בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין
דף נט.
ברש"י ד"ה דכולהו מנינייהו מן הצד כו'. ולא מוקמי ליה לרישא דקרא בדיני נפשות כו' ע"ש, דברי רש"י בסוגיא הזאת צריכין ביאור, חדא קשה קושית התוס', דלא מסתבר דפליג אמתניתין דסנהדרין, ומי הכריח לרש"י לכנוס בדוחק הזה, דלא מוקמי לרישא דקרא בדיני נפשות. ב, למה הוצרך רש"י בדבור זה להביא עוד הפעם דרשה דלא תענה על רב, והלא כבר הביא לה בדבור דלעיל מינה בד"ה חן הצד, ולבד שלמותר הוא לגמרי להביא עוד הפעם דרשה זאת, בשני דבורים זה אחד זה, עוד בפעם השני הוסיף עוד לבארה ולפרשה דדרשינן זה מדכתיב חסר יו"ד, ואי בעי לפרשה הו"ל לפרש כן בדבור הקודם, וגם הביא זה בשינוי לשק, דבדבור הקורה כתב והשאר נכנעים מפניו שלא לחלוק כו', ובדבור זה לא כתב כלשון זה, שכל אלו הדקדוקים צריכים ביאור להמעיין, ואמנם בוא וראה מה גדל כחו של רש"י ז"ל ליישב בדקדוק אחד כמה קושיות גדולות, גם מתניתין דסנהדרין דמחלקת בין ממון לנפשות, יש להבין מאי טעמא, ולמה לא נשוה דיני ממונות לדיני נפשות, דהא כתיב משפט אחד יהיה לכולכם והנה בעיקר הדבר שנכנס לדוחק ולפרש דבי רב לא מוקמי לקרא בדיני נפשות לחוד, הוא לשיטתו מוכרח לזה, דידוע מחלוקת הראשונים בכוונת הלאו דלא תענה על רב, יש מהם דסוברים, שדבר זה אינו איסור, לחלוק על הרב כשרואה שאין הדין עמו, ונהפוך הוא אית הגדול אומר דעתו, והקטן אינו נראה לו דברי הגדול, לא לבד שאין איסור בזה לחלוק על הגדול, אלא מחויב לומר דעתו ולחלוק עליו, ואם אינו עושה כן הוי מטה דין, אלא דהאיסור הוא לכתחלה, שחששה התורה, דאם מתחילין מן הגדול, אולי יהיה נכנע מפניו ויסמוך על דעתו, ולכן הזהירה התורה שלכתחלה יתחילו מן הצד, מפני החשש שמא לא ירצה לחלוק ולענות על רב, ואכן דעת הסמ"ג ועוד איזה ראשונים, דהכוונה הוא דאסור לחלוק על רב, ועמ"ש הסמ"ע סי' י"ח) מחלוקת הראשונים בזה:
ולענ"ד נראה דרש"י סובר דבפלוגתת הראשונים הללו פליגי מתניתין דסנהדרין ודבי רב, דזה מסתבר לומר דלשיטת הסמ"ג דטעם דמתחילין חן הצד הוא משום דאסור לחלוק על רב. אפילו כשרואה שאין הדין עמו, דלפי"ז אם מתחילין מן הגדול, הרי יוכל ליצא עי"ז משפט מעוקל, דהא אפילו אם אינו נראה להקטנים דעתו אסורים לחלוק עליו, ואינו רשאי לומר דעתו, ומשו"ה מתחילין מן הצד, בכדי שגם הקטנים יוכלו לומר דעתם, לפי"ז פשוט שגם בממון מתחילין מן הצד דוקא, ואינו רשאי להתחיל מן הגדול, דאטו בממון לא בעינן משפט צדק, ואם יתחילו מן הגדול, ועי"ז לא יוכלו הקטנים להשמיע דעתם, יצא עי"ז משפט מעוקל, משא"כ אי נימא כסברת הראשונים, דאינו איסור לחלוק על רב, ואדרבה דהקטן מחויב לומר דעתו ולחלוק עליו, רק שחששו אולי משום שהוא נכנע מן הגדול לא ירצה להשמיע דעתו, וכיון שאינו אלא חששא בעלמא, יש לומר דדוקא בנפשות דכתיב והצילו העדה, מחויבים אנו לחשוש גם לזה, שמא מפני הכנעה יכבוש דבריו מפני הגדול, ובין כך יצא משפט מעוקל חס ושלום לשפוך דם נקי, אבל בממון הואיל דאינו אלא חששא לא חיישינן לכך, וממילא צריך להתחיל מן הגדול כדי לכבדו, ומ"ע דכבוד תורה יש כאן:
ומעתה בוא וראה דקדוק דברי רש"י, דבדבור הקודם כשמפרש למתניתין דסנהדרין דתני דיני ממונות כו' חן הגדול ודיני נפשות מן הצד, כתב הטעם משום דוהשאר נכנעין מפניו, ולא הביא אריכות הדרשה, דאסור לחלוק על מופלא שבסנהדרין, דהיינו משום דלמתניתין בע"כ דאין אסור לחלוק על מופלא שבסנהדרין, וקרא ולא תענה, אינה כ"א עצה לכתחלה, משום דחיישינן שמא מצד הכנעה יכבוש דבריו מפני הגדול, ורק מפני הכנעה, אבל לא מפני איסור, ועשו"ה סבר התנא דמתני' דדוקא בדיני נפשות מוקמינן להאי קרא, אבל לא בחמין דכיון שאינו אלא חששא, לא חיישינן בממון כל כך, והדרינן שוב לדינא להתחיל מן הגדול דוקא, בכדי לקיים המ"ע של הידור הת"ת, וכל זה הוא לתנא דמתניתין, ועיין ברש"י סנהדרין כתב דמשו"ה מתחילין מן הצד שמא יחייבנו הגדול ולא ירצו לחלוק על דבריו ע"ש, הרי שדייק להדיא דרק משום דלא ירצו לחלוק, אבל ודאי שמחויב לחלוק. דכן הוא האמת לתנא דמתניתין, משא"כ בדבי רבי דכולהו מנינייהו מן הצד מתחילין, הביא רש"י עיקר הדרשה דלא תענה, להראות שדרשה גמורה היא, דאסור לחלוק על הגדול, ומשו"ה לא הזכיר כאן טעם דהכנעה, דאין זה מצד הכנעה, רק מצד הדין שאסור לחלוק על מופלא שבסנהדרין אפי' כשאינו נראה דעתו, ומשו"ה אי אפשר לאוקמי קרא בדיני נפשות דוקא, דפשיטא שלטעם זה אפילו בממון מחויבים להתחיל מן הצד דוקא, דהא בממון נמי בעינן משפט צדק, ואם מתחילין מן הגדול בהכרת יופסק הדין רק ע"י דעתו לחוד, כיון שאסור לחלוק עליו ואין זה משפט צדק:
הן אמנם ידעתי שהרבה ראשונים לא כתבו כסברתי, ואע"ג דסברי דאסור לחלוק על גדול, אפ"ה לא זכרו חיוב בממון להתחיל דוקא מן הצד, אכן בדעת רש"י ברור הדבר כמו שכתבתי, והכי מסתבר מצד הסברא:
ובמה שכתבתי יתיישב קושית המפרשים שהקשו, לדברי הנמוק"י והרמ"א (חו"מ סי' ח"י) דאף בדיני ממונות טוב להתחיל מן הצד, א"כ מה קושיא ממתניתין דסנהדרין, והא שפיר עבדו במניינא דבי רבי שנהגו על צד היותר טוב להתחיל מן הקטן אפילו בדיר ממונות ולמה שכתבתי ניחא מאוד. דהמקשה שהביא מתניתין דסנהדרין סובר דאין איסור לחלוק על רב ואינו אלא חששא בשלמא, דטעם זה בממון מחויב להתחיל דוקא הגדול מהן כבוד התורה:
ואף שבפירוש הסוגיא עולה זה יפה מאוד, אכן בדברי הנמוק"י והרמ"א הנ"ל שכתבו דטוב להתחיל מן הצד גם בדיני ממונות, ומשמע שאין זה חובה, כ"א עצה טובה, לא אוכל להלום לפי"ז, דממ"נ אם הפירוש דלא תענה הוא שיש איסור, והא דבנפשות מתחילין מן הקטן הוא בכדי שגם הקטן יוכל להשמיט דעתו, א"כ לטעם זה פשוט שגם בממון מחויבים להתחיל מן הצד דוקא, ואסור להתחיל מגדול, דאטו בממון לא בעינן משפט צדק, ומה זה שכתבו טוב להתחיל, הא חיוב יש כאן. ואי סברי דלא תענה אינה כ"א לכתחלה ובממון לא חששו, א"כ מה זה שכתבו דבממון טוב להתחיל מן הקטן, הא חיוב יש כאן לכבד את הגדול, וממ"נ או איסור להתחיל בגדול, או חיוב יש, ולשון הרב שכתב "טוב" דמשמע שאין זה חוב צ"ע, ואפשר שסוברים דאפילו לטעם זה, אין חיוב להתחיל בגדול דוקא, וברור שהם לא ירדו לסברתי שכתבתי, ומה שנלע"ד ברור בדעת רש"י כתבתי ודו"ק:
במשנה וב"ב אומר קופץ ונקפץ, פרש"י קפיצה עקימת שפתים ואינו סימן ניכר כרמיזה. והרמב"ם בפיה"מ כתב וז"ל וב"ב אומר שמקחו מקח וממכרו במטלטלין אינו כלום עד שיקבל הדבר ויהיה ברשותי, ויתן ג"כ למי שהוא מוכר ולא יספיק הרמיזה בלבד עכ"ל. הרי שמפרש דקפיצה עדיף ברמיזה, ודלא כרש"י, וצריך לפרש לדידי' דמ"ש ר"נ אבל בגיטין ד"ה ברמיזה, היינו אף ברמיזה, וכ"ש בקפיצה דהוי סימן ניכר טפי, אלא שאפילו ברמיזה נמי סגי, ואע"ג דבמטלטלין בעינן קפיצה דוקא, היינו משום דיש בהן זכייה גמורה שבדרך ירושה בא לו, אבל בגיטין כשם שכנס ברמיזה כך מוציא נמי ברמיזה, אלא דלפי"ז צריך ביאור במ"ש אח"כ מהו דתימא אף במטלטלין וכ"ש בגיטין דבעינן קפיצה דוקא, מהיכי תיתי להחמיר בגיטין טפי מבמטלטלין, והא לפום הסוגיא מוכח דגיטין קילי טפי, משום דכמו שכנס ברמיזה כך יוציא ברמיזה, וצ"ל דס"ד דמטלטלין קילי משום דממון הוא והפקר ב"ד הפקר, והוה אמינא דיועיל בהם נמי רמיזה, ועוי"ל דהרמב"ם יפרש הכי, דס"ד דבן בתירא הוי לקולא, משום דהפירוש דקופץ הוא כרש"י, דקפיצה הוי עקימת שפתים שזה גרוע מרומז, ולכן הוה ס"ד דאף במטלטלין קאמר וכ"ש בגט דמהני, קמ"ל במטלטלין דוקא, משום דפירוש דקופץ היא קופץ ביד, שזה עדיף מרמיזה, ודוקא במטלטלין הוא דבעינן זה, אבל בגט גם ברמיזה מוציא, דגט קיל ממטלטלי, והס"ד עם התרצן יפלגו בפירוש רש"י והרמב"ם, ולפירוש זה נוח טפי, דאילו לפרש"י דס"ד דר"נ דגיטין דברי הכל ברמיזה, הוא דסובר דגט חמיר, והדר כשאומר מהו דתימא אף במטלטלין, סובר דגט קיל ממטלטלין, ולא הוזכר שום סברא למה ס"ד מתחלה דגט חמיר, והדר ס"ל דקיל, ולפי מה שכתבתי בדעת הרמב"ם מיושב:
ועוד יש לומר והוא העיקר, עפמ"ש הריטב"א בחדושיו וז"ל והא דאמר קופץ ונקפץ, כלומר נוטל החפץ מידו ונותן לו המעות ברמיזה, וכן בגיטין למ"ד דהוא הדין לגיטין כשמצוה לכתוב הגט שאי אפשר אלא ברמיזה, אבל בשעת נתינה אין צריך שיהא רומז שכוונתו לשם גירושין אלא בלא כוונה אחרת נותנו לה, אבל ברש"י פי' קופץ ונקפץ בעקימת שפתים וטפי הוא רומז ונרמז מקופץ ונקפץ עכ"ל ומדבריו למדתי דאפילו לדעת הרמב"ם דקופץ עדיף טפי מרומז, היינו דוקא במקח וממכר, אבל בגיטין כוי רמיזה עדיפא אפילו להרמב"ם, והוא דבאמת יש בקופץ וברומז מעלה וחסרון בכל אחד, בקופץ יש מעלה שעושה מעשה ונוטל או נותן ביד, וחסרון שלא ידעינן כוונתו לשם מה הוא נותן, משא"כ ברומז, ע"י הרמיזה ידעינן כוונתו, ולכן במקח וממכר דלא בעינן כוונה, והריעותא דחסרון כוונה שבקופץ לא הוי ריעותא, ממילא הוי קופץ עדיף, דעכ"פ יש כאן מעשה גמור, משא"כ בגט דבעינן כוונה הוי רומז עדיף, דבזה ידעינן כוונתו, ולפי"ז אתי שפיר מהו דתימא אף במטלטלין וכ"ש בגט, דאע"ג דבגט הוי זה חסרון, אפ"ה כיון דגט קיל, דכשם שכנס בקפיצה כך יוציא בקפיצה, והוה אמינא דכ"ש בגט דמהני קפיצה, לזה אשמועינן דדוקא במטלטלין אבל בגט לא מהני קפיצה משום דבעי כוונה ודו"ק:
בגמ' אבל בגיטין ד"ה ברמיזה. וקשה למה לא נקיט קדושין, ואי דבקדושין פשיטא דסגי בקפיצה, וכן משמע מפרש"י דבסמוך בד"ה מהו דתימא, שכתב וז"ל וכ"ש בגיטין דלא תימא גיטין הוא דקילו משום דבכניסה כנס בקפיצה מוציא כו' ע"ש. הרי בזה פשיטא דבקדושין סגי בקפיצה, וא"כ באמת למה הגט ברמיזה ולא סגי בקפיצה כשם שכנס בקפיצה, וצריך לומר דבאמת קפיצה לא חשיב שום גילוי דעת כלל שרוצה בגירושין, אלא דבקדושין מהני משום דהתם הרי ידעינן ודאי דניחא לו דהא כנסה ובא עליה, וחזקה דאין אדם עושה בעילתו זנות, ולפי"ז זולת סימן הקפיצה, חזינן אח"כ ממעשיו שניחא ליה. אבל בגט דאין בזה כ"א סימן דקפיצה לחוד, וזה לא סגי ודו"ק. והנה הב"ש באה"ע לסי' קכ"א) כתב בפשיטות, דאי קידש בקפיצה מוציא בקפיצה, ומש"ס דהכא ומרש"י לא משמט הכי, דמדלא הזכיר קדושין, מכלל דבקדושין פשיטא דמהני בקפיצה, ואפ"ה בגט הוא דבעי רמיזה וצ"ע: