בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין
דף נא:
בתוד"ה וראב"י לית ליה משיב אבידה, השיגו על פרש"י דפי' משום תקנת חכמים, ופירשו דמכח מיגו פריך, ובפשוטו יש ליישב. דלישנא דחכמים דחקו לרש"י לפרש כפירושו, דאי כשי' התוס' דטעמא דרבנן דפטרי הוא משום דמיגו דאורייתא, א"כ למה להו לומר דפטור מפני שהוא כמשיב אבידה, למה להו לתלות במשיב אבידה, הכי הוי להו למימר דנאמן במיגו, ומכאן למד רש"י דאפילו רבנן דפטרי לא הוי זה מן התורה מטעם מיגו, אלא עיקר הפטור שלהם הוא מתקנת חכמים, מפני שהוא כמשיב אבידה, אבל מן התורה באמת אינו פטור, ואפשר משום דס"ל מיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן וכמ"ש המג"ש והפנ"י ע"ש, ופריך וראב"י לית ליה משיב אבידה, הא עכ"פ מתקנת חכמים הו"ל לפטור, ולפ"ז יהיה מוכח מכאן דתרווייהו רבנן וראב"י סברי דמה"ת אינו פטור מטעם דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה, והא דהוצרכו לומר הטעם דמשיב אבידה, היינו משום דספוקי מספקא להו אי אמרינן מיגו לפטורי משבועה, דהא באמת הראיה שהביאו דלא אמרינן מיגו להטור משבועה, משום דאל"כ שבועת שומרין היכי משכחת להו אינו מוכרת, דיש לומר משום דהוי מיגו דהעזה וכמ"ש כ"ז הרא"ש פ' כל הנשבעין, ולזה רבנן ספוקי מספקא גם להם, אם הטעם דש"ש חייב משום דהוי מיגו דהעזה, אבל מיגו טובה אמרינן גם לפטור משבועה, ואז בדינא דמתניתין דמנה לאבא גם מה"ת פטור, ואפילו אי נימא והטעם הוא משום דלא אמרינן מיגו לפטור משבועה, עכ"פ הכא פטור מטעם דהוי כמשיב אבידה ומתקנת חכמים:
ובזה יישבתי נמי הקושיא שהקשו כולם על הפוסקים דסברי מיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן, אההיא דרבה דאמר מפני מה אמרה התורה חודה מקצת הטענה ישבע פי' דלהימן במיגו, וא"כ מוכח דאמרינן מיגו לפטורי משבועה, ואמרתי ג"כ דשאלת רבה הוא לאו דוקא על התורה, דעל התורה יש לומר באמת דלא אמרינן מיגו לפטורי משבועה, אלא משום דבאמת הדין דמודה במקצת חייב נוהג גם אצלנו, ואצלנו הו"ל לפטור מתקנת חכמים, דלא גרע משאר חשיב אבידה, ומדויק מאוד לפי"ז מ"ש רש"י בריש ב"מ על הא דרבה וז"ל לא חשיב כמשיב אבידה לפטור, היינו שעיקר הקושיא הוא מפני מה לא חשבו לכל הפחות כמשיב אבידה לפטרו מתקנת חז"ל, והא דקאמר לפי"ז מפני מה אמרה ,,תורה". דמשמע דהשאלה הוא על התורה, היינו שגם אצלנו מספקא, היאך הדין מן התורה במיגו לפטורי משבועה, לזה קאמר ממ"נ אי נימא דשבועת שומרין חייב מטעם שהוא מיגו דהעזה. אבל מיגו טובה אמרינן, א"כ יקשה על התורה, מפני מה מודה מקצת חייב. אבל זה ודאי קשה מפני מה מודה מקצת חייב, אבל זה ודאי קשה מפני מה אינו פטור מדרבנן ולא חשבו עכ"פ כמשיב אבידה, ולדברינו אלה אין שום הכרע מכל אלו הסוגיות דלא אמרינן מיגו לפטורי משבועה, ומיושב בזה הרבה קושיות:
אמנם אכתי יש לדקדק, דשם בב"מ לא זכר רש"י דהפטור הוא מתקנת חכמים כמ"ש כאן, ונראה דהתם שכתב זה על הך דרבה, דאיירי כשזה תובעו, ולהכי לא הוי מסיב אבידה ממש, דמשיב אבידה, משיב מעצמו בלי תביעה, אלא דאפ"ה עדיפא מסתם מיגו דעלמא, דבזה איתנהו תרי מעלות, דגדר ומעלת המיגו הוא, אה בטענה השניה שהיה יכול לטעון, היה מוכרח נמי להורות בסך הכסף כמו שהורה עתה. וכענין סכום הכסף אין נ"מ אם טוען כך או כך. רק דהמעלה הוא שעצם טענה השניה טובה יותר חן הראשונה לעניין נאמנות, כגון דבטענה השניה היה פטור ומהימן בלי שבועה, וא"כ נאמינו גם לטענה שטוען השתא במיגו שהיה טוען לטענה השניה, זהו הנקרא מיגו, אבל במודה מקצת, לבד שבטענת כופר הכל היה מהימן ביותר, דפטור משבועה, עוד היה מרויח ממון בטענה זאת, שמשום המעלה הזאת דומה למשיב אבידה, דנתחייב מעצמו בממון, ואלא דאפ"ה למשיב אבידה ממש לא דמי, דהתם משיב מעצמו בלי תביעה, ובמודה מקצת הוי ההודאה ע"י תביעה, והיינו מ"ש רש"י בב"מ, ולא הוי כמשיב אבידה, אבל משיב ממש לא הוי, אלא כמשיב, וכיון דהתם לא הוי חשיב ממש, ליכא בה תקנתא דחכמים לפטור מן השבועה, דהתקנה לא היתה כ"א כמשיב מעצמו בלי תביעה, אלא דאפ"ה כיון דעדיפא ממיגו דעלמא, משום דבחד צד דמיא נמי למשיב אבידה, משו"ה סובר רבה דהיה צריך לפטור משבועה, ואע"ג דבמיגו דעלמא לא נפטר משבועה, דמיגו לפטור משבועה לא אמרינן. אבל במודה מקצת, כיון דדמי קצת למשיב אבידה צריך לפטור, ולפי"ז הוי שאלת רבה על התורה גופא ואין צריך לדחוק כמ"ש לעיל, וכל זה הוא בהך דרבה במודה מקצת, אבל בהך דראב"י דמיירי שהודה לו מעצמו שלא ע"י תביעה, א"כ אין לך משיב אבידה גדול מזה, וכמ"ש רש"י כאן ובכתובות דאין לך משיב אבידה גדול מזה, שבכה"ג נמי איכא תקנתא דחכמים לפטרנו משבועה, ולכך הזכיר רש"י כאן תקנתא דחכמים לאשמועי' שאפילו אי נימא דר' אליעזר בן יעקב לא ס"ל שום מיגו לפטור משבועה, ואפילו כההיא דמודה מקצת נמי דמן התורה אין מועיל שום מיגו לפטור משבועה, מ"מ בכה"ג דאין משיב אבידה גדול מזה, נפטרנו על כל פנים מכח תקנת חכמים ודו"ק:
בתוד"ה אלא כו' דבב"ק ממעטינן נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול הוה"ד. ממעטינן נמי נחנו כשהוא גדול ותבעו כשהוא קטן ע"ש. ונראה דרש"י הרגיש בזה וסובר שדוקא נתנו כשהוא קטן ממעטינן, משום דכי יתן איש כתיב, א"כ עיקר הקפידה הוא על הנתינה דוקא שיהא איש, אבל כיון שהוא איש בשעת נתינה לא קפדינן תו על התביעה:
בתוד"ה מפני מה, הוכיחו דפטור דכופר הכל אינו מטעם חזקה דאין אדם מעיז מדחזינן הכא שאפילו בבנו שיכול להעיז נמי פטור, ואפילו מודה במקצת פטור התם מיגו דבעי כופר הכל כמבואר בסוגיין, והנה ז"ל רש"י (ב"ק דק"ז) בד"ה כדרבה, אין אדם מעיז פניו בפני זה שעשה לו טובה הלכך היכי דכפר הכל פטור משבועה דאי לאו קושטא בהדיה לא מצי למיכפר והיכי דמודה מקצת בכולה בעי דליכפריה והאי דלא כפריה משום דאין אדם מעיז עכ"ל, ובכדי ליישב שיטת רש"י מקושית התוס' שהקשו עליו. דהא הכא מוכח דאפילו בבנו שיכול להעיז נמי פטור נראה, דהנה בטעם דאין אדם מעיז, וסברת החזקה הזאת כתבו התוס' כאן וביתר ביאור בכתובות בתוד"ה חזקה, שני טעמים. א, דאין אדם מעיז פניו לכפור הכל, ביאור הדברים, דכשכופר הכל, הרי משום בזה לאל טענות חבירו וכמ"ש התוס' (ב"מ ד"ד) ד"ה הצד, דכשמורה מקצת יש רגלים לדבר לטענת התובע ע"ש, הא כשכופר הכל מבטל טענת חבירו, וזה לא יכול להעיז לבטל כל דבריו, ונוח לו להודות במקצת ולקיים טענת חבירו ב, פי' הריב"א, דלא מצי להעיז במקום שחבירו מכיר בשקרו, ואמנם בדעת רש"י לא נוכל לפרש טעם סברת החזקה כסי' התוס', דהא שיטת רש"י בב"ק שדוקא במקום שעשה נו טובה אין מעיז, אבל בפקדון יכול להעיז, ואי סברת החזקה הוא משום דלא יוכל להעיז במקום שחבירו מכיר בשקרו, או לבטל טענת חבירו, גם בפקדון הו"ל למיפטר, דהא סברות הללו שייכים בכל תובע, יהיה מי שיהיה, לא מצי להעיז כנגדו כיון שמכיר בשקרו, אלא ודאי דרש"י יפרש טעם החזקה, משום דאמרינן שלא יוכל לכפור ולגזול ממון חבירו שעשה לו טובה, ולאדם שלא עשה לו טובה, אפשר ירצה לגזול מאתו, אבל כיון שקיבל טובה מאתו, חזקה שלא יוכל לשלם לו רעה תחת טובה, ולגזול מאתו את הממון שהלווהו:
והנה אע"ג שזה ודאי דרש"י סובר פירוש אחר בטעם החזקה, ולא כטעמי התוס', מ"מ גם טעמי התוס' יסבור, דרש"י לשיטתו יוצרך לו שני הטעמים גם יחד, טעמו וטעם התוס', ואי אפשר לזה בלא זה, דהנה התוס' יפרשו שרבה באומרו מפני מה מודה מקצת ישבע, רק חדא קאמר, ואינו בא לתת טעם כ"א על חיוב דמודה מקצת, אבל פטור דכופר הכל נפיק מקרא דכי הוא זה, וכמבואר בדבריהם כאן ובב"מ, אכן רש"י בב"ק שהבאתי לעיל, הלא יפרש דרבה מפרש שני הטעמים, פטור דכופר הכל וחיובא דמודה במקצת, וכיון שרבה תרתי קאמר, ממילא מוכרח הוא נמי לשני סברות החזקה גם יחד, חדא לפטור דכופר הכל, וחדא לחיובא דמודה במקצת, וטעם שבזה לא שייך כלל בשני, דהנה זה ודאי שבכופר הכל לא נוכל לומר דלאשתמוטי מכוון, ובדעתו לשלם לבסוף, דכיון שבדעתו לשלם ודאי שלא יעיז פניו לכפור הכל, ולבטל לגמרי טענת חבירו, באין הנאה, ונוח לו יותר להודות במקצת אפילו פרוטה, בכדי שלא יתבטל טענת חבירו לגמרי, ומדכפר בכולו ודאי דלאו לאשתמוטי מכוון, וכה נראה להדיא דעת רש"י בב"מ (ד"ג ע"ב) בד"ה אבל העדאת עדים, דליכא למימר הכי שהרי כבר בכל ונימא מיגו דחשיד אממונא ע"ש, דלכאורה אינו מובן, שגם גבי העדאת עדים נאמר דלאשתמוטי מכוון ולא חשיד כלל אממונא, אלא ודאי דעת רש"י דבכופר הכל לא נוכל לומר דלאשתמוטי מכוון, דבשביל אשתמוטי לחוד לא היה מעיז לכפור הכל ולבטל טענת חבירו מכל וכל, ואע"ג שהתוס' הביאו ראיה מההיא דשבועות, שגם בכופר הכל קאמר רב נחמן דמישתמיט. לא קשה מזה כלל לדעת רש"י, וכמה שכתבתי בחבורינו לב"מ (ד"ו ע"א) ליישב ע"ש, או שיש לומר כמ"ש בשמ"ק שם דרב נחמן לדריה תיקון שבועת היסת מתוך שרבו עזי פנים ובעלי השמטות שנשמטין אפי' בכל ע"ש, וכיון שרש"י סובר דבכופר הכל לאו לאשתמוטי מכוון, ובע"כ שאנו חושדין אותו שרוצה לגזול, א"כ איך יוכל להועיל בזה סברת החזקה שכתבו התוס', והוא שלא יעיז לבטל טענת חבירו, להועילו ולפוטרו עי"ז במקום שרוצה לגזול, דאם אך פעל בנפשו לגזול לגמרי, ודאי שיעיז פניו לבטל טענת חבירו, דאם הודה במקצת, הרי מקיים טענת חבירו, והוא כשרוצה לגזול יותר נח לפניו לבטל לגמרי טענתו, ואיזה סברא הוא לומר שיתבייש להעיז במקום שירצה לגזול, ולכן אם אך אנו חושדין אותו שירצה לגזול, לא יוכל להועיל חזקה הזאת לפוטרו משבועה, ואכן סברת החזקה לפרש"י, משום דאמרינן שאין מעיז לגזול, חזקה כזאת ודאי דתועיל גם לפטור, כיון שחזקה שלא יעיז לגזלו, ומדכפר הכל מכלל דקושטא כדבריו שאין חייב לו כלום, הרי דבכופר הכל לפטור בע"כ צריכין אנו לטעם החזקה עפ"י סברת רש"י, משא"כ היכי שמודה מקצת ואתה רוצה לפטרו ע"י מיגו דכופ"ה, ובכדי לבטל רק המיגו, יפה כח סברת החזקה כפי' התוס' לבטלה, ולבד שהתם אתי שפיר סברת התוס', אלא שמוכרח לזה, דטעם החזקה דרש"י לא שייך כלל במודה במקצת, דסברת רש"י היינו שלא יעיז לגוזלו, נסתרת במקום שאפשר לומר דקא מכוון לאשתמוטי, דהתם אינו רוצה כלל לגוזלו ודעתו לשלם לבסוף, וא"כ במודה במקצת דנוכל לומר דמכוון להשמטה לא שייך כלל החזקה שלא ירצה לגזול, ומוכרחים לסברת התוס' בטעם החזקה:
ומה מאוד מדוקדק לשון הש"ס לפרש"י, דז"ל הש"ס כדרבה דאמר מפני מה מודה מקצת הטענה ישבע חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בע"ח ובכולה בעי דלכפריה והא דלא כפרי' משום דאין אדם מעיז, הרי שהזכיר שני פעמים חזקה דאין אדם מעיז, ובפעם הראשון הוסיף נמי לכתוב ,,בפני בעל חובו", ובפעם השני לא הזכיר תיבות הללו, וכתב סתם אין אדם מעיז, דרבה שאל בזה שני טעמים, פטור דכופר הכל, וחיובא דמודה במקצת, ומתחלה מוכרח לתת טעם על כופר הכל, דכל זמן שלא ידעינן דכופר הכל פטור, לא יוצרך טעם גם על מודה במקצת, וכיון שטעם ראשון הוא על פטור דכופר הכל, שבזה הוא סברת החזקה, דאין מעיז לכפור, ולגזול ממי שעשה לו טובה, דלא שייך זה כ"א במלוה ולא בפקדון שלא עשה לו טובה, משו"ה הוסיף בזה לומר ,,בפני בעל חובו" להורות שדוקא בבעל חוב שעשה לו טובה שייך סברא הזאת, ואח"כ יפרש הטעם דמודה במקצת חייב, משום דבכולה בעי דליכפריה והאי דלא כפריה משום דאין אדם מעיז פי' שלא יוכל להעיז ולכפור הכל, דבזה יבטל טענת התובע מכל וכל, ומשו"ה הודה במקצת בכדי לקיים ולאמת טענת חבירו או דלא יוכל להעיז במקום שחבירו מכיר בשקרו וכטעמי התוס', ומפני שסברא הזאת שייכת נמי בכל תובע, לא הזכיר בזה תיבות בפני בעל חוב:
ויונח לנו אפוא מה שקשה לכאורה על שיטת רש"י, הן בתוד"ה ובכולה פירשו דמודה במקצת נמי היה פטור מטעם חזקה דאין אדם מעיז, לולי הטעם שבכולה בעי דלודי ורש"י דחק לפרש דהטעם דבכולה בעי, הוצרך דלא נימא מיגו דחשיד אממונא, אשר על טעם זה הרעישו כולם וכקושית התוס', ומדוע מיאן רש"י בפירוש התוס', והלא התוס' דס"ל דפטור דכופר הכל אין זה מטעם חזקה, ובכ"ז מודה במקצת הוי פטרינן ע"י החזקה, כ"ש לשיטת רש"י דגם פטור דכופר הכל הוא מחמת החזקה, אלא הוא הדבר אשר אמרנו, דבמודה במקצת ליכא הך חזקה שתוכל לגרום הפטור, רק החזקה שמבטלת המיגו וכנ"ל, וחוץ לדרכנו פרשתי, דרש"י יסבור שדוקא לכפור הכל אין מעיז, הא מקצת יוכל להעיז, וכ"כ להדיא כאן ולהכי לא יפרש כפי' התוספת:
ואחרי כל הדברים הללו יתורץ קושית התוס' שהקשו מבנו שיכול להעיז, דהנה הא דחז"ל אמרו שבבנו יכול להעיז, לא הזכירו זה כ"א במודה במקצת, דמהימן להכי במיגו, מטעם דבבנו יכול להעיז, וזה ודאי אשר גבי חזקה דמודה במקצת, דעיקר הסברא החם שלא יכול להעיז במקום שחבירו מכיר בשקרו, ובבנו לא שייך זה כלל, ואפילו לטעם דלא יוכל לבטל טענת חבירו לגמרי, היינו נמי דוקא בתובעו בעל דין האמיתיי, לא יוכל להעיז נגדו כ"כ, וגם מצד השומעים, שיחשבו טענת התובע צודקת, כי חזקה אין אדם תובע אא"כ יש לו, אבל בבנו יאמרו שמסתמא אין הבן יודע בטענת אביו, אמנם חזקה דכופר הכל, חוקה הזאת אינו תלוי דוקא לפי האדם, לומר שלזה ירצה לגזול, ולזה לא ירצה, אלא במעשה תלוי, דבמקום שקיבל טובה אמרינן דחזקה שלא ישלם רעה תחת טובה ולכפור הכל הממון שקיבל טובה על ידם, וא"כ במלוה שעשה לו טובה, לא ירצה לגוזלם אפילו כשבנו הוא התובע, ולפי"ז חזקה שגורמת הפטור דכופר הכל שייך נמי בבנו, ומשו"ה גם שם פטור כופר הכל, ולא עוד אלא אפילו מודה במקצת פטור התם מיגו דבעי כופר הכל, דעיקר ביטול המיגו משום דאין אדם מעיז, ובבנו שיוכל להעיז שפיר יש לו מיגו, דדוקא חזקה דחיוב מודה במקצת ליכא בבנו, אבל חזקה דפטור דכופר הכל, שייך נמי בבנו ודו"ק:
ומכל מה שכתבנו מצאנו המפתח שבפלוגתת רש"י ותוס' בענין זה, דפליגי בשני דברים, לרש"י הוי פטור דכופר הכל מטעם חזקה, ולתוס' מקרא, שנית, דלרש"י דכופ"ה דוקא במלוה, ולתוס' אפילו בפקדון, ושני אלו הפלוגתות תלוים זה בזה, ולשיטתם אזלי, דלשיטת התוס' בד"ה ובכולה, שגם בכופ"ה שייך אשתמוטי, לא יוכל לפרש דסברת החזקה כשיטת רש"י, משום דלא ירצה לגזול ממנו, דהא יש לומר דלאשתמוטי מכוון ואינו מכוון כלל לגזול, ובע"כ יפרשו דסברת החזקה הוא רק משום שחבירו מכיר בשקרו, וסברא הזאת לא יוכל להועיל לעשות פטור וכמו שכתבתי, ולהכי הוכרחו לפרש דטעם הפטור הוא מקרא, וממילא כיון דילפי מקרא לא שייך תו לחלק בין מלוה לפקדון, אבל לשיטת רש"י דבכופ"ה לא שייך אשתמוטי, א"כ שייך חזקה דלא ירצה לגזול, ויפה כח חזקה הזאת לעשות פטור, וכיון שהפטור הוא מטעם חזקה, ממילא מחלק בין מלוה לפקדון, דבפקדון ליכא חזקה הזאת ועמ"ש בסמוך:
בתוד"ה חזקה, לא כמו שפי' בקונטרס כו' אבל בפקדון מעיז דא"כ בפקדון מודה במקצת נמי יהא פטור במיגו דבעי כופר הכל כו' ע"ש. כאן ובמס' כתובות תפסו קושיתם על מודה במקצת למה חייב בפקדון, דהו"ל לפטור במיגו דכופר, הכל, ואכן בב"ק (דף ק"ז) תפסו קושיתם על כופר הכל דפקדון, דלרש"י חייב, ואילו בכמה דוכתי בש"ס משמע להיפך דאפילו בפקדון פטור כופר הכל ע"ש, והנה קושיתם שבכאן יש ליישב בפשיטות עפ"י מה שהארכתי בדבור דלעיל, דלשיטת רש"י יש שני חזקות, חדא לפטור כופר הכל, וחדא לבטל המיגו דמודה במקצת, ודוקא חזקה דפוטרת כופ"ה אינה בפקדון, אבל הך חזקה דמבטלת המיגו ישנה גם בפקדון, לפי"ז א"ש, דאע"ג דכופ"ה חייב בפקדון, מ"מ מודה במקצת נמי חייב, כיון דהחזקה שמבטלת השיגו איכא נמי בפקדון, ועוד דבלא"ה כיון דס"ל לרש"י דכופ"ה חייב בפקדון, א"כ איתרע לה המיגו לגמרי, ואין אט צריכין כלל לטעם דאין אדם מעיז, דהא בעיקר שאלת רבה, דמפני מה מודה במקצת ישבע, דליהימניה במיגו, הקשו המפרשים הא מיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן, ולעיל בתוד"ה וראב"י כתבתי לתרץ בשם רש"י, משום דמיגו דהכא עדיפא משארי מיגות, דאם היה כופר הכל, זולת שטענתו היתה עדיפא בענין הנאמנות. שהיה מהימן בלא שבועה, עוד הזה מרויח גם חמון, אותו ממון שהודה, ושמחמת מעלה הזאת דמיא זה למשיב אבידה, דהיה יכול נמי להרויח ממון, ומיגו שכתב רש"י בב"מ ד"ג. דנפטרנו משום דהוי חשיב אבידה, ובחבורינו לב"מ הארכנו בזה ע"ש, ולפי"ז היינו דוקא אי אמרינן דכופר הכל היה פטור, שפיר איכא במיגו הזה תרי מעלות, ומשו"ה היתה כחה יפה לפטור גם משבועה, לולי טעם דאין ארם מעיז, אבל בפקדון דכופ"ה נמי חייב. א"כ בענין הנאמנות אין שום נ"מ בין כופ"ה למודה במקצת. כיון שגם בכופ"ה לא היה נאמן. ורק משום דטענתו עדיפא לענין הרוחת ממון, ומיגו כזה לא אמרינן לפטור משבועה ולא הוצרך בזה כלל לטעם של רבה, דאין אדם מעיז ומיושב קושית התוס', דאע"ג דבפקדון לא אמרינן דאין אדם מעיז. אפ"ה אין לפטור מודה מקצת לשיטת רש"י, כיון דכופ"ה חייב. לא הוי מיגו גמור, ומיגו כזה לא אמרינן לפטורי משבועה לשיטת רש"י, ואמנם בדעת התוס' יש לומר דלשיטתם בב"מ דאפילו מיגו לפטורי משבועה נמי אמרינן וכמ"ש שם, וגם לשיטתם בכתובות לדף י"ג) בתוד"ה רב אסי, דאפילו מיגו כזה שבענין הנאמנות לא נמצא שום עדיפות, דגם בטענה האחרת לא היה מהימן, ורק דטענתו היתה עדיפא, נמי הוי מיגו, לזה שפיר הקשו, דאפילו אי נימא דכופ"ה חייב נמי, אכתי הו"ל לפטור מודה במקצת כיון דעכ"פ טענתו עדיפא ביותר, אבל לשיטת רש"י אין מקום לקושיא זאת ודו"ק:
ובקושיתם השניה שהקשו בב"ק, דבכמה מקומות מצינו שכופר הכל חייב בפקדון, על רוב המקומות אפשר למצוא יישוב, דקושיא הראשונה מההיא דפ' השואל בההיא דשאלה ושכורה, דלא מחייב שבועה כ"א כשיש עסק שבועה ביניהן, ומוקי רישא בתרתי וסיפא בתלת, הרי דלא מחייב שבועה כ"א במודה מקצת ולא בכופ"ה, יש לומר דהתם דמיירי בשואל דכל הנאה שלו, ודומה למלוה שאינו מעיז מפני הטובה שעשה לו, וגדולה מזו איתא בתומים בכללי המיגו, שאפילו בשומר שכר נמי אמרינן שאינו מעיז, דמיקרי נמי טובה, ורש"י לא אמרה כ"א בשומר חנם, אבל בש"ש שעשה לו טובה הוי כהלואה, כ"ש בשואל דכל הנאה שלו, ומה שהקשו עוד ממלוה על המשכון סלע הלויתני ושתים היה שוה והלה אומר סלע היה שוה פטור, הרי דכופ"ה פטור אפילו ממלוה ללוה, אע"ג דלא שייך אין המלוה מעיז נגד הלוה, דהא המלוה ודאי שלא קיבל שום הנאה מן הלוה, דאין לומר כיון דקיי"ל מלוה על המשכון שומר שכר, הוי משום פרוטה דרב יוסף, הוי נמי כשומר שכר דעלמא, דשייך בו אין אדם מעיז, וכתומים דלעיל, דהא לא דמי כלל, דבשלמא בשומר שכר דעלמא כיון דשביק כו"ע ואוגר לדידיה, גומלו חסד בזה, ושפיר יש לומר דמכיר לו טובה בשביל זה, ואין יכול להעיז כנגדו, אבל במלוה ודאי דלא שייך שהמלוה יכיר טובה ללוה בשביל שבא ללוות מאתו, ואע"ג דלענין שבועה מיקרי שומר שכר, כיון דסוף סוף מרויח הוא ע"י ההלואה את הפרוטה דרב יוסף, אבל לענין העזה ודאי דלא שייך לומר בו שלא יוכל להעיז כנגדו, ולענין זה דומה ממש לשומר חנם, והיה נראה לכאורה ליישב, דהנה בחזקה דאין מעיז שעושה כטור דכופר הכל נכללו בזה שני מיני העזות. א, נגד המלוה בעצמו, שאינו מעיז לכפור נגד אותו האיש שעשה לו טובה. ב, נגד העולם, כיון שחזקה דאין אדם תובע אא"כ יש לו, וכשזה כופר לגמרי ומשים לאל טענת חבירו, מיחזי לעיני הבריות כשקרן, ומשו"ה מוכרח להודות קצת, ולפי"ז יש להבין בעיקר סברת רש"י, שבפקדון יכול להעיז כיון שלא עשה לו טובה, אכתי נפטרנו מטעם שלא יכול להעיז נגד העולם, ובע"כ צ"ל דהנפקד יחשוב שהבריות כשישמעו יצדיקו את דבריו, ויחלו הקלקלה אצל המפקיד ולא בנפקד, משום דחזקה שאין אדם מוסר את פקדונו כ"א ביד איש נאמן ובטוח וכיון דליכא העזה נגד העולם, גם נגד המפקיד לא איכפת ליה, כיון דלא עשה לו טובה, ולפי"ז לא שייכא סברא זאת כ"א בפקדון, שמדעתו מוסר להפקיד, ואמרינן שבודאי אדם מדקדק לחסור ביד בטוח. ומסתמא כיון שהפקיד אצלו מהימן הוא. משא"כ כשלוה מאתו על משכון, אין זה הוכחה שמהימן הוא ההכרח גרם לו ללות מאתו מפני שלא השיג מאדם אחר, ובכה"ג ודאי שהעולם יחזיקו הקלקלה יותר במלוה מפני החזקה דאין אדם תובע אא"כ יש לו, וא"כ אכתי נפטרנו, דנהי שנגד הלוה בעצמו יכול הוא להעיז, כיון שלא קיבל טובה מאתו, מ"ח בפני העולם לא יוכל להעיז, ואכתי שייך גביה חזקה דאין מעיז, ומשו"ה פטור, ומה שהקשו עוד ממתניתין דעשר גפנים טעונות מסרתי דשבועות, וכן מהך דסוגיין דשני כיסין קשורים, הן הכא לא נזכר בהדיא דכופר הכל פטור, ורק הוכחת התוס' הוא, מדנקטי בהנך מתניתין הדין במודה במקצת, מכלל דכופ"ה פטור, ובאמת אין ההוכחה גדולה כ"כ, דיש לומר דנקטו במודה במקצת, בכדי שיתוקם בכל השומרין, דאילו חיובא דכופ"ה אינו כ"א בשומר חנם, אבל לא בשארי שומרין וכדלעיל בשם סתומים, ועוד יש לומר, דלרבותא נקטו מודה במקצת, דכופ"ה ודאי חייב, כיון דלא שייך אין אדם מעיז, אבל בחודה במקצת הוה אמינא דנפטור במיגו דכופ"ה, כיון דכל עיקר הטעם דמודה במקצת חייב, ולא מהימן במיגו, הוא משום דאמרינן אין אדם מעיז וליכא מיגו, אבל לרש"י דבפקדון מעיז, הוה אמינא דמודה במקצת פטור ע"י מיגו, וכמו שהקשו התוס' באמת, דנפטור מודה במקצת ע"י מיגו זה, וזה אשמועינן המתניתין דאפילו מודה במקצת נמי חייב, ולא שייך לפטרו מכח המיגו, וכטעמים שכתבתי לעיל ודו"ק אלא אי קשיא הא קשיא לי על שיטת רש"י, מהא דפריך (בב"מ ד"ה) דלמ"ד הילך פטור אתאי איצטריך קרא למעוטי קרקע משבועה, הא כל קרקע הילך הוא, הא יש לומר דקרא איצטריך לפקדון דקרקע, ששם אי אפשר לפוטרו מטעם הילך, כיון דגם כופ"ה ממש חייב, ואיצטריך קרא לפוטרו מטעם קרקע וצ"ע:
בתוד"ה ובכולה בעי דלודי, השיגו הל פרש"י שפי' מטעם מיגו דחשיד. דהא אסיקנא בב"מ דלא אמרינן מיגו דחשיד אממונא. והנה הרמב"ן בב"מ שם פי' דדעת רש"י הוא, דרבה סובר כאביי דאמר התם דחיישינן שמא מלוה ישינה יש לו עליו, ודעת רש"י עצמו שם, דרבה פליג על ר' יוחנן וס"ל דאי הוי חשיד אממונא הוי חשיד נמי אשבועתא, אלא דלא חשדינן אותו בזה שרוצה לגזול, אכן ראיתי שההפלאה בכתובות והפנ"י בב"מ רצו גם הם מדעתם ליישב כזה, ואח"כ חזרו שאי אפשר לומר כן. וע"כ רבה לא ס"ל כאביי, דאם כאביי דלא חשדינן אותו כלל שרוצה נגזול, לא קשיא כלל קושית רכה, שיהא נאמן במיגו דכופ"ה, דהא יש לומר שאין לו מלוה ישינה רק נגד מה שכופר, ובמחכ"ת לק"מ, דכפי הנראה מהשגתם, שהבינו בדעת אביי שאין שום תביעה שחשדינן אותו ברוצה לגזול, וא"כ יותר היה להם להקשות, דמאי פריך דנימא מיגו דחשיד, הא לאביי לא חשיד כלל אממונא, ועוד דא"כ מאי איכא בין ר' יוחנן לאביי, כיון דלאביי אין שום תביעה דחשדינן אותו ברוצה לגזול, א"כ איך משכחינן שום תביעה שיהיה נ"מ ביניהם, דלר' יוחנן מוסרים לו שבועה, ולאביי אין מוסרים, אלא ודאי שגם לאביי יש כמה תביעות שאי אפשר לתלות במלוה ישינה, וכגון במפקיד ונפקד לשיטת הר"ש די ווידש, המובא בסמ"ק, דלא חיישינן במפקיד להכי, משום דחזקה שאין אדם עשוי להפקיד ממונו כ"א ביד איש בדוק ובטוח שאין לו שום תביעה עליו, או כגון שמחל לו כל תביעות הישינות, וכמ"ש הריטב"א והנמוק"י, ובאופן התביעות דהוי ודאי חשיד אממונא, לר' יוחנן מותרים שבועה, ואביי דסובר מאן דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא אין מוסרים, א"כ לק"מ קושית ההפלאה, דהא חיובא דמודה מקצת הוא בכל מקום, אפילו בהנך תביעות שאי אכשר לתלות במלוה ישינה, ולזה מקשה רבה שפיר, דבאותן התביעות אמאי נותנין לו שבועה, לימא כיון דחשיד אממונא, ולדידי' דסובר כאביי חשיד נמי אשבועתא וזה ברור: