אור ברסלב

בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין

דף נב:

דף נב.

במשנה המטמא, ופרש"י טהרותיו של חבירו כגון תרומה. ולא נתברר לי השפת יתר שכתב רש"י, כגון תרומה, לבד שמיותר הוא לגמרי, דהא הוא הדין אם טימא חולין של חבירו נמי חייב, וא"כ הוי נוח יותר לסתום ולכתוב טימא טהרות של חבירו, עוד תמוה ביותר, דאם רצה לפרש, הו"ל ביותר לפרש דמיירי מתניתין, כגון בחולין של חבירו, דכן מוכח לקמן בש"ס מן הצריכותא, דמתניתין מיירי במטמא חולין, דהכי קאמר שם, דאי אשמועינן מטמא כו' ואי מדמע משום דשכיח כו', וקשה אכתי ליתני המדמע והמנסך ולא בעי מטמא, דאי תימא מדמע משום דשכיח, מנסך יוכיח, ואי תימא במנסך משום דקלב"מ, תדמע יוכיח, וצריך לומר בפ"כ, דנהי דמטמא תרומה הוי ידעינן מזה, דההפסד הוא יותר מרובה ממדמע וכיון דמדמע חייב, כ"ש מטמא תרומה, אבל במטמא חולין דההפסד הוא יותר קטן גם ממדמע, דבמדמע לא חזו אלא לכהנים, וליכא זביני כולי האי, כמו במטמא חולין, דחזו גם לישראלים בטומאתם, ולכן בזה נוכל למילף דמטמא חולין חייב ממדמע, ולהכי איצטריך מטמא, דמיירי במטמא חולין שג"כ חייב, וכמ"ש בהגהות מים חיים להפר"ח, ואין להקשות מח"ס בסמוך ואי תני הני תרתי משום דהפסד מרובה אבל מדמע דהפסד מועט איתא לא, ואי איירי במטמא חולין, א"כ מדמע מפסיד טפי, דהא חולין חזיא לכו"ע למי שאינו אוכל חולין בטהרה, ואתי שאוכל חולין בטהרה, חזיא נמי כימי טומאתו. ומדמע הוי עובר ספי, שאינו מותר רק לכהנים, ויש לומר דודאי אי לא הוי תני כ"א הנך תרתי, אז הוי מוקמינן דמטמא דמתניתין, היינו מטמא תרומה, וממילא לא הוי ידעינן מדמע מיניה, אבל כיון דתני מדמע בהדיא. בע"כ דמטמא, היינו חולין, דאי תרומה, לא איצטריך תו מטמא, דממדמע ומנסך הוי ידעינן לה וכמה שכתבתי, וא"כ תמוה לשון רש"י שפירש דמטמא היינו תרומה, ונ"ל דכגון תרומה דכתב רש"י, לא קאי זה אמטמא טהרותיו, אלא שני מילי קאמר, טימא טהרותיו של חבירו, דהיינו חולין, וכגון תרומה, כלומר דבתרומה נמי מיירי, ונתכוון למ"ש בש"ס בסמוך, דמתניתין תרתי קאמר, אי תרומה משום דמפסיד לה, ואי חולין משום דאסור לגרום טומאה, וכן משמע מפי' התורי"ד ודו"ק:

ברש"י ד"ה מערב, יין נסך ביין כשר של חבירו ואסרו בהנאה, הרי דסובר דכל התערובות נאסר בהנאה, ואילו בב"ק ד"ד פרש"י, דמשו"ה לא מצינו לומר דמנסך היינו מערב, דא"כ לא הפסידו מאומה, דהא יכול למכרו חוץ מדמי יין נסך פ"ש, הרי להדיא ההיפך דאין נאסר כל התערובות, והן אמנם אינני מתמה על הסתירה שברש"י גופא, מהכא להתם, משום דבאמת יש פלוגתא בזה אי כולו אסור או ימכר חוץ מיין נסך שבו, ולכן במקום אחד פרש"י למ"ד כולו אסור, ובמקום השני למ"ד דימכר כו' רק אני תמה מה שאני רואה בזה חלוף המ"ד, דהנה בע"ז (דף ע"ד) פליגי ת"ק ורשב"ג, דת"ק סובר כל התערובות נאסר, ורשב"ג סובר ימכר לעכו"ם חוץ מיין נסך שבו, ושם בגמ' פוסק רב כת"ק, ושמואל כרשב"ג דימכר לעכו"ם ע"ש, ולפי"ז בב"ק דקאי התם למ"ד מנסך ממש, דהיינו רב, הו"ל לפרש דנאסר כל התערובות, והכא דמפרש למ"ד מערב, דהוא שמואל, דאיהו סובר להדיא הלכה כרשב"ג, א"כ אין נאסר כל התערובות, הן אמנם דלשון הש"ס לקמן דאי אשמעינן מנסך משום דקא מפסיד לגמרי, משמע כפרש"י כאן דכולו אסור, אבל קשה דהא שמואל פוסק להדיא כרשב"ג, והיה אפשר לומר לכאורה, דהנה בירושלמי דסוגיין איתא באמת להיפך, דרב סובר דמנסך היינו מערב, ולפי"ז צ"ל דשמואל סובר מנסך ממש, ולפי"ז נוכל לומר דרש"י היה לו הגרסא כבירושלמי, ולכן מכוון פירושו ממש, דהכא דמפרש אליבא דמ"ד מערב, דהיינו רב, ואיהו סובר בעבו"ז דכולו אסור, משו"ם פי' כאן דכל התערובות נאסר, ובב"ק דמפרש אליבא דמ"ד מנסך ממש, דהיינו שמואל, משו"ה כי' התם דיכול למכרו חוץ מדמי יין נסך שבו, וכמו שסובר כן בע"ז שם, אלא דמלשון רש"י לקמן בד"ה ולמאן דיליף קנסא מקנסא, דהיינו רב דאמר מנסך ממש כו', משמע בהדיא דגורס כגירסת הש"ס דילן, דרב סובר מנסך ממש, וצריך עיון לפי"ז חלופי הפירושים מכאן לב"ק:

בגמ' ולמ"ד מנסך מ"ט לא אמר מערב, ויש להבין דהא מ"ד מנסך הוא כפשטא דמתניתין דקתני מנסך, בשלמא הך מ"ד דסובר מערב. ומשנה מלישנא דמתניתין, איצטריך לטעמא למה משנה מפשטא דלישנא דמתניתין, וסובר דמנסך היינו מערב, אבל למ"ד מנסך, למה איצטריך לטעמא אחרינא, הא טעמו פשוט משום דמתניתין תני הכי, ויש לומר משום דגם לדידיה לא הוי כפשוטו, דר' ירמיה דאמר משעת הגבהה הוא דקני ודאי דמיירי כשהגביה באמת ע"מ לגוזלו ממש, דבכה"ג הדבר פשוט וכו"ע מודו דמשעת הגבהה קני, אבל במתניתין הא לא מיירי שהגביה ע"מ לגוזלה, ואח"כ ניסך, כיון שלא הוזכר במתניתין כ"א מנסך, ומהיכי תיתי שנימא שהגביה נמי לגוזלה, אלא ודאי דמתניתין מיירי שהגביה מתחלה ע"מ לנסך, אדע דהכי הוא מאדמר כדר' ירמיה, ואי ר' ירמיה קאי ממש על דכרי רב ובא להחזיק פירושו מנסך ממש, הוי ליה לומר אחר ר' ירמיה, ולפי"ז יש להבין באמת, מאי מייתי מדר' ירמיה אדרב, וצ"ל דבזה פליגי רב ושמואל, דרב סובר כיון דהגביה ע"מ לנסך קני לה נמי והוי כמגביה ע"מ לגוזלו, ושמואל סובר דבהגביה ע"מ לנסך לא קני לה כלל משעת הגבהה, ואמנם סברת רב דחוקה היא למאוד, דכיון דהיזק שאינו ניכר הוא, ובניסך ממש אומר לו מדאורייתא הרי שלך לפניך, א"כ היאך נימא דמה שהגביה לנסך קני שלא יוכל לומר לו הרי שלך לפניך, דהיאך יקנה בהגבהה לנסך טפי מניסך גופא, דאומר לו הרי שלך לפניך, ולא קני מדאורייתא, וצריך לומר דס"ל לרב דמדרבנן קני לה, כיון דמדרבנן היזק שאינו ניכר חייב, וכיון שכן פריך שפיר מ"ט לא אמר מערב, דיותר נוח לשנות לשון המשנה ולפרש דמנסך היינו מערב, מלסבול הדוחק דקני לה משעת הגבהה ודו"ק, ועיין עוד מה שכתבתי בסמוך בתוס':

בתוד"ה מנסך כו' וא"ת ולשמואל מ"ש מדאמרינן בריש אלו נערות כו' בגונב חלבו כו' שכבר נתחייב בגניבה כו'. ולפי מה שכתבתי בסמוך בגונב ממש ודאי דגם שמואל מודה דקני משעת הגבהה, ורק הכא במתניתין משום דלא הגביה ע"מ לגזול כלל, דלא הגביה כ"א ע"מ לנסך, ולכן לא קני לה משעת הגבהה, ובכן אין מקום לקושית התוס', דהתם שמיירי בגונב, ומתחלה לקחה ע"מ לגונבה, ודאי דקני לה משעת הגבהה ודו"ק:

בגמ' ומה טעם אמרו במזיד חייב שלא יהא כ"א הולך ומטמא כו'. לכאורה נראה שהחיוב הזה אינו קנס, כיון דטעמא רבה יש בזה, שלא יהא כ"א הולך ומטמא, ומן הדין יש לחייבו ע"ז, וכן הבין בס' תפ"י דמזיד לאו קנס הוא, ועוד דאי מזיד קנס הוא היכי משכחת לה דלחייב, דמי יודע שעשה במזיד, ואי בהודה מעצמו הרי מודה בקנס פטור, אע"כ דלאו קנס הוא, אכן בירושלמי איתא להדיא דר' יוחנן אומר מזיד קנס הוא, ויש לומר משום דבירושלמי לא נזכר כלל טעם דר' יוחנן שלא יהא כ"א הולך ומטמא, ולכן אפשר לומר דהירושלמי סובר דאין הטעם של ר' יוחנן משום שלא יהא הולך ומטמא, רק קנס חכמים על שעשה מעשה רשע לילך להפסיד את חבירו במזיד, וכיון דעבד איסורא קנסינן ליה, ומשו"ה סובר דקנס הוא, כיון שאין זה תיקון על להבא, כ"א קנס על העבר, אכן הש"ס שלנו דמסיים טעם דר' יוחנן משום שלא יהא כו', וכיון שיש בזה טעם תיקון על להבא אפשר דסובר באות דאין זה קנם, אלא מן הדין הוא דחייב אלא דבסמוך בע"ב במ"ש בטעם דר"מ דסובר קנסו שוגג אטו מזיד, משמע דבמזיד גופא נמי קנסא הוא, וכן פרש"י להדיא שם ע"ש, ואמנם יש לומר דגם מזה אין ראיה, דנהי דר"מ סובר דמזיד חייב, אין זה מטעם דר' יוחנן שלא יהא הולך ומטמא, כ"א קנס חכמים שעשה מעשה רשע, וכן מוכח בע"כ ממה שסובר דקניס שוגג אטו מזיד, ואי נימא דסובר דמזיד חייב משום שלא יהא כ"א הולך, א"כ מה שייך למיחייביה בשוגג משום זה, אע"כ דר"ח סובר באמת, דחיוב דמזיד הוא מטעם קנס על שעבר ועשה מעשה רשע, ולכן בשוגג נמי מחייבינן משום זה, שהיה לו להזהר באיסור, וכדי שיהא נזהר על להבא ודו"ק, ועיין מה שכתבתי לקחן בע"ב מזה:

בתוד"ה שלא יהא כו' וא"ת בטיהר את הטמא כו' אע"ג דכבר כתבו שמיקרי פשע והוי כמו מזיד, ובמזיד גם לחזקיה תחייב, ויש לומר דלא כתבו התוס' סברא זאת היא לר' יוחנן שהוא מוכרח לסבול דוחק הסברא, דהוי כמו מזיד, אבל לחזקיה בלא"ה ניחא כמו שכתבתי:

בגמ' העושה מלאכה כו' פטור מדיני אדם כו' בדיני אדם נמי לחייב. ומשמע דלמ"ד היזק שאינו ניכר לא שחי' היזק ניחא מה שפטור מדיני אדם, ולא איצטריך לאוקמא לדידי' בשהכניסה לרבקה שתינק ותידוש, ולפי"ז תמוה מאוד דברי הרמב"ם (פ"ז מחובל ומזיק שפסק דחייב בדיני אדם רק בהכניסה לרבקה שתינק ותירוש, וכבר השיגו הראב"ד דלדידן דקיי"ל לא שמיה היזק אין צריך לאוקמי בהכי, ונ"ל דהנה המהרש"א הקשה דמה ענין קושיא זו למ"ד שמי' היזק, הא גם למ"ד לא שמיה היזק נמי קשה, דליחייב מיהא מטעם שלא יהא כל אחד הולך ומטמא, כמו מטמא ומדמע דמתניתין דקתני בהו במזיד חייב, ואמנם יש לומר דמשו"ה לא פריך למ"ד לא שמיה היזק, משום דלא פסיקא ליה להקשות אליביה, דאולי יסבור קנסא מקנסא לא ילפינן, והיכי דקנוס קנוס והיכי דלא קנוס לא קנוס, ולא שייך לחייבו מטעם שלא יהא כו', כיון דהכא לא מצינו שקנסו, וממטמא ומדמע לא ילפינן, דקנסא מקנסא לא ילפינן אבל אי הוי פשיטא לן דסובר קנסא מקנסא ילפינן, איה"נ דהוי קשה מכאן גם למ"ד לא שמי' היזק, והנה ידוע שיטת הרמב"ם דפוסק כמ"ד קנסא מקנסא ילפינן, וכמו שדייקו המפרשים מלשונו שכתב שם המזיק ממון חבירו היזק שאינו ניכר כו' וכן כל כיוצא בזה, משמע דס"ל דיליף קנסא מקנסא, דאילו למ"ד לא ילפינן אינו חייב כ"א בהני תלתא דמתניתין, ומאי וכל כיוצא בזה שכתב ע"ש, וכיון שפוסק דילפינן קנסא מקנסא, א"כ לשיטתו חייב בעושה מלאכה בפרת חטאת במזיד, דאע"ג דהיזק שאינו ניכר לא שמי' היזק, מ"מ חייב מטעם שלא יהא כל אחד הולך כו' דילפינן ממטמא ומדמע, ומשו"ה הוכרח לפרש דהא דפטור בעושה מלאכה, היינו דוקא כשהכניסה שתניק ותידוש וז"ב, ואחר כותבי זה ראיתי כעין זה במשנה למלך שם ע"ש:

ברש"י ד"ה חייבין לשלם. דמיהם לבעלים כו' ואי נמי נדבה היא קשה בעינו כו' עכ"ל, הנה דברי רש"י צריכים ביאור מתחלתו עד סופו. דמפשט לשונו שכתב חייבין לשלם לבעלים משמע, דהיינו דוקא בקדשים שהבעלים חייבין באחריותן, אבל בקדשים שאינו חייב באחריותן פטור, משום דמזיק הקדש פטור חן התורה, וכן הבינו המפרשים. והפנ"י הקשה ע"ז דהא רש"י כתב בב"ק (דף ע"ח) דלר"ש קאמר באמר הרי עלי עולה, ומשמע דלרבנן פטור אפילו בקדשים שחייב באחריותן, ומה שמסיים נמי בסופו, וא"נ נדבה היא קשה בעינו, הרי דסובר דגם מה שרצה להביא יתר מחיובו לדורון, חייב נמי לשלם, וזהו לכאורה נגד הש"ס בב"ק שם, דגנב פטר נפשיה בכבש. וקשה הא התם הוי נדר סתם, וא"כ יכולים הבעלים לפטור נפשיה ככבש, ומה שהפריש שור הרי המותרות שבין כבש לשור הוא נדבה, ולמה יהא הגנב פטור בכבש, הרי נתכוון להביא המותרות לדורון, אע"כ דבעד המותרות א"צ לשלם, והנה ז"ל רש"י בב"ק שם, דאתשלומין דבעלים מחייב ואפסידה דהקדש מיפטר דמבית האיש כתיב ולא הקדש ואליבא דר"ש נקיט דאמר קדשים שחיוב באחריותן עכ"ל, ומלשון זה משמע אמנם דלרבנן פטור אפילו הקרן בגונב מן הקדש. ובהגהות הרש"ש בב"מ (דף נ"ז) כתב בטעמו, דדומה למזיק הקדש דפטור, ועפי"ז הקשה דא"כ איך אמר בב"מ שם, תשלומי ד' וה' אמר רחמנא ולא תשלומי ג' וד' וא"כ הכי הול"ל ולא ב' וג', שנית שגם כפל נמעט משנים ולא אחד פ"ש, ולענ"ד שגם בזה, דאיך יעלה על הדעת דפטור אפילו חסרן ומטעם מזיק דהא רש"י התם הביא הקרא דוגונב מבית האיש, וקרא זה בכפל מיירי, ומזיק לא אימעיט כ"א מקרא דכי יאכל, וכדאיתא בב"מ שם, והנ"ל בביאור דברי רש"י דבלא"ה הקשו המפרשים על רש"י שפי' דאליבא דר"ש נקיט לה התם, והא מחלוקת דר"ש ורבנן הוא דוקא לענין כפל, אבל לענין קרן חייב לכו"ע אפילו לרבנן, ועיין בשה"ג (פ"ק דב"ק) מ"ש בזה, ובכדי ליישב כל אלו הקושיות נראה כשנדקדק ברש"י דלעיל מינה התם בב"ק, ד"ה מי פטר נפשיה בכבש, והוסיף רש"י, גבי בעלים, שגם זה צריך ביאור, דאטו לבעלים מחזיר, ולכן נראה דרש"י יפרש כפי' הראב"ד המובא בשמ"ק בב"ק, דהא דמיבעי אי גנב מצי למיפטר נפשיה בכבש, לאו אקרן הוא דמיבעי, דזה פשיטא שהקרן צריך לשלם בשלימות, שור כמו שגנב, ורק אכפל מיבעי לה, שזה צריך לשלם לבעלים, כחה ישלם, מי אמרינן כיון דהנודר מצי למיפטר נפשו בכבש, וא"כ לא נוכל לחשוב הפסד הבעלים יותר משה, ונהי דהגנב משלם להקדש בעד הקרן שור, אכן בתשלומי השור יש בזה שני ענינים. דעד דמי השה חייב גם לבעלים, כיון שזה הפסידם, דאם הגנב לא החזיר היו הבעלים עצמן צריכים לקיים נדרם, והמותר מדמי השה משלם בעד פסידה דהקדש, ולהכי תשלום הכפל שבא רק על הפסידא דבעלים, ולא על פסידא דהקדש, דוגונב מבית האיש כתיב, ולהכי אין צריך לשלם הכפל כ"א שה, כיון שלא הפסידם יותר מזה, ומ"ש רש"י דאפסידא דהקדש מיפטר, לא קאי זה על הקרן. רק ה"ק דאתשלומין דבעלים חייב, פי' שחיוב הכפל הוא דוקא על פסידת הבעלים, ואפסידא דהקדש מיפטר, פי' מיפטר מלשלם הכפל בערך הפסידה דהקדש, ולפי זה א"ש כל הדקדוקים, ודוקא אליבא דר"ש מיבעי, דאילו לרבנן ודאי פטור אפסידא דהקדש מלשלם כפל, וגם הך דב"מ מיושב, דלא מצי למימר ב' וג', כיון דקרן חייב לכו"ע, וזה ברור למעיין בסוגיא דב"ק, ועיין מ"ש בחבורינו לב"מ שם, ומעתה מיושב מאוד דברי רש"י כאן, דמ"ש הפנ"י דלרבנן פטור אפילו בקדשים שחייב באחריותן, זה אינו, דקרן חייב לכו"ע, ומה שכתב בסופו וא"נ נדבה וכו', דמשמע שמחויב לשלם גם בעד הדורון שרצה להביא, מתאים הוא לסוגיא דב"ק, דהקרן חיוב נמי התם לשלם ודו"ק:

בתוד"ה גזלן הוא כו' וי"ל כיון דהיזק שאינו ניכר שמיה היזק כו' א"כ אין לך שינוי גדול מזה וקנאם הגזלן בשינוי כו'. הרי שתלו דין זה דהרי שלך לפניך בשינוי דאם אמרינן לא שמיה היזק ולא חשיב שינוי אומר לו הרי שלך לפניך, והיכי דחשיב שינוי לא מצי לומר הש"ל, והדברים צריכים ביאור, דלכאורה מה איריא זה לזה דנהי דשינוי לא הוה משום דאכתי שמו עליו, או מטעמים אחרים לא הוי שינוי מעשה רבה, אפ"ה היזק מיהא הוה, וכיון דסוף סוף הזיקו, היאך יאמר לו הרי שלך לפניך, ודמיא ממש לגונב כלי ושברו, דחייב הגנב לשלם בעד הכלי, ואפ"ה שינוי לא הוה. דהא אם רצו הבעלים ליקח השברים, מחויב הגנב ליתנם לו, וכמבואר ברמב"ם (פ"ד מהלכות גזילה) ובחו"מ (סי' שנ"ד), ואי אמרת דשינוי הוה לקנות עי"ז, שפיר מצי הגנב לעכב על הבעלים מליקח השברים, כיון דכבר קנה הכלי בשינוי, אע"כ דשינוי לא הוה כיון ששמו עליו, וכמ"ש המ"מ שם, ועיין בב"ח וט"ז תו"ט (סי' שנ"ד) שכתבו נמי ישובים אחרים למה לא הוי שינוי, ועכ"פ שינוי ליכא כאן לקנין, ואפ"ה היזק מיהא הוה לשלם בעד ההיזק, וה"נ ממש דכוותה, ואמנם יש לומר דהכא שאני, דהתוס' כתבו זה בחמץ בפסח או סור הנסקל, דההיזק הוא בכל החמץ ובכל השור, ולא נשאר מאומה מה שלא ניזק, ולכן אי אמרת היזק שאינו ניכר שמיה היזק, וחשיב כאילו החמץ כבר נשרף, והשור כבר נסקל, פשיטא שאין שינוי גדול מזה, אבל היכי שלא נתפשט ההיזק בכולו, וכמו בנשבר הכלי, דאכתי השברים חזיא למידי, בכה"ג לא אמרינן דמשום ההיזק יהיה שינוי לענין קנין:

והנה בכתובות (דל"ג ע"ב) דמוקי רבא התם דאיירי באומר בגמר זביחה הוא עובדה, וההפלאה שם הקשה למה הוצרך רבא לזה, ולא מוקי לה נמי במסרה לשומר, כדמוקי התם בסמוך בשור הנסקל וא"כ אף שנאסר בתחלת השחיטה, הוי ליה גורם לממון, דהיה יכול השומר להחזירו לבעליו, דהא כתבו התוס' שם בד"ה כיון דשחט בו, דלא קניא בשינוי זה, משום דלא חשיב שינוי לקנותה בהכי וא"כ נראה דהוא הדין דיכול לומר לו הרי שלך לפניך ע"ש, ותמה אנכי על דבריו בתרתי, חדא, דאיך ס"ד לומר בזה הרי שלך לפניך, כיון דטבחה פורתא ועשה אותה טריפה עי"ז, ואין לך היזק גדול מזה, וא"כ איך יאמר לו הרי שלך לפניך, כיון שאין זה דומה לשלו, דהוא גזל שלימה מאתו, ועכשיו היא טבוחה וטריפה, והא אפילו לא גנבה מעיקרא כלל, והזיקה בהיזק כזה, היה חייב לשלם, פחתה, ואטו בשביל שגנבה נמי יהא מפטר, ובכל הנהו דאמרי' בהו הרי שלך לפניך, היינו דוקא במקום שלא מינכרא היזיקא, אבל הכא דמינכרא היזיקא, שעשה לה בידים ע"י הטביחה, איך ס"ד כלל לומר בזה הרי שלך לפניך, ומה דמדמה זה לבהמה ונפסלה ממזבח, הא באמת פרש"י שם בב"ק (דצ"ו ע"ב) במתניתין, דמיירי שעשה בה מום שאינו ניכר, כגון בדוקין שבעין, אבל במום הניכר, גם התם חייב, אע"ג שאין היזיקו גדול כל כך, דכולהו שוורים לאו לגבי מזבח קיימי, וכ"ש בהיזק גדול כמו טביחה, ולא דמי נמי להכחישה כחשה דלא הדר, דקיי"ל דיכול לומר לו הרי שלך לפניך, דהתם כיון דהדר אח"כ שאני, אבל היכי דטבחה ועשה אותה בידים טריפה, שאינה חוזרת להכשירה, פשיטא שאין שייך בזה הרי שלך לפניך, ומה שתלו נמי דין זה דהרי שלך לפניך, במה דלא הוי שינוי לקנותה בהכי, למה שכתבתי נמי לא איריא זה לזה, ואע"ג שהתוס' בסוגיין תלו היזק בשינוי, בע"כ צריכים לחלק, דהיינו דוקא בהיזק שנתפשט בכולו, אבל בהיזק שלא נתפשט בכולו, אין תלוי ההיזק בשינוי, וכמו שהוכחתי מההיא דגנב כלי ושברו, דאע"ג דחייב לשלם בעד ההיזק, אפ"ה שינוי לא הוה, וא"כ גבי טביחה נמי דההיזק לא נתפשט בכולו, דאכתי הבהמה חזיא למידי, בכה"ג לא אמרינן דמשום ההיזק יהיה נמי שינוי לענין קנין וזה ברור:

ועוד יותר נראה, דאפילו אם היו אומרים דהיזק תלוי בשינוי, וכל שלא הוי שינוי לקנין מצי לומר הרי שלך לפניך, נראה דהיינו דוקא בגנב וגזלן, אבל בשומר חייב אפילו בכה"ג, וכמ"ש התוס' בב"ק, דשומר חייב בהכחשה דהדר ובהרקיבו מקצתן בגזלן פטור, דגזלן לאו שומר הוי, אלמא דשומר חייב אפילו במקום דליכא שינוי, והיינו מטעם דקיבל עליו שמירה לשמור גם מהיזק כזה, וא"כ התם דבשומר מיירי, ושומר חייב אפילו במקום דלא הוי שינוי לקנותו דשומר לאו מטעם שינוי חייב ודו"ק:

בגמרא בקנסו שוגג אטו מזיד. אי אפשר לפרש כפשוטו, דחיישינן שמא יעשה במזיד נמי, כיון דבמזיד חייב בתשלומין, ובע"כ צריך לומר דהכי פירושו, דאם נפטרנו בשוגג. א"כ לא אהני מידי במה שנחייבו במזיד. דמצי להערים ויאמר שוגג הייתי, ואי"ל דא"כ מ"ט דר' יהודה דלא קניה. כיון דבלא זה לא אהני מידי גם במזיד, וצריך לומר דסובר דנהי דהיכי דמצי להערים לומר שוגג באמת לא אהני במזיד, אכל אכתי אהני היכי דכו"ע ידעו שמזיד היה, ולא מצי להערים, ולא ס"ל לקנוס כולי האי בשוגג גמור, משום דאתי לאיערומי ולומר שוגג הייתי, ור"ת סובר באמת דמה"ט קנסינן נמי בשוגג דלא אתי לאיערומי במזיד, ור"י סובר דכולי האי לא קנסינן, וכן מבואר ברשב"א, ולמה שכתבתי לעיל בע"א א"ש טפי, דר"מ סובר דטעם דמזיד הוי משום קנס שעשה מעשה רשע, ומטעם זה שפיר מחייבינן גם במזיד, וטעה דר' יהודה הוא כמזיד, משום שלא יהא כל אמר הולך ומטמא, ולכן בשוגג דלא שייך האי טעמא פטור, ולבד דהכי אתי שפיר טפי ויתיישב בזה הרבה קושיות של המפרשים בסוגיין, עוד הדבר מוכרח כמעט, דאי נימא דטעם דר"מ הוי נמי משום שלא יהא כ"א הולך ומטמא, דמטעם זה אין לחייבו שוגג, ורק החיוב דבשוגג הוא משום דאל"ה לא אהני גם במזיד, משום דיערים ויאמר תמיד שוגג הייתי, וכמ"ש הרשב"א, ולפי"ז צ"ל בע"כ דאנן לא ידעינן שהיה מזיד, כ"א מפיו אנו חיין, מה שהודה מעצמו שהיה מזיד, דאי בדידעינן שהיה מזיד לא מצי להערים, וא"כ יקשה גם במזיד גופא למה חייב, הא מודה בקנס פטור, אע"כ דטעמא דר"א הוא לאו משום שלא יהא כ"א הולך, אלא דקנסוהו משום שעשה מעשה רשע, דמטעם זה גופא גם בשוגג חייב, בכדי שיהא נזהר, וכפו שכתבתי לעיל ע"א, ולפי"ז שפיר יש לומר דבמזיד דחייב, היינו כשידעינן שהיה מזיד, וכגון שאמר מקחי הכי בפני עדים סמוך מיד למעשה שיעשה כן במזיד, או שאפילו בליכא עדים והודה מעצמו נמי מצינן לחייבו, כיון שאין אנו צריכים להודאתו שהודה שמזיד היה, דהא אפילו שוגג נמי חייב מטעם זה וכנ"ל, ומה צריכין אפוא להודאתו שמזיד היה, וא"כ כיון שהודאתו לא מעלה ולא מוריד אינה חשובה הודאה לפטור מקנס, ור' יהודה דסובר דהטעם הוא משום שלא יהא ב"א הולך וכו' דמטעם זה אין לחייב בשוגג, ומשו"ה סובר דשוגג פטור, ומזיד דחייב משכחינן לה בע"כ, אם אמר בפני עדים שיעשה כן במזיד, דאל"ה במזיד גופא פטור מטעם מודה בקנס ולכן אין להקשות תו דא"כ מה אהני חיובא דבמזיד, כיון דמצי להערים ולומר ששוגג היה, דהא מיירי בע"כ כשאמר בפני עדים, וכו"ע ידעי שהיה מזיד, וממילא לא מצי תו לאיערומי:

ומיושב בזה קושית הרשב"א, שהוא הבין דטעם דר' יהודה הוא משום דלא חשש לקנוס כולי האי בשוגג, אפילו היכי דמצי לאיערומי, ולכן הקשה דח"ש מההיא דאגוזי פרך ונתפצעו דמביא בסמוך, קנסינן שוגג אטו מזיד אפילו לר' יהודה מחשש דילמא אתי לאיערומי כ"ש מה שנדחק בתירוצו, ולפי מה שכתבתי מיושב מאוד, דודאי היכי שיכול לאיערומי גזרינן נמי בשוגג, כדי שלא יערים לומר שוגג. אשל הכא דמיירי בע"כ כשאומר בפני עדים מקמי הכי שיעשה כן כמזיד, דאל"ה במזיד גופא פטור מטעם מודה בקנס, וכיון דמיירי בכה"ג דעדים ידעי שמזיד היה, א"כ לא מצי תו לאיערומי ודו"ק כי זה נכון וחריף:

ואין להקשות דלפי"ז כי פריך לקמן דר' יהודה אדר' יהודה מן המבשל בשבת, לימא ליה דשאני התה דלאו קנס שבממון הוא, ואפילו בהודאה גמורה נמי לא שייך למיפטריה מטעם מודה בקנס וא"כ שפיר יש לומר דמיירי בהודה מעצמו שמזיד, ולכן בהכרת דליקנוס נמי שוגג. דאל"ה לא אהני מה שקנסוהו במזיד, דמצי לאיערומי לומר שוגג היה, אכן באמת גם לתירוצו וחלוקו של הרשב"א קשה כן ותי' דבאמת הוה מצי למימר הכי, אלא דטפי ניחא ליה לאוקמי בטעם רוויחא, דבדאורייתא קנסינן משום דחמיר איסוריה, ועוד דטפי ניחא ליה לאוקמי בהכי כי היכי דניפוק טעמא בהכי בין לר' יהודה בין לר"ח ע"ש, ובתירוץ הזה גופא מיושב היטב נמי קושיתי:

ברש"י ד"ה דאכל מיניה כו' ואפילו היא טמאה. וכבר נתקשו עליו, ועיין מה שכתבתי לקמן (דנ"ה ע"ב) ליישב את זה בתרי אנפי ומשם תדרשנו:

שם בגמרא ורמי דר"מ אדר"מ כו' דתניא המבשל בשבת. האחרונים חקרו, אם אמרינן בדבר שאסור מן התורה, שגם רבנן אסרוהו, או נימא דכיון שכבר נאסר מן התורה, לא נטפלו חז"ל לאסרו, דאם לא ישגיח על איסור תורה, גם על גזרתם לא ישגיח, וכגון במבשל בשר בחלב טמא, עיין מ"ש הב"י ביו"ד (סי' פ"ז), והמלקט הגדול בספרו הבהיר שדי חמד (כלל א' סי' תר"ן) האריך להביא חבל הנביאים שהביאו כ"א הערות וראיות לחקירה הזאת, ופלא שלא נתעוררו להביא גם מסוגיא דידן, דמוכח מינה שגם באיסור תורה גזרו, דאל"ה מה רמי דר"מ אדר"מ, הא טעמא דר"מ דקניס שוגג אטו מזיד הוא משום דאל"ה לא אהני נמי מה שקנסו במזיד, דתמיד יערים ויאמר שוגג הייתי וכמ"ש הרשב"א, וא"כ במבשל בשבת לא שייך זה כלל, דמי שלא יחוש לאיסור שבת ויבשל במזיד, פשיטא שלא יחוש גם לאיסור דרבנן שאסרוהו עליו שלא יאכל, ומדדמי לה אהדדי, מכלל שגם באיסור תורה גזרו, והן אמנם דיש לדחות ולומר דשאני הכא, משום דטפי נוח לו לאדם לעבור על איסור חמור בינו לבין עצמו, מלעבור אפילו איסורא זוטא בפרהסיא, ולכן אע"ג שאינו חושש לעבור במזיד על איסור בישול, היינו משום דדבר המסור ללב הוא, ורק הוא בנפשו יודע שמזיד היה, אבל בפני הבריות יכחיש ויאמר כי שוגג היה, משא"כ כאשר חז"ל קנסוהו לאכול אפילו בבישול כשוגג, וא"כ אם יעבור ויאכל, הרי יעבור בזה איסור בפרהסיא, וע"ז אינו חשוד, אכן מאוד תמיה לי שלא התעוררו להביא מכאן אשר בתחלת ההשקפה הוא הערה נפלאה:

תוכן העניינים

בית אהרן על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה