בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין
דף נב.
במשנה יתומים שסמכו אצל בעה"ב או שמינה וכו' חייבין לעשר, ופרש"י אף שלא נתמנה להם לא מב"ד ולא מאביהם אפ"ה הוי כאפוטרפוס עכ"ל. ומשמע מפירושו, דהתנא אתי לאשמועינן, דיתומים שסמכו הוי דינם כאפוטרפוס, ולפי"ז יש לתמוה על הרמב"ם שהשמיט דין זה דיתומים שסמכו לגמרי, ולא הזכירו לא בהלכות תרומות, ולא גם בהלכות נחלות, ולא כתב רק דין הברייתא אפוטרופסין תורמין ומעשרין להאכיל אבל לא להניח, והמ"מ סוף הלכות נחלות הניח דברי הרמב"ם בתימה על השמטה זו, ולכן נראה והרמב"ם היה קשה לו טל פרש"י, דאי ניחא דהתנא בא לאשמועינן חדוש זה, דיתומים שסמכו הוי דינם האפוטרפוס, א"כ למה תפס דבריו דוקא לענין מעשר, ולמה לא השוה אותם לכל דיני אפוטרפוס בנכסי יתומים, ועוד אם עיקר החדוש של התנא, דאף שלא נתמנה אפ"ה הוי כאפוטרפוס, א"כ היכי קתני בתר הכי, או שמינה להם אביהן, הא זה פשיטא שאפוטרפוס שנתמנה יש לו דין אפוטרפוס, ומה חידוש אשמועינן התנא בזה, ועוד דמלשון דמתניתין חייב לעשר, ולא קתני תורמין ומעשרין כדנקיט בברייתא, משמע דהחדוש הוא מה שחייבין לעשר, ואי כפרש"י הו"ל למימר יתומין שסמכו מעשרין, ולאשמועינן דגם זה יש לו היכולת לעשר, וכמו שנקיט בברייתא תורמין ומעשרין, לא זכר רק שיש יכולת ולא חיוב, ומ"ש מתניתין דנקיט חיוב, ומחמת כל אלה מיאן הרמב"ם בפרש"י, וס"ל דזה אין חידוש, ולא הוצרך התנא לאשמועינן דיתומים שסמכו הוי דינו כאפוטרפוס, דפשיטא שאפוטרפוס גמור, וגם אילו הוי תני אפוטרופסין סתם הוי נמי ידעינן שיתומים שסמכו, דדבר פשוט הוא שאין דינם חלוק משארי אפוטרופסין, וכמו לענין שארי דיני אפוטרופסין דנקיט בברייתא שבסמוך, נקיט אפוטרופסין סתם, ולא פירש יתומין שסמכו בפני עצמן, אלא העיקר מה שהתנא אשמועינן, לא שאפוטרפוס יש לו יכולת לעשר, כ"א דעל האפוטרופסין יש חיוב לעשר, ואסורים להאכילם טבל, דאע"ג דקיי"ל שקטן אוכל נבילות ושאר דבר איסור, אין ב"ד מצווין להפרישו, ח"מ למיספא להו וראי דאסור, וכיון שהיתומים הם תחת רשותם, לכן אם היו נותנים להם לאכול טבל, הוי כמאכילים בידים, וזהו ודאי אסור, ומשו"ה פירש כאן התנא יתומין שסמכו ומינה אבי יתומים להדיא, והשמיט להך אפוטרפוס שמינה ב"ד, או שהו"ל למימר סתם אפוטרופסין, והוי ידעינן כולהו, היינו משום דאורחא דמילתא שב"ד ממנין אדם שיהא עשיר גדול דטפי נכסיה, ואיש כזה ודאי לא יטפל בעצמו להאכיל ולהלביש יתומין קטנים, אלא שהוא אינו כ"א הממונה ומפקח רק על ההוצאות וקצבת המזונות, לכן לא שייך למיתני לגביה, חיוב לעשר, משום דמסתמא לא הוי מאכיל בידים, ואם אחרים מאכילים אותם דבר האסור, אין עליו החיוב להפרישם, ונהי דכשהוא מאכילן בידים, גם הוא חייב לעשר, אבל התנא דבר ההוה קתני, אבל אבי יתומים דרכו למנות קרוב שלו שיטפל בהם, משום אהבה וחבה שביניהם, ויהיה במקום אביהן לכל דבר אף להאכילם ולהלבישם, וכ"ש יתומין שסמכו מעצמם אצל בעה"ב. דודאי שהבעה"ב קירב אותם לגביה, מפני שיאכילם וישקם, ומשו"ה שייך עלייהו החיוב לעשר. דהני מאכילין בידים, ועמ"ש המהר"ש, ומשו"ה רק תנא דמתניתין דלא נקיט כ"א הדין דתורמין להאכיל, דייק לפרש בשני סוגי האפוטרופסין הללו, והשמיט מינהו ב"ד, דאצלו לא שייך כ"כ הדין דחייב לעשר, משום דלאו אורחא שיאכיל בעצמו להיתומים, אבל אם גם הוא מאכיל בעצמו, פשיטא שגם הוא מחויב לעשר, והתנא רק אורחא דמילתא ודבר ההוה נקיט, משא"כ בברייתא דתני תורמין להאכיל ולא להניח, שבדין זה דלא להניח שוויין כולהו, וגם מינהו ב"ד אין לו יכולת ע"ז, וכמ"ש הרשב"א כאן, סתים ותני אפוטרופסין סתם, משום דדין זה שוויא בכולהו, ולפי"ז מיושב שפיר דברי הרמב"ם למדייק בדבריו, דז"ל (בפי"א מהלכות נחלות) האפוטרופסין תורמין ומעשרין נכסי יתומים כדי להאכילם שאין מאכילים את היתומים דבר האסור אבל לא יעשרו כדי להניח כו', והנה במה שכתב הטעם שאין מאכילין את היתומים דבר האסור, הורה לנו דהכוונה במ"ש תורמין ומעשרין, לא הוי הכוונה שיש רשות ויכולת לאפוטרפוס לעשר, אלא שיש חיוב ע"ז, מפני שאין מאכילים דבר האסור, והיינו חדושא דמתניתין, ומפורש בדבריו זה החידוש שאשמועינן התנא, רק משום דכתב נמי דאין תורמין להניח, שדין זה שוה בכל אפוטרופסין, ואפילו במינהו ב"ד, משו"ה לא פירש נמי בדבריו יתומין שסמכו, וסמיך אלישנא דתנא דברייתא דנקיט נמי אפוטרופסין סתם, משום דדין זה דלהניח שוה בכל אפוטרופסין, משו"ה אפילו בדין דתורמין לא מחלק בינייהו, כיון דבאמת גם במינהו ב"ד מחויב לעשר אם מאכילן, רק שאפ"ה אם לא מיירי כ"א בדין דתורמין להאכיל לבד, נקיט דבר ההוה ורגיל, והשמיט מינהו ב"ד, אבל היכי שנקיט נמי דין דלהניח, שזה שוה בכל האפוטרופסין, לא חש לפרש אפילו בתורמין, ולכן נגרר הרמב"ם אחר לשון הברייתא ממ"ש וזה ברור כשמש:
בגמרא ועושין להם לולב וערבה. מכאן קשה לי על מה שכתב בס' בכורי יעקב, הובא במ"ב (או"ח סי' תרס"ד) דאע"ג דקיי"ל דלמצוות ערבה אין יוצאין בערבה שבלולב אפילו כשאגבהה שתי פעמים, מתחלה לצורך מצוות לולב, ואח"כ לצורך מצוות ערבה, אכן היינו דוקא כל זמן שהיא אגודה בלולב עם שארי מינים, אבל אם התיר אגדו של לולב לאחר נטילה ונטל את הערבה בפני עצמה, פשיטא שיוצא בה ע"ש, וקשה לי מהך דסוגיין, דכיון שיוצאין גם בערבה שבלולב, וכיון דנקט לוקחין לולב, בע"כ שהוא עם ערבה, א"כ למה רשאין האפוטרופסין להפסיד ממון של יתומים בחנם, ליקח להם ערבה אחרת לצורך מצוות ערבה, חוץ מהערבה שבלולב, הא אפשר דלאחר שיצאו בלולב, יתירו את האגודה, ויקחו מן הלולב את הערבה לצורך ערבה. ושוב ראיתי דיש ליישב, דלשון של הברייתא, ועושין ,,להם" לולב וערבה, לשון רבים. משמע שיש יתומים הרבה, ובלולב פשוט הדבר שאין צריך לקנות כ"א לולב אחד לצורך כולם, ולאחר שיצא בו האחר יטלנו השני, וכמו שאם היה אביהם קיים אין צריך נקנות כלל בעד הבנים, כ"א יוצאין בלולב של אביהם, וכמ"ש התוס' בערכין והרש"ל באו"ח (סי' תרנ"ז). וא"כ כ"ש שהאפוטרפוס אין רשאי לקנות כ"א לולב אחד, ולצורך ערבה פשוט שצריכין כל אחד ערבה מיוחדה לתבוע, ואין תובעין בערבה שכבר נעשה בה מצוותה ע"י שתבעה אחר מקודם, ומשו"ה יכולים ליקח להם ערבה, דאי אפשר ליקח הערבה שבלולב, כיון שבלולב אין כ"א ערבה אחת, ולצורך מצוות ערבה הלא צריכים כל אחד ערבה מיוחדה, וע"ש לוקחין להם ערבה, היינו הערכה היחידה על הערבה שבלולב ועכ"פ יהיה מכאן ראיה דאין לחבוט בערבה שכבר נשתבעה מעיקרא ע"י אחר:
והנה ראה זה פלא, שכל הפוסקים הרי"אף והרמב"ם והרא"ש כאן השמיטו ערכה, ואפשר דטעמם הוא מכח מה שכתבתי דכיון דיוצאין בערבה שבלולב אינם רשאים להפסיד ממון יתומים בכדי, אלא דא"כ וקשה מ"ט דנקטה בברייתא הכא, ולכן נראה שגרסא משובשת היא כאן, דבתוספתא (ב"ב פ"ח) ובתרומות מקור דין זה, לא הוזכר באמת ערבה כלל, ומשו"ה שפיר השמיטוה כל הפוסקים הללו:
בגמ' וצריך לחשב עמו באחרונה, ופרש"י כשיגדלו יחשב עמהן וישבע שלא נשאר בידו כלום עכ"ל. הרי שכתב שצריך שניהם, חשבון וגם שבועה, והנה ז"ל הרמ"א (חו"מ סי' ר"ץ סע' ט"ז) על מה שכתב המחבר שם, וכשיגדלו היתומים נותן להם ממון של מורישים וא"ל לעשות להם חשבונות אלא אומר להם זה נשאר ונשבע בנקיטת חפץ שלא גזלם כלום וכו', וע"ז כתב הרמ"א וי"א דהואיל ואינו נשבע צריך ליתן חשבון ע"ש, ומלשונו נראה להדיא דזה בזה תלוי, דאם צריך לישבע על הספק א"כ אין צריך ליתן חשבון, דמה יתן ומה יוסיף החשבון דסוף כל סוף מחויב לישבע אבל באינו צריך לישבע מספק אז מחויב ליתן חשבון בפרוטרוט, דשמא מתוך החשבון יבוא עליו בטענה ודאי, וקשיא לי על דבריו מלשון רש"י כאן שכתב שצריך שניהם, חשבון וגם שבועה, ואמנם טרחתי להשיג תשובת מוהר"מ פדואה גופא, שזהו מקור הדין של הרמ"א, ומצאתי שהרגיש בלשון רש"י דהכא, וכתב ליישב, שמ"ש רש"י יחשוב וישבע, אין הכוונה שיחשוב ויברר לפניהם את החשבון, וגם יאמת עוד את החשבון ע"י שבועה, אלא הכוונה דלפניהם א"צ לברר את החשבון כיון דנשבע, אלא יחשב בינו לבין עצמו, וישבע לו שזהו הנשאר לפניהם, ואז יקרא וה חשבון גם להם, אם כי הם לא ידעו בירור החשבון, בכ"ז יסמכו על השבועה, וה"ק חשבון היינו שבועה ע"ש, וזה דוחק וצ"ע כעת: