בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין
דף נ:
בגמרא ואע"ג דקמא בינונית ש"מ במתנה, ופרש"י, דמצי א"ל שעבודי קדם. וקשה לי דהא הכא לא מיירי שאמר לו שיתנו לו שדה בינונית דא"כ אין מקום לכל השקלא וטריא מי קדם, דפשיטא דנותן מה שצוה, אפילו אם לא אמר ואחריו, אלא ודאי דלא צוה כ"א ליתן מאתים זוז, וא"כ אין לו כ"א לגבות המעות מן הקרקע, כיון שאין לו מעות, אבל מהיכי תיתי לגבות דוקא חן הבינונית, ועוד קשה בגמרא גופא דקאמר למילתא דפשיטא ואע"ג דקמא בינונית ובתרא זיבורית, דמשמע דפשיטא דהבינונית גובה הקמא, אמאי דהא הוא רק יש לו דין קדימה, אבל בזו כולן שווין, וגם השני יוכל ליקח מן הבינונית, ונ"ל כיון שאמר אח"כ ואחריו, דנראה מזה אומדן דעת הנותן ליפות כחו של ראשון, וכשם שמייפה כחו לגבות ראשון, כן ודאי ניחא לו שיגבה הוא זן הבינונית, ולכן אע"ג דהיכי דלא אמר ואחריו כולם שווים למיגבי כל אחד חלקו בבינונית וזיבורית, אבל כשאמר ואחריו אז אינו גובה כלא הראשון הבינונית בחדא זיבורית, ולהכי נמי מיחשב כאילו שעבדו הוא על הבינונית:
שם בגמרא ר' חנינא אומר לפי שאין קצובין. מכאן כתב הש"ך (חו"מ סי' ס') דקשה לדעת הרמב"ם (פי"א ההלכות מכירה) שסובר דדבר שאינו קצוב אינו משתעבד, והא אכילת פירות ושבת קרקעות מפני תקון העולם הוא דלא גבי, אבל מדינא גבי אפילו ממשעבדי אע"ג שאינן קצובין וע"ש ובאחרונים עוד הרבה קושיות על הרמב"ם, ולולי דבריהם היה נ"ל פשוט גם מסברא וגם מלשון הרמב"ם, דהא דלא מהני השעבוד בדבר שאינו קצוב, היינו כשההתחייבות בא מרצונו ונדבת לבבו. דבזה אמרינן דלא גמר ומקני, ואינו אלא מגזם בהבטחתו, משא"כ הכא, שבאמת ההיזק בא להלוקח רק מפני סבת המוכר שמכר לו קרקע גזולה, וכשהוא מתחייב לו לפצות היזיקו שגרם לו, מהיכי תיתי לומר שלא גמר ומקנה, אדרבה עלינו לומר שמשום שלא ליקריא ליה גזלנא ומזיק, ניחא לי' להקנות בלב שלם, בכוי שלא יסבול שום היזק על ידו, ועוד יש לומר דדוקא בדבר שאין קצבתו ידוע גם עפ"י שומא ואומדנא, כגון מתחייב ליזון את חבירו חמש שנים, דמזונות אי אפשר לידע גם שומתו בערך, דזה תלוי לפי האדם והמצב, אדם מפונק ואיסטניס מזונותיו מרובין, וחולה צריך הרבה יותר מאדם בריא, ורפואה שאין לו קצבה הוי נמי בכלל מזונות, ולכן אי אפשר לידע שומתו גם בערך, דמי יודע אולי במשך הזה יחלה ויצרך לרפואות, משא"כ פירות השדה, נהי דאין קצבה מדויקת ע"ו, אבל בכל זה אפשר לידע השומא בערך, דדבר המצוי הוא שפירות מכל השנים שווים הם כמעט, ובנקל אפשר לשער כמה שדה כזאת תוכל להוציא פירות, ומשו"ה מיקרי דבר קצוב, ושני אלו התירוצים אפשר ללמוד מלשון הרמב"ם, דז"ל שם, חייב עצמו בדבר שאינו קצוב, כגון שאמר הריני חייב לזון אותך או לכסות חמש שנים אעפ"י שקנו מידו לא משתעבד שזו כמו מתנה הוא ואין כאן דבר ידוע ומצוי שנתנו במחנה עכ"ל, ואינו מובן הלשון שכתב כמו מתנה, וגם מה שכתב ואין כאן דבר ידוע ומצוי, ולפי מה שכתבתי נתכוון בזה לשני התירוצים, דבמה שכתב דהוי כמו מתנה, נתכוון לתירוץ הראשון, דדוקא בהדין חייב אני לך ליזון, דהחיוב בא מרצונו הטוב, והוי זה כמו מתנה שבאה מרצונו, בזה הוא דאמרינן דאינו יכול להתחייב, משא"כ היכי שהחיוב בא משום שרוצה לפצות לו ההיזק שגרם לו, אמרינן דודאי גמר ומקנה, ובמה שכתב ואין כאן דבר ידוע ומצוי, נתכוון לתירוץ השני, דבדבר כזה ששומתו ידוע ומצוי הוא להיות תמיד בשוה, שעי"ז אפשר לשער בנקל כמה הוא, מיקרי דבר קצוב, ובתרוצים הללו יתורצו רוב הקושיות שהקשו על שיטת הרמב"ם עיין בדבריהם דוק ותמצא כי נכון הוא:
שם בגמרא איבעי להו לר"ח קצובין וכתובין בעי, והקשו המפרשים כיון דהני לא מיקרי כתובים, א"כ למה לי' לטעם דקצובים כלל, ולק"מ דהיינו גופא קא מיבעי לן, אי קאי ר' חנינא אאכילת פירות ושבת דאינן כתובין, ואז בע"כ לומר באמת שאינו חושש לטעם דכתובין, ולא בעי אלא קצובין, או על מזון האשה והבנות קאי דכתובים הם, ואפ"ה ס"ל דכתיבה לחוד לא סגי, ומשום דבעינן תרווייהו קצובים וכתובים, וכן כתב הריטב"א ומהר"ם שיף ז"ל: