בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין
דף מח:
ברש"י ד"ה אין מוציאין לאכילת פירות כו' וכתב לו שטר מכירה והרי הוא מלוה בשטר. ובפנ"י תמה ע"ז, דמי הכריחו לפרש כן, דהא קיי"ל כרב דהמוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים ע"ש שהלך בדרך רחוק. ונ"ל ליישב, דהנה בב"מ (די"ד ע"ב) במה שסובר התם, דלוקח מן הגזלן יש לו שבח, הקשה רש"י וא"ת הנגזל יתן שבח שהרי השיבו קרקע משובחת, ותי' דמיירי כגון שגזלה משובחת והכסיפה ביד גזלן, והתוס' פי' התם דמיירי שגזלה ריקנית ולענין שבח היתר על ההוצאה ע"ש, וכתבתי שם דרש"י ותוס' לשיטתייהו אזלי, דבסוגיין דהתם גבי בע"ח שטריף מן הלוקח, הוכחתי דיש מחלוקת רש"י ותוס', במקום שהדין הוא דבעל חוב טורף השבח היתר על היציאה מן הלוקח אף אי לא מסיק אלא כשיעור ארעא בלבד, וכגון שעשאו אפותיקו, דאז הוי הדין דבעל חוב נוטל כל השבח, מטעם דארעאו אשבח, אם יכול לגבות מן המוכר השבח היתר, וצדדי הספק שבזה, דאע"ג דקיי"ל אחריות טעות סופר, יש לומר דהיינו דוקא היכי שהלוקח פורע בזה חובו של המוכר, אבל בכה"ג שהמוכר אין מחויב כלל לשלם לבע"ח, אע"ג דבע"ח נוטלה מטעם דארעו אשבח פטור, או שמא כיון שמחמת המוכר וסבתו בא לידי הפסד מחויב לשלם, והוכחתי שדעת רש"י הוא דהמוכר אין צריך לשלם כ"א במקום שמסיק בו גם כשיעור השבח, וכיון שעי"ז פורע את חובו, לכן מחויב לשלם לו, אבל היכי דלא מסיק בו אלא כשיעור ארעא, נהי דהשבח שייך לבעל חוב, מטעם דהוי כאילו שדהו נשבח, מ"מ מה ענין זה להמוכר שישלם לו עבור זה, דהא המוכר לא קיבל אחריות כ"א מה שיגבה עבורו, וז"ל רשיי שם (דט"ו ע"א) בד"ה נוטל את השבח, דא"ל פרעתי חובך עכ"ל, הרי שדוקא באופן זה חייב המוכר לשלם, ואמנם התוס' ס"ל שאפילו במקום שהמוכר אינו מחויב כשיעור הזה, אפ"ה מחויב לשלם ללוקח, דכיון דמ"מ עי"ז שהוא חייב גוף הקרקע לבעל חוב. בסבתו בא גם השבח לידי גבייה, והרי הוא כאילו מחמתו גובה וחייב לשלם. ולפי"ז נוכל לומר שגם בנגזל יפלגו בזה, לשיטת רש"י אע"ג דאחריות ט"ס גם בשבח, מ"מ אין מקבל עליו אחריות כ"א על דבר שהוא בעצמו היה מחויב לשלם, וכגון שגזלה משובחת והכסיסה, שהגזלן היה מחויב להחזירה משובחת כמו שגזלה, והשתא דהנגזל טורף השדה מן הלוקח ולוקח משלם בזה את חוב הגזלן, באופן הזה מחויב הגזלן ללוקח אפילו בלא פירש, כיון דאחריות ט"ם, אבל בגזלה ריקנית והלוקח השביחה, נהי דנגזל טרפה מן הלוקח עם השבח, מטעם דארעו אשבח, מ"מ הגזלן אין מחויב לשלם זה ללוקח, דאחריות כזה לא קיבל אנפשיה, אם לא כשפירש בהדיא דמקבל על עצמו לשלם השבח, ומשו"ה פי' דמיירי בגזלה משובחת דוקא, אבל התוס' לשיטתייהו דאפילו במקום שאין משלם את חובו נמי מחויב לשלם, ולהכי מצי לאוקמי דמיירי בגזלה ריקנית, ולפי"ז יש לומר גם כאן, דרש"י לשיטתו בב"מ, הוכרח לפרש כאן דמיירי כשכתב לו שטר מכירה, דהא עיקר הרבותא דשבח קרקעות, היינו שאפילו פירש בשטר כמ"ש לקמן (ד"נ ע"ב), אע"ג דכתב עמליהון ושבחיהון, וזה עיקר הרבותא דאפ"ה אין מוציאין מפני תקון העולם, אבל אי היה בלא שטר, אפשר בלא תקון העולם נמי לא יגבה השבח ממשועבדים, דמהיכי תיתי לומר שקיבל עליו אחריות השבת אפילו בכה"ג שגזלה מאתו ריקנית וכמ"ש רש"י כאן, דמיירי הכי שגזלה ריקנית, ומשו"ה פירש דמיירי כשכתב לו שטר מכירה ופירש בו עמליהון ושבחיהון, או גם סתם שטר מסתמא באחריות הוא ודו"ק:
בתוד"ה אמר אביי כו'. ולהכי טעה טפי במילתא דר' ישמעאל כו' פי' דקשיא להו דהשתא מפרש בדר' ישמעאל הכוונה דכתיב מיטב אינו בא להורות טל איכות התשלומין, ממה שישלם. רק על כחות התשלומין, דגם בדאכל כחושה משלם כמיטב, כמו שהיתה שמינה, ובדר' עקיבא מפרשינן דמיטב דקרא בא להורות על איכות התשלומין, שישלם אח ההיזק ממיטב, ואמאי לא מפרש גם בדר"ע הכי, דתרווייהו ס"ל, דמיטב דקרא בא להורות על כמות התשלומין, דגם אם אכל כחושה משלם שמינה, ורק בהא פליגי, דר' ישמעאל סובר בדניזק שיימינן. דמשלם כמיטב דניזק, ור"ע סובר בדמזיק שיימינן, פי' אם אכל שדה כחושה משלם כפי ששוה שדה היפה של מזיק, וע"ז תי' דודאי גם בס"ד היה סבירא לן לסברא מוקשה מאוד לומר כן, דאם אכל כחושה משלם יותר ממה שהזיק, וכל כמה שלא היה לו הכרח לטעות בזה, גם בס"ד לא היה טועה, ורק בדר' ישמעאל שהיה הכרח לטעות כן, משום דמלשון דר"ע משמע שר' ישמעאל בא להחמיר ולשלם יותר ממה שהזיק, וזה גרם לו לטעות, אבל בדר"ע שאין לזה הכרח, גם בס"ד לא הי' טועה בזה וז"פ: