אור ברסלב

בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין

דף נד:

דף נב:

במשנה הכהנים שפגלו במקדש. בס' תפ"י נדחק לדייק לשון במקדש דקאמר, ואטו מי איכא פיגול במקום אחר חוץ למקדש, ונ"ל דהמשנה באה ליישב בזה קושיא המפרשים שהקשו, דלפמ"ש התוס' לעיל (דנ"ג ע"ב) דמתניתין ר"י הוא, והא בזבחים (דכ"ט ע"ב) אמרינן דלר"י מחשב בקדשים לוקה, וא"כ קשה נימא קים ליה בדרבה מיניה, כיון דאיכא מלקות, ואפילו כי נוקמא במזיד ולא אתרו ביה, מ"מ קשה לריש לקיש דסובר בכתובות (דל"ה ע"א) דחייבי מלקיות שוגגין נמי פטורין, א"כ קשה למה יתחייבו בתשלומין, ואמנם בלשון במקדש שהוסיף התנא, מתרץ לקושיא הזאת, והוא דהנה בזבחים (דמ"ד ע"ב) הכי איתא, תניא ר"א אומר משום ר"י פיגל בדבר הנעשה בחוץ פיגול בדבר הנעשה בפנים לא פיגל, ופרש"י וז"ל פיגל בדבר הנעשה בחוץ העבודה שהיה עובד במחשבה והאכילה שחישב עליה אם מעשה עזרה הם פיגל ואם מעשה היכל הם לא פיגל עכ"ל, וכ"כ התוס' בסוגיין דאין פיגול רק במעשה חוץ אבל בפנים אין פיגול כלל, אלא דפסול מיהא הוי, וזה פשוט, דלענין תשלומין בעד ההיזק חייב אפילו בכה"ג, דנהי דאינו פיגול ואין חייבין עליו כרת ומלקות, אבל פשיטא דחייבין לשלם, דכיון דהזבח נפסל, הרי הפסידו הקרבן, והנה לשון מקדש נופל על ההיכל, שהוא עצם המקדש, ולא על העזרה, דזו עזרה מיקרי ולא היכל, והיינו שדייק תנא דידן, הכהנים שפגלו במקדש. שהוא ההיכל, דבזה אין פגול להתחייב מלקות, אלא דרק הקרבן מיפסיל, ולכן חייב לשלם, משא"כ כשפגלו בעזרה, פטור מתשלומין, דכיון דהפיגול הוי פגול גמור ולוקה עליו, א"כ קם לי' בדרבה מיניה ופטור מתשלומין:

וניחא בזה נמי מה שקשה לי, כיון דשחיטה כשירה בזר, ומפגל בשחיטה נמי הוי פיגול, וא"כ מ"ש דנקיט דוקא כהנים שפגלו, ליתני העובדים שפגלו, בין שהיו כהנים או ישראלים. ולמה שכתבתי ניחא, דבעבודות שכשרים בזר נמי, דהיינו בעזרה, שם אין מקום תשלומין, כיון דלוקה וקים ליה בדרבה מיניה, ודוקא במקדש, דהיינו ההיכל, ששם אסור לזר ליכנס, ורק כהנים הם המפגלים ודו"ק כי זה נכון:

ועוד יש לומר ביישוב קושיא הזאת, דהריטב"א הקשה, כהנים שפגלו, היכי קרי ליה היזק שאינו ניכר, שהרי מעשה הוא דעבדי בשחיטתה, וכיון דהשחיטה אינה ראויה הרי היא כנחירה, ומטעם זה אמרינן דטבח אומן שקילקל חייב. דהיזק ניכר הוא, דהוי כנחירה, ותי' דקושיין הוא משארי העבודות כגון זריקה הקטרה דלאו היזק ניכר הוא ע"ש, ולפי"ז כיון דמתניתין מיירי שפגלו בשארי עבודות דוקא ולא בשחיטה, משו"ה נקיט דוקא כהנים, דבשארי עבודות אין כשר בהם אלא כהנים ודו"ק:

ובאופן אחר נ"ל ההיפך, דאע"ג שהבאנו לעיל הסוגיא דזבחים דלר"י אין פיגול בעבודה שבפנים, אכן במשנה שם מצינו דסברי דבפנים נמי מפגלין, והוא דבמס' זבחים בריש פ' ב"ש אמרי במזבח הפנימי אין פגול כיון דמעכב, הרי שדוקא במזבח, ומשום דמעכב, הא בשארי עבודות מפגלין, וכן הסוגיא שם ובדף מ"ב, ר"מ וחכמים כולם סוברים דבמתנות הפנימי מפגלים ע"ש, הרי להדיא דהמשנה הוא דלא כר"י, ואפילו בפנים מפגלים, והיינו שאשמועינן כאן התנא מסדר המשנה, כהנים שפגלו במקדש, דהוא ההיכל וכנ"ל, להורות אגב אורחא דגם בהיכל שהוא פנים מפגלים, ולאפוקי מדר"י שסובר דאין מפגלין בהיכל:

אלא דלכאורה יש לדחות לפמ"ש התוס' בסוגיין, דאפילו לר"י דסובר אין מפגלין בפנים, היינו דאין בו דין פגול ללקות אבל הזבח מיהא נפסל, וא"כ יש לומר דמ"ש במשנה שפיגלו במקדש חייבין, היינו משום דהזבח נפסל חייב מיהא לשלומי, אכל באמת אין בו דין פגול כיון שנעשה בפנים, אכן באמת זה אינו, דלשון פגול דנקיט בכ"מ, נוח יותר לפרשו על פגול ממש, אם לא במקום שמוכרח לשנות משמעו, כמו לר"י דמצינו להדיא דסובר אין פגול מבפנים, בהכרח לפרש אליביה, דפגול היינו פסול, וגם רש"י והרמב"ם בפיה"מ פרשו להדיא, פגול דמתניתין במחשבה דחוץ לזמנו, דהיינו פגול ממש. והן אמנם דבמשנה למלך (פ"ז מהלכות חובל) הקשה באמת של מתניתין גופא, למה נקטה פגול, דהוא מחשבת חוץ לזמנו, והלא אף במחשכה דחוץ למקומו, דאינו פגול, ואין חייבין עליו כרת, פשיטא דחייבין לשלם כיון דהקרבן פסול ע"ש שהניח בתימה, ומסיים שהדבר צריך אצלו תלמוד, ולמה שכתבתי ניחא, דהתנא אשמעינן אגב אורחא דין זה דגם בפנים מפגלים וכמ"ש במשנה דזבחים, דכן דרך התנא לאשמועינן אגב אורחא דין חדש ששנה כבר וזה ברור:

ועוד מצאתי הכרח בירושלמי, מה שהוצרך התנא למינקט פגול דוקא, דבעי התם בכל הנהו דמטמא ומדמע דחייב לשלם, ושוגגין פטורין, אם היינו דוקא כשטעה וסבור שחולין הוא, אבל כשידע שתרומה הוא, אלא שטעה וסבור דמותר לטמאות תולין מהו, אם אומר מותר שוגג הוא או מזיד, ופשיט לה מהא כהנים שפגלו במקדש שוגגין פטורים. ובמאי עסקינן אי כסבור בהן שהן חולין וכי יש פגול בחולין בתמיה, וכי שייך מחשבת פגול בחולין, אע"כ דידע שהוא קודש וסבור שמותר לפגל, הרי דאומר מותר שוגג הוא ע"ש, וא"כ בדוקא נקיט פגול לאשמועינן דאומר מותר בכלל שוגג, ותי' הזה מצאתי שוב בשירי קרבן שעל ירושלמי ודו"ק בכ"ז:

ועוד יש לומר דהתנא אשמועינן הדין, דנצרך בפגול שיפגל דוקא בקדש, במקום הראוי לעבודה, ולא מיבעי שחט בחוץ, אלא אפי' שחט בפנים ונפגם המזבח, כיון דאין המקום ראוי עתה לעבודה, אין בזה משום פגול, והיינו דנקיט שפגלו במקדש, דהיינו מקום הראוי לעבודה דוקא:

בגמ' כוה"ג ביוהכ"פ יוכיח דכי אמר פגול מהימן. המפרשים הוכיחו מכאן, דהא דאמרינן בעלמא דפיגול הוי פסול מחשבה, לאו מחשבה גרידה הוא, אלא בדבור הוא, ולדיבור קרי מחשבה, ולא כמ"ש התוס' (זבחים ד"ד) דהא דכתיב לא יחשב, היינו מחשבה גרידה בלב, דאל"כ אמאי הוצרך למילף בשמעתין מכוה"ג ביוהכ"פ, ואמאי לא יליף מכל העבודות, דמהימן הכהן לומר שפיגל במחשבה, ומנא ידעינן, אע"כ דמחשבה דפיגול היינו בדבור, ונ"ל דאין מכאן ראיה, דזה ודאי שאפילו להסוברים דגם במחשבה לחוד הוי פיגול, מ"מ במוציא בפה ג"כ, ודאי דהוי פיגול, דאטו עי"ז שהוציא מחשבתו לדיבור מיגרע גרע, ולכן לא מצי כאן להוכיח משארי עבודות דמהימן הכהן, דהא פשיטא שע"ז הוי מצי לדחות דמיירי בשעומדים אצל הכהן ושומעים שהוציא בפה את הפיגול, אבל מכוה"ג ביוהכ"פ כיון דכל אדם לא נמצא אצלו, והכהנים וכל העם העומדים בעזרה הרבה רחוק מן הכהן הגדול העומד לפני ולפנים, וכשכוה"ג מוציא שמה בפיו אי אפשר שיהא נשמע קולו למרחוק כל כך, אם לא כשהוא צועק בחזקה, ולכן הוה ס"ד להוכיח מינה, כיון דבדרך הרגיל אי אפשר שיהיה גם קולו נשמע, ולא מהני גם כשמוציא בפה, והדר דחי ודילמא דשמעיני', דאכתי משכחינן כשצועק בקול גדול עד שהוא נשמע גם לעומדים בעזרה וזה ברור:

והנה הפנ"י הוכיח נמי מהך דסוגיין, דפיגול היינו בדבור, והקשה ע"ז מהא דאמרינן פרק ג' דזבחים (דף כ"ט) אמר ר' ינאי מנין למחשב בקדשים שלוקה דכתיב לא יחשב, ומקשה הש"ס לאו שאין בו מעשה הוא ומוקי לה כר' יהודה ואי ס"ד דלא הוי פיגול אלא בדיבור אמאי קרי ליה לאו שאין בו מעשה, הא קיי"ל עקימת שפתיו הוי מעשה היכי דבדבור עביד מעשה, וה"נ עביד מעשה בדבורו לפגל הקרבן ולפוסלו ע"ש, ולמה שכתבתי ניחא, דמכאן לא מוכח כלל דבעינן דוקא דבור, אלא דהיכי שהיה דבור נמי הוי פיגול, דע"י דבורו לא גרע ממחשבה לחוד, אבל איה"נ שבמחשבה לחוד בלי דיבור נמי הוי פיגול, וכפשטות דקרא דלא יחשב, ולכן שפיר קרי ליה לאו שאין בו מעשה, וגדולה מזה נראה, ואפילו היכי שהוציא הפגול בפה נמי לא שייך הכא לומר דעקימת שפתיו הוי מעשה, עפמ"ש הראשונים דכל היכי דיוכל לעבור בלי מעשה, אף אם עשה מעשה נמי הוי לאו שאין בו מעשה ואין לוקין, ולכן כיון שיוכל לפגל במחשבה, משו"ה אפילו כשפיגל ע"י עקימת שפתים דהוי מעשה נמי אין לוקין ודו"ק:

ומה שכתב עוד הפני יהושע דליכא מלקות בפיגול ממתניתין דכהנים שפגלו מזידין חייבין, ומדמחייבי בחשלומין מכלל דאין לוקין ע"ש. כבר כתבתי לעיל במשנה דמהכא אין ראיה:

בגמ' נאמן אתה להפסיד שכרך ואין אתה נאמן להפסיד ס"ת, בס' גרש ירחים הקשה, דהא ודאי שהגוילין היו נמי של סופר, דאם היו של בעה"ב, היה לו לשלם גם הגוילין שקלקל, וא"כ כיון דהגוילין הם של סופר ואינו משלם, איך רשאי לקרות בס"ת זו, הא הו"ל מצוה הבאה בעבירה, כמו בס"פ גזולה, ולק"מ, דודאי יש לומר דהגוילין הם של בעה"ב, ואפ"ה אין צריך לשלם בעדם, כיון שאין נאמן להפסיד ס"ת, וממילא לא הפסידו מאומה, ולא דמי לשכרו שמפסיד בכל אופן אפי' כשלא נאמינו, היינו משום דכשהוא בא להוציא מבעה"ב ולתבוע שכרו, שפיר אמרינן דכיון שהשכר הוא עבור כתיבת ס"ת כשירה, ולדבריו הרי לא כתב ס"ת כלל, ואיך יכול לתבוע שכרו אבל כשבעה"ב רוצה לתובעו בעד היזק הגוילים, שפיר אמרינן כיון דלא נאמין לסופר שאומר פסולה, ממילא לא הגיע שום היזק לבעה"ב ולמה ישלם לו, וכל עוד שאין אתה מאמינו, אין עליו שום חיוב לשלם וזה ברור:

בגמ' ס"ת ביד תי כו' מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך. מלשון זה משמע דהגוילין היו של הבעלים, והסופר לא היה שכור כ"א על הכתיבה, דאי גם הגוילין היו של הסופר, א"כ למה הוצרך לומר מתוך שמפסיד שכרו, יאמר מתוך שאתה מפסיד הגוילים שלך אתה נאמן להפסיד ס"ת, דיותר חושש אדם לפסידת הקרן מפסידת מניעת הריוח, וכיון שאינו חושש להפסיד כל הגוילין, דהוא פסידת הקרן, ודאי שקושטא קאמר ונאמן, ומתוך שאמר נאמן אתה להפסיד שכרך, מכלל דהגוילין היו של הבעלים, ומכח זה קשה לי עמ"ש הש"ך (יו"ד סי' רפ"א) ליישב קושית הרשב"א בסוגיין, כיון דבין כך ובין כך נאמן, למה שאל לו כלל, ס"ת ביד מי, ותי' הש"ך ששאל לו ס"ח ביד מי, שמא הוא ביד מקבל מתנה ואינו נאמן, ורק לאחר שאמר לו ביד לוקח, א"ל שפיר, מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך, ולפי מה שכתבתי דבע"כ הכא מיירי שהגוילין היו של הבעלים, ואי מהימן להפסיד ס"ת, פשיטא שצריך לשלם לו בעד הגוילין שקלקל, א"כ אף אם יאמר שמקבל מתנה הוא, אכתי נימא דמתוך שנאמן להפסיד עצמו בתשלומי הגוילים נאמן להפסיד ס"ת, ויש ליישב, דהכא לא שייך לומר מתוך שנאמן להפסיד עצמו בתשלום דמי הגוילין, נאמן להפסיד ס"ת, אדרבה נימא דלא מהימן להפסיד ס"ת, וממילא לא הזיקו מאומה ואין עליו חיוב לשלם, דבשלמא כשאנו דנין לענין הפסד השכר, דהתם הפסיד שכרו בכל אופן, אפילו לא נאמין לו כלל על פסול הס"ת, וכמו בעובדא קמייתא דר' אמי דאינו נאמן ואפ"ה הפסיד שכרו, וכמ"ש הטעם בדבור דלעיל, אבל הכא לענין חיוב התשלומין בעד היזק הגוילים, אם לא נאמין לו ממילא אינו חייב כלל, דהא לא הזיקו כלום, ולא שייך לומר מתוך שהוא נאמן להפסיד התשלומין בעד הגוילים, נאמן נמי על ס"ת, דהא כל עוד שאין אתה מאמינו על פסול ס"ת, אין עליו שום חיוב לשלם כעד הגוילין ודו"ק היטב:

תוכן העניינים

בית אהרן על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה