אור ברסלב

בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין

דף סה.

דף סד:

בתוד"ה כעין דאורייתא, והא דסגי בהגבהת טפח גבי חבית של שתופי מבואות כו'. אפשר ליישב קושיתם, דבלא"ה הקשו המפרשים במה שאמר בסמוך אלא בעציץ שאינו נקוב דרבנן, והא כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקנו, ומעשר אית ליה עיקר מן התורה, ותי' עפמ"ש בכמה דוכתי מילתא דשכיחי גזרו ביה רבנן מילתא דלא שכיחי לא גזרו בי', וה"נ מילתא דלא שכיחי, כמו עציץ נקוב, לא עבוד רבנן חיזוק כשל תורה עיין בדבריהם, והנה דין זה שיהיה צורך בחבית הגבהה כדינו ג' טפחים. לא משכחת לה כ"א כשהחבית היא גדולה שאי אפשר להגביה בידו, וגם מונחת על הקרקע דוקא, ולא על שולחן או ספסל שגבוה מן הארץ, דאילו היתה קטנה שאפשר להגביה בידיו. אין צריך כלל להגבהה, דידיו קונה לו. וכמ"ש התוס' כתובות (ד"ל ע"א) ד"ה דאי, דדבר שתופס בידו לא שייך הגבהה, דידיו גופא הוא דקונה לו, ואפילו בדבר גדול שאי אפשר לתופסה בידו, אם מונחת ע"ג ספסל הגבוה מן הארץ ג' טפחים, אין צריך שיגביה עוד ג' טפחים, דבכה"ג בהגבהה כל שהוא סגי, וכמ"ש התוס' שם בד"ה נימא, ולפי"ז ברוב הזכיות שבעירוב אין צריך להגביה ג' טפחים, דאם החבית קטנה שאפשר לתופסה בידו, או גם כשהיא גדולה ואינה מונחת ע"ג קרקע, לא בעינן לזה, וכיון שדין זה לא שייך כ"א בזכייה שאינה מצויה ושכיחה כזאת, שהחבית היא גדולה כל כך, עד שאי אפשר לתופסה בידו, וגם מונחת ע"ג הקרקע דוקא, ולכן בזכייה שאינה מצויה כזה לא גזרו חז"ל דליבעי ג' טפחים דוקא כפין של תורה:

ברש"י ד"ה ופדו בהן מע"ש כו' והם סמוכים על שולחנו כו', משמע להדיא דבגדול אפילו כשסמוכים על שולחנו נמי יכול לזכות, וזהו דלא כדעת ר"ת לעיל בתוס', ועיין מה שכתבתי שם בארוכה:

בגמ' אלא בעציץ שאינו נקוב דרבנן. כבר הבאתי קושית המפרשים, למה לא פריך כאן כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקנו, ומעשר הא יש לו עיקר מן התורה, ועיין מה שכתבתי שם ליישב, וכעת נראה עוד בפשוטו ליישב, לפי מה שכתבתי לעיל, דעיקר קושית רב חסדא הוא דוקא על מה דשתיק רב חיננא וורדאן, ניחא גם כאן, דדוקא לעיל שייך להקשות כן, דהא ודאי דבהא לא טעי רב חיננא לומר דשתופי מבואות הוי דאורייתא, ובע"כ דגם הוא ידע דאינו כ"א דרבנן, ומדמותיב מינה מכלל דס"ל דאין לחלק בין דרבנן לדאורייתא, ואפילו בדרבנן נמי ראוי לגזור, ולכן כשהשיבו אח"כ שאני שתופי מבואות דרבנן, לא הו"ל לשתוק, אלא דהוי לי' לומר כל דתקון רבנן כו', משא"כ כאן שפיר יש לומר, דרב אויא דמותיב. היה הבור דמיירי במעשר דאורייתא, ואיהו השיב לו דמיירי במעשר דרבנן, ולעיל גופא לא פריך הכי, אלא משום דבע"כ גם רב חיננא דמותיב הוי ידע דאינו כ"א מדרבנן, אלא דסבור דכעין דאורייתא, ומשו"ה לא הוי ליה לשתוק, וזהו עצם הקושיא של רב חסדא, אישתיק וורדאן, דהקושיא אינו אלא למה שתק, אבל הכא לא שייך כן וזה ברור:

ועוד יש לומר עפמ"ש הריטב"א כאן דמעשר שני דאילנות וירקות, אע"ג שאינו אלא מדרבנן, חשיב יש לו עיקר מן התורה, אבל עציץ שאינו נקוב אינו עוקר מן התורה כלל ע"ש, ולפי"ז ניחא מה דלא פריך כאן כל דתקון כעין דאורייתא תקנו, דמשום דמוקי לה בעציץ שאינו נקוב, ולא מוקי לה במעשר שני של אילנות וירקות, מכלל דזה פשיטא ליה דבדבר שאין לו עיקר לא אמרינן כל דתקון כו', דאל"ה למה הוצרך לדחוקי בעציץ שאינו נקוב. ולא במעשר של אילנות דשכיחי טפי, אע"כ מהאי טעמא גופא, דבמעשר של אילנות לא מצי לאוקמי, דכיון דיש לו עיקר מן התורה, אמרינן כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקנו, ומשו"ה מוקי בעציץ שאינו נקוב, דאין לו עיקר כלל, ובכה"ג פשיטא להתרצן מאוקימתא דלעיל, דבכה"ג דאין לו עיקר לא אמרינן כל דתקון כו' וזה ברור, והנה בפנ"י כאן ובס' ארעא דרבנן סי' תי"ד כתבו, דעציץ שאינו נקוב נמי יש לו עיקר מן התורה חשוב, ונהי דמסוגיין אין ראיה כל כך, דיש לומר כמה שכתבתי ליישב, אכן הריטב"א כתב להדיא, דאין לו עיקר חשוב:

שם במשנה האומר תן גט לאשתי במקום פלוני ונתנו לה במקום אחר פסול. ופרש"י דאין רצונו שיעליזו עליו שם וקפידה היא, ובתורי"ד כאן פירשו דהקפידה הוא, משום שחפץ לבזות אותה באותו מקום ע"ש, ויש נ"מ גדולה לדינא בין שני הפירושים, דלפרש"י דהקפידה הוא על הבעל, שאינו חפץ שיעליזו עליו לפי"ז אפילו אם חזר השליח ונתן לה באותו מקום שצוה הבעל נמי אינו גט, דכיון דהקפידה הוא שלא יעליזו עליו במקום אחר, א"כ אפילו יתן לה אח"כ במקום שצוה הבעל, נמי לא הועיל, כיון דסוף סוף ילעיזו עליו שם במקום שלא חפץ להתבזות, משא"כ לפי' התורי"ד, דהקפידה הוא עליה, שחפץ לבזותה דוקא באותו מקום, א"כ אם חזר ונתנו לה במקום שצוה הבעל הוי גט, דהא השתא נתמלא רצונו ונתבזה גם באותו מקום שחפץ ומשום שביזתה עוד במקום אחר לא גרע, וכ"ש דהוי גט:

והנה בקדושין (ד"נ ע"א) קאמר בגמ' ואי אשמועינן גבי גירושין בהאי אתרא ניחא ליה דליבזי כו' ומלשון זה משמע לכאורה להדיא כפרש"י, דעל הבעל קאי, דאינו חפץ שיתבזה הוא, ורש"י פירש נמי התם שהגירושין גנאי הוא לו, אלא דשוב מצאתי בהגהות יעב"ץ שם, דהגיה בלשון הש"ס גריס הכי ניחא ליה דניבזה, במפיק ה"א, וכדתנן התם מה ראתה אמו של אלו להתגרש, ש"מ בזיון שלה הוא ע"ש, ולגרסא זאת יהיה מוכח כהתורי"ד, ולפלא שבהגהות שם לא זכר כלל שהתורי"ד פי' באמת כן, ואמנם נהי דמש"ס קידושין לא קשה על התורי"ד, דאפשר שלפניו היה נמי הגרסא שם כמו שהגיה היעב"ץ, וא"כ יהיה משם ראיה לפירושו, אכן מלשון דמתניתין יהיה קשה על התורי"ד, דמדקתני במתניתין אם נתנו לה במקום אחר פסול, ומשמע דאין שום עצה להכשירו עוד, מוכח דאפילו אם חזר ונתנו לה באותו מקום שצוה הבעל נמי פסול, דאל"ה הוי לי' למיתני הכי, אינו גט עד שיתן לה במקום פלוני, אע"כ דאין שום עצה עוד, ואפילו אם חזר ונתנו באותו מקום פלוני נמי פסול, וזהו כשיטת רש"י, דלפי' התורי"ד ודאי שבכה"ג כשר וכמו שכתבתי, ועיין עוד מה שכתבתי לקמן (דס"ו ע"ב) בתוד"ה והא אמר:

במשנה בראשונה היו אומרים היוצא בקולר כו' ופרש"י ליהרג למלכות, והקשו כולם דהא בירושלמי אמרו להדיא, לא סוף דבר קולר של נפשות, אלא אפילו קולר של ממון, וא"כ למה פי' רש"י את ההיפך מהמפורש בירושלמי, ובשגם שכל הפוסקים פסקו נמי כהירושלמי, ונ"ל ליישב, דבאמת יש להבין באיזה סברא מחולקין בראשונה שהיו אומרים היוצא בקולר לבד, יכתבו ויתנו, ובאחרונה שחזרו לומר אף המפרש ויוצא בשיירא, דבכ"מ דאיכא הכי מבואר הטעם, וכמו לעיל (דנ"ג ע"א) בראשונה היו אומרים המטמא ומנסך חזרו לומר אף המדמע, מפרש טעמא התם, מעיקרא סבור כר' אבין ולבסוף כר' ירמיה, והכא לא נתבאר כלל סברתם, ונראה דסברתם בפשוטו, דמפרש ויוצא בשיירא, אם כי גם בזה יש סכנה, אבל לסכנה הוא נכנס משום ממון, אך להעשיר הוא, ונתרצה לעבור בארחות ימים ומדבריות להשיג חפצו, והנה בראשונה סברו דדוקא כשהוא יוצא ליהרג ממש הוא דמיחשיב סכנה, דבכה"ג הסכנה ודאית, אבל בקולר של ממון, אם כי כל קולר הוא בחזקת סכנה, אבל כיון שלא על עסקי נפשות הוא נמסר, אין הסכנה קרובה כל כך, כמו נמסר ליהרג ממש, ולכן לא אמרינן בו דטרוד כל כך, ולטעם זה, ממילא במפרש ויוצא בשיירא, כיון דלא על עסקי נפשות הוא פירש ולכן דמי ממש לקוצר מחמת ממון. דרק בחזקת סכנה הוא עומד, אבל לא מסוכן ודאי, ואמנם שוב חזרו לומר דאפילו המפרש ויוצא בשיירא, כיון דכל מפרש ויוצא בשיירא בחזקת סכנה, נמי אמרינן דכותבין ונותנין, וממילא לפי"ז גם בקולר של ממון נמי אמרי' הכי, דהא חזינן דלא בעינן שיהא נמסר לסכנה ודאית, ורק כיון דחזקת וחשש סכנה הוא, מהני שוב לומר דכותבין ונותנין, ממילא בקולר של ממון נמי אע"ג שלא נחשב להריגה ממש, מ"מ כיון דכל קולר בחזקת וחשש סכנה אמרינן דכותבין ונותנין, וכ"ש הוא מיוצא בשיירא שמעצמם הולכים ואין שום אדם דוחקם ואינם טרודים כל כך, ולפי"ז מיושב מאוד דעת רש"י, דמ"ש בירושלמי, דגם בקולר של ממון, היינו אליבא דאמת בתר דחזרו לומר אף המפרש, דכיון שבמפרש אמרינן כן אע"ג שלא נמסר להריגה ממש הוה"ד בקולר של ממון, ואתי שפיר נמי מה שכל הפוסקים פסקו דאפילו בקולר של ממון. משום דלבתר דחזרו לומר אף המפרש, כן הוא האמת, דקולר של ממון נמי, ומה שפרש"י בקולר של נפשות, היינו על בראשונה, שלא אמרו כ"א ביוצא בקולר לבד, אבל במפרש ויוצא בשיירא לא אמרינן דכותבין ונותנין, וצריך לומר בע"כ, דסברו שדוקא בקולר של נפשות, דאי גם בקולר של ממון נמי, א"כ למה לא אמרו נמי מפרש ויוצא בשיירא, דדמיא ממש לקולר של ממון, ומדאמרו בראשונה כ"א ביוצא בקולר לחוד, מכלל דסברי דדוקא היכי שנמסר להריגה ממש הוא דאמרינן הכי, ולא היכי שאין כ"א חשש סכנה, ומשו"ה הוכרח היה רש"י לפרש בקולר של נפשות, וזהו כוונה אמיתיית ברש"י בעז"ה, ואם כי כל גדולי המפרשים נתקשו בזה, וגם מפרשי הירושלמי תמהו בזה על רש"י ע"ש, ולדעתי הברור ברש"י כחו שכתבתי ומקום הניחו לי, ועיין בהגהות מיימוני (פ"ב מהלכות גירושין) שעל מ"ש הרמב"ם שם והיוצא בקולר אפילו טל עסקי ממון כו', ציין אבל רש"י פירש היוצא בקולר ליהרג עיי"ש, הרי שהבין שיש כאן מחלוקת בין רש"י והרמב"ם, ולפי מה שכתבתי חלילה שיחלוק רש"י על המפורש בירושלמי, במקום שאין בבבלי כנגדו, ורק רש"י פי' כן על בראשונה, אבל לבתר דחזרו לומר אף המפרש והיוצא בשיירא, הרי שלא בעינן שיומסר להריגה ממש, אלא אפילו חשש סכנה נמי, ממילא שאפילו בקולר של ממון נמי:

ברש"י ד"ה המסוכן. חולה, ודקדק התוי"ט, מדלא קאמר חולה המסוכן, משמע דכל חולה במשמע, דהיינו סתם שכיב מרע, אכן כל הראשונים והפוסקים מפרשים דמסוכן, היינו שקפץ עליו החולי פתאום, ולפי שהוא בהול ואימת מיתה עליו הוא דאומר ריש שזורי, דכשאמר כתבו אע"ג דלא אמר תנו, משא"כ בסתם שכיב מרע לא אמרינן הכי, ונ"ל דטעמו דרש"י הוא, מדקאמר בסוף ר"ש שזורי אומר אף המסוכן, אבל מעיקרא היה סברו דמסוכן לא, ואפילו לבתר דחזרו לומר אף המפרש ויוצא בשיירא, דאין בזה סכנה וודאית כמו בקולר של נפשות, אפ"ה במסוכן לא אמרינן הכי, ומשמע דמסוכן דהזכיר ר"ש, אין חשש סכנה שלו דומה אפילו למפרש ויוצא בשיירא, ואי נימא דמסוכן היינו שקפץ עליו החולי, דהיינו מסוכן ממש ומצוה מחמת מיתה, דדמי ממש לקולר של נפשות, ועכ"פ לא גרע ממפרש ויוצא בשיירא, וא"כ איך היה דעתם מעיקרא, קודם שהוסיף ר"ש, דמסוכן לא, ואמאי, אטו גרע הוא ממפרש ויוצא בשיירא, ומזה למד רש"י, דמסוכן דמיירי ר"ש, לאו במסוכן באמת, אלא כל חולה סתם מסוכן קרי ליה, ומדלא הכביד החולי ואין חשש כ"כ למיתה, משו"ה סבור היה מתחלה דמסוכן לא, ורק ר"ש הוא דמחדש ומוסיף שאפילו בסתם חולה יש נמי חשש מיתה וטרוד הוא, ואמרינן ביה נמי דכותבין ונותנין, וקרי לי' מסוכן אע"ג שאינו מסוכן באמת, אלא משום דהחולה עצמו כיון שעלה למטה, מפחד ודואג הוא מן המיתה, דמה"ט נמי אמרינן בכל שכ"מ סתם דאם עמד חוזר ממתנתו, משום דאנן סהדי שלא נתן המתנה כ"א מפני פחד מיתה, הרי שהחולה בעצמו דואג וחושש הוא למיתה, אע"ג שבאמת אינו מסוכן ודו"ק בזה:

תוכן העניינים

בית אהרן על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה