אור ברסלב

בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין

דף סד:

דף סד.

במשנה ברש"י ד"ה היא ואביה כו' דהא גדולה היא ואם היתה יתומה היא מהוה את עצמה והיא מקבלת את גיטה כו'. המפרשים דקדקו ברש"י דפי' משום דגדולה היא ויש לה יד, ונתן טעם דאם היתה יתומה מקבלת גיטה, וזה שייך גם בקטנה, דהא קטנה מקבלת גיטה בנתיתמה אפילו כשקדשה אביה, דהקדושין דאורייתא כדלקמן, ונ"ל פשוט דמ"ש רש"י היא מהוה את עצמה, הכוונה דמהוה עצמה לקבל קדושיה, ומזה גופא הוכיח רש"י דגדולה היא ויש לה יד, מדיכולה לקבל קדושין, דאי אין לה יד, נהי דהגט יכולה לקבל, דהא קטנה נמי יכולה לקבל, אבל הקדושין איך יכולה לקבל, אע"כ דגדולה היא, ואע"ג דבחיי האב אינה יכולה לקבל קדושיה, היינו משום דזיכתה התורה לאב כל זמן שאביה קיים, אבל ביתומה שפיר מקבלת קדושיה, וכן אמרו בקדושין (ד"ג ע"ב) אבל נערה דאית לה יד לקבל קדושין, ומיושב בזה מה שהקשה בגליון הש"ס למה נקיט רש"י היא מהוה את עצמה, הא גם בקידשה אביה ונתיתמה מקבלת גיטה, א"כ למאי נקיט רש"י היא מהוה עצמה, ולמה שכתבתי ניחא דעיקר ההוכחה שגדולה היא ויש לה יד הוא משום דמקבלת קדושיה כשנתיתמה, ואי לא היה לה יד לא הוי יכולה לקבל קדושיה, ואין כוונת רש"י להוכיח מעה שמקבלת גיטה, דזה פשיטא שאפילו בקדשה אביה נמי מקבלת גיטה, ורק עיקר ההוכחה הוא ממה שהיא מהוה עצמה ודו"ק:

בתוד"ה אלא לאו דלא אתיא שתי שערות כו' ואור"ת דלרבי יוחנן דאמר בפ"ק דב"מ כו' ולשמואל דאמר התם קטן קטן ממש כו'. דברי ר"ת הללו צריכים ביאור רב, דבמה שכתב דלשמואל דאמר התם קטן אינו זוכה, הוא הדין גבי עירוב אינו זוכה דידו כיד אביו, כיון דמציאתו לאביו, לא זכיתי להבין בזה סברתו, דהא אפילו לשמואל אטו קטן לית ליה זכייה לנפשיה כלל, הא היכי דלית ליה אב ודאי דזוכה גם לנפשי' עכ"פ מדרבנן, וכסתמא דמתניתין בב"מ שם, דמציאת חש"ו יש בהן גזל מפני דרכי שלום, אלא היכי דאיתא לאב תקנו דבמקום הבן יהא קאי האב, והאב הוא הזוכה בכל זכיית הבן, וא"כ לא שייך זה כ"א באותן הזכיות הבאות מעלמא, דבזה שייך לומר דמפני הטעם דמריצה אצל אביו. תקנו שהאב יזכה בהן. אבל באותן הזכיות שהאב עצמו מזכה לבן, וניחא ליה לאב שהבן יזכה בהן לעצמו, מהיכי תיתי שלא יזכה בהם, ומ"ש מאשה דנמי מציאתה וזכייתה לבעלה, ואפ"ה אם בעלה עצמה נותן לה מתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות כדאיתא בב"ב (פרק חזקת הבתים), ולפי"ז אפילו במתנה גמורה שהאב עצמו נותן לבנו, היה צריך לזכות, וכ"ש גבי עירוב שהבן אין זוכה כלל לעצמו, אלא האב נותן לו שיקנה לאחריה, דיכול לזכות, כיון דבאמת יש לו יד, ורק דבזכיות שרוצה האב לקנותן, אמרינן דהאב במקום בן עומד, אבל במה שלא זכה הבן כלל למה לא מהני, ואמנם בקושיא הזאת אם כי גדולה היא, אכתי יש מקום לתרץ כסברת השמ"ק בב"מ שם, וז"ל דבמקום אב לא תיקון ליה זכייה כלל אלא לצורך אב עכ"ל. ומשמע מלשונו, דאע"ג דבמקום דליכא אב יש לו זכייה לנפשיה, מ"מ במקום אב לא נתנו לו זכייה כלל, כ"א מה שנוגע לצורך האב, אבל מה שאין צורך האב שקלו מיניה הזכייה, ולהכי אפילו ברשיון האב נמי לא מהני, או שיש לומר כמ"ש התוי"ט, דבאמת הא דלא מצי לזכות ע"י קטנים, אין הטעם משוה דידן כיד האב, אלא משום כיון דהאב יכול לערב בשבילה, להכי אמרו שאין יכול לזכות על ידיהם, ומ"ש בעירובין במתניתין שם הטעם, מפני שידן כידו, לא קאי כ"א אעבדו ושפחתו ולא אבנים קטנים ע"ש, והיינו סברת ר"ת כאן שמחלק בין בנים לעבדו ושפחתו, כן היה נראה לתרץ:

אכן מ"ש ר"ת שוב, דלר' יוחנן דאמר דגדול וסמוך על שולחן אביו הוי כקטן, הוא הדין דגבי עירוב נמי גדול וסמוך אינו זוכה, בזה לא אדע שום עצה לתרץ דבריו, כיון שגדול ודאי דיש לו זכייה לנפשי', אלא דמחמת איבה תקינו לאב בסמוך על שולחנו, דמציאתו יהא לאב, וא"כ ודאי דלא שייך זה כ"א בדבר שהקטן זוכה לנפשיה, אבל לגבי עירוב שאין זוכה לנפשיה כלל ולא שייך שוח איבה, מהיכי תיתי לא יוכל לזכות, ושוב מצאתי בנמוק"י בשם הדשב"א והר"ן, ובב"י (או"ח סי' שס"ו) בשם הרמב"ן שכתבו כן, דלגבי עירוב אין לחלק בין סמוך לאינו סמוך, ושהכי הוא גם דעת הרמב"ם (כ"א מהלכות עירוב) שפוסק בסתם דע"י גדול מצי לזכות, ומשמע דאפילו בסמוך על שולחנו, וכ"כ רש"י לקחן (דף ס"ה) ד"ה ופדו, דאפילו סמוכים, בגדולים מזכר כל ידם, והיינו משום דלענין עירוב אין נראה לחלק בין סמוך לאינו סמוך, אע"ג דבפי"ז (מהלכות אבידה) לגבי מציאה פוסק כר' יוחנן דמחלק בהכי, ח"מ לענין עירוב אין סברא לחלק כן, דהכא לא שייך איבה:

והנה זה פשיטא שדעת הרמב"ם הוא כמ"ש, דלענין עירוב אין שייך לחלק בין סמוך לאינו סמוך אפילו לר' יוחנן, דאי אפשר לומר כמ"ש הטור שם, דהרמב"ם פוסק לגבי עירוב כשמואל, חדא דיקשה קושית הב"י, דהא לענין מציאה פוסק כר' יוחנן, ועוד דאפילו לשמואל אין הכרע לומר דבגדול וסמוך לא הוי מליאה של אביו, דשמואל ס"ל רק דבקטן אפילו שאינו סמוך נמי הוי מציאתו של אב, אבל בגדול וסמוך אין הכרע, ואפשר שגם איהו מודה דמטעם איבה תקינו ליה מיהא בסמוך על שולחנו שיהא של אב וכמ"ש המהר"ש בב"מ שם, אלא ודאי שפוסק כר' יוחנן וס"ל דאפילו לר' יוחנן, בעירוב מודה דאפילו בסמוך יכול לזכות על ידו כשהוא גדול, כיון ולא שייך איבה, אלא דאכתי קשה, דנהי דמגדול וסמוך אין הכרע דפוסק כשמואל, כיון שגם ר' יוחנן מודה לזה, אכן ממה שפוסק דבקטן אפילו כשאינו סמוך אין יכול לזכות, מוכח דפוסק כשמואל, דאילו לר' יוחנן בקטן כשאינו סמוך יכול לזכות, ואפשר שזה היה הכרח של הטור דהרמב"ם פוסק כשמואל, ועיין בפרישה שהרגיש בזה, אלא דלפי מה שכתבתי, גם מזה אין הכרע, דהנה אפילו לשמואל קשה, מאיזה טעם לא יזכה בעירוב, כיון שאין הבן זוכה כלל לנפשיה, דנימא דשקלו זכייתו ונתנו לאב, אלא הטעם כמ"ש בשם התוי"ט שכיון דמזכה בשבילם אין יכול לזכות על ידם, וטעם זה אפשר מודה גם ר' יוחנן, דאע"ג דקטן יש לו זכייה, מ"מ גבי עירוב לא יכול לזכות על ידם וכנ"ל:

ואמנם בסברת ר"ת נ"ל, דהא דקאמר ר' יוחנן דבסמוכין על שולחנו אפילו בגדול הוי מציאתו לאב, אין הכוונה שמתחלה זכה בזה הבן, ואח"כ אבוה מיניה קא זכי, אלא הכוונה שמתחלה זכה האב, משום דבסמוכים של שולחנו אין לבנים שום יד, וידן כיד אביהן, ואע"ג דגדולים הם כעת, מ"מ אחרי שסמוכים הם עוד על שולחנו של אביהם, לא יצאו עוד מרשות האב להיות להם יד ורשות בעצמם, אלא אכתי ברשות אביהם הם עומדין, ולא נכנסו עוד למדרגה כזאת שיהיה להם יד בפני עצמן, וכן משמע לשון המשנה דפרק חלון, דקאמר הטעם דאין מזכה מפני שידן כידו, הרי משמע שאין להם יד כלל, ולפי"ז שפיר אין מזכה על ידם, דבשלמא אם הוה אמינא דיש להם יד לזכות בעצמם, ואבוה מהם קא זכי, אז היה שייך לומר דבעירוב דליכא איבה יוכל לזכות על ידם, אכן לפי מה שכתבתי דהכוונה הוא דמשום איבה תקינו שלא יצאו עוד מרשות אב, ואין לו זכייה כלל בפני עצמו, וממילא אי אפשר לחלק בין עירוב לשארי קנינים. ואפילו בעירוב נמי אין יכול לזכות על ידם, וכסברתי נ"ל להוכיח מלשון הטור לאו"ח סי' שס"ו) וז"ל ולא יזכה ע"י בנו ובתו הסמוכים על שולחנו אפילו הם גדולים מפני שידן כידו ולא יצאו עדיין מרשותו עכ"ל, אשר לכאורה אין מובן במה שהוסיף הטעם דלא יצאו מרשותו, ולמה שכתבתי מדויק מאד, דנתכוון לתרץ קושיתי אשר יפול בדין זה, דכיון דגדולים הם ויש להם זכייה, למה, לא יזכה על ידן. כיון דלא שייך הכא איבה, ולזה תירץ דלא יצאו עדיין מרשות האב, לבוא ברשות וזכיית עצמו, ולא נתנו להם כלל דין יד עוד ודו"ק:

היוצא לנו מזה, דכוונת ר' יוחנן דקאמר דגדול וסמוך על שולחן אביו הוי קטן, נחלקו בזה הרמב"ם עם ר"ת, הרמב"ם סובר דמתחלה זכה הבן, כיון דגדול הוא ויש לו זכייה, ורק משום איבה תקינו ליה רבנן דאבוה מיניה קא זכי, וממילא בעירוב דלא שייך איבה, יכול לזכות ע"י גדול אפילו בסמוך, אכן הר"א והטור סוברים דמשום טעם דאיבה לא נתנו כלל דין יד, לבן הסמוך על שולחנו, ולא בא עוד לרשות עצמו שיהיה לו זכייה בפני עצמו, ולפי"ז יצא לנו דין חדש לר"ת, דאם אחר נותן מתנה לבנו גדול, ואפילו האב עצמו אם נותן מתנה לבנו גדול, לא זכה הבן, כיון שאין לו יד לזכות לעצמו, וכן הובא בנמוק"י בב"מ שם, בשם יש מי שאומר, ולמה שכתבתי יהיה כן גם לר"ת והטור:

ואחרי כל זה יש לי ליישב סתירת דברי הטור אהדדי, דבחו"מ (סי' ע"ר) כתב, דבתו נערה אפילו באינה סמוכה על שולחנו הוי מציאתו לאב, ובאו"ח (סי' שס"ו) פוסק דבנו ובתו הקטנים שאינם סמוכים מזכים העירוב על ידם, ותימה כיון שפוסק כר"ת, דזה בזה תלוי, דכל היכי דמציאתה לאב אין מזכין על ידו, וכיון דבבתו אפילו כשאינה סמוכה הוי מציאתה לאב, למה יכול לזכות על ידה, דמ"ש מגדול הסמוך, דמשום איבה הוי מציאתו לאביו, ואין יכול לזכות על ידו, וכן נמי בנערה אפילו באינה סמוכה, דהוי הטעם נמי משום איבה שלא ימסרנה למנוול ומוכה שחין וכמ"ש התוספת (כתובות דמ"ז) אמאי יכול לזכות על ידה, ועיין במג"ש כתובות שם מ"ש בזה. ואמנם למה שכתבתי אתי שפיר, דאע"ג דטעם גדול הסמוך, ונערה שאינה סמוכה, שניהם שווים משום איבה, אפ"ה בעצם התקנה לא דמו כלל זה לזה, דהיכי דסמוך עוד על שולחן האב, אז משום תקנת איבה אמרינן שאין לו לבן יד כלל לזכות, דלא יצא עדיין מרשות האב להיות לו יד בפני עצמו, ולהכי ודאי דאין מזכין על ידו אבל בנערה שאינה סמוכה, נהי דמציאתה הוי נמי לאב משום איבה, אכן בזה ודאי דיש לה יד בפני עצמה, כיון שיצתה מרשות אב וגדולה היא, אלא דמשום איבה אמרינן דאבוה מיניה קא זכי, ולהכי בעירוב דלא שייך איבה, מצי לזכות על ידה, כיון דבאמת יש לה יד בפני עצמה, ואיבה נמי לא שייך בזה, וזה ברור:

ובפשוטו היה נ"ל ליישב סתירת דברי הטור, דז"ל הטור בחו"מ (סי' ע"ר) מציאת בנו ובתו הסמוכים על שולחנו אפילו הם גדולים ומציאת בתו נערה אפילו אינה סמוכה על שולחנו כו' הרי הן שלו, ומציאת בנו ובתו שאינם סמוכים על שולחנו אפילו הם קטנים כו' הרי הן שלהם עכ"ל. וגלוי לכל הסתירה שבזה, דלפני זה כתב דבתו אפילו נערה וגם אינה סמוכה הוי של אב, ואח"כ כתב דבנו וגם בתו הקטנים אם אינם סמוכין הוי שלהם, והרבה מפרשים מוחקים תיבת שבתו' מהאי בבא דסיפא, אכן הפרישה שם כתב דאי אפשר למחוק, אחרי שכן כתוב להדיא בקיצור פסקי הרא"ש, ולכן קיים הגירסא ופירש, דבתו היינו דומיא דבנו, דהיינו היכי דלא שייך החשש דשמא ימסרנה למנוול, וכגון שכבר השיאה ונתגרשה שאז יצתה מרשות האב, ובמתכוון המציא הטור לכתוב כזה, בכדי שלא נצטרך לומר דר' יוחנן דאמר לאו גדול ממש לא קאי כ"א אבן, דדוחק לומר כן דלא קאי כ"א אבן, ולכן טרח למצוא דמילתא דר' יוחנן קאי גם אבת, ובאופן דליכא חשש דשמא ימסרנה ע"ש, עכ"פ הרי הטור כתב להדיא דבבתו הקטנה אם אינה סמוכה הוי מציאתה שלה, ולזה כתב כן גם בהלכות עירובין, שע"י בתו הקטנה יכול לזכות, ומיירי נמי בכה"ג שלא שייך חששא, כיון שכן פירש הטור מילתא דר' יוחנן, ובעירובין דנקיט כר' יוחנן פוסק כן, ועכ"פ אין סתירה בדבריו ודו"ק:

באו"ד דטמאה משום איבה שייך אפילו אינה סמוכה ואף בנערה עד שתבגר. וזהו התוס' לשיטתם דאיבה דמציאה הוי משום שמא יקדשנה למנוול ומוכה שחין, ולטעם זה אפילו באינה סמוכה, ודוקא בנערה עד שתיבגר, דאילו בגרה אין עוד לאביה רשות לקבל קדושיה, ואכן לשיטת רש"י בכתובות (דף מ"ז) דאיבה דמציאה הוי נמי משום מזונות, דאי אמרת מציאה שלה איכא איבה ולא זיין לה תו, א"כ גם בבתו בוגרת נמי מציאתה לאב, וכ"כ בהג"א שם להדיא, אלא דלכאורה לשיטת רש"י הוי דוקא בסמוכה על שולחנו, דאי אינה סמוכה לא שייך איבה דמזונות, ולפי"ז יש נ"מ גדולה בין רש"י ותוס', דלתוס' בבוגרת אפילו בסמוכה לא מצי לזכות על ידה, כיון דמציאתה אינה שוב של אב, ובנערה אפילו באינה סמוכה נמי הוי של אב, וממילא יכול לזכות על ידה לסברתם, דדין דעירוב תלוי במציאה, ולשיטת רש"י הוי להיפך ממש, באינה סמוכה אפילו בנערה לא הוי לאב. ובסמוכה אפילו בבוגרת נמי. אכן באמת זה אינו. דזה ודאי שבסמוכה אפילו בבוגרת נמי הוי של אב לרש"י, וכמ"ש בשם הג"א, ובזה הצלתי את רש"י מהשגת התוס', כאשר יבואר בתוך דברינו, אבל במ"ש שבאינה סמוכה כיון דלא שייך טעם דמזונות, אפילו בנערה לה הוי של אב. הדרא בי מזה, דהא בב"מ (די"ב ע"א) פרש"י במתניתין שם. דבתו קטנה וגם נערה מקראי ילפינן דמציאתה לאביה, דכל שבח נעוריה לאביה ע"ש, ולפי"ז בנערה לא איצטריך לן כלל לטעם דאיבה, דזה הוי מן התורה, ואפי' באינה סמוכה נמי, כיון דמן התורה הוא, ואינו תלוי כלל במזונות, ולא איצטריך לטעם דאיבה כ"א בבוגרת:

ומזה עמדתי על הבירור ליישב שיטת רש"י החמורה מאוד. כאשר כבר הרעישו עליו כל הראשונים, חדא הוא השגת התוס' בב"מ שם בד"ה ר' יוחנן, דהא האי קרא דבנעוריה, בהפרת נדרים הוא דכתיב ואין ללמוד מיניה דממונא מאיסורא לא ילפינן עיי"ש, ומחמת חומר הנושא אפשר לומר דסברת רש"י כן הוא, דאם כי על הקרא דכי ימכור גו' לאמה, דיליף מיניה דמעשה הבת לאביה, קאמר הש"ס כן, שלא נוכל למילף זה מקרא דבנעוריה בית אביה, משום דבהפרת נדרים כתיב וכמ"ש כתובות (דף מ"ו), אבל השתא דגלי קרא דלאמה שגם בממון הוי הזכייה לאביה, וא"כ גלי קרא דאיסורא וממונא שווין, ושפיר נוכל למילף מעתה מקרא דבנעוריה גם לדין ממון, וכמ"ש התוס' כתובות (דל"ט) בד"ה הואיל בכה"ג, ואין להקשות ע"ו, דא"כ בכתובות (דף מ') דבעי הש"ס למילף דבושת ופגם הוי לאב מקרא דבנעוריה. ודחי התם נמי דאין ללמוד מיניה משום דבהפרת נדרים הוא דכתיב ולמה לא נימא גם התם, דכיון דגלי גלי. ובאמת הקשה כן בהגהות מל"ה שם. ונ"ל דשם יש ליישב ולומר, דכיון דהגילוי דקרא הוא רק ממעשה ידיה, יש לומר שדוקא ממון כזה הוי לאב משום דמיתזני מיני' ודעת האב הוא על זה. וכמו דקאמר בקדושין (ד"ד ע"ב), אבל בושת ופגם שאין דעתו ע"ז, ממון כזה לא זכתה תורה לאב וכמ"ש התוס' שם (דף מ') ד"ה דאי, דלהכי לא מצי למילף מן מעשה ידיה גופא, משום דיש לדחות מחמת טעם דמיתזני, כן יש לומר נמי בקרא דבנעוריה, דאע"ג דגלי קרא שגם ממון הוי לאב, היינו דוקא ממון כעין מעשה ידיה, אבל בושת ופגם לא, אבל מציאה דהוי כמעשה ידיה כמ"ש בר"פ מציאת האשה להדיא. מציאתה כהעדפה שע"י הדחק, שפיר ילפינן מקרא דבנעוריה, ואין לדחות שאני מעשי ידיה משום דמיתזני, דהא מציאה נמי משום דמיתזני. ואתי שפיר מ"ש רש"י דילפינן מקרא דבנעוריה, דבאמת השתא דכבר גלי קרא דמעשה ידיה הוי לאב, הרי גלי לן דאיסורא וממונא שווין, שפיר נוכל למילף מקרא דבנעוריה גם למציאה דהוי דאב מן התורה. ואין להקשות דאכתי מה הוצרך רש"י למילף מקרא דבנעוריה, לימא דהוי מן התורה משום דדמי למעשה ידיה, דהא גם בושת ופגם הוי ילפינן ממעשה ידיה וכמ"ש התוס' לכתובות ד"מ) ורק משום דהתם יש לדחות, שאני מעשה ידיה דמיתזני, וא"כ במציאה דלא שייך לדחות הכי וכמ"ש, ילפינן שפיר ממעשה ידיה גופא, ואכתי קרא דבנעוריה למה לי' לרש"י, ויש לומר דהנה בכתובות (דמ"ו ע"ב) תוד"ה זכאי במציאתה, כתבו שמציאה לא נוכל למילף ממעשה ידיה, דיש לומר דמה למעשה ידיה שמתזנא מיניה ע"ש, ואם כי דבריהם תמוהים, דהא בפ' מציאת האשה כתבו התוס' גופייהו, דגם מציאה הוי כמעשה ידיה משום דמיתזני, אלא דיש ליישב, דבלא"ה כתב המהרש"א דפירכא הזאת לאו פרכא גמורה היא, רק על מה הצד פרכינן פרכא כל דהוא, ולכן יש לומר דמ"ש התוס' דנוכל לתרץ שאני מעשה ידיה דמיתזני, היינו כשאנו ילפינן ע"י מה הצד, ומעתה מיושב דעת רש"י, דממה הצד מן מעשה ידיה, באמת לא נוכל למילף, משום דעל מה הצד הוי פרכינן מה למעשה ידיה שכן מיתזני, וכסברת התוס', דעל זה פרכינן גם פרכא כל דהוא, משו"ה כתב רש"י. שבאמת לאו ממעשה ידיה ילפינן, אלא מקרא דבנעוריה, דכיון דגלי קרא דגם ממונא דמעשה ידיה לאב, ילפינן השתא שכל שבח נעורים שכעין מעשה ידיה הוי לאב, ומציאה הוי כעין מעשה ידיה, ועל זה לא נוכל לפרוך פרכא כל דהוא, כיון דלאו ממה הצד ילפינן, והנה בב"ק (דף פ"ז) קאמר התם דאקני ליה רחמנא שבח נעורים לאביה, וגם התם כרש"י מקרא דבנעוריה, והתוס' השיגו נמי התם, דהאי קרא בהכרת נדרים הוא דכתיב, ודחקו התוס' לפרש התם, דלשון אקניה לי' רחמנא שבח נעורים, לאו דוקא הוא, ולסימנא בעלמא נקטי' ע"ש, ולשיטת רש"י אתי שפיר כפשטיה, דבאמת השתא לאחר דגלי קרא, הוי בממון נמי לאב מה"ת, וממונא ואיסורא שווים:

והנה נהי דעל עיקר סברת רש"י מצאנו טעם לומר דהצדק אתו, שבאמת הוי מציאת נערה מדאורייתא לאב, אכן אכתי מה נעשה להסוגיא דכתובות (דף מ"ז) דקאמר הש"ס התם להדיא, דטעם דמציאתה הוי לאב משום איבה, ולשיטת רש"י דמן התורה הוא, למה הוצרך הש"ס התם לטעם דאיבה. ואכן למה שכתבתי לעיל בשיטת רש"י, דטעם דאיבה הוא הוי נמי משום מזונות, ולא כשיטת התוס', דאיבה דמציאה הוי שלא יקדשנה למנוול ומוכה שחין, ולשיטת רש"י גם בבתו בוגרת נמי הוי מציאתה לאב, מיושב דעת רש"י גם מקושיא זאת, דבמתניתין דב"מ, דקאמר להדיא, מציאת בנו ובתו הקטנים, וכיון דמיירי בקטנים, ובקטנים וגם בנערה הוי דאורייתא, משו"ה כתב רש"י דהוי מן התורה, ובכתובות להכי קאמר הש"ס דהוי משום איבה, להורות שגם בגדולה, דהיינו בוגרת, נמי מציאתה של אב, אבל בקטנה ונערה איה"נ דמן התורה הוא, ומיושב מאוד דפת רש"י, ומעתה אין אנו צריכין לדחוקי בדעת רש"י כמ"ש התוס' כתובות הנ"ל, דלסברת רש"י מתניתין דב"ח, לצדדין קתני, קטנה אפילו באינה סמוכה. ונערה דוקא בסמוכה ע"ש, דלמה שכתבתי גם נערה הוי אפילו באינה סמוכה, דבנערה הוי נמי מן התורה וכמ"ש רש"י להדיא בב"מ שם, דקטנה וגם נערה יליף מקראי, ותימה גדולה על תוס' שכתבו בדעת רש"י דבנערה דוקא בסמוכה הוי לאב, ואיך אפשר לומר הכי, אחרי שרש"י גופא כתב להדיא דגם נערה ילפינן מקראי, ולפי מה שכתבתי מיושב מאוד דעת רש"י:

וניחא נמי בזה מה שהקשו כל המפרשים על שיטת רש"י דאיבה דמציאה היינו משום מזונות, דלפי"ז היכי דבלא"ה לא זיין לה אביה, מציאתה לעצמה, וא"כ מאי מקשה הש"ס בב"מ (די"ב ע"ב) האי שפחה היכי דמי כו' אי דאיתא לאב דאבוה הוי, הא אינה סמוכה על שולחנו, דהא מכרה, וליכא איבה, וא"כ אין מציאתה שלו, ואי"ל דאכתי שייך איבה, שלא יזון אותה אחר שש שנים כשתשוב לבית אביה, כמ"ש החרישה (חו"מ סי' ע"ר) ע"ש, ואכן לפי מה שכתבתי דרש"י יפרש באמת. דטעם דמציאת נערה הוי לאב, ילפינן זה מקרא, ומדאורייתא הוא, ואין זה כלל משום איבה דדוקא בבוגרת הוי משום איבה, א"כ אתי שפיר וק"ל:

בתוד"ה שאני כו' משמע דר"י ורב חסדא פליגי אי זוכה לאחרים מדאורייתא עכ"ל הר"ן הבין בכוונת התוס' דאי ניחא דרק מדרבנן יש לו זכייה, לא היה מועיל זה לענין איסורא דאורייתא, ולכן הוכרחו לומר דמאן דאית ליה זכייה, גם מדאורייחא מועיל הזכייה, והר"ן דחה לדברי התוס', דאם יש לו זכייה מדרבנן, אהני נמי אדאורייתא ע"ש, ועיין במפרשים שהאריכו להקשות על סברת התוס' שזה, והביאו מכמה מקומות דדיני התורה נמשכים אחר תקנות חכמים, ומה שראוי מדרבנן הוי ראוי גם אדאורייתא, ומתוך שבענין הזה כבר דשו ביה רבים, ונמצא בכמה מקומות, אעתיק בזה תשובה אחת שכתבתי זה ימים רבים, ומתוך הדברים יתבאר לפנינו גם שיטת התוס' בכמה דוכתי, דסברי באמת דראוי מדרבנן לא הוי ראוי מן התורה, וכמו שנבאר:

הגאון מלבי"ם וצ"ל בספרו ארצה"ח, באר"י סי' י"ג חקר, אם ציצית שהם רק מדרבנן, כגון בטלית של משי, לדעת הסובר שהם מדרבנן, אם נאמר כיון שמדאורייתא אין צריך לעשות בה ציצית, ממילא אע"ג שמדרבנן חייב. לא הוו נוי הבגד, ואסור לצאת בהם לרה"ר בשבת, או דילמא כיון שחייב מדרבנן הוו נוי לבגד ומותר, וכן בטלית שאולה דאינו חייב בציצית כ"א מדרבנן, אם מותר לצאת בהן לרה"ר, וכן יש לחקור בהיפך, בציצית שכשרים מן התורה ופסולים מדרבנן, כגון שאין בהם כשיעור, דמדאורייתא סגי בכדי עניבה, ויצא לרה"ר בטלית מצויץ בציצית כאלו אם חייב חטאת, כיון שעכ"פ מדרבנן אסור לצאת בה, או נאמר שכיון דמדאורייתא כשר אינו חייב חטאת ע"ש:

והנה לכאורה היה נראה להביא ראיה, דמה שאינו ראוי מדרבנן לא מיקרי אינו ראוי מדאורייתא, ודיני התורה אינם נמשכים אחר תקנות חכמים, מדברי התוס' (שבת ד"ק ע"א) בר"ה פירות מבטלי מחיצתא, דהקשו שם היכי ממעטי הני פירות, והא אמר בפרק חלון, כל דבר הניטל בשבת אינו ממעט, ואפילו אי מיירי הכא בטבל שאינו ניטל בשבת, מ"מ כיון דניטל מן התורה כו' ואמאי פטור ע"כ, אלמא דאע"ג דמדרבנן אינו ניטל, מ"מ כיון דחיוב חטאת הוא מן התורה, ומן התורה ניטל הוא, משו"ה חייב חטאת, וזהו ממש כמו שמוכח מדבריהם כאן, וא"כ בנידון שאלתנו נמי נימא הכי, כיון שמן התורה בגד משי אינו חייב בציצית, אע"ג דמדרבנן חייב, לא מיקרי נוי הבגד מדאורייתא, וא"כ אם יצא חייב חטאת:

וארווחנא למיפשט בזה ספיקו של השעה"מ (פ"ח מהלכות לולב) דהא דקיי"ל דארבע מינים שבלולב אם היה אחד מהם גזול דפסול, אם היה גזל מדבריהם, כגון מציאת חש"ו דיש בהן גזל מפני דרכי שלום, אם גזל מאלו, אם יצא בהם ידי חובתו, כיון דמן התורה קרינן ביה לכם, או דילמא כיון דמדרבנן מיהא לא מיקרי לכם, אינו יוצא ידי חובתו גם מדאורייתא, ולדברי התוס' שבכאן ובשבת דלעיל, צריך לומר דכיון שמן התורה קרינן ביה לכם, ממילא יוצא ידי חובתו מדאורייתא, אע"ג דמדרבנן הוא גזל, וכן משמע נמי מדברי התוס' סוכה (דל"ה ע"א) בד"ה לפי, כתבו וז"ל וא"ת אתרוג של ערלה תיפוק ליה דמיכתת שיעורו דמצוותו בשריפה. ואפשר לומר דאפילו מדאורייתא מצוותו בשריפה עכ"ל, וכתבו השעה"מ והשטר אפרים סי' ל"ח, דהתוס' הוצרכו לומר דמדאורייתא מצותו בשריפה, דאי רק מדרבנן, לא מיכתת שיעורו ולא הוי מיפסל כלל מהאי טעמא, כיון דמדאורייתא קרינן ביה לקיחה תמה, וכן משמע להדיא מתוס' (ב"ק דע"ב) שכתבו דחולין שנשחטו בעזרה אי הוי רק מדרבנן וקידש בו את האשה מקודשת, מכל אלו מוכח דשיטת התוס' דמה שאינו ראוי מדרבנן לא מיקרי אינו ראוי מן התורה, ודיני התורה אינם נמשכים אחר הקחז"ל:

אכן באמת שבתי ראיתי דיש לדחות ראיות הללו, ומ"מ הספיקות יהיו נפשטיה להיפך, דהנה השעה"מ בפ' הנ"ל הביא בזה שתי סוגיות הסותרות זו את זו, דבסוכה (דף כ"ג) על מתניתין דקתני העושה סוכתו ע"ג האילן או ע"ג ראש הבהמה ר"מ מכשיר ור' יהודה פוסל, מ"ט דר"י אמר קרא חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים, סוכה הראויה לשבעה שמה סוכה, שאינה ראויה לשבעה לא שמה סוכה, ור"מ הא נמי מיחזי חזי מדאורייתא ורבנן הוא דגזרו בה, והפוסקים פסקו כר"מ דכשירה, הרי דמחמת איסור חז"ל לא מיקרי אינו ראוי מן התורה, ומסוגיא אחריתי מוכחת ההיפך דקתני אתרוג של תרומה טמאה פסול, והרי לדעת רש"י ותוס' תרומת פירות אינו אלא דרבנן, ומ"מ קתני דפסול, וכתב הריטב"א וז"ל דאע"ג דתרומת פירות דרבנן כל היכי דקאי לשריפה הוי מיכתת שיעוריה ופסול מן התורה, אלמא דמה שאינו ראוי מדרבנן הוי אינו ראוי גם מדאורייתא, ולכן העלה לחלק, דדוקא גבי אתרוג של תרומה טמאה, כיון דאיכא תרומת דגן תירוש ויצהר דהוי מן התורה, אמרינן כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקנו ועשו אותו כתרומה דאורייתא, משא"כ בהך דעושה סוכתו ע"ג האילן דעיקרו אינו אלא דרבנן, משו"ה פסקינן כר"מ, ואמנם חילוק הזה לא מבטן השעה"מ יצא, דכבר קידמו הרא"ש ז"ל בקדושין (דנ"ח ע"א) אחר דמקשה על הא דמשמע שם, דאע"ג דאיכא איסור מדרבנן בחולין שנשחטו בעזרה אפילו לר"ש, מ"מ מקודשת, מהא דפסחים (ד"ז ע"א) דאמר רב גידל המקדש בחיטי קורדנייתא משש שעות ומעלה אין חוששין לקדושין, ואע"ג דחימוצן מדרבנן, ותירץ הרא"ש משום דחמץ בפסח עיקרו מן התורה, אבל חולין שנשחטו בעזרה לר"ש כל איסורו אינו אלא דרבנן, וכן הכ"מ ופ"ה מהלכות אישות) מחלק כן בדעת הרמב"ם, ולפי"ז אזדא גם ראייתו מתוס' דשבת ותוס' דב"ק להא דציצית, דיש לומר דשאני התם גבי מוקצה, דעיקר מוקצה אינו אלא מדרבנן, משו"ה לא אמרינן דהוי אינו ראוי גם מן התורה, וכן גבי חולין שנשחטו בעזרה דעיקרו מדרבנן כתבו שפיר דמקודשת, אבל גבי ציצית, דעיקרו מדאורייתא, וכיון שגזרו חז"ל דבטלית משי נמי חייב בציצית, כעין דאורייתא תקנו, והוי ראוי לציצית גם מדאורייתא, אמנם מ"מ הרי לפנינו דבדבר שעיקרו מן התורה אמרינן כעין דאורייתא תקנו, ואת זה אנו מבקשים, דממילא נפשט ספיקו של המלבי"ם, דודאי פטור מחטאת כיון דעיקרו דאורייתא:

אלא דעל עיקר חילוקו של השעה"מ, קשה טובא מהא דאמרינן בחולין פרק כסוי הדם, ר' חייא נפל לי' יאנובא בכיתניה כו' א"ל שקול עופא, ואמרינן דצא נחור אמר ליה, ואקשי מ"ט לא אמר צא טרוף, ומשני לא מיבעי קאמר, ל"מ צא טרוף דשחיטה שאינה ראויה הוא, אלא אפילו צא נחור דהוה אמינא אין שחיטה לעוף מן התורה וליבעי כסוי קמ"ל, אלמא דאי אמרינן אין שחיטה לעוף מן התורה חייב בכיסוי הדם היכי דנחרו. דקרינן בו אשר יאכל, אע"ג דמדרבנן שחיטה בעי ואסורה באכילה היכי דנחרו, והא שחיטה דעיקרו מן התורה ואפ"ה לא אמרינן דמה דתקנו שחיטה כעין דאורייתא, וליהוי אסור באכילה גם מן התורה, הן אמת דעל מה שכתב הרא"ש בקדושין והכ"מ הנ"ל נמי חילוק זה לק"מ מהא דחולין, דהם לא כתבו חילוקם כ"א בקדושין, ולענין קדושין שאני דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, וכמו שרצה הב"ש בסי' כ"ח לומר דאפילו באיסורין שאין להם עיקר מן התורה אינה מקודשת מהאי טעמא דכל דמקדש כו', ומסייע ליה מתשובת הרי"ף, דאם מקדש אותה להני עדים פסולין מדרבנן אינה מקודשת, כיון שהערים פסולים מדרבנן, ואע"ג שבס' קרבן נתנאל על הרא"ש בקדושין (ס"ק ס"ט) השיג על הב"ש במה שרצה לומר דאינה מקודשת אפילו באיסורין שאין להם עיקר מה"ת, וס"ל דבודאי באין להם עיקר מה"ת מקודשת, דזהו מקדש אדעתא דרבנן. הם אחרו והם אמרו דלענין קדושין לוקמי' אדאורייתא, מ"מ בהא ודאי כו"ע מודו דהמקדש באיסורין שיש להם עיקר מן התורה דאינה מקודשת מטעם דכל המקדש כו', ולכן לענין קדושין שפיר חלקו חילוק זה, אבל השעה"מ שמחלק כזה במקומות אחרים נמי, ודאי קשה, מההוא דפ' כסוה"ד, דאע"ג שעיקרו מה"ת אפ"ה לא הוי אינו ראוי גם מן התורה, וא"כ יוחזר הראיה שהבאנו מתוס' דשבת, ללמד גבי ציצית דפטור מחטאת, כיון שמה"ת נוי הבגד הוא דאי"א לחלק כחילוק של השעה"מ:

אמנם כיון דדחינו לחילוקו של השעה"מ, א"כ יקשה לנו שתי הסוגיות דסוכה הסותרות זו את זו, ולכן היה נלע"ד לומר דגם מזה לק"מ, דודאי כל סוגיות הש"ס סוברים דדיני התורה אינם נמשכים אחר תקחז"ל, ומה שאינו ראוי מדרבנן לא מיקרי אינו ראוי מן התורה, כשיטת התוס' כאן ובשבת, וכמו שמוכח נמי מהסוגיא דפ' הישן, דפסקינן כר"מ דמדאורייתא מיחזי חזי, וגם הסוגיא דפ' כיסוי הדם דלעיל נמי מוכחת כן, גם מן הסוגיא דב"ק (דע"א ע"א) דפריך הגמ' אלא למ"ד מעשה שבת דרבנן אמאי פטרי רבנן, ובשמ"ק שם הוכיח מזה, דמה שאינו ראוי מדרבנן לא הוי אינו ראוי גם מה"ת, וכיון שחיוב דו"ה הוא חיוב דאורייתא, ומדאורייתא שחיטה ראויה היא, משו"ה חייב בדו"ה, אע"ג דמדרבנן לאו שחיטה ראויה היא, ומה דדחה השמ"ק ראיה זאת, משום דמסתמא לא באו להקל אלא להחמיר עליו, דאל"כ מצינו חוטא נשכר, כבר דחו את דבריו שאינם של טעם, אלא דאכתי יקשה לנו מ"ט אתרוג של תרומה טמאה פסול כיון דתרומת פירות אינם אלא מדרבנן, והוי היתר אכילה מן התורה, ובאמת גם זה אינו קשה, דהא הך מתניתין לא אתיא כר"מ, דהא במתניתין מכשר אתרוג של מעשר שני, ואילו לר"מ פסול דסובר מעשר שני ממון גבוה הוא, וכן מוקי בש"ס שם הך מתניתין כרבנן דפליגי אר"מ, ובתוס' שם בד"ה לפי כתבו, ומאן דמכשר במתניתין הוא אליבא דרבנן, כן הוא לפי גרסת הרש"ל, ומאן נינהו הרבנן דפליגי על ר"מ בזה, הוא ר' יהודה בקדושין (דף נ"ב) דפליג וסובר מעשר שני ממון הדיוט, וכיון דהך משנה אתיא אליבא דר' יהודה, א"כ לק"מ, דהא ר' יהודה לשיטתו דסובר גבי עושה סוכה בראש האילן, דמה שאינו ראוי מדרבנן הוי אינו ראוי גם מדאורייתא, וא"כ ה"נ גבי אתרוג, אף שרק מדרבנן אינו ראוי לאכילה מיקרי גם מס"ת אינו ראוי לדידיה, ולר"מ דסובר התם דמה שאינו ראוי מדרבנן לא מיקרי אינו ראוי מה"ת, אפשר דסובר דאתרוג של תרומה כשר, ואלא דאכתי קשה על הרמב"ם, דהתם פסיק כר"מ דכיון דמדאורייתא מיחזי חזי כשירה הסוכה, והכא פסיק דאתרוג של תרומה טמאה פסול, אמנם גם לדידיה לק"מ, דהא הרמב"ם פוסק דגם תרומות פירות הוי דאורייתא, כמ"ש בפ"ב (מהלכות תרומות) ועיין בכ"מ שם הלכה א'. וא"כ לשיטתו הוי אינו ראוי גם מה"ת:

ועוד יש לומר דהכא שאני, דכיון דמדרבנן עומד הוא לשריפה, א"כ ודאי לנו הדבר שישרפנו, ולכן מה יוכל להועיל שמדאורייתא אינו עומד לשריפה, כיון דסוף סוף ישרפנו, וכל העומד לשרוף כשרוף דמי וכתותי שיעוריה, דבשלמא בכל הדברים, אשר על המעשה איך יקוים לא איכפת לן. רק על הדין בעינן שיהא ראוי לזה, וכגון הטעם דבעינן שיהא היתר אכילה, האם בעינן שיקוים זה במעשה שבאמת יאכלנו אח"כ, זה פשיטא דלא קפדינן על זה, אלא בעיון שמצד הדין יהא ראוי לאכלו, ואף אם לא יאכלנו רק שמצד הדין ראוי הוא לאכילה, היתר אכילה מיקרי, ולכן שפיר הוי מקום לומר, דכיון שמה"ח ראוי הוא לאכילה אף שבנעשה ודאי לא יאכלנו מצד איסורא דרבנן שיש בו, אפ"ה ראוי לאכילה מיקרי שפיר, והאיסור דרבנן לא יוכל לשנות את דין התורה, ובזה יש לדחות מ"ש בתשובת שיבת ציון, באתרוג שתלה אותו לנוי סוכה דאסור מן התורה, כיון דמשום מוקצה אינו ראוי לאכילה, וכל שאינו ראוי לאכילה אסור מן התורה עיי"ש, ולמה שכתבתי דלענין היתר אכילה לא בעינן כ"א שיהא ראוי מצד הדין, ולא שיקוים בפועל, ומצד הדין מיקרי שפיר ראוי, כיון שראוי מן התורה:

וחוץ לעניננו נ"ל בלא"ה שאין לפסול אתרוג של נוי סוכה, אפילו אם איסור מוקצה היה איסור מן התורה, דהא מוקצה לא הוי איסור חפצא, כ"א איסור גברא, אבל החפץ אין נאסר, וכיון שכן ראוי לאכילה מיקרי, כיון שמצד עצמו ראוי הוא ורק הבעלים אסורים ליגע בו והגע עצמך, אם אסר על עצמו את האתרוג לאכילה, האם נימא דאינו יוצא בו, כיון שאינו ראוי לפניו לאכילה, זה ודאי לא שמענו, דמה דבעינן שיהא ראוי לאכילה, היינו שמצד עצמו לא יהא בו איסור אכילה, אבל אם מצד הבעלים, שהם אסורים לאכלו לית לן בה, וה"נ כיון דמוקצה אינו כ"א איסור גברא וכמ"ש האחרונים ראוי לאכילה הוא דמיקרי:

וכן לגבי עובדא דר' חייא דלעיל לענין כיסוי הדם דהטילה התורה תנאי דאשר יאכל, התם נמי לא בעינן שיקוים זה במעשה דוקא, רק שיהא ראוי לאכילה, ולכן כיון דמה"ת ראוי הוא לאכילה, מיקרי שפיר אשר יאכל, דבשלמא אם התנאי היה שיקיים זה במעשה, לאכלו דוקא, אז הוי אמרינן, נהי אשר מה"ת ראוי הוא לאכילה, סוף סוף לא יאכלנו מצד האיסור דרבנן שבו, אבל הלא זה לא בעינן שיאכלנו דוקא רק שיהא ראוי לאכילה, ולכן כיון דמה"ת ראוי הוא, חייב שפיר בכיסוי, אבל הכא בטעם דעומד לשריפה, עיקר הקפידה הוא על המעשה, שלא יהא עומד לשריפה, וא"כ כיון דמדרבנן עומד הוא לשריפה, ונהי דאין זה משורת הדין, מ"מ סוף סוף עומד הוא לשריפה, ובודאי לנו הדבר שיהא נשרף, וכל העומד לשרוף כשרוף דמי, ומה יוכל להועיל בזה שמן הדין אינו עומד לשריפה, כיון שידעינן ברור שישרפנו, יהיה מאיזה טעם שיהיה, ובחילוק הזה מתורצים כל הסוגיות, דבכל מקום אשר הקפידה הוא על הדין, לא משגחינן טל הדרבנן, דדרבנן לא יוכלו לשנות את דין התורה, אבל היכי דהקפידה הוא כל המעשה, וכיון שהמעשה ודאי שיקוים, כפי תקון דרבנן, התם משגחינן על הדרבנן, וא"כ באתרוג אף שהגמרא אמרה הטעם משום היתר אכילה, אבל עיקר הטעם הוא משום כתותי מיכתת שיעוריה כמ"ש בתוספת, ועיין במהר"ם ומהרש"א שם, ולהכי אסור, כיון דסוף סוף נשרפנו, ואין לו שיעור, וחילוק זה נראה נכון וברור בעז"ה, וממילא בנידון שאלתינו, דלא שייך קפידה לענין המעשה, רק בענין הדין, אם זה נוי הבגד או משא, ולכן בודאי כיון שמדאורייתא לא הוי נוי הבגד חייב חטאת, וכן להיפך, משגחינן הכל אדאורייתא, דהדרבנן ודאי שלא יוכלו לשנות הד"ת שעי"ז יהא מיקרי אינו ראוי:

וראיה לחילוק הזה יש להביא מדברי התוס' (פסחים דכ"ט ע"א) שהק' למ"ד חמץ של הקרש לא מעל משום דאין פודין קדשים כו', והא הך דאין פודין הוא מדרבנן, וחששא דרבנן היאך יכולה להפקיע מן מעילה דאורייתא, ותי' כיון דרבנן אמרו דאין פודין, א"כ לא שוויא מידי ולא אפסדיה ע"ש, וביאור דבריהם הוא ממש כמו שכתבתי, דבשלמא אם לא היו צריכין במעילה, רק שיהא ראוי לפדות, אז הוי אמינא שגם בכה"ג היה חייב מעילה, דכיון דמה"ת ראוי הוא לפדות, ראוי קרינן ביה, אבל הא במעילה בעינן העיקר שיהא מפסיד להקדש, וכיון דרבנן אסרו הפדיון, ודאי שלא יופדה, ומה יועיל שהוא מיקרי ראוי לפדייה, כיון דסוף סוף לא יופדה, וא"כ לא אפסדיה מידי, ובמעילה בעינן שיפסיד להקדש, אבל בשבת לענין דבר הניטל, דלא בעינן התם שיקיימנו זה במעשה ליטלנו מן הבור, דאפילו אם הוא מונח כל יום השבת בבור, רק שראוי הוא ליטלו משם אינו חוצץ, משו"ה מקשו התוס' שפיר, דנהי דטבל ודאי הדבר שלא יטלנו משם, כיון דמוקצה הוא, מ"מ כיון דמה"ת ראוי הוא ליטול, לא הוי ליה לחצוץ:

ובזה יתיישב לנו נמי מה שקשה לכאורה דברי הרמב"ם אהדדי, דגבי סוכה פוסק כר"מ דכשירה הואיל דמה"ת מיחזי חזי, והא איהו גופא פסק (פ"ו מהלכות מעילה ה"י) קנה חפץ ולא משך אם מן הישראל לא מעל, וכתב הכ"מ קשה הא קיי"ל כר' יוחנן דר"ת מעות קונות, וכתב בה"ז דס"ל לרמב"ם דכיון שתקנו חכמים דלא ליהוי קנין אינו מעל גם מן התורה, וכן בפ"י (מהלכות שבועות) פסק דמשחק בקוביא פטור מקרבן שבועה, כראב"י ושבועות דל"א) דאע"ג דרק מדרבנן לא חזי, מיקרי אינו ראוי גם מה"ת, ולחילוק הנ"ל לק"מ, דהא במעילה בעינן שיוציא מרשותו ויתחלל על מעות הקדש, וכיון דמדרבנן לא קני, א"כ סוף סוף יהיה המעות כמו שהיה ביד הקדש ואמאי ומעל, וכן גבי עדות דעיקר החיוב הוא, אם כפר בדבר שיכול לחייב מעות, וכיון דמדרבנן עד פסול הוא, א"כ כוף סוף לא יחייב כלום בעדותו, ומשו"ה פטור מקרבן שבועה אף מן התורה, ובדרך זה יתיישבו כל פסקי הרמב"ם שהביא המלבי"ם ז"ל ראיה לדבריו, דמה שאינו ראוי מדרבנן הוי אינו ראוי גם מה"ת, ולדברינו אין זה ראיה לנידון דידיה בענין ציצית בשבת וכמו שכתבתי:

ועוד בה שלישיה לתרץ בפשוטו, דהא דקתני במתניתין דאתרוג של תרומה טמאה פסול, היינו רק מדרבנן, וכמ"ש הטעה"מ (פ"ה מהלכות לולב) לדחות ראייתו מה שרצה להביא דתקרובת ע"ז אסור מה"ת, מהא דאמרינן ביבמות (דק"ג ט"ב) סנדל של ע"ז לא תחלוץ ואם חלצה חליצתו פסולה, הרי משמט דתקרובות ע"י אסור מה"ת מדאמר חליצתו פסולה, ואולם יש לומר חליצתו פסולה מדרבנן, והביא ראיה מחליצת קטנה מדתני במתניתין ביבמות (ק"ד ע"ב) קטנה שחלצה חליצתה פסולה, וכמה פוסקים סברי דאינה פסולה כ"א מדרבנן, א"כ ה"נ יש לומר כן, דלעולם דבר שאינו ראוי מדרבנן לא מיקרי אינו ראוי מן התורה, והא דאתרוג של תרומה טמאה פסול, היינו מדרבנן ולא מן התורה:

והנה לכאורה היה נראה עוד ראיה דהרמב"ם סובר שדיני התורה אינם נמשכים אחר תקנות חז"ל, ממה דפסק (פ"ח מהלכות לולב) כר' זירא, דלא ליקני איניש לוליבא לינוקא ביומא קמא דקטן מיקני קני אקנויי לא מיקני דבר תורה, והבינו מזה כל המפרשים דדעת הרמב"ם דקנין דרבנן לא מהני לדבר תורה, וכן ראיתי בס' מח"א (הלכות משיכה) ובס' אבני מלואים (סי' כ"ח) שהביאו עוד ראיה מדברי הרמב"ם (פ"ט מהלכות תרומה) בכהן שקנה פרה מישראל בכסף אינה מאכילה כרשיני תרומה, וישראל שקנה מכהן לא יאכילנה כרשיני תרומה, משמע דקנין כסף מועיל ולא אזלינן בתר דרבנן ע"ש. ואמנם קשה לי על הגאונים הללו, אדמסייע להו מסוף דכרי הרמב"ם, שכתב דישראל שקנה מכהן לא יאכילנה כרשיני תרומה, דמזה משמע דלא אזלינן בתר דרבנן, תקשה להו מראש דברי הרמב"ם, דכהן שקנה מישראל לא יאכילנה תרומה, אע"ג דמה"ת יצאה מרשות ישראל, מ"מ כיון דמדרבנן לא קנה עדיין, אסור להאכילה כרשיני תרומה, אלמא דאזלינן בתר דרבנן. הן אמת דזה אכתי יש לדחות, דכיון דמ"מ מדרבנן לא קני ויכול לחזור בו עדיין, א"כ אם יאכילנה תרומה, נמצא דאם יחזור בו אח"כ, שפרה של ישראל זר אכלה תרומה, אבל מ"מ עדיין קשה על האבני מלואים, שלא הביא הרמב"ם דהלכות מעילה, שממנו משמע דקנין דרבנן מהני לדאורייתא, והוא ממה שפסק בפ"ו כר' אמי דבב"מ (דף צ"ט) דהמשאיל קורדום של הקדש הוא מעל וחבירו מותר לבקע בו לכתחלה, והרמב"ם עצמו פסק כר' אלעזר, דמשיכה בשומרין הוא תקנתא מדרבנן ולא מדאורייתא, אלמא דאע"ג דמה"ת לא יצא כלל מרשות הקדש, מ"מ כיון דמדרבנן קנאו ויצא מרשות הקדש מעל, וגם חבירו מותר לבקע בו לכתחלה, אלמא דקנין דרבנן מהני גם לדאורייתא:

ואמנם נוכל לומר דאין ראיה מדברי הרמב"ם דלולב, דע"כ לא קאמרינן דאתי מילתא דרבנן ומפיק לדאורייתא, הן לקולא הן לחומרא, היינו דוקא היכי דאי אפשר לקיים שניהם, ואי הא לא תקיימי' הא, ובע"כ צריך אתה לעקור אחת, בזה שייך שפיר החקירה והספק איזה מהם לעקור, אם לעקור הדאורייתא ולקיים הדרבנן, או להיפך. אבל היכי דאפשר לקיים שניהם, בכה"ג ודאי שמחויבים אנו שלא לעקור דמהיכי תיתי לעבור לכתחלה על איסור, הן דאורייתא והן דרבנן, ומשו"ה גבי לולב דאפשר לקיים שניהם, משו"ה פסק הרמב"ם, דאסור ליתן לכתחלה לקטן שיברך עליו מקודם, וכן גבי כרשיני תרומה, משו"ה פסק דלא יאכילנה כרשיני תרומה, דהא יכול להאכילה חולין, וא"כ מהיכי תיתי לעבור לכתחלה על מה שאסרה תורה, אבל היכי דאי אפשר לקיים שניהם, אפשר שגם הרמב"ם וסבור דאזלינן בתר דרבנן ואין ראיה מכאן, אבל מהא דכתבנו לעיל מוכח דדיני דאורייתא אינם נמשכים כלל אחר תקנות חז"ל:

ודע דהאחרונים הוכיחו נמי שדעת רש"י כן הוא, דדיני דאורייתא אינם נמשכים אחר תקנות חז"ל, והוא ממ"ש רש"י בב"מ (דמ"ח ע"א) ד"ה קאי וכו', ונ"מ לענין קדושין דלר' יוחנן הוי קדושין דמה"ת קנייה ע"ש, הרי דאע"ג דרבנן הפקיעו קנין מעות. אפ"ה אינו מועיל להפקיע קנין דאורייתא, ובדבר שהיא דאורייתא כמו קדושין, אזלינן בתר קנין דאורייתא אע"ג שחכמים הפקיעו, ועיין באבני מלואים (סי' כ"ח) ובחת"ס (חיו"ד סי' שי"ד), אכן לפענ"ד אין ראיה מרש"י, והנה החת"ס שם כתב לדחות ראיה זאת, עפמ"ש הב"ש (אה"ע סי' כ"ח) לחלק בין מקדש אשה במעמד שלשתן דמקודשת מה"ת להב"י, אע"ג דמעמ"ש לא הוי כ"א קנין דרבנן ובין מקדשה בגזל ביאוש כדי, דאינה מקודשת אלא מדרבנן, וכתב החת"מ בהסבר של החלוק, דבמעמ"ש אילו רצה להחזיר המעות להמלוה ולהמפקיד, ולא למי שהומחה עליו, הרי הוא עובר אתקנתא דרבנן וכמפקפק על דבריהם, ותקון כזה הוי קנין גמור גם מה"ת, אכן בקנין יאוש כדי, שאינו אלא משום תקנות השבים, ולא כוונו לעקור דבר מה"ת, אלא תקנו שלא נכוף אותו להחזיר גזילתו משום תקנת השבים, אבל אם הוא ירצה להתחסד להחזיר הגזילה עצמה, הרי הוא זכור לטוב, א"כ לא תקנו לקנין גמור. להכי משגחיגן על הדאורייתא ואינה מקודשת מה"ת, וכן ה"נ מה שתקנו לעקור קנין מעות, לא עקרו הד"ת, דהא לא ניחא לחז"ל שיתעקר הד"ת, שהרי הטילו עונש מי שפרע להעובר. וע"כ חז"ל גופייהו לא תקנו זה לקנין גמור, להכי לא נשגיח בזה על תקונס, וכיון דמה"ת הוי קנין מקודשת ע"ש, ואם כי הדבר נכון מצד הסברא. אכן נדחה מן הגמרא לענ"ד, דבמס' סוכה (דכ"ט ע"א) גבי ההיא איתתא דצווחא לקמי' דר"נ דרבנן בסוכה גזולה יתבי ואמר ר"נ פעיתא היא דא כיון דתקינו רבנן שיטול דמיה מפני תקנת השבים אין לה אלא דמי עצים ע"ש, הרי להדיא דאע"ג דהתקון רבנן לא היה כ"א מפני תקנת השבים, ומאן דבעי לעשות כהד"ת, ולהחזיר עצם הגזילה זכור לטוב, אפ"ה מועיל התקנה לבטל את הדאורייתא כמו התם, דמה"ת לא מפקע מידי סוכה גזולה עד דסותר את ביתו, אפ"ה מכי תקון רבנן שאין לו אלא דמי עצים מתקנת השבים, עקרינן לדאורייתא, דהפקר ב"ד הפקר, הרי להדיא דלא כהחת"ס:

אלא דבלא"ה אין ראיה מרש"י, דהא לענין קנין גם רבנן לא עקרו לגמרי קנין מעות. דלענין מי שפרע קונה גם מדרבנן, ולכן שפיר הוי כדידיה, והנה גם הריטב"א רצה לתרץ כן דעת רש"י, אלא דשוב הקשה ע"ז, דא"כ למה נקיט רש"י דוקא, דלר' יוחנן הוי קדושין, כיון דטעם דר' יוחנן הוא, דכיון דקני ליה מיהת לענין מי שפרע הו"ל כדידיה, א"כ לריש לקיש נמי ליהוי קדושין, כיון דלדידיה קאי נמי במי שפרע, וכבר נאמרו ונשנו באחרונים הרבה תירוצים ע"ז, ולי נראה פשוט, דודאי כיון שקני לענין מי שפרע, כל זמן שלא קיבל מי שפרע נחשב כדידיה וכדאשכחן להדיא בב"מ (דס"ב ע"ב) גבי איסור ריבית, דכיון שקונה למי שפרע ברשותו נתייקר וכמ"ש רש"י שם ותוס', והיינו משום דאע"ג דיכול לחזור, מ"מ כל זמן שלא חזר נחשב כקנין גמור, מפני שעלינו להעמיד כל אדם בחזקת כשרות, ולומר שבודאי לא יתרצה לבטל המקח ולעמוד במי שפרע, אכן היינו דוקא לר' יוחנן ולא לריש לקיש, דאם כי גם לריש לקיש צריך לקבל מי שפרע, מ"מ חילוק גדול יש בין ר' יוחנן לריש לקיש, דלר' יוחנן דמה"ת נקנה, וא"כ העונש דמי שפרע בא שלא לעבור על הקנין, ולהכי כל זמן שלא ביטל נחשב לקנין גמור, דנאמר שע"י העונש ודאי שלא יבטל הקנין, אבל לריש לקיש דלא נקנה עוד, ועונש דמי שפרע הוא רק לחייבו שיעשה קנין, משו"ה אע"ג דמעמידין אותו בחזקת כשרות, ואמרינן שבודאי ישתדל לעשות קנין, מ"מ סוף סוף אכתי כל זמן שלא עשה הקנין אין זה כדידיה, ולא יכול לקדש וזה ברור, ולפי"ז נדחה הראיה שהוכיחו מרש"י דקנין דרבנן אין מועיל להפקיע קנין דאורייתא, דודאי היכי שחז"ל הפקיעו הקנין מועיל לבטל, דהפקר ב"ד הפקר, רק שהכא לענין מי שפרע לא הפקיעו ונשאר הקנין על עמדו לקנין גמור, וכל זמן שלא קיבל מי שפרע הרי הוא קנין גמור גם מדרבנן, ואמנם אע"ג דמדעת רש"י אין ראיה, מ"מ מכל הני שהבאתי לעיל לענ"ד עיקר דקנין דרבנן אין מועיל להפקיע הדאורייתא ודו"ק:

באו"ד הכא דדעת אחרת מקנה שאני. ומה שהקשה הש"ך (חו"מ סי' רע"ג) שדוחק להמציא חילוק מה כלא נזכר בש"ס עיין מה שכתבתי לעיל (דל"ח ע"ב) ליישב:

באו"ד והא זכייה מטעם שליחות ואין שליחות לקטן. והנה לבד אשר רוב הראשונים חולקים על תוס', וסוברים דזכייה לאו מדין שליחות הוא, וכמ"ש הרשב"א בחדושיו לקדושין (דף מ"ב) והר"ן שם, וכ"ה נמי דעת הריטב"א, אלא דאפילו לסברת התוס' דזכייה הוי מטעם שליחות. אפ"ה לענין דין דקטן, לענ"ד אין לדמות זכייה לשליחות, דהא הדבר פשוט, דטעם שאין קטן יכול לעשות שליח הוא, משום שאין בו דעת, ומשו"ה לא נסמוך על דעתו ועשייתו שמשוה אותו שליח, ואמרינן אילו היתה דעתו שלימה כדעת גדול, אפשר לא היה מתרצה, והכי איתא להדיא ברמב"ם (פ"ב מהלכות שלוחין) דאין שליחות לקטן משום דלאו בן דעת הוא ע"ש, וא"כ אין שייך זה כ"א בדבר שבעינן דעתו, ואילו היה כזה בגדול היינו בעינן דעתו דוקא, ובלא דעתו לא היינו יכולים להיעשות שליח, בקטן כה"ג אין יכול לעשות שליח, כיון דדעתו כמו שאינו דמיא, אבל בזכייה, בדבר שהוא משום זכות, שאפילו לגדול נמי זוכין שלא בפניו, וא"כ למה לא נזכה נמי לקטן, דנהי דדעתו לאו דעת שלימה היא, לא גרע מיהא משלא בפניו ממש, דליכא שום גילוי דעתו, ואפ"ה מצי לזכות, כ"ש היכי דאיכא גילוי דעת של קטן, ואנן סהדי דאילו היתה דעתו שלימה כגדול, נמי היה מרוצה:

אלא דקשה לפי"ז מאי דאמר רבינא (ב"מ דע"א) לגבי עכו"ם, נהי דשליחות לית ליה, זכייה מיהא אית ליה מידי דהוי אקטן דאע"ג דשליחות לית ליה זכייה אית ליה, ה"נ לגבי עכו"ם נמי, ולפי מה שכתבתי, אין להם שום השתוות ודמיון, דלטעם דאין שליחות לקטן משום דלא נסמוך על דעתו, משו"ה בזכייה דאנן סהדי שודאי ניחא לו אפילו אם היתה דעתו שלימה, שפיר אית ליה, דבכה"ג יכולין אנו למיהוי שליח עבורו, אבל בעכו"ם שטעמו לאו משום דלאו בר דיעה הוא, אלא דגזה"כ הוא דלא הווינן שליח לגביה, הוה"ד דזכייה נמי לית ליה, אי נימא דזכייה הוי מטעם שליחות, וכיון דמדמי להו להדדי, מכלל דטעם דקטן נמי לאו משום חסרון דעת הות, אלא משום דגזה"כ הוא, דגבי נדרים והקדשות, וכן בתרומה ובגירושין איש כתיב, דמשמע ולא קטן, וכמ"ש רש"י בב"מ שם ובקדושין (דמ"ב ע"א), ואפשר עוד לתת טעם לזה עפ"י הכלל, דכל מידי דאיהו לא מצי עביד שליח נמי לא מצי משווי, ולכן קטן כיון דעשייתו כשהוא לעצמו לית בה ממש, לא לענין גיטין וקדושין, ולא לענין קנייה ומכירה, להכי לא מצי משווי שליח, והשתא שפיר מדמה עכו"ם לקטן כהדדי, כיון דקטן נמי לאו משום חסרון דעת הוא, ואפ"ה זכייה מיהא אית ליה, ה"נ עכו"ם יש לו זכייה, וא"כ שפיר קשה קושית התוס' כיון דזכייה מטעם שליחות למה אית להו זכייה באמת:

והנה ראיתי דבר נכון בס' תפ"י שכתב לחלק שיש שני מיני שליחות. האחד, בדבר שמוטל על המשלח לעשות, והוא עושה שליח לעשות עבורו, כאילו היה הוא העושה ממש, דהא בעינן שיהא השליח כמותו ממש, כאילו הוא עשה, אבל שליחות של זכייה, אין הדבר מוטל על הזוכה, רק מעצמו הוא זוכה ונעשה שלו, בהא לא בעינן רק שיהא שלוחו לזכות עבורו, כמו חצר הזוכה, ובודאי לא אמרינן שיהא חצר כמותו ממש, רק שליח לזכות הוא, ובכה"ג אפילו קטן נעשה שליח, ולא אימעוט רק דומיא דתרומה, שהדבר הוטל על בעל הכרי לעשות מעשה ולתרום, ואי אפשר שיועילו מעשה אחר, רק שנאמר דהוי כמותו כאילו בעל הכרי ממש עשה בידיו, ובהא לא מהני קטן, אכל לזכות, מין שליחות אחרת הוא לגמרי, כיון שלא הוטל על אותו שנעשה הדבר שלו, לעשות דבר כפועל, רק אם לא יזכה בהם לא יהא שלו, ויכול אחר לזכות טבורו ע"ש, ולכאורה קשה ע"ז אהא דכתובות (די"א ע"א) גר קטן מטבילין אותו, דהוא מטעם זכייה, כמבואר בסוגיא שם, והא התם הטבילה מוטל על הקטן המשלח לעשותו, ואפ"ה אמרינן דב"ד מצו לזכות עבורו ולהטבילו, ונ"ל ליישב, דמה שב"ד מטבילין אותו, אינם כלל בגדר שלוחין, דשליח לא הוי כ"א כשהשליח עושה הפעולה שהיה על המשלח לעשותה, והשליח עומד במקומו, וכן זכייה דככל מקום נמי הכי הוה, דעל הזוכה לעשות מעשה הקנין, רק בדבר שהוא משום זכות נעשים מעצמינו שלוחים במקומו ולעשות פעולת הקנין עבורו, אבל בטבילת הגירות, שעיקר הגירות שהוא המילה והטבילה, וזה עושה הקטן בעצמו, וא"כ הקטן הוא הזוכה בנפשי', וב"ד אינם כ"א ממוצעים בדבר, דאפילו בגדול הגר נמי בעינן שיהא בפני ב"ד, דאין גר עד שיטבול בפני ב"ד, וכיון דעיקר הפעולה עושה הקטן בטעמו ובגופו, ורק החסרון הוא משום דב"ד עושים זה בלא דעת הקטן, דאפילו אם הקטן מעצמו יבקשם, הוי זה נמי חסרון דעת, כיון דדעתו אינו חשוב לדיעה שלימה, וכל היכי דהחסרון הוא משום חסרון דעת, לא שייך זה בזכייה. בדבר שהוא משום זכות גמור, כיון דאנן סהדי שאפילו היתה דעתו שלימה נמי היה מרוצה, ובזה מיושב נמי מה שהקשו התוס' בכתובות שם, ואפשר שלתירוץ הזה נתכוונו התוס' גופייהו בסנהדרין (דס"ח ע"ב) במ"ש שם וז"ל דטבילה דגירות לא דמי לשארי זכיות דמה שב"ד מטבילין אותו אינם זוכים בעבורו אלא הוא זוכה בעצמו ובגופו שנעשה גר ונכנס תחת כנפי השכינה עיין שם היטב ודו"ק בזה:

ודע דבס' מחנה חיים הביא הערה בשם אחיו להקשות, איך מהני הגירות מטעם זכייה, והא אמרינן קשים גרים לישראל כספחת, א"כ הוי זה חוב לאחריני והו"ל כמו תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים דלא מהני, וליכא למימר דהא יוכל לגייר בעצמו כשיגדיל, דהא אפשר כשיגדיל ויטעום טעמא דאיסורא לא יתגייר, ואכן למה שכתבתי דהב"ד אינם זוכים כלל עבורו, אלא הוא הזוכה בעצמו ובגופו, אין מקום לקושיא הזאת, ובלא"ה נמי לא אבין קושיתו. דהא לפני הב"ד המטבילין הוי זה ודאי זכות, במה שזכו להיות ממוצעין להכניס אדם תחת כנפי השכינה, ועוד שגם הם מכלל ישראל, שקשה להם הגירות הזאת, ואפ"ה מעצמן בחרו ונתרצו להיות ממוצעין בזה, מכלל דניחא להו זכות הזה, יותר מחוב הגירות, וכל היכי דלתופס גופא יש זכות וטובה בתפיסתו, יכול לתפוס אפילו כשחב לאחרים, דדוקא לתפוס בשביל אחרים במקום שלתופס עצמו אין שום טובה, אין יכול לתפוס, אבל בכה"ג דאיכא טובה להתופס עצמו, יכול שפיר לתפוס, שבשביל עצמו הוא תופס, מפני שניחא לו בזכות הזה ולא לאחרינא הוא תופס וז"פ:

בגמרא אמר רב חסדא אישתיק וורדאן מאי הו"ל למימר כל דתקון רבנן כו'. הפנ"י הקשה, הא עיקר הקושיא דרב חיננא וורדאן הוא לרב חסדא, וא"כ לרב חסדא גופא דלא משמע ליה האי שינויא, ושאני שתופי מבואות דרבנן, הוי מימרא דילי' בתיובתא, ואיהו גופא מביא נורא לקיניה, ע"ש שחיפש עצות מרחוק, ולענ"ד בפשיטו ניחא. דרב חסדא כשהוא לעצמו לא היה קשה לו כלל ממתניתין זאת, ולא נעלם מאתו הך משנה שמותיב מינה רב חיננא, אלא שלדידיה היה פשוט דמהתם אין ראיה, דשאני שתופי מבואות דרבנן, אבל על רב חימא דמותיב מינה קא מתמה שפיר, דהא זה ודאי אי אפשר לומר שנטלם ממנו עיקר הדין דשתופי מבואות הוי דרבן, וסבור היה שדאורייתא הוא, דבהא אי אפשר למיטעי, ובע"כ דידע גם הוא דשתופי מבואות הוי דרבנן, ומדמותיב מינה מכלל דס"ל דאפילו בדרבנן נמי ראוי הוא שלא יועיל כעין דאורייתא וא"כ למה שתק כשהשיבו שאני שתופי מבואות דרכן, הו"ל לומר כל דתקון כעין דאורייתא, דהא בע"כ גם מאתו לא נעלם שאינו כ"א דרבנן, ואפ"ה מותיב מיניה, מכלל דסובר שגם בדרבנן ראוי שלא יועיל קנינם, וא"כ למה שתק, ואמר תו ואידך כי אמרי' כל דתקון כו', היינו התרצן דמשני באמת שאני שתופי מבואות, וכן רב חסדא גופא סבר, דכי אמרינן כל דתקון כעין דאורייתא, היינו דוקא בדבר שיש לו עיקר מה"ת, ומשו"ה לא חשו לקושית רב חיננא, דליכא לפרש דהאי ואידך קאי על רב חיננא, דאיהו סובר הכי, א"כ למה מותיב כלל, אטו לא ידע לחלק בין דאורייתא לדרבנן, ובע"כ דאיהו דמותיב סובר דגם בדרבנן ראוי שלא יועיל, משום דסובר כל דתקון כעין דאורייתא, אפילו היכי דלית ליה עיקר מן התורה, והיינו דקא מתמה רב חסדא למה שתיק וק"ל:

והנה בפסחים לדף ק"ח) בתוד"ה שאף הן היו באותו הנס כתבו, דאי לאו האי טעמא היו חייבות משום דהוי מ"ע שהזמן גרמא, דאע"ג דארבע כוסות דרבנן כפין דאורייתא תקנו עכ"ל, וכ"כ הר"ן שם, ומוכח מדבריהם דאף בדבר דלית ליה עיקר מה"ת, כארבע כוסות, איתא להא דכל דתקון רבנן כו', וזהו דלא כהסוגיא דילן, דלא אמרינן כל דתקון כעין דאורייתא כ"א בדבר שיש לו עיקר מה"ת. ומצאתי בס' שד"ח שהביא קושיא ואת בשם האחרונים, וכתבו לי שב דכוונת התוס' לומר דריב"ל דאמר טעמא שאף הן היו באותו הנס הוצרך לזה, דלא נימא כדס"ל לרב חסדא בסוגיין, דאפילו אין עיקרו מה"ת אמרינן כל דתקון רבנן כו' דאמר אישתיק וורדאן הול"ל כל דתקין כעין דאורייתא, קמ"ל דאפילו אי נימא הכי, מ"מ נשים חייבות משום שאף הן היו באותו הנם ע"ש, ודברים הללו טעות הם, דאי רב חסדא סובר כל דתקון כעין דאורייתא אפילו בדבר שאין לו עיקר, א"כ יקשה לדידיה גופא ממתניתין דמותיב רב חיננא, ובע"כ דאיהו לנפשיה סובר באמת כתי' התרצן דשאני שתופי מבואות דרבנן, ולא אמרינן כל דתקון כפין וכו' בדבר שאין לו עיקר מה"ת, ואם רצו למצוא בסוגיין מ"ד דאפילו אין לו עיקר אמרינן נמי כל דתקון רבנן כעין דאורייתא, רב חיננא אפשר דסובר הכי, מדמותיב מינה, אבל רב חסדא ודאי דסובר להיפך וזה ברור, ועיין מה שכתבתי בסמוך (דס"ה ע"א) מזה:

תוכן העניינים

בית אהרן על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה