בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין
דף נה.
ברש"י ד"ה יאוש לא קנה, לענין הקרבה דלא מיקרי קרבנו עכ"ל. נתכוון בזה לתרץ קושית התוס', דהא עולא סובר בב"ק דיאוש קני, ולזה תי' דאיה"נ לכל מילי יאוש קונה מן התורה, ורק לענין הקרבה אינו מועיל, דגזה"כ הוא שיהא קרבן שלו, ולא שיהא בא לידו בגזל מחמת קנין יאוש, וכ"כ לקמן ע"ב בד"ה כרת, דלכל מילי הועיל יאוש ורק לענין הקרבה, ולא ניחא ליה לפרש כפיר"ח דמשו"ה לא מהני לענין הקרבה מטעם מצוה הבאה בעבירה, דא"כ מאי פריך הגמ' כרת מאי עבידתיה, כיון דמדאורייתא כשר להקרבה ג"כ, וטעם דמהב"ע לא יוכל להועיל כ"א שיוצרך להביא קרבן אחר, ואין הקרבן עולה לרצון מטעם דאין קטיגור יעשה סניגור, וכדכתב הר"ן פ' לולב הגזול, אבל למיפטריה עוד מכרת מטעם זה, אין שום סברא להקל עליו עוד, ועוד דעיקר דין דמצוה הבאה בעבירה הוא רק מדרבנן כמ"ש התוס' (סוכה ד"ט), ולכן פרש"י דהטעם דלא מהני לענין הקרבה הוא, משום דלא מיקרי קרבנו, וגזה"כ הוא דקרבן בעינן שיהא שלו מעיקרא. ולא שיהיה קנוי לו ביאוש דמטעם מהב"ע אין לומר, דא"כ אמאי בעי למיפטריה מכרח, כיון דמדאורייתא קרבן כשר הוא, ולפי"ז צ"ל דהא דמשני הגמ' כרת מדבריהם, והוא דרבנן אוקמוה ברשותיה, אין פירושו, דרבנן אמרו בזה דיאוש יקנה, דאכתי מה יועיל כיון דבא הקנין ע"י יאוש לא מיקרי קרבנו, ועוד הא גם מדאורייתא קונה יאוש, ומאי שייך אוקמוה ברשותיה, אלא צריך לומר דהרבנן אוקמוה ברשותיה שיהא נחשב כאילו היה מתחלה שלו, ולא היה מעולם של הבעלים, ויש כח בידם ע"ז מטעם הפקר ב"ד, והפקירו הזכות שהיה לבעלים ע"ז, ונתנוהו לגזלן, ועשאוהו כאילו היה מתחלה שלו ולכן מיקרי קרבנו וחייב כרת:
ובסברא הזאת יש רב לתרץ קושית התוס' על פיר"ח, ולפי מה שכתבתי בכוונת רש"י, יסוב גם עליו קושיא זאת, דא"כ דגם לעולא יאוש קונה בכ"מ, ורק לענין הקרבה לא קני, א"כ אמאי קאמר רבא דאוקמוה ברשותי' משפה שהקדישה, וגיזות וולדות הם של בעלים, הא הגיזות וולדות קונה גם מן התורה ביאוש, ולפי מה שכתבתי דהא דאוקמוה רבנן ברשותי', אין הכוונה דיאוש יקנה, דהא בכה"ג לא מהני, ורק דעקרוהו כת הבעלים מן הקרבן, ועשאוהו כאילו היה של הגזלן מתחלה, וא"כ וודאי אפילו בלא יאוש, שעדיין לא נתייאש הבעלים, נמי הוא של הגזלן, כיון שאין אנו צריכים בזה כלל לקנין יאוש, וע"ז קאמר דרק משעה שהקדישה אוקמוה, אבל לא משעת גניבה, בכדי שלא יהא נשכר, אבל היכי דמייאש איה"נ דקני הוולדות וגיזות ביאוש, ובלא"ה מוכרחים אנו לומר, דהא דאוקמוה ברשותיה הוא אפילו אם לא נתייאשו הבעלים וידעינן דלא מייאש, דהא הטעם שתקנו תקנה זאת למיקם ברשות גזלן הוא משום שלא יהו כהנים עצבין, וכמו שאוכיח לקמן, ובדין הוא ודאי בחטאת הגזולה שתקנו שמכפרת, הוא אפילו בדידמינן דלא מייאש, דלטעם דשלא יהו עצבין אין נ"מ, ואפילו בדלא מייאש נמי שייך סברא זאת, ובע"כ דאוקמוה ברשותי' אפילו בדלא מייאש, וע"ז קאמר דהוא רק משעה שהקדישה, אבל באמת אם הבעלים נתייאשו קונה הוולדות מיד מטעם יאוש, וזה נכון בעזה"י
ואין להקשות על דברי אלו ממ"ש הרמב"ם (פי"ח מהלכות מעשה הקרבנות) הלכה י"ד, דרק אחר שנתייאש חייב כרת ולא קודם יאוש, דהיינו משום דהרמב"ם לשיטתו שפוסק (בפ"ה מהלכות איסורי מזבח) כר' יהודה, דד"ת מכפרת מטעם יאוש, וכיון דעיקר הכרת הוא מה"ת מטעם יאוש, משו"ה דוקא אחר יאוש ולא קודם, אבל לעולא דס"ל דיאוש לא מהני לענין הקרבה, א"כ לא נוכל לומר דרבנן אמרו דיאוש קונה, כיון דזה לא מהני לענין שיהא נחשב קרבנו, ובע"כ דעקרו לגמרי כח הבעלים הראשונים, וממילא אפילו בלפני יאוש נמי אוקמא ברשותו:
ולפי"ז צ"ל השתא, דהא דלעולא מכפרת בלא נודעה, מן התורה מכפרת. כיון דאוקמוה ברשותיה ונחשב שלו ממש, לכן ממילא מכפר אף מה"ח, וכמו שמחייב כרת עי"ז, משום דכיון דרבנן אוקמה שיהא שלו נחשב מה"ת כשלו ומחייב כרת. כן נמי מכפרת מה"ת, והא דאמר עולא מכפרת כדי שלא יהו כהנים עצבים אין זה הטעם דמשו"ה מכפרת, רק בא לתת טעם מה ראו חכמים לאוקמי ברשותו, ונותן הטעם דשלא יהיו כהנים עצבין, ומשום זה אוקמוה ברשותי', אבל איה"נ דהשתא דאוקמוה ברשותי' מכפר גם מה"ת, ומעיקרא בסוגיין קודם שמסיק האי סברא דאוקמוה, היינו סבורים דמה"ת אין מכפר, ורק רבנן אמרו שיהא מכפר, פי' שאינו צריך להביא קרבן אחר מטעם דשלא והיו כהנים עצבין, וא"כ הוי הטעם דשלא יהיו עצבין טעם לזה דמכפרת, אבל לבתר דמסיק הטעם דאוקמוה ברשותי', מכשר גם מה"ת, והטעם דשלא יהיו עצבין הוי רק טעם למה רצו חכמים להעמידו ברשותו, ועיין ברש"י ד"ה אוקמוה וז"ל ומחייב כרת אם ישחטנה בחוץ, כי היכי דמוקמי ברשותו לענין כפרה, הרי להדיא דהא דמכפר הוא מטעם דאוקי ברשותו וכמו שכתבתי, ועיקר הטעם דראו חכמים למיקם ברשותו הוא משום שלא יהיו עצבין, וכיון דאוקמוה ברשותו לענין כפרה, משו"ה מחויב נמי כרת, כיון דשלו הוא לגמרי:
אלא דעדיין קשה לפי"ז, א"כ לאיזה צורך הוצרך רש"י לכתוב דטעם דאוקמוה לענין כרת הוא משום קנס, כיון דבלא"ה כבר אוקמוה ברשותיה, מטעם דשלא יהיו עצבין, ממילא קיימא ברשותו, ויכול להקדישה ומחייב כרת, וליכא למימר להיפך, דעיקר טעם התקנה היה לענין שיהא חייב כרת, מטעם קנס, וממילא קיימא ברשותו נמי לענין כפרה, דא"כ אמאי הוצרך לתת טעם דמכפרת, משום שלא יהיו עצבין, כיון דקיימא ברשותו, וממילא מה"ת מכפרת, ובע"כ דהטעם הוא טל מה ראו חכמים לתקן, וא"כ עיקר התקנה היה משום שלא יהיו עצבין, וטעם דקנס למה לי, דבלא"ה חייב כרת ממילא, ועוד דבלא"ה לא שייך לומר דעיקר התקנה הוא לענין כרת ומטעם קנס, דהא מיירי גם באם אחר שחטו, וכקושית התוס' בד"ה כי היכי, ולכן נ"ל דדבר גדול נתכוון רש"י בזה לתרץ קושית התוס', דודאי עיקר התקנה לאוקמי ברשותו הוא משום שלא יהיו כהנים עצבין, ולכן אוקמוה ברשותו ומכפרת, וממילא כיון שקיימא ברשותו לענין כפרה, מחייב כרת נמי, וכמ"ש רש"י גם טעם זה, ולא מחמת קנס, ואמנם הא תינח בלא נודעה, שבזה הדין דמכפרת, ולכן שייך לומר כיון דקיימא ברשותו לענין כשרה, קיימא נמי לענין כרת ברשותו. אבל בנודעה, שאז באמת אין מכפרת, וכרת מחייב גם בנודעה, דהא בברייתא דכרת לא מפליג בין נודעה ללא נודעה, וכמ"ש המפרשים דברייתא זאת מיירי גם בנודעה, וא"כ יקשה בנודעה שלא אוקמוה ברשותו לענין כפרה, מאיזה טעם חייב כרת, ולזה הוסיף רש"י דבנודעה נמי אוקמוה ברשותו מטעם קנם, ולזה בעינן שני הטעמים שכתב רש"י, דבלא נודעה הוי הטעם משום דקיימא לענין כפרה, ובנודעה דלא קיימא לענין כפרה, קנסוהו נמי לאוקמי ברשותו, וכיון דטעם דקנס הוא רק בנודעה, א"כ גם אפילו אם אחר שחטו קנסינן ליה נמי שיהא חייב כרת, דכיון דנודעה לרבים, ומסתמא גם השוחט ידע, ולהכי קנסוהו ואוקמי הקרבן ברשות גזלן, ושיהא הקדישו הקדש, וממילא חייב השוחט כרת, כיון דידע ושחט, ומתורץ קושית התוס':
ולפי"ז צ"ל ומה שכתב רש"י בסמוך בד"ה מזבח, וא"ת היכי עקרו דבר מן התורה שוא"ת הוא, הוא משום דאכתי לא ידע טעם דאוקמוה ברשותו, ולא ס"ל טעם דהפקר ב"ד. אבל לבסוף דמשני דהפקר ב"ד, לא עקרו בזה דבר מה"ת, דמה"ת נמי מכפרת וכמ"ש:
ברש"י ד"ה מזבח בטל כו', ואי קשיא כו' שב ואל תעשה הוא כו' עכ"ל, ראיתי מקשים בשם הרשב"א, דהא כהנים אוכלים בשר חולין שנשחטו בעזרה בקום ועשה, ואיך הוי שב ואל תעשה, ולא הבנתי זה, דהא בשעה שאכלו הכהנים עדיין לא נודע שגזולה היתה, ועכשיו שנודע. הלא כבר אכלוה ומה עוד לעשות, וקושית רש"י היא שפיר רק על מה שהיא מכפרת, ופוטרין את הבעלים מחטאת, אפילו עתה לאחר שנודע שגזולה היתה, ואמאי עוקרין דבר מן התורה, ופוטרין אותו מקרבן גם עתה לאחר שנודע שגזולה היתה, וטל זה שפיר משני, דשב ואל תעשה הוא:
ואין להקשות נמי על רש"י, דמה קשיא ליה היאך מתנין לעקור כו', הא הפקר ב"ד הוי הפקר ונמצא דשלו הוא וחזי להקרבה, דהא כתבו התוס' דאע"ג דיאוש קונה בכ"מ, מ"מ הכא לא מהני יאוש, מטעם דהוי מצוה הבאה בעבירה, וכן נראה להדיא מלשון רש"י בד"ה לא קני, שהוסיף לכתוב לענין הקרבה, ומסיים נמי שאפילו שמעינן שנתייאש לא מיקרי קרבנו, דלענין הקרבה לא מהני אפילו אחר יאוש, והיינו נמי מטעם מצוה הבאה בעבירה, ולפי"ז לא שייך לומר כאן דהפקר ב"ד הפקר, דזה לא מהני כ"א לענין קנין, אבל כאן שבלא"ה קונה, והפסול הוי מטעם מהב"ע, א"כ גם הפקר ב"ד לא מהני וק"ל, ועיין מה שכתבתי לעיל:
ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה דכי טבח ומכר הקדש הוא, ואין תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה נוהגין בהקדש כדילפינן בהזהב עכ"ל רש"י. וראיתי בהגהות חשק שלמה שנדחק מאוד בדברי רש"י להקשות, דהא התם בהזהב לא פטרינן בהקדש מד' וה' רק בגנב בהמת הקדש דפטור מכפל, משום דגבי כפל כתיב רעהו, וממילא פטור גם מד' וה', משום דתשלומי ד' וה' אמר רחמנא ולא תשלומי ג' וד', אבל הכא דגנב בהמת חולין דמשלם כפל באמת, איה"נ דמחייב גם בד' וה', אם טבח ומכר אחר ההקדש, דהא גבי תשלומי ד' וה' לא כתיב רעהו כלל, וע"ש שמסיים שמצוה ליישב דברי רש"י ז"ל, והנה ודאי שמצוה ליישב אחרי רואי כי יש מי שנתקשה בזה, ומצאתי שגם הפנ"י (ב"ק דס"ח) עמד בזה, אבל לא אכחד, כי כשאני לעצמי לא היה לי בזה מה ליישב, אחרי שגם ריח קושיא לא ארגיש, דהא אם היה כאן חיוב ד' וה' בעד הטביחה, להקדש היה צריך לשלם, דמשעת טביחה הרי היא כבר ברשות הקדש, אמנם החיוב דכפל הוא לבעלים, דכפל בא על הגניבה, והגניבה היתה מרשות בעלים, וכן כי' רש"י להדיא בב"ק שם דמשלם הכפל לבעלים, וע"ז שפיר קאמר דליכא לחיובא לשלם להקדש ד' וה', כיון דהכפל כבר שילם לבעלים, ונמצא דלהקדש לא ישלם אלא ג' וד', והתורה אמרה תשלומי ד' וה' ולא ג' וד', ואע"ג שבאמת שילם בעד הבהמה הזאת גם כפל, מ"מ כיון דהכפל הוי לבעלים, והד' וה' להקדש, אין לצרף שני תשלומין הללו כאחד, וכיון שלהקדש אינו מגיע עוד כ"א ג' וד' פטור וזה ברור:
ולבד שלא קשה לי על רש"י, אדרבה חזה יש להשתומם כמה גדול כחו של רש"י ז"ל לכתוב בדקדוק גדול, דעיקר הילפותא שהוצרך הש"ס (בב"מ דנ"ז) לפטור בהקדש, מטעם דתשלומי ד' וה' אמר רחמנא ולא ג' וד', הוא דוקא בכה"ג בגנב ואח"כ הקדיש. דבאמת יש להבין למה הוצרך הש"ס שם לטעם הזה, הא בב"ק (דע"ו ע"א) אמרינן אין הגונב אחר הגנב וכן גונב הקדש מבית בעלים משלם מ"ט וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש, וא"כ לחה לש"ס לחפש טעם אחר, משום דתשלומי ד' וה' וכו', תיפוק ליה דוגונב מבית האיש כתיב, ומבית הקדש לא מיקרי כלל גנב. אלא ודאי, דמוגונב מבית האיש לא ידעינן כ"א כשגנב הקדש, דבשעת גניבה היה כבר הקדש אבל גנב ואח"כ הקדיש לא מצינן למעט מוגונב, דבשעת גניבה הוי שפיר מבית איש, ולכן הוצרך הש"ס בב"מ לטעם דתשלומי ד' וה' אמר רחמנא ולא ג' וד', למעט אפילו גנב ואח"כ הקדיש נמי, דפטור מיהא מטעם זה, דכיון שהכפל שילם לבעלים ולא יגיע להקדש כ"א ג' וד' משו"ה פטור, הרי דעיקר טעם זה דתשלומי ד' וה' הוא רק בכה"ג שגנב ואח"כ הקדיש, ומשו"ה דייק רש"י לכתוב כאן טעם זה וז"ב:
בגמ' כרת שע"י דבריהם בא לו אוקמוה רבנן ברשותו כי היכי וליחייב כרת. המשנה למלך (פ"ז מתרומות) חקר במי שאכל תרומה טמאה מדרבנן אי חייב מיתה בידי שמים, מי אמרינן כיון דתרומה זאת טהורה מן התורה שפיר קרינן בי' ומתו כי יחללוהו, או דילמא אף שטומאתה מדרבנן נמי ממעטינן לה, ואמרינן פרט לזו שמחוללת ועומדין ע"ש, ויש להעיר מהך דסוגיין, דמועיל דרבנן לחיובי כרת טל ידם, כ"ש לפטורא, אלא דיש להוכיח שיטת רש"י, דטומאה דרבנן אינו מועיל לפטור מחיוב כרת, והוא דלעיל (דנ"ד ע"א) ברש"י ד"ה דאכל מיניה תרומה טמאה כתב וז"ל, דלא מצי למיכל בימי טומאתו דהאוכל תרומה בטומאת הגוף במיתה ואפילו היא טמאה עכ"ל, וכל המפרשים נתקשו בזה, דהא תרומה טמאה בטומאת הגוף אינו במיתה כדאיתא בחולין (דקי"ג ע"ב) וברמב"ם (פ"ז מהלכות תרומות), ולחומר הנושא יש לומר דכוונת רש"י הוא, משום דבברייתא סתמא קתני תרומה טמאה, ומיירי נמי בטומאה דרבנן, וטמאה מדרבנן לא פטר לי' מחיוב כרת, משו"ה כתב רש"י דלא חזיא ליה, דהא אפילו טמאה מדאורייתא, נהי דמיתה אין בזה, אפ"ה מלקות חייב, וכמ"ש הלח"מ (פי"ט מהלכות סנהדרין), ואי טמאה מדרבנן, חייב נמי חיתה, משו"ה כתב רש"י דחייב חיתה, וא"כ יש להוכיח דעת רש"י, דטומאה דרבנן אינו פוטר מכרת, אלא דשוב ראיתי דבלא"ה לא קשה כלל על רש"י, דהא כבר חלקו התוס' (סנהדרין דפ"ו) ובחולין (דף ק"א) שדוקא אם נטמא התרומה קודם ואח"כ נטמא הגוף אינו חייב מיתה, אבל אם נטמא הגוף קודם חייב מיתה ע"ש, וא"כ שפיר יש לומר דמ"ש דהאוכל תרומה אפילו טמאה חייב מיתה, היינו נמי כשנטמא הגוף קודם, וכ"ז לא כתבתי כ"א להעיר דפת המעיין:
שם במשנה לא היה סיקריקון ביהודה, ופרש"י כותי רוצח שנותן לו ישראל קרקע בפדיון נפשו ואומר לו שא קרקע זו ואל תמיתני, וכן פירש לקמן בד"ה ליקטלוה וז"ל הלכך אגב אונסי' כי אמר לו שא קרקע זו והניחני אקניה נוהליה בלב שלם עכ"ל. וכוונתו בזה נראה שבא ליתן טעם למה לא הוי הך דהכא כמו תלוהו ויהיב, ונהי דבאמת אנוס היה, אבל הא במתנה לא מהני אונס, ולזה חילק דדוקא היכי שאנסו על גוף המתנה, מיקרי זה אונס, אבל הכא דהכותי להרגו בא, דהא כל דלא קטיל ליקטלוה, אלא שהוא בא להציל עצמו ע"י מתנה הזאת, ונותן לו השדה בפדיון נפשו, לא מיקרי זה אונם כלל, כיון דעל נתינת השדה אינו אנוס וחילוק זה מוכרת בש"ס בכמה דוכתי, דהנה בכתובות (דכ"ז ע"ב) בתוד"ה וע"י נפשות אסורה לבעלה אפי' ישראל, דחיישינן שמא נתרצית כו', ויש לתמוה דלמה תיאסר אפילו אם נתרצית מחמת פחד מיתה, הא גופא הוי ליה אונם, כדאיתא בריש כתובות, ולדרוש להו דאונס שרי, אלא ודאי דחילוק יש בין כשבא מתחלה לאונסה על הבעילה, דמיקרי זה אונס ושרי, ובין כשבאה היא להציל את עצמה ע"י הבעילה דאסור, כיון דעל הבעילה עצמה אינה אנוסה, וכן איתא בחו"מ (סי' שפ"ח וסי' רצ"ב) ריש לחלק בין כשהאנס בא תחלה על ממון חבירו ובין כשבא להציל עצמו בממון חבירו עיי"ש, וה"נ דכוותה, דעל המתנה אינו אנוס, אלא שבא להציל עצמו עי"ז, לא מיקרי זה אנוס ודו"ק: