בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין
דף ס:
ולבסוף בי רב יוסף כו', פרש"י כשנפטר. ולא הבנתי מאי קושיא, התם בודאי לא שייך לחוש לכבוד, כיון שמת ונתמנה אחר, ודאי דראוי ליתנו שם, ואולי דהא דמערבין בבית ישן, היינו נמי אפילו לאחר מיתת בעל הבית, ומקשי שפיר, שוב ראיתי במג"א (או"ח סי' שס"ו) דהביא באמת דמערבין בבית ישן אפילו לאחר מיתת בעה"ב, והוכיח זה מכח הך דסוגיין, דאל"ה מאי מקשה משיפורא ע"ש, ואכן בס' תפ"י דייק מלשון ולבסוף דאמר כאן, דלשון זה לא משמע כפרש"י, דהיינו לאחר מיתה, אלא הכוונה דבתחלת נשיאותו היה בביתו, ולבסוף בחייו נתנוהו בבית רב יוסף, ולא היה רב יוסף אז נשיא כלל, דהשתא שפיר יש לחוש לכבוד הנשיא, ואפ"ה לא חיישינן, ולפי"ז לא מוכח כלל מכאן דלאחר מיתה נמי אין רשאי לשנות, ומסתבר דלאחר מיתה רשאי, דלא שייך שוב לחוש לכבודו:
בתוד"ה שיפורא כו' קשה דבסוף פ' במה מדליקין משמע דחזן היה מניחו בראש הגג כו'. וקשה לי על קושיתם, דהא התם רק בליל שבת, ומחמת איסור שבת שיכנס בתקיעה אחרונה לא היה יכול לטלטלו לבית שהיה מונח שם, והוצרך להניחו בראש הגג עד מוצאי שבת, אבל במוצאי שבת היה נוטלו מראש הגג ומחזירו לבית שהיה מונח, ובסברת התוס' יש לומר דסבירא להו, דשם היה מונח תמיד, ודייקו הכא מדאמר התם ומקום צנוע יש לו לחזן הכנסת בראש הגג ששם מונח שופרו לפי שאין מטלטלין כו', ואי לא הניחו שם רק עד מוצאי שבת, למה הוצרך למקום צנוע, דהא בשבת לא יוכל לטלטלו שום אדם, וכמו שחזן הכנסת לא היה רשאי לטלטלו, כן גם אדם אחר אינו רשאי, וא"כ היה יכול להניחו בגלוי שלא במקום מוצנע, דליכא למיחש שמא יקחנו אדם, ולעכו"ם נמי לא חיישינן מסתמא, ועוד דבעיר שאין בה עכו"ם נמי היה להם מקום צנוע, דהא סתמא קתני ואפילו בכ"מ נמי, אלא לאו דהיה מונח שם תמיד, ולכן הוצרך להצניעו במקום מוצנע, בכדי שלא יקחנו אדם משם בימי החול ודו"ק:
בגמ' אלא משום חשדא, פרש"י שיחשדום שיטלטלו בלא עירוב, ובתוס' מביא בשם ר"ת שפי' שלא יאמרו שיחשדו אותו שיגנוב פת העירוב. והנה ראיתי בירושלמי כאן איתא, א"ר אבין ובדיור ישן מתניתא, ופי' המפרש, דלאו דוקא בבית ישן קפדינן, אלא אפילו בדיור ישן צריך להיות העירוב ואסור לטלטלו מחדר לחדר, מטעם דיחשדו שמטלטלין בלא עירוב. כשלא ימצאו את העירוב במקומו הרגיל, ומזה מוכח להדיא כפרש"י, דאילו לפיר"ת מחדר לחדר אין שום חשש, ואמנם בירושלמי (עירובין פ"ו) איתא שם נמי הדין דר' אבין בגירסא אחרת, והכי איתא שם, א"ר אבין ובדייר ישן מתניתא, ולשון ,,דייר" משמע דקאי על בעה"ב ולא על הדירה, דעל הדירה צריך לומר דיור והפירוש שם, דדוקא אם הדייר, היינו הבעה"ב הישן עודנו שולט בביתו, הוא דאסור לשנותו, אבל כשמכר או הוריש ונשתנה הדייר, אז מותר לשנותו, ומזה מוכח להדיא כפיר"ח, דהטעם הוא משום חשד גניבה, ומשו"ה בבעה"ב אחר לא שייך זה, דלפרש"י אין חילוק בין בעה"ב זה לבעה"ב אחר, ונראה פשוט דלרש"י היה הגירסא לפניו בירושלמי, בדיור, כמו שאיתא כאן, ולכן פי' מטעם חשד שלא יאמרו מטלטלין בלי עירוב ולר"ת היה הגירסא, בדייר ישן, ולכן הוכרח לפרש כפירושו ודו"ק. ולפלא שבשו"ע (או"ח סי' שס"ו) לא הוזכר כלל הדין מחדר לחדר ולמה שכתבתי מחלוקת הקדמונים הוא:
בגמ' השתא דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר כל דאלים גבר. מכאן קשה לי על מ"ש הרא"ש בריש ב"מ, ובמס' ב"ב (דף ל"ד) בהסבר הדין דכל דאלים גבר דינא הוא, משום דאמרינן דמי שהאמת אתו ימסור נפשו בכח ובראיות ביותר, ולפי"ז לא שייך דין דכל דאלים גבר כ"א במקום שאפשר לברר, אבל הכא לא שייך טעם זה, ואפ"ה אמרינן כל דאלים גבר. ושוב ראיתי שהט"ז (חו"מ סי' קל"ט) קדמוני בקושיא זאת, ועיין מ"ש הש"ך שם למה בספיקא דדינא אמרינן כל דאלים גבר, והא התם נמי לא שייך סברת הרא"ש ולי נראה לתרץ, דשני סוגי כל דאלים גבר יש. א, במקום שאי אפשר לברר עם מי הצדק, כגון בספיקא שבגוף הטענות, וכגון זה אומר של אבותי וזה של אבותי, או גם בספיקא דדינא, דהתם הדין העצמיי אינו כל דאלים גבר, דאילו היה אפשר לברר טענותיו של מי משניהם צודקות, או בספיקא דדינא, אם היה אפשר לברר ולהכריע הדין עם מי, לא היינו אומרים כל דאלים גבר, אחרי שהדין העצמיי אינו כל דאלים גבר, ורק מפני שאין אנו יכולים לברר אמרינן כל דאלים גבר. ב, במקום שדין עצמיי אין כלל, לבד כל דאלים גבר, כגון בהך דסוגיין, דמעצם הדין באמת אין בזה שום דין, מי קודם, רק הדין העיקריי הוא דכל הקודם זכה, והיינו כל דאלים גבר, וכל דאלים גבר דקאמר הכא. לא מספיקא הוא, רק מעצם הדין דכל הקודם זכה, רק כדי שלא יהא מחלוקת, תקנו דבור הקרוב ימלא קודם מפני דרכי שלום, ובע"כ מוכרחים אנו לומר דעצם הדין הוא כל דאלים גבר, דאי היה בזה דין אחר, לא היו צריכין לעשות תקנה, דבור הקרוב קודם, היפך הדין, מפני דרכי שלום, דמאיזה סבה יהיה מחלוקת, כיון שיש דין ע"ז, רק לפי שאין בזה דין אחר כלל כ"א כל דאלים גבר, תקנו מפני דרכי שלום את הסדר דקרוב קרוב קודם. וגם רב ושמואל דפליגי הכא, לא נחלקו בעצם הדין, אלא בהדרכי שלום נחלקו, איזה סדר ראוי יותר לתקן מפני דרכי שלום, ורב סובר דמפני דרכי שלום ראוי שלא יעשה אחד מהם שום פעולה, רק הנהר יהא נמשך כדרכו, וממילא תתאי שתו ברישא, ושמואל סובר דדרכי שלום הוא דקרוב קרוב קודם, ומקשה ממתניתין, ומפרשה רב באמה המהלכת על פי בורו, שאינו עושה שום פעולה ומעצמו מתמלא, ואין צריך לסכור, והיינו דקאמר כיון דלא איתמר הלכתא איך הוא הסדר בדרכי שלום, ממילא חזר הדבר לעיקר הדין, וכל הקודם זכה, דהיינו כל דאלים גבר. ולפי"ז מיושב קושיתי, דהסברא של הרא"ש אינו שייך כ"א בדבר שיש לו בעצם דין אחר, לא כל דאלים גבר, ורק מפני הספק הוא דאמר כל דאלים גבר, שבזה צריך טעם למה אמרינן מספק כל דאלים גבר ולא יחלוקו, ע"ז הסביר דיותר נח לומר כל דאלים גבר שעי"ז יצא האמת לאשורו, אבל במקום דעצם הדין הוא כל דאלים גבר, וכמו בעובדא דידן, ואם לא נפסוק כל דאלים גבר יהיה בזה נטייה מן הדין העצמיי, אלא שמפני דרכי שלום רצו לנטות מן הדין העיקריי, ולכן כשהדרינן שוב לפסוק כל דאלים גבר כדין העיקריי, אין צריך שום סברת הרא"ש ע"ז, דלפסוק כהדין העיקריי, אין אנו צריכים לשום טעמים והסברים וז"ב:
וממה שכתבנו יתיישב לנו מה שנדחקו רש"י ותוס' למה לא אמרי' כאן הלכתא כשמואל בדיני, דכלל זה הוא רק כשפליגי בעצם הדין, אבל הכא בדינא לא פליגי, דמדינא כל דאלים גבר:
רק בדרכי שלום הוא דפליגי, אי כך תקנו מפני דרכי שלום, או כך תקנו, ואין זה ענין להך כללא דעלמא, הלכה כשמואל בדיני, הלכך אוקמוה אדינא כל דאלים גבר, דכך הדין, ולא דרכי שלום ודו"ק: