בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין
דף מט:
בגמרא ס"ד אמינא משום חינא אקילו בנן גבה קמ"ל והנה ככתובות לדף פ"ד) איתא דחי שמת והניח אשה ובעל חוב כו' ינחנו לכושל שבהם, ומסיק שם דהיינו לכתובת אשה משום חינא, ושם בתוד"ה לכתובת אשה הקשו דהתם יפה כח האשה מכח בעל חוב, ואילו הכא אמרינן דכתובת אשה בזיבורית, ולא משגחינן אטעם דחינא, ותי' דלא מדמינן בתקנות ע"ש, ולכאורה קשה טל תירוצם זה, דהא התם בדף פ"ו, כתבו התוס' גופא, בד"ה לאשה, דבמתניתין דיתנו לכושל מיירי לאחר מיתה, דלא שייך טעם דנעילת דלת, ולהכי חיישינן לחינא, אבל במקום דשייך נעילת דלת לא אלים טעם דחינא, א"כ גם קושיא זאת אפשר ליישב הכי, דבסוגיין מיירי בחיי הבעל, דאיכא בבעל חוב טעם דנעילת דלת, ולכן עדיף כחו מכח האשה, משא"כ בכתובות דמיירי לאחר מיתה, להכי כח האשה עדיף. כן היה אפשר לומר לכאורה, ואח"ז רב מצאתי בחדושי הרשב"ץ לכתובות שתי' כן בפשיטות, אכן באמת אי אפשר כלל לומר הכי, דבלא"ה יש להבין מדוע בחרו התוס' להקשות התם מדין דזיבורית האמור כאן במס' אחרת, ולא הקשו מהא דאמרינן באותה סוגיא גופא התם (דף פ"ו) דבע"ח עדיף מטעם דיותר ממה שהאשה רוצה לישא כו' אכן באמת הא לא דמי כלל הקושיא המובא בתוס' מהך דסוגיין בזיבורית, להקושיא המובא בתוס' דפ"ו מסוגיא דיותר ממה שהאיש רוצה, דהתם לא קאמר הש"ס טעם זה אלא דמשו"ה הוי כח בעל חוב עדיף. ובמקום שיזדמנו יחד בע"ח וכתובת אשה, או הוי בע"ת קדים מכח טעם זה, ועל קושיא כזאת שפיר תרצו, דהתם כיון דבע"ח עומד כנגדה, עדיף טעם דנעילת דלת, והכא מיירי דליכא טעם דנעילת דלת, משו"ה סמכינן אטעם דחינא, אבל מסוגיא דהכא בזיבורית, דהדין בזבורית הוי בכל גווני אפילו במקום דליכא בעל חוב כלל כנגדה, דבשלמא אם דין דכתובה בזיבורית לא היה נוהג כ"א במקום דיש דין דכתובה ובע"ח, ואין מספיק הבינונית כ"א לאחר מהם, דלבע"ח יהבינן ולא לכתובה, אז הוי ממש כמו התם, אבל באמת הא אפילו אם ליכא שום בע"ח נגדה, והאשה בלבד באת לגבות כתובתה, נמי אינה גובה כ"א מזבורית, אע"ג דבכה"ג ליכא ודאי טעם דנעילת נגדה, וע"ז הקשו שפיר כאן, דנהי דבסוגיא דכושל מיירי בלאחר מיתה, דליכא טעם דנעילת דלת, ולא שייך להקשות ע"ז מסוגיא דכתובות (דף פ"ו) דאמרינן דבעל חוב עדיף, אבל אכתי יקשה מהך דסוגיין, דהא גבי זיבורית לא סמכינן כלל אטעם דחינא, אפילו במקום דליכא נטילת דלת, והוכרחו לתרץ דלא מדמינן בתקנות וזה פשוט וברור, ולא הוצרכתי לכותבו, רק מפני שראיתי לאותו גדול שטעה בזה:
בתוד"ה משום חינא. פי' בקונטרס שיהיו האנשים נושאים חן כו', וקשה כו', ולפי' הקונטרס לא הוי ליה למיקרייה כושל דאדרבה האיש כושל כו' עיי"ש שהסכימו לפר"ח דפי' משום חינא שיהו הכל קופצין עליה לישאנה, והנה קושיא הזאת אינה חזקה כל כך, דכבר יישבה רש"י עצמו בכתובות שם שפי' דמיקריא כושל משום שאין דרכה לטרוח אחר נכסים ע"ש, אכן אכתי קשה לי על רש"י קושיות יותר חזקות, דבכתובות (דף פ"ו) אמרינן התם דנותנין לבעל חוב ולא לאשה משום דיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא, ובתוס' שם הקשו דמ"ש מההיא דמי שמת והניח נכסים דנותנין לאשה, ותי' שני תרוצים בשם ר"י ור"ת, דהיכי דאיכא טפם דנעילת דלת, אז טעם דנעילת דלת עדיף ממונא, אבל בסוגיא דכושל מיירי באופן דליכא נעילת דלת, משו"ה נותנין לאשה משום טעם דחינא, והנה שני תירוצים הללו שכתבו התוס' לא שייך כ"א לשיטת ר"ח ולא לשיטת רש"י, דבשלמא לשיטת ר"ח דטעם דחינא הוא בכדי שהנשים ימצאו חן בעיני האנשים, א"כ אפילו לפום מאי דאמרינן יותר ממה שאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא, נמי שייך טפם דחינא, ולבד שלא נסתר טעם דחינא ע"י סברא זאת, אדרבה עוד נתאלם עי"ז, דכיון דהאשה רוצה להנשא יותר מן האיש, בודאי שמוטל עלינו להרבות טצדקי, שימצאו חן בעיני האנשים, ולא נוכל לומר כ"א דסברא דיותר מתה שאיש רוצה כו' סותרת לטעם דנעילת דלת, דבלא זה הוי אמינא דכמו דחיישינן בבע"ח לנפילת דלת, ה"נ ניחוש גם בנשואין לנעילת דלח, היינו שהאשה תמאן מלהנשא, ובזה מהני לן סברא ויותר ממה שאיש רוצה כו' לומר דבנשואין לא שייך טעם דנעילת דלת. אבל לסתור טעם דחינא לא מהני סברא זאת, וכן מפורש שם בתוס' בדברי ר"ת להמדקדק בלשונו. דסברא דיותר וכו' לא מהני כ"א לסתור טעם דנעילת דלת בנשואין, וכיון שבאמת נשאר מכם דחינא על מקומו, שייך שפיר התם תי' התוס', דבמקום דאיכא נעילת דלת לא יכול טעם דחינא להכריע, אכל במקום דליכא נעילת דלת או מכריע טעם דחינא, וכן בתוס' בסוגיא דכושל (כתובות דפ"ד) שייך נמי תירוצם. דמשו"ה נותנין התם לאשה כיון דלא שייך התם נטילת דלח, וטעם דחינא נשאר על מקומו. משו"ה נותנין לאשה, כיון דבאמת יש טעם דחינא, אכן לשיטה רש"י דסברת חינא הוא בכדי שהאנשים ימצאו חן בעיני הנשים, היינו שהנשים יתרצו להם להנשא, א"כ לבתר דידעינן סברא דיותר חמה שאיש רוצה כו', נסתר טעם זה דחינא לגמרי, דמהיכי תיתי נדאוג לפניהם שיתרצו להנשא, אחרי שהם עצמם עוד ירצו להנשא עוד יותר מן האיש, וכשנדקדק בלשון רש"י ותוס' (כתובות דפ"ו) נמצא להדיא כדברינו, דז"ל רש"י התה בד"ה יותר ממה שהאיש כו' ולא חיישינן לומר משום חינא, ואילו בלשון ר"ת בתוס' כתבו. ובאשה לא שייך נעילת דלת כדאמרינן יותר ממה כו', הרי דרש"י דייק בלישני', דטעם דיותר וכו' סותר לטעם דחינא, והיינו משום דלשיטתו דטעם דחינא הוא שהאנשים ירצו להנשא, א"כ לפום סברא דיותר כו' נסתר טעם דחינא, אבל ר"ת קאי בשיטת ר"ח, ולא נסתר טעם דחינא ע"י סברא זאת דיותר וכו', משו"ה דייק בלישני' דסברא דיותר כו' לא בא כ"א לומר דבנשואין לא שייך נעילת דלת והדברים ברורים בעז"ה:
וכיון שהוכחנו דלשיטת רש"י נסתר טעם דחינא לגמרי, א"כ יוחזרו שני קושיות התוס' בכתובות דפ"ד ודפ"ו, דתירוצם לא שייך כלל, דנהי דטעם דנעילת דלת ליכא התם, כיון דמיירי לאחר מיתה, מ"מ מאיזה טעם נותנין דוקא לאשה, כיון שגם לדידה ליכא שום מעליותא, דמטעם דחינא לא נשאר שום זכות ויפוי כח, ונהי שגם הבע"ח אין לו יפוי כח. ח"מ אכתי לבעל חוב הוי לן למיתב ולא לאשה, דעכ"פ קצת נעילת דלת שייך נמי לאחר מיתה, דאע"ג דמילתא דלא שכיחא הוא, מ"מ הא גם במילתא דלא שכיחא שייך נמי במקצת טעם דנעילת דלת, כמ"ש באמת לתי' הר"י שם, ואפילו אם נימא ששניהם שווין, מאיזה טעם בחרו לתת לאשה משום חינא, כיון דחינא ליכא כלל אליבא דאמת, א"כ איך אפשר כלל לומר שהתוס' מקשים ומתרצים אליבא דרש"י, הא לדידיה לא שייך כלל תירוצם ויוחזרו קושית התוס':
ובכדי לתרץ שיטת רש"י, הנה מראש עלה בדעתי עפמ"ש רש"י בכתובות שם בד"ה לכתובת אשה, הא נקראת כושל שאין דרכה לחור אחרי נכסי המת כו', הרי דיש כאן טעם נוסף על טעם דחינא, וע"י שני טעמים הללו מייפינן כח האשה, אכל ע"י טעם דחינא לחוד לא מייפינן כלל, ולזה היה אתי שפיר הקושיא מסוגיא דידן דכתובה בזיבורית בפשיטות, דהכא לא שייך טעם דאין דרכה לחזר, וטעם חינא לחוד לא מהני, וקושית השניה מכתובות דפ"ו דנותנין לבע"ח, נמי יש לומר דהתם מיירי דליכא שום נכסים אחרים ממה לגבות, ולא שייך נמי טעם דאין דרכה לחזור, דבשלמא היכי דיש נכסים כדי ספוק שניהם, רק שוה צריך טרחא וזה אין צריך טרחא, אז נותנין להאשה את הנכסים אשר בנקל להשיג. מטעם דאין דרכה לחזור, אבל היכי שאין נכסים כ"א לאחד, ודאי דלבע"ח יהבינן, דלענין לזכות לגמרי להאשה במקום פסידא דבע"ה לא מהני טעם דאין דרכה לחזור, וא"כ יש לומר דהתם מיירי דליכא נכסים כדי ספוק שניהם, להכי נותנין לבעל חוב, ואח"כ מצאתי קצת מזה בשמ"ק דכתובות, אכן באמת אי אפשר כלל לומר כן, דהנה צריך להבין אם באמת כפרש"י דהאשה היא כושל, מטעם שאין דרכה לחזור, א"כ למה הוצרך ר' יוחנן שם כלל לטעם דחינא, הא טעם דכושל לחוד נמי מכריח. כמו שנותנין לר' יוסי לבע"ח מטעם זה לחוד, אלא האמת הוא דטעם דכושל לא מהני התם להכריע הכף, ולפי"ז לא נשאר להכריע כ"א טעם דחינא, ואכתי יקשה איך יוכל טעם זה לחוד להכריע, ורש"י לא פי' כ"א על הלשון, שמאיזה טעם קראה כושל, ע"ז פי' טעמו דנקראת כושל משום שאין דרכה לחזור, אבל לא כתב זה לסניף ההכרעה, שטעם זה יועיל להכריע, וכ"כ רש"י להדיא, היא קרויה כושל משום שאין דרכה, הרי דרק על הלשון כתב טעמו, ולא שיועיל זה לסניף, וא"כ אכתי יקשה איך יועיל טעם דחינא לחוד:
והנכון מכל התרוצים על רש"י הוא עפמ"ש השמ"ק במשנה דכתובות (דף פ"ד) להקשות, כיון דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה, א"כ מאיזה טעם ינתנו לאשה, הא לא עדיף התופס מאילו היה תח"י הבעל, וגם אם הבעל קיים לא גביא ממטלטלי אפילו מיני' דידיה, וחי' דבע"כ ר' טרפון כר"מ ס"ל דמטלטלי משעבדי לכתובה, וטעמא דר"מ דגביא ממטלטלי הוא משום דאית ליה טעם דחינא, וכדאיתא כאן להדיא בסוגיין דר' מאיר אית ליה טעם דחינא, וסבר נמי דמשו"ה הוי כתובת אשה בבינונית, וא"כ ר"ט דסובר נמי כר"מ דמטלטלי משתעבדי יסבור נמי דכתובה בבינונית, כיון דשניהם חד טעמא הוא, וא"כ מוכח דלא ס"ל כלל סברא דיותר ממה שאיש רוצה, דהא בסמוך בסוגיין איתא דכתובת אשה בזיבורית מטעם דיותר ממה שהאיש רוצה כו', וא"כ ר"ט דיסבור בע"כ כר"מ דכתובה בבינונית, לא ס"ל כלל טעם דיותר וכו', ולדידיה נשאר טעם דחינא על מקומו, וא"כ יתורץ הכל, דהתם בכתובות במתניתין דכושל, דאליבא דר' טרפון דסובר כר"מ קיימינן, דלדידיה יש טעם דחינא, משו"ה נותנין לאשה, דרש"י סובר דטעם דחינא עדיף יותר אפילו מטעם דנעילת דלת, ואין צריך כלל לדחוקי בדוחקי התוס', דהתם מיירי לאחר מיתה, והכא בסוגיין דכתובה בזיבורית, שזהו לפום הטעם דיותר מחה שאיש רוצה כו', ולטעם זה ליכא כלל טעם דחינא. וכן בסוגיא דכתובות דפ"ו דנותנין לבע"ח, מיירי נמי לפי הסברא דיותר כו' וליכא טעם דחינא, ומשו"ה נותנין לבע"ח ומיושב הכל, רק התוס' לשיטתייהו במס' בכורות (דנ"א ע"ב) שכתבו דאין לומר דמתניתין דכתובות אתיא כר"מ, אלא אפילו לרבנן נמי גביא ממלוה ע"ש, ולהכי הוכרחו לתירוצם:
ולבד שלא קשה לי על שיטת רש"י, אדרבה נראה דחילו דרש"י במה שפירש בטעם דחינא, הא מסוגיין ומההיא דכתובות, וממקום הפצע שם הרפואה לשיטתו, דלשיטת ר"ח דטעם דחינא הוא שימצאו הנשים חן בעיני האנשים, וטעם זה הא לא נסתר אפילו לסברא דיותר כו' וכנ"ל, א"כ יקשה מאיזה טעם אמרינן וכתובת אשה בזיבורית מטעם דיותר ממה שהאיש כו', ולא שייך נעילת דלת כמו בבע"ח, הא אכתי קשה, דנהי דמטעם נעילת דלת ליכא לתקוני, מ"מ נתקן גבה שיהא בבינונית מטעם חינא, והדוחק שכתבו התוס' בכתובות דאין לדמות תקנת חכמים, לא נראה לרש"י, ועוד קשה לו קושית התוס' בכתובות דפ"ו להקשות מסוגיא דכושל, דנותנין לאשה, ואילו התם אמרינן דנותנין לבע"ח, ולא נראה לו נמי כתירוצם, דסוגיא דכושל מיירי דוקא לאתר מיתה, ומשו"ה הוכרח לפרש דטעם חינא הוא שהנשים יתרצו להנשא, דלפום סברא דיותר כו', נסתר טעם זה לגמרי, ולהכי דינו בזיבורית, גם מה שכתבו התוס' כאן מדקרינן לה כושל, ואם חוששין לתקנתה למה נקראת כושל, זה תי' רש"י בכתובות, דכושל קרינן אותה משום שאין דרכה לחזור, וא"ש שיטת רש"י על מכונה, אלא דלפי"ז נשאר לנו דלשיטת רש"י ליכא כלל טעם דחינא אליבא דאמת דקיי"ל סברת דיותר ממה שהאיש רינה וכו' ודו"ק:
ברש"י ד"ה בקבלן, שנעשה עליה קבלן שהתפיסה בנו מטלטלין לכתובתה והיא מסרתן לידו בתורת קבלנות והחזירתן לבנו עכ"ל. ורבים מן המפרשים נדחקו להבין כוונתו במה שפירש דקבלן, היינו שהתפיסה מטלטלין, ולא פי' כפשוטו כשאחר לה ואני קבלן, והרשב"א כתב בכוונתו, דהיכי דמי קבלן, כשאמר לו תן לו ואני קבלן. וכמבואר בסוף מס' ב"ב, והכא לא שייך תן לו, דהא הבעל אינו מלוה כלום מן האשה, רק חייב לה כתובה בתנאי ב"ד, ולזה צ"ל שהתפיסה מטלטלין, ואז שייך לומר דהערב אומר לה תן לו ואני קבלן, ולענ"ד לא נראה כלל להעמיס זה בכוונת רש"י, דא"כ דמיירי הכא בדאמר לה אח"כ תן לו ואני קבלן, א"כ תינח מה שכתב רש"י שהתפיסה מטלטלין, משום דאל"כ לא יוכל לומר לה תן לו, דמה תתן אבל אכתי יקשה, לאיזה צורך יפרש כשמסרה המטלטלין לידו, ולא הול"ל יותר כ"א שהתפיסה מטלטלין ואמר לה תן לו ואני קבלן, ולכן נ"ל דס"ל לרש"י דהכא לא מיירי בדאמר לה אח"כ לשון קבלנות, דהיינו תן לו ואני קבלן, רק בלשון ערבות אמר לה, תן לו ואני ערב. ורק עיקר שם קבלן שניתן לו בזה, הוא משום שהיא מסרה לידו המעות בתורת קבלנות, ואח"כ לקחה ממנו והחזירתן לבנו פ"י ערבותו, ונהי דלא הוי קבלן ממש, אחרי שלא אמר לשון קבלנות, מ"מ לענין זה מהני קבלנותו שיהא נחשב שעבודו שעבוד, כיון שעכ"פ קיבל המעות לידו בתורת קבלן, עדיף ביותר מערב שלא קיבל כלל המעות לידו, ומה שדחק לרש"י לפרש כן ולא פי' כוונת קבלן דהכא כמו בכל דוכתא, הוא משום דאי מיירי הכא בקבלן ממש שאמר לה ואני קבלן, הו"ל לגמרא לומר בתירוצם, אלא הכא בקבלן, כמו בכל סוגיות שבש"ס, כשהדר לגמרי מתירוץ קמא קאמר ,,אלא", אלא ודאי דלא הדר מתירוץ קמא, ומיירי נמי הכא בערב שאמר לה ואני ערב, ואי משום דערב לא משתעבד, מוקי בקבלן כלומר שקיבל המעות בתורת קבלן, ולכן לא דמי לערב שלא קיבל כלל המעות, ומשו"ה אין שעבודו שעבוד, אבל הכא מיירי בקבלן שקיבל המעות לידו, ולכן אף שאמר לה אח"כ בלשון ערבות מהני קבלנותו לענין זה שיהא יוכל להשתעבד:
ומיושב בזה קושית התוס' בד"ה בקבלן, שהקשו על רש"י שכתב הכא פי' קבלן שהתפיסה מטלטלין, והא בב"ב מיירי דרק החילוק בין ערב לקבלן הוא בלשון, פי' דאם אמר תן ואני קבלן הוי קבלן, ובאם אמר ואני ערב הוי ערב, ולפי מה שכתבתי לק"מ, דודאי אי הוי אמר הכי בלשון קבלנות, דמהני כמו שמהני התם, ורק הכא דמיירי שאמר בלשון ערבות ואפ"ה מהני כיון שקיבל המעות לידו, וכן מיושב קושית התוס' בד"ה אלא בסוה"ד, שהקשו על רש"י שכתב דהכא מיירי בדאין לו ללוה, דאי אית ליה הא אין נפרעין מן הערב תחלה, והקשו דהא מוקי הכא בקבלן, ובקבלן ממי שירצה יפרע, ולדברינו לק"מ, דאיה"נ אי הוי אמר בלשון קבלנות, דהיה יכול לגבות ממי שירצה, אבל הכא דמיירי שאמר בלשון ערבות, רק דקיבל לידו המעות, ולענין שעבוד מהני זה, אבל לענין גבייה, נחשב ממש כערב. דיפרע מן הלוה תחלה וזה ברור מאוד בכוונת רש"י:
והנה ראיתי ברמב"ם (הלכות אישות פי"ז) שכתב וקבלן דכתובה משתעבד, איזהו קבלן שאומר הנשאי לאחר ואני נותן, וכתב המ"מ דיש מי שאומר דלא מהני ורק כשהפקידה מטלטלין ומסרתן לידו והתכוון בזה לדעת רש"י כאן, ועיין בפרק כ"ה מהלכות מלוה שכתב בפירוש, דהיש מי שאומר הוא הרשב"א שכתב כן בכוונת רש"י, וכן הגר"א באה"ע ציין על הרמב"ם שזהו דלא כפרש"י, ולפי מה שכתבתי אין כאן שום מחלוקת, וגם רש"י מודה דבכה"ג היכי שאמר לה בלשון קבלנות דמהני ודאי אפילו בלא מסר לידו, והא דכתב הכא דמיירי כשמסרה לידו, היינו משום דלשון הגמרא דחקתו, שאינו מיירי בדאמר לה בלשון קבלנות, ורק בלשון ערבות, ולהכי פי' דקבלן דהכא מיירי כשמסרה לידו, ומשום זה מיקרי קבלן אפילו בדלא אמר לשון קבלנות, אבל לשון קבלנות ודאי מהני אפילו בדלא אמר וכנ"ל:
ואחר החיפוש מצאתי בתומים (סי' ל"ז) שכתב לתרץ קושית התוס' ד"ה קבלן, דאע"ג שנושא ונותן ביד אין לו כלום, ופי' ג"כ דהכא מיירי שאמר בלשון ערבות, ורק נשא ונתן ביד, וס"ל לרש"י כדעת הרמ"ה הובא בטור (חו"מ סי' קכ"ט) דאפילו אם נשא ונתן ביד היכי שאמר בלשון ערבות יש לו דין קבלן דממי שירצה יפרט ע"ש, והנה אע"ג שבעיקר הפירוש שמחתי שזכיתי לפרש כדעתו, ואמנם דבריו נפלאו ממני לבד שלשון רש"י ,,והחזירתן" לשון נקיבה, דמשמע שהיא עצמה החוירתן, ולא כשהוא מסר ליד הבעל, ועוד דהא רש"י ס"ל להדיא דכאן אפילו דין קבלן לית ליה וגובה מן הלוה תחלה כמ"ש, ובע"כ כמו שכתבתי דהכא רק דין ערב יש לו, ורק כיון שקבלו בתורת קבלן, לענין זה מיקרי קבלן שיהא שעבודו שעבוד, ואמנם מ"ש ליישב דעת הרשב"ם בב"ב (דף מ"ו) א"ש וזה ברור בעז"ה:
בתוד"ה אלא, בסוה"ד וקשה דהכא מיירי בקבלן. עיין מה שכתבתי בדבור דלעיל ליישב: