י כתב שדברי התוס' במ"ש דבכתיבה ליכא בזיון מרפסין הם איגרי, דלמאי דמשמע משיטת כל הפוסקים כשיטת רש"י לעיל דכ"ט דבזיון דבעל, היינו שאינו רוצה לגלות שאינו יודע לכתוב, וא"כ שייך האי קפידה יותר לענין הכתיבה, שהסופר ירגיש בודאי שאין הבעל יודע לכתוב ע"ש, ולמה שכתבתי ניחא, דהתם בש"ם דקאי לפי האמת, דגם בכתיבה איכא בזיון, ובע"כ דסובר הכי, דאל"ה הו"מ למימר כתיבה איכא בינייהו כנ"ל, ולכן פי' רש"י דהבזיון הוא מה שאינו רוצה לגלות שאינו יודע לכתוב. משא"כ מה שכתבו התוס' כאן הוא להוה אמינא, וההוה אמינא היינו יכולים לומר דטעמא דבזיון הוא, לא משום שאינו רוצה לגלות שאינו יודע לכתוב, אלא שעצם הגירושין הוא בזיון לבעל, ובפני הני ניחא לו להתבזות, ולא בפני אנשים אחרים, ולטעם זה שפיר אפשר לומר, דדוקא בחתימה, שגמר הגט הוא, הוי ליה בזיון, משא"כ בכתובה לא מיקרי עוד גירושין, ועיין מה שכתבתי בדבור דלעיל:
בגמרא כתובו כתב ידן הוא או כתב הגט ותפשוט ממתניתין אמר לשנים או לשלשה כתבו ותנו כו'. וקשה למה לא פריך דנפשוט מהך בבא דמתניתין אמר לעשרה כתבו אחד כותב ושנים חותמין, ש"מ דלכתיבה וחחימה נחכוון, דאל"כ אפילו אחד מן השוק יכתוב, והכא לא מצי לדחות כדדחי, דבהאי גופא מספקא לן דהא אמר בהדיא אחד כותב ושנים חותמין, וא"כ ודאי דכותב דאמר, היינו כתב הגט, ואין לומר דלא נסתפק שמואל רק באמר לשנים, ואם אחד יכתוב, א"כ לא ישאר. על החתימה כ"א אחד, דהסופר גופא אינו יכול לחתום, דהא חתם סופר ועד פסול, ובע"כ שיהא צורך לצרף בזה אחד מן השוק, ולכן מיבעי ליה, אם כתובו היינו כתב ידן, ועל כתיבת הגט יקחו אחר, או כתב הגט הוא, ועל החתימה יצורף אחד מן השוק, אבל בעשרה, דיש די והותר באלו לכתוב ולחתום, בוודאי נתכוון שאלו יכתבו ויחתמו, ולא יוקח אחד מן השוק כלל, וכמו שכתבתי סברא כזאת לעיל בע"א לגבי משווי איניש שליח לברא במקום אבא ע"ש, דא"כ היאך פשיט מר"י, כיון דאיירי באמר לשלשה, שפיר יש לומר כתב הגט ולכן נ"ל דבבא הזאת, דעיקר מה דאתא לאשמועינן הוא, דרק שנים חותמין ולא כולם, יש לומר דמה שאמר אחד כותב, אין הכוונה בחיוב, שאחד מהם מחויב להיות הכותב. מהם דוקא, ולא אחר מן השוק, אלא הכוונה דאין צריך ליקח מהם יותר, כ"א הנהו תלתא, אחד לכותב, ושנים לחותמין, והשאר פנויים לגמרי, והוה"ד דאם ירצה ליקח אחד מן השוק לכתיבת הגט נמי רשאי: