בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין
דף נו.
בגמ' סבור רבנן לקרוביה משום שלום מלכות. וקשה דהא בע"כ שכולם ידעו מזה, כי הקיסר שלח את הקרבן שלם בלי מום, ורק בר קמצא עצמו הוא דהטיל בו את המום, דכן מוכח ממה שאמר בסמוך, יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג, ואי דסברי דלא הוא הטיל בו את המום, א"כ מהיכי תיתי שיאמרו הכי, אע"כ דזה ידעו שהוא בעצמו הטל המום, וא"כ מ"ט דרבנן דסברו לקרוביה משום שלום מלכות דזה אין שייך כ"א היכי שהקיסר עצמו היה שולח להם בעל מום, אבל כיון שהשליח הטיל המום בידים, א"כ כשיודיעו מזה להקיסר, לא ישא עליהם שום תרעומות, דהא הקיסר שלח באמת קרבן שלם, הרי דלא ניחא גם לו להקריב בעל מום, ומה שלום מלכות יש בזה, וכן אח"כ למה סברו למיקטל ליה דלא ליזל ולימא, מה היה להם לירא מפניו אם יאמר, הלא גם בידם להראות לקיסר את הקרבן, כי הוא שלח ידו להטיל בו מום נגד רצון הקיסר, וכי בעלילה חשב לבוא על כלל ישראל, ונמצא שגמולו ישיב הקיסר בראשו, ולא טל כלל ישראל, ואפשר דהיינו טעמא דמסיים בסמוך, ענוותנותו של ר' זכריה כו' החריבה וכו', דנתקשו המפרשים על לשון ענוותנותו, וכי איזה ענוה ראו בזה, והכי הול"ל חסידותו וצדקותו, אבל לא לכון ענוה, ומה שפרש"י, דענוותנותו היינו סבלנותו, דחוק ואין במשמעות הלשון, ולכן יש לומר, דבאחת מנא ידעי דהשליח הטיל המום, ולא הקיסר בעצמו, וצריך לומר שידעו זה, או ברוח הקודש שהיה שורה עליהם, או מחוכמתא יתירא דאית בהו, הבינו שרק השליח הוא שהטיל את המום, ומשו"ה לא רצו להודיע חזה להקיסר, בכדי שלא ישתומם על גודל חסידותם וחכמתם, כי אין דבר נעלם מהם, וגם מה שבמסתורין ידעי, והיו מתפרסמים לאנשי מופת, והיינו שאמרו ענוותנותו, שלא רצה שיתוודע ויתפרסם לכל כבוד קדושתו וחכמתו וק"ל:
בגמ' שדי גירא למזרח אתי לירושלים למעריב כו', לארבע רוחות וכו'. ונ"ל דמתחלה שדי לרוח אחד, ובזה היה אפשר לחשוב, שהרוח נשאו לירושלים, או אפשר ששיכל את ידיו להטותו קצח לצד זה, ולכן לקח אח"כ ושדי לארבע רוחות. בפעם אחד וביריה אחת, ובזה בע"כ שרק בהשגחת ד' בא זה:
בגמ' דר' צדוק יתיב ארבעין שנין בתעניתא. וקשה דהא מוכח בסמוך דהתענה כל כך עד שלא היה יכול לסבול שוב שום מאכל, וכי היה בריא הוו מייתי ליה גרוגרת למוץ מייהו, והיאך היה רשאי לעשות כן ולהתענות, מבלי אכילת פת בשבת ויו"ט ומצה בפסח, דדאורייתא הוא, דיש לומר דבתעניות הראשונות כל זמן שלא נחלש עדיין והיה יכול לסבול פת. אז באמת לא התענה בשבת ויו"ט וכל מקום שהיה בו צורך מצוה, ולאחר שנחלש כ"כ עד שלא היה יכול לסבול עוד שום מאכל, ממילא אסור היה מלאכול פת בשבת ויו"ט או מצה בפסח, בכדי שלא יבוא לידי הבנה, וזה שרי, דדוקא כשהוא בריא ויכול לסבול מאכל אסור להתענות בשבת ויו"ט, אבל אם מן התעניות שבימי החול נחלש כל כך עד שאין יכול לסבול שום מאכל, ודאי שמחויב שוב להתענות גם בשבת ויו"ט, ואסור הוא להכניס עצמו בסכנה ולאכול פת, ואע"ג שידוע היה שאם יתענה זמן רב כ"כ, לא יהיה ביכולתו עוד לאכול פת, וממילא לא יהיה ביכולתו לקיים המצוות התלוי באכילת פת, אפ"ה זה שרי, כיון דבשעת מעשה אינו עובר עוד על המצוה, אלא שיפקיע עצמו מחיוב מצה לבסוף, ובזה אין איסור ודו"ק: