אור ברסלב

בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין

דף נא.

דף נ:

בתוד"ה או דילמא קצובין, פי' בקונטרס ואית ליה דמלוה ע"פ גובה ממשעבדי ואין נראה דבהדיא תנן וכו'. והמדייק בלשון רש"י יראה שבמלה אחת יישב קושיתם, דתנאי התנה רש"י לכתוב דמלוה ע"פ שהיא ,,קצובה" טרפה מן משעבדי, וא"כ בכל מלוה ע"פ דעלמא, נהי שקצובה היא מצד עצמה, אבל אכתי אינה קצובה מיקרי, מצד שלא ידעינן כמה מלוות ע"פ יש לו, דכיון דלמלוה ע"כ לית ליה קלא, א"כ הכל אין לו קצבה הוא דמיקרי, דנהי שמצד סכום המעות יש לו קצבה, אבל אין לו קצבה מצד סכום ההלואות, ולא משכחת לה למלוה ע"פ שתהא קצובה כ"א בפירות ושבח, דכמלוה ע"פ דמי כמו שפרש"י לעיל, ויש לו קצבה הוא דמיקרי, כיון דמלוה הזאת באה ע"י מכירת השדה. והא ידעינן כמה קרקעות מכר והוי שפיר קצוב מצד סכום ההלואה, ולכן שפיר גובה ממשעבדי, ואע"ג דבזה הוי איפכא, דנהי דסכום ההלואות הוי קצוב. אבל סכום המעות הא לא קצוב, כיון דלא ידעינן כמה הוא השבח, אנן אכתי היכי דקצב לו הפירות והשבח בדבר קצוב. בזה גביא שפיר משעבדי, אע"ג דכתיבי לא מיקרי כיון שאינו בעולם וכפרש"י, אבל קצוב הוי הן מצד סכום ההלואות והן מצד המעות וז"פ:

ברש"י ד"ה ונטלה עישור נכסים, שזה משפט הבנות בשעת בגרות או נשואין ליטול עישור נכסים כו'. אע"ג דאין מוציאין עישור נכסים עד שעת נשואין, כדמוכח מסוגיא דכתובות (דס"ח ע"ב) כיצד הן עושות שוכרות להם בעלים ומוציאין פרנסתה, הרי להדיא דאין מוציאין פרנסתם עד שעת נישואין, מ"מ כיון שהיא צריכה לתבוע בבגרות, ואם שתקה ולא תבעה בבגרותה אבדה פרנסתה, כדמוכח בכתובות שם לפי האוקימתא הא דמחאי ע"ש היטב, וכ"ה ברמב"ם (פ"כ מהלכות אישות הי"ג) דבבגרה כיון שאיבדה מזונותיה, אם שתקה ולא תבעה פרנסתה אבדה גם פרנסתה, ולכן אע"ג דהיורשים יכולים לעכב מלתת לה עד שתנשא, מ"מ כיון דזמן חיוב התביעה הוא בשעה שבגרה, גם קודם הנשואין, משו"ה כתב רש"י נמי בשעת בגרות, דמפני שאז הוא נמי חיוב העיקריי ליטול העישור נכסים ודו"ק:

בגמ' והא פרנסה דמיקץ קייצא. ופרש"י עישור נכסים. אע"ג דקיי"ל כשמואל (כתובות דס"ח) דלפרנסה שמין באב, ומלשון רש"י שם בד"ה לפרנסה שכתב וז"ל כפי אומד שאנו בקיאים באביה וותרן או קמצן ע"כ, מלשון וותרן או קמצן משמע ששמין בין לגרוע בין להוסיף, וא"כ מאי קצבה יש בזה, ובשלמא לשיטת הר"ח שם שפירש דשמין בדעת האב, דוקא לפחות אבל לא להוסיף, הוי שפיר דבר קצוב, דיותר מעישור אי אפשר, אבל לפי מה שמשמע מלשון רש"י שכתב נמי וותרן. דאם דעת האב היה לוותר שמין נמי להוסיף, א"כ מאי קצוותא הוא, ואכן לק"מ. דהא הכא קאי על מתניתין דמי שמת והניח שתי בנות וקדמה הראשונה ונטלה עישור נכסים, וכיון דהראשונה נטלה כבר עישור נכסים, מסתמא כן היה דעת האב, ולכן השניה צריכה ליטול נמי העישור, וכמו ששנינו בכתובות, אם קשיא כו' כדרך שנתן לראשונה ינתן לשניה, ועוד יש לומר, דמשו"ה קרינן לפרנסה מיקץ קייצא, משום דדעת האב גופא נמי אפשר היה לאמוד בשעה שלקחה הלוקח, ולהושיב ב"ד בשעת מעשה שיניח לה בכדי אותה אומדנא, משא"כ במזונות שאי אפשר לעמוד עליהם בשעת לקיחת הלוקח, וכן כתב בשיטה מקובצת לכתובות שם ודו"ק:

בגמ' מהו בנותיהן ניזונות מנכסים בני חורין כו', ופרש"י לעולא פריך אבל למ"ד שאין קצובין בת אשתו הוי קצוב חמש שנים. והקשו עליו דהא בכתובות (דנ"ט ע"א) מבואר דמזונות של זמן קצוב נמי לא קייץ דהא קאמר התם דמזונות לא תקנו משום מעשה ידיה דמזונות לא קיץ ומעשה ידיה קיץ, וע"כ דאפילו מזונות של כל שבוע לא קיץ, דאי משום דלא קיץ כמה זמן יתחייב לה מזונות, א"כ מעשה ידיה נמי לא קיץ, ובפשוטו נ"ל ליישב. דהא דאמרינן התם דמזונות לא קייץ. אין הכוונה כמו שהבינו הראשונים, דאי אפשר לעמוד על שומתו, דודאי כיון שזמנו קצוב אפשר לעמוד על שומתו, וחששא דיקרי וזילי לית לי' לרש"י, אלא הכוונה דלא קייץ שיעורו עפ"י חז"ל כמו שקצבו שיעור דמעה כסף, שחז"ל קצבו שיעורו, ובמזונות לא נתנו שיעור קצוב, אלא צריך שומא לישום ערך של האיש, ולכבודו יתן מזונות, ולכן התם שפיר קאמר דלא תקנו מזונות תחת מעשה ידיה, כ"א המעה כסף הוא תחת מעשה ידיה. דכמו מעשה ידיה קצבתו הוקצב ע"י חז"ל במשנה כמה היא עושה, משו"ה תקנו זה תחת מעה כסף, דהוי נמי קצבה ידוע. משא"כ הכא לענין טריפה ממשעבדי, דלא בעינן רק שיהיה אפשרי לעמוד על שומתו, כדי שידעון הלקוחות להזהר מלקנות, פשוט שלענין זה גם מזונות של זמן קצוב מיקרי קייץ, כיון דאפשר לעמוד על שומתו וזה ברור:

ועוד יש לומר, דהנה בלא"ה צריך להבין ח"ש הש"ס בכתובות התם, דמזונות לא קייץ. הא באמת מצינו קצבה גם במזונות, וכדתנן בכתובות (דס"ד ע"ב) המשרה אשתו ע"י שליש לא יפחות לה כו' ואי דבמכובד הכל לפי כבודו, גבי מעה כסף נמי הכל לפי כבודו, ומצאתי בשמ"ק שם שהקשה כן בשם הריטב"א, ותי' דהקצבה הוא רק במשרה לה ע"י שליש, משא"כ באוכלת על שולחנו אוכלת עמו בשוה לפי ערכו ע"ש, ולפי"ז באמת גם במזונות יש לה קצבה ידוע. רק כשאוכלת עמו הוא דאינו רשאי לפוחתה ממה שהוא אוכל בעצמו דעולה עמו, ולכן בכתובות דדיינינן התם לענין תקנת מעשה ידיו קאמר שפיר דלא נוכל לומר שהיא תחת מזונות, כיון דברוב הפעמים אין קצבה למזונות וכגון כשאוכלת עמו, משא"כ לענין טריפה מבע"ח פשיטא שאין יכולים לטרוף מהם יותר מהקצבה הקצובה, דדוקא משלו הוא דמחויב לוותר ולתת לה יותר כשאוכלת עמו, אבל לטרוף ממשעבדי אינה יכולה לטרוף כ"א כפחות שבקצבה, וזה דבר קצוב הוא, ולכן יכולים הלקוחות להזהר ולהניח מנכסיו כפחות שבקצבה ודו"ק:

והנה מכאן הרעישו כולם כל הרמב"ם דפוסק ופי"ב מהלכות מכירה) דהמחייב עצמו ליזון חמש שנים אינו משתעבד כלל משום דהוי דבר שאינו קצוב, ואילו הכא אמרינן דאפילו ממשעבדי גביא, והיה אפשר ליישב עפמ"ש הריב"ש דהנך כולהו, דבר שלא בא לעולם, ודבר שאינו ברשותו, ודבר שאינו קצוב, מסוג אחד הם, ומה דמהני באחד, נמי מהני בשני, ולפי"ז היה אפשר לדון ולומר, דכמו דבמקנה דבר שלא בא לעולם עם דבר הבא לעולם דמהני הקנין וכמ"ש הרמ"א (חו"מ סי' ריט), ה"נ בדבר שאינו קצוב דלא מהני, היינו דוקא כשמקנה דבר שאין קצוב לחוד, אבל כשמצרף אותו עם דבר שמועיל קנין לגביה, מיגו דמהני לזה, מהני לדבר שאינו קצוב נמי, וא"כ במתניתין דכתובות שם, דהחיוב שמתחייב אינו להבת, אלא שמתחייב להאשה שיזון את בתה, וכמ"ש התם הנושא את האשה יפסקה עמו שיזון את בתה, ולהאשה הרי הוא מתחייב עוד בהרבה חיובים שבינו לבינה, ומיגו דמהני הקנין לגבי שארי חיובים, מהני נמי לענין חיוב מזונות הבת, אכן שוב ראיתי שעל הרמב"ם אי אפשר לתרץ כן, דהא מקור הדין של הרמ"א תלוי במחלוקת דקני את וחמור, ולמ"ד ההם דקני לכולה, ה"נ מהני כאן הקנין אפילו לגבי סובר שאינו מועיל הקנין, וכמו שמבואר במרדכי, וא"כ הרמב"ם דסובר בקני את וחמור דלא קני אלא תחלה, וכמ"ש בחו"מ לסי' ר"י), ממילא דסובר נמי במקנה דבר שלא בא לעולם עם דבר הבא לעולם דלא מהני הקנין להדבר שלא בא לעולם, והיה אפשר עוד לתרץ דבמקום שהמקנה רוצה לקנות נמי מהנקנה, כמו הכא שהאשה נמי מתחייבת להבעל בשעבודה, מהני נמי בדבר שאינו קצוב, דאגב דבעי לקנות מקנה, וכמ"ש הרמ"א (חו"מ סי' ר"ט) לגבי דשלב"ל דמהני בכה"ג ע"ש בסמ"ע, אכן באמת גם זה אי אפשר לומר, דסברת הרמ"א אין שייך כ"א כשהדבר שרוצה לקנות הוי נמי מהדברים שאין מועיל הקנין לגבייהו, ושניהם הוי דבר שלא בא לעולם, או דבר שאינו קטב, שבזה אמרינן שפיר, דאגב שרוצה שקנין של חבירו יועיל דהוי נמי מדברים שאין מועיל הקנין, מקנה לו נמי דשלב"ל שלו, אבל כשהדבר שרוצה לקנות הוי דבר הבא לעולם, לא מהני זה, ודלא כמ"ש הפת"ש בשם החת"ס להיפך ע"ש, וכבר הארכתי בזה בחבורינו בכ"ד לסתור דבריו, ומלבד זה הא הרמב"ם לא ס"ל כלל הך דינא וכמ"ש בהלכות שותפין, דשנים שנשתתפו והתנו שכל מה שירויחו יהיה בשותפות לא מהני דהוי דשלב"ל, הרי להדיא שאפילו במקום דרוצה לקנות נמי לא מהני הקנין, והרמ"א גופי' שם ציין לעיין בסי' קע"ו דיש חולקים בזה, והוא דעת הרמב"ם דשותפין הנ"ל, והנה ראיתי באיזה אחרונים שהעלו, דבמקום שהמקנה מקבל הנאה ורוצה לקנות מהני בדבר שאינו קצוב, ומכאן יהיה תשובה לדבריהם, דהא מרא דהאי דינא דבדבר שאינו קצוב לא מהני הקנין הוא הרמב"ם, ואיהו הא סובר שאפילו בכה"ג אינו מועיל כמ"ש, ונ"ל ליישב, דהא דאמרינן דאין מקנה דבר שאינו קצוב, היינו דוקא כשמקנה לאדם מעלמא, משא"כ אם מקנה לאשתו שדעתו קרובה לגבה, מקנה לה שפיר, וכדאמרינן כה"ג לגבי המזכה לעובר דלא קנה, דאם הקונה היה בנו קנה מתוך שדעתו קרובה לגביה, וכמבואר בב"ב (דף קע"ב), ובזה מיושב נמי סתירת דברי הרמב"ם, דשם בהלכות מכירה כתב דלדבר שאינו קצוב לא מהני הקנין, ואילו בהלכות אישות (פ' כ"ג) כתב דבפוסק לאשתו לזון את בתה אם בשעת קידושין לא בעינן גם קנין ולאחר קדושין בעינן קנין, הא קנין מהני, ולדברינו יבואר היטב דבאשתו שאני מתוך שדעתו קרובה לגבה מועיל הקנין, ועמ"ש לעיל בסמוך בדעת הרמב"ם:

בגמ' הב"ע בשקנו מידו. ופרש"י דסתם קנין לכתיבה עומד והריטב"א בחדושיו הקשה על מה שכתב רש"י דהקושיא הוא לעולא, דכיון דקייצי חמשה שנים אע"ג דלא כתיבי גבי ממשעבדי כר"ח, ומאי קושיא דילמא בדכתב לה מיירי, וכ"ש דקשה, למאי דאוקמי בשקנו מידו, ומשום דסתם קנין לכתיבה עומד, וא"כ למאי איצטריך לאוקמי בשקנו מידו, ולא מוקי לה בדכתב לה, ובפנ"י העלה ליישב דעת רש"י, דהא מתניתין זאת מוקמינן לה בכתובות (דק"א ע"א) בשטרי פסיקתא, דדברים הללו לא ניתן לכתוב, ומפרש"י שם משמע דכיון דלא ניתן ליכתב אפילו אם נכתב מדעת שניהם נמי אין דין שטר עליו ולא גבי ממשעבדי, ומשו"ה לא מצי לאוקמי הכא בדכתב לה, כיון דכתיבה לא מהני לגבות ממשעבדי בשטרי פסיקתא לשיטת רש"י, ומשו"ה הוכרח לאוקמי בשקנו מידו, דבזה ניתן ליכתב, כיון דסתם קנין לכתיבה עומד ושפיר גבי ממשעבדי עיי"ש היטב, והנה זה דפשיטא ליה בשיטת רש"י לדבר ברור דבשטרי פסיקתא כיון דלא ניתן ליכתב. משו"ה אף אם נכתב אין דין שטר עליו לגבות בו ממשעבדי, לדידי מספקא טובא, והראב"ד סובר ממש להיפך בכוונת רש"י כמו שאבאר, דהנה בכתובות (דק"ב ע"א) א"ל רבינא לרב אשי דברים הללו ניתנו ליכתב או לא ניתנו ליכתב, ופרש"י אם באו להחתים עדים בדבר נתנו חכמים כתיבה לדבר או לא ניתנו ליכתב דלא לטרוף ממשעבדי, וכיון דליכא קנין לא משעבדי נכסי עכ"ל, ומשמע מרש"י לכאורה כהפנ"י, דאפילו אם שניהם רוצים להחתים, נמי אסור, כיון דעי"ז יגבו ממשעבדי, ושורת הדין דכיון דליכא קנין לא משעבדי, והנה ז"ל הרמב"ם (פ"ו מהלכות זכייה) ודברים אלו לא ניתנו ליכתב לפיכך אינו כשטר עד שיטרוף בכך עכ"ל, ומלשון אינו כשטר משמע שאפילו אם כתב הפסיקה בשטר, נמי לא מהני לגבות על ידו כשאר שטר, דאי בלא כתב פשיטא דאינו כשטר. ואמנם הראב"ד בהשגות שם הוכיח מזה דהרמב"ם לא יוכל לפרש כפרש"י, דהבעיא הוא אם ניתנו לגבות או לא, היינו אם שניהם רוצים לכתוב שטר אם מותר או אסור, דהא כיון דלדידיה אפילו אם כתב הפסיקה בשטר נמי אינו גובה, א"כ ודאי דמותר לכתוב כיון דסוף סוף לא מגבינן על ידו, דאילו לפרש"י דאסור לכתוב משום שמא יגבה על ידו, א"כ מוכח שע"י שטר טורף ממשעבדי, ואיך כתב אח"כ שאינו כשטר ולא מגבינן, הא טורף על ידו, אלא ודאי שהרמב"ם יפרש פי' אחר והוא, דהשאלה אי ניתנו לכתוב או לא, הכי פירושו, אם אמרינן דיש לו דין שטר, או אין לו דין שטר, ופשיט דלא ניתן ליכתב, ואין לו דין שטר, וכן פי' שם המ"מ בדעת הרמב"ם, ולפי"ז יצא לנו דלהבנת הראב"ד והמ"מ ברש"י ורמב"ם, הוי דעת רש"י להיפך ממ"ש הפנ"י, ושתי מחלוקות יהיה בין פרש"י לרמב"ם, דלהרמב"ם אפילו אם כתב לא מהני לגבות, וממילא יהי' הדין דמותר לכתוב כששניהם רוצים, דזה בזה תליא, כיון דאין בו דין שטר, מאי איכפת אם יכתוב, דסוף סוף לא מגבינן בו, ולרש"י דאסור לכתוב אפילו מדעת שניהם, בכדי שלא יטרוף על ידו, מכלל דאם כתב מגבינן על ידו, וכן הבין הב"י בפירושו על הטור (סי' נ"א), הרי להדיא דלדעת רבותינו מאורינו הללו נהפוך הוא, דלשיטת רש"י מגבינן ממשעבדי בשכתב:

ואכן הטור (אה"ע סי' נ"א) משוה דעת הרמב"ם לרש"י, והביא דעת רש"י כהפנ"י, שאפילו אם שניהם רוצים אסור לכתוב כדי שלא יטרוף על ידו ממשעבדי, וכתב שכן נראה דעת הרמב"ם שכתב ודברים אלו לא ניתנו ליכתב לפיכך אינו כשטר שיטרוף בכך ע"ש. הן אמת דמפרשי הטור כולם בפה אחד הקשו עליו, איך משוה אותם להדדי, הא לפרש"י דאסור ליכתב בכדי שלא יגבה, משמע דאם כתב טרפינן, ומלשון הרמב"ם לפיכך אינו כשטר משמע דאפי' אם כתב לא מגבינן, וא"כ ממילא שמותר לכתוב כנ"ל, אכן עכ"פ הא חזינן שהטור השווה אותם להדדי, ומה שתי' הב"ח שם דהא דלרש"י לא כתבינן, היינו שטר חוב שפלוני נתחייב לבנו, דבזה שפיר טרפינן, אבל לכתוב דברים כהווייתן שפלוני פסק לבנו איה"נ שכותבין גם לרש"י, לא נהירא, דא"כ מאי פריך התם בש"ם למ"ד דלא ניתן ליכתב, ממתניתין דפקחין היו כותבין, וכן מסיפא הא מדעת שניהם כותבין, הא התם בשטרי פסיקתא איירי, וזה איה"נ דכותבין, אע"ג דלא נעלם ממני שיש ליישב כן, דהכי יהיה הקושיא, כיון דמיירי בשטר פסיקתא דלא טרפינן על ידו ממשעבדי, א"כ אמאי אין כותבין כלל, דאין לומר דהשטר נכתב לזכרון דברים שלא יוכל לטעון פרעתי, כמו שאבאר לקמן, אכן לי נראה תי' מרווח ביותר, דהן לכאורה יש לדון בעיקר הדבר שהבינו מלשון הרמב"ם לפיכך אינו כשטר, דאפילו ע"י כתיבה לא מהני, דאם לא כתב פשיטא דאינו כשטר, מנ"ל לומר הכי, הא יש לפרש כוונת הרמב"ם כן, דהוי אמינא דנטרוף ממשעבדי אפילו ע"י האמירה בלחוד, כיון דאית ליה קלא יהיה הפסיקתא גופא כמלוה בשטר דנטרוף ממשעבדי, לזה הוכיח הרמב"ם דבאמירה בלבו לא הוי כמלוה בשטר, דא"כ אמאי אסור לכתוב כיון דבלא"ה טורף ממשעבדי, ומדחזינן דאסור לכתוב לפיכך אינו כשטר, פי' שהאמירה לחוד אינו כשטר לטרוף בהן, וכן פי' באמת הרז"ה הובא בשעה"מ (הלכות אישות פ"ג ה"ד), אבל באמת אם כתב הפסיקה בשטר יוכל היות שגם להרמב"ם מהני כנוי לרש"י, וצדקו דברי הטור שהשוה דיעותיהם להדדי, ותמיה לי מאוד על הראב"ד והמ"מ שהוכיחו מלשון הרמב"ם דאפילו כתיבה לא מהני, והוכרחו לפרש שהרמב"ם נייד מפרש"י. הא לפי מה שכתבתי לא מוכח מידי מלשון הרמב"ם. ואדרבה איך אפשר לומר שהרמב"ם מכוון לאשמועינן בלשון הזה החידוש. דאפילו כתיבה לא מהני, א"כ קשה הא בפכ"ג מהלכות אישות כתב נמי הרמב"ם דין זה, והשמיט רבותא הזאת, דז"ל שם ואם פסקו בשעת קדושין ולא היה שם קנין הרי הם דברים שלא ניתנו לכתוב ואינה טורפת במזונותיהם עכ"ל, והשמיט הרבותא דאפילו אם כתב לא מהני, מכלל דגם מה שכתב בהלכות זכייה ומתנה, לא נתכוון בזה לאשמועינן רבותא הזאת, וכן תמיה לי על המחבר (אה"ע סי' נ"א) שכתב דאפילו אם כתב לא מהני, והוא משום דפירש כפי' הראב"ד ומ"מ ע"ש בט"ז. והא למה שכתבתי לא מוכח מידי, ואדרבה מהרמב"ם מוכח להיפך וכמו שכתבתי:

והנה אע"ג שעל הראב"ד והמ"מ קשה לי כנ"ל, מ"מ גם דברי הטור אין נוחים לי, דמאי הוצרך להביא ראיה לדבריו מלשון הרמב"ם דהלכות זכייה, שבזה יש לומר ולפרש כפי' הראב"ד והמ"מ ודלא כרש"י, הא ביותר היה לו להביא מדברי הרמב"ם דהלכות אישות, דשם לא נזכר הלשון דאינו כשטר, ושם מוכח להדיא כרש"י, ולכן נ"ל דרך אחרת לגמרי, דהנה אשתומם על המראה, הן כולם הבינו דאם נפרש הפירוש דלא ניתן ליכתב כרש"י, דאסור לכתוב, אז יהיה הדין דע"י כתיבה טרפינן, עד שמחמת זה הוכרחו לפרש דהרמב"ם נייד מפרש"י, איך נוכל כלל להעלות כן על הדעת, דאדרבה אי נימא הכי יקשה ביותר, דכיון שאמרינן דכתיבה מהני לגבות מן הדין, א"כ אכתי אמאי אין כותבין, דהא מיירי ששניהם נתרצו לכתוב. ואדם יכול לחייב עצמו כשירצה, ואמאי אסור לכתוב. דלא יוכל לטרוף ממשעבדי, הא כי טריף כדין טריף, וכבר עמד באמת בזה בס' נה"מ הובא בפנ"י בכתובות שם, ולכן נ"ל ברור דגם לרש"י כתיבה לא מהני בלא קנין, דבשלמא אם היה כותב שטר חיוב שפלוני נתחייב לתת לבנו היה מהני, דחיוב בשטר מהני וכמ"ש הרמב"ם (פכ"ג מהלכות אישות) וכן הד"מ חאה"ע סי' נ"א), אבל הכא דמיירי שכתב רק את הפסיקה, וכיון דהפסיקה היתה בלא קנין ולא שעבד נכסיו מה יועיל הכתיבה, אלא ודאי דשורת הדין אפילו אם כתב הפסיקה נמי לא מהני, אלא דבכל זה כשיבוא שטר פסיקה לפני ב"ד שלא ידעו אם הפסיקה היתה בקנין או לא, יגבו על ידו, משום דהם יחשבו שודאי היתה הפסיקה בקנין ונשתעבדו נכסיו, ומן הדין צריכים הם לחשוש לזה, דאם לא היה קנין ולא נשתעבדו נכסיו, א"כ לאיזה תועלת כתב השטר, דאין לומר דהשטר נכתב לא לתועלת הגבייה, אלא לזכרון דברים בעלמא, שלא יוכל לטעון פרעתי, דע"ז אין צורך וכמ"ש הריטב"א הובא בשמ"ק בכתובות, דכל היכי דלא מטי זמניה בלא"ה לא מהימן לטעון פרעתי, ואם הגיע הזמן אפילו כי איכא כתיבה נמי מהימן, דחזקה שלא היו כונסין אלא אם סלקו להם, הלכך ודאי דהיה קנין והשטר נכתב לתועלת הגבייה ממשעבדי, ולכן אם אנו שיודעין את האמת, דהפסיקה היתה שלא בקנין, דאז לא מהני גם הכתיבה, ואפילו אם יכתוב אין לגבות על ידו ממשעבדי משורת הדין, אסור לכתוב פן אח"כ יבוא השטר לפני ב"ד שלא ידעון אופן הפסיקה, אם בקנין היתה או לא ויטרפו על ידו ממשעבדי, וזה ברור כשמש בדעת רש"י, ונמצא דלפי"ז דאדרבה אם נפרש כרש"י דאסור לכתוב, רק אז מוכרחים לומר דכתיבה לא מהני, דאם הכתיבה מהני משורת הדין, א"כ אמאי אין כותבין, הא כי יטרוף בדין יטרוף, ודלא כמ"ש הראב"ד והמ"מ, דאם אסור לכתוב שמא יגבה, אז בע"כ אמרינן דכתיבה מהני, זה אינו:

כמו שכתבתי, ומעתה אין צריך לדחוק בפירוש הרמב"ם כמו שהבינו הם, דהרמב"ם יפרש דהפירוש לא ניתנו לגבות, היינו שאין בו דין שטר חוב. אבל באמת מותר לכתוב, וא"כ יפלוג בזה על רש"י שסובר דאסור לכתוב אפילו שניהם רוצים, אלא ודאי דס"ל בפי' הסוגיא כרש"י דאסור לכתוב. והא דכתב דלא מהני הכתיבה, היינו דמזה הטעם גופא אסור לכתוב. דאם הכתיבה היה מהני, באמת היה מותר לכתוב, דהא בדין יטרוף, אלא כיון דהכתיבה לא מהני, וא"כ תן הדין דאינו גובה, והב"ד שלא ידעון יגבו ויהיה שלא כוין, ומשו"ה אסור לכתוב, וצדקו מאוד לפי"ז דעת הטור שהשוה דעת רש"י והרמב"ם כחדא, ואדרבה עוד מלשון הרמב"ם זה גופא הביא סייעתא לדבריו, דהנה אם נפרש כפי' הראב"ד והמ"מ ברמב"ם דהפי' לא ניתן ליכתב היינו שאין בו דין שטר חוב אבל לא מיירי אם אסור או מותר לכתוב, א"כ מאי לפיכך שייך בזה, דז"ל הרמב"ם ודברים הללו לא ניתן לכתוב לפיכך אינו כשר לטרוף על ידו, דלשון לפיכך משמע דנלמוד זה הדין ממילא מדין דלא ניתנו לכתוב. ולדבריהם הא זהו בעצמו הדין דלא ניתן לכתוב, ולא שייך ע"ז לשון לפיכך. אלא ודאי ויפרש כרש"י דלא ניתנו לכתוב הוי פירושו דאסור לכתוב, שמא יגבה ממשעבדי, ושמזה מוכח ממילא הדין דכתיבה לא מהני, דאם היה מהני, א"כ יהא מותר לכתוב, דהא כי טריף בדין טריף, ואתי שפיר לשון לפיכך, דבאמת אין זה כדין דלא ניתנו לכתוב, רק דמדין דלא ניתנו לכתוב ידעינן ממילא גם לדין זה, ונמצא דלבד שלא קשה על הטור מלשון זה, אדרבה מלשון זה גופא עיקר סייעתו דיפרש כרש"י וזה ברור, היוצא לנו מזה, דלדינא אין נ"מ בין רש"י ורמב"ם, דכתיבה לא מהני משורת הדין לשניהם, וממילא אסור לכתוב אפילו שניהם רוצים, וגם הרמב"ם סובר הכי, ודלא כמ"ש הט"ז באה"ע שם דיש פלוגתא בין הטור והמ"מ, דלהטור בדעת הרמב"ם מהני כתיבה, וכל זה גרם לו שהלך בדרכי המ"מ שהכין כן בדעת רש"י, אכן באמת גם לרש"י לא מהני כתיבה, וממילא שגם להרמב"ם לא מהני, ולית מאן דפליג וזה כפתור ופרח ועמ"ש עוד בסמוך:

בתוד"ה בשקנו מידו, פי' בקונטרס כו' וקשה דא"כ כו' הא לא מהני כתיבה דבנות כו' לכך נראה דקנין אלים טפי מכתיבה כו' ע"ש, ולפי מה שכתבתי לעיל לק"מ. דגם רש"י סובר דהטעם הוא משום דקנין עדיף מכתיבה, אלא שמחולקים בטעמם, דאילו לפי' התוס' העדיפות הוא משום דמעשה הקנין אלים מכתיבה בלא קנין, ואילו לרש"י הוי הטעם, דכתיבה כיון דלא ניתן ליכתב, לכן אפילו אם כתב נמי אין דין שטר עליו שיטרוף ממשעבדי, ובע"כ שהכי הוא לפרש"י, דכתיבה לחוד לא מהני, דאלת"ה יקשה דלוקי הכא בשכתב לו ממש, אע"כ דגם לדידיה כתיבה לחור לא מהני וז"ב:

והנה המפרשים הקשו בעיקר קושית התוס', מנ"ל דכתיבה ממש לא מהני, הא לא אמרינן לעיל דתנאי ב"ד לא מהני, ואע"ג דבעלמא אמרינן דתנאי ב"ד כמאן דכתוב דמי, אבל הכא לא מהני משום דעיקר התקנה היתה דליהוי כתיבי אצל בני חורי ולא למשעבדי, אבל בכתב ממש מנ"ל דלא מהני, ולפי מה שכתבתי בדבור דלעיל גם זה לק"מ, דודאי קושטא דמילתא הוא דכתיבה ממש נמי לא מהני כיון דלא ניתנו ליכתב אין בו דין שטר אפילו כשכתב ודו"ק:

בתוד"ה תניא נמי הכי פי' בקונטרס כו' וקשה דלהימני' במיגו כו' עיין מה שכתבתי בסמוך בשיטת רש"י ויהיה מיושב גם קושית התוס':

תוכן העניינים

בית אהרן על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה