בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין
דף מח.
בגמ' המוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג כו' ריש לקיש אמר מביא ואינו קורא. נסתפקתי בלוקח שדה לששים שנה, שאינה חוזרת ביובל, וכדדרשינן בב"מ (דף ע"ט), אם מחויב להביא בכורים ולקרות ואפילו לריש לקיש. דאין לדמותה למוכר בזמן שהיובל נוהג, דהתם אינו רשאי הלוקח לחפור בה בורות שיחין ומערות, וכמבואר בירושלמי דסוגיין, קנה שדה ביובל ר' אילא אמר קנה קרקע, ר' אבא בר מחל אמר לא קנה קרקע מתיב ר' אבא בר ממל לר' אילא על דעתך דאת אמר קנה קרקע יחפור בה בורות שיחין ומערות א"ל התורה אמרה ושב לאחוזתו בעינן עכ"ל. נתבאר מזה דלכו"ע הקונה בזמן שהיובל נוהג אין הלוקח משנה אותו לחפור בורות שיחין ומערות משום דכתיב ושב לאחוזתו, וכיון שלא יוכל לשנות את הקרקע ולחפור בה כחפצו, נמצא דאין לו קנין בקרקע אלא לפירות, ומשו"ה אינו יכול לקרות, אבל מוכר לזמן קצוב, דנהי דחוזרת לבעליה כשיגיע הזמן, אבל כיון דחוזרת מצד התנאי, ולא מטעם הקרא דושב לאחוזתו, פשוט שיכול לשנות הקרקע ולעשות בה כחפצו, וכ"כ הרמב"ם להדיא (פכ"ג מהלכות מכירה) דבמוכר לזמן בונה והורס ועושה בכל זמנו הקצוב כמו שעושה הלוקח קנין עולם ע"ש, וכיון שכל זמנו יש לו נמי קנין בגוף הקרקע, שפיר יכול לקרות נמי, או דילמא כיון דסוף סוף אינו קנין עולם וחוזרת לאחר זמנו לא יכול לקרות מפרי האדמה אשר נתת לי, ובתחלת העיון היה נ"ל להוכיח מסוגיין, דגם בזה הוי כחוכר בזמן היובל ואינו קורא, מדמקשה לריש לקיש מכל הני משניות, דקונה אילן וקרקעו, וכן שלש אילנות דמביא וקורא, ומשני דאיירי בזמן שאין היובל נוהג, ולמה לדחוקי לאוקמי בכה"ג שאין היובל נוהג, לוקמי דמיירי שקנה לזמן קצוב יותר מיובל, דבכה"ג מביא וקורא. ומדלא משני הכי מכלל שאפילו בקונה לזמן קצוב נמי דינו כמו מוכר בזמן שהיובל נוהג דאינו קורא:
אכן שוב התבוננתי דיש לדחות ראיה זאת, והוא בשום לב למ"ש הראב"ד (פכ"ג מהלכות מכירה) והה"מ שם, דפשיטא להו דגם קונה שדה בזמן שהיובל נוהג דעושה בשדה כל חפצו אעפ"י שידוע שהקרקע אחזור לבעליה ביובל, וס"ל דהרמב"ם נמי מדמי דין זה דמוכר בזמן קצוב למוכר בזמן שהיובל נוהג, והמשנה למלך פ"א מהלכות שחיטה ויובל) השיג עליו מהירושלמי הנ"ל, דמפורש ביה דקונה בזמן שהיובל נוהג דאינו רשאי לחפור בה עיי"ש, ונ"ל להליץ בעד הראב"ד, דהוכיח כדבריו מסוגיין, והוא ממה דאמר, דאי איתמר בהא במוכר שדהו לפירות) הוי אמינא בהא קאמר ריש לקיש, משום דכי קא נחית אדעתא דפירי נחית, אבל בהא (במוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג) דכי קא נחית אדעתא דגופה נחית, ואי נימא דבקונה בזמן שיובל נוהג, דמיא למוכר שדהו לפירות, דאין רשאי הלוקח לשנות בה מאומה, א"כ מאי אדעתא דגופה נחית, הא בגוף אין לו שום קנין, ומחויב להחזירה כמו שלקחה, ואינו רשאי לשנות בה מאומה, ומ"ש ממוכר לפירות, הא הכא נמי אין לו בזה כ"א קנין פירות, ולומר דבאמת אין שום נ"מ ביניהם, רק הקונה הוא דטועה ונחית אדעתא דגופה, ודאי שאין סברא לומר, דבשביל שאיהו טועה ואסיק אדעתו שקונה גם הגוף, משו"ה יביא בכורים ויקרא ויאמר שקר, על האדמה אשר נתת לו ובאמת אינו שלו, רק לפי טעותו, אלא ודאי שהכי הוא כוונת הש"ס, דבאמת יש חילוק בין מוכר לפירות, למוכר בזמן שהיובל נוהג דבמוכר לפירות, שבאמת אין לו בקרקע שום קנין. אלא שמועברת ליניקת הפירות, אבל בגוף הקרקע אין לו כלום, ואינו רשאי לשנותה במידי, ולא נחית כ"א אדעתא דפירי, משו"ה אינו קורא. אבל במוכר בזמן שהיובל נוהג, דאדעתא דגופה נחית, כלומר שהגוף הוא שלו עד היובל, להרוס ולחפור בגוף השדה כאדם העושה בתוך שלו, משו"ה הוה אמינא דמביא וקורא, וא"כ הרי מש"ס דילן מוכח. דמוכר בזמן שיובל נוהג קונה נמי הגוף עד היובל, לענין שיהא רשאי לחפור בה, ולא דמיא למוכר שדהו לפירות, וכיון שש"ס דילן פליג עם הירושלמי, משו"ה פוסק הראב"ד כש"ס דילן ודו"ק כי זה נכון, ולפי"ז ממילא אזדא ראייתי דלעיל, דלא חצי לשנויי כאן דמיירי בקונה לזמן קצוב, כיון דמוכר בזמן שיובל נוהג נמי רשאי לחפור בה, ודמיא נמי למוכר לזמן קצוב, ואפ"ה אמרינן דמביא ואינו קורא, א"כ גם במוכר לזמן קצוב נמי הוי דינא הכי. דמאי אולמא האי מהאי, דהא עיקר הספק שלי הוא, משום דלזמן קצוב יש לו קנין הגוף לענין שרשאי לחפור בה, אבל כיון שהוכחנו דגם מוכר בזמן היובל נמי יש לו קנין הגוף. ואפ"ה אינו קורא, א"כ גם לזמן קצוב נמי הוי דינא הכי, ולכן לא מצי לשנויי בכה"ג, והוכרח לשנויי בזמן שאין יובל נוהג:
בתוד"ה אי לאו דאמר ר' יוחנן קנין פירות כו'. הקשה ר"ת ואנו איך מצאנו כו', הנה בחדושי הרמב"ן (פרק בית כור) כתב וז"ל דשאני בכורים דגלי בהו רחמנא קנין פירות מדכתיב ולביתך כו', ומיהו האי טעמא דאמרן דשאני בכורים לא דייק ובפ' יש נוחלין אקשינן והא איפלגו חדא זימנא ולא מפרקינן בכורים שאני, וכן בב"מ (דצ"ו ע"א) מייתי ראיה מבכורים לשאלה בבעלים דאשה ובעלה עכ"ל, ובקצוה"ח (סי' רנ"ז) כתב ע"ז, דהא דמביא בב"מ ראיה מבכורים לשאלה בבעלים, היינו משום דקנין פירות שיש לבעל בנכסי אשתו יכול לבנות ולהרוס בגוף הקרקע, דקנאה לגמרי כל ימי חייה וכמ"ש, הסמ"ע (סי' רי"ב) עיי"ש אמת שכן כתב הסמ"ע, אכן מש"ס (ב"ב דנ"א) מבואר להדיא ההיפך דקאמר התם דאשת איש צריכה למחות בחפר בה בורות שיחין ומערות ע"ש וכ"כ הח"מ (אה"ע סי' ל"ה כדבריי ודו"ק:
והנה המפרשים האריכו להקשות כקושית התוס' נמי על הרמב"ם שפוסק כריש לקיש. דמוכר שדהו בזמן שיובל נוהג מביא ואינו קורא (פ"ד מהלכות בכורים) ואילו בפרק י"א (מהלכות שמיטה ויובל) פסק דאחין שחלקו מחזירין זה לזה חלקו ביובל, וא"כ היאך מצא הרשב"ם ז"ל את ידיו ורגליו, ואמנם המעיין בלשון הרמב"ם יראה מה גדלה כחו להשכיל ולתקן במלות אחדות כל קושיתם, דז"ל שם בהלכות שמיטה ויובל, האחין שחלקו כלקוחות הם ומחזירין זה לזה חלקו ביובל, לא תבטל חלוקתן מכמות שהיתה, וכן הבכור והמייבם אשת אחיו מחזיר ביובל חלק שנטל ונוטל החלק שכנגדו עכ"ל, הרי שדייק להוסיף ולכתוב. דאע"ג שחוזרין זה לזה ביובל, אבל אין זה כלוקח ממש שחוזר שדהו ביובל, והמכירה נתבטלה לגמרי, אלא הכא באחין, דאם כי בזה הם כלקוחות שמחזירין זה לזה, אבל בכל זה חלוקתם לא נתבטלה מכמות שהיתה, ואין מחזירין כ"א לקיים מצוות חזרה ביובל, אבל שוב חוזרים ונוטלים אותן החלקים הראשונים שנטלו מעיקרא. ואם כי דברי הרמב"ם בזה צריכין טעמא מהיכן יצא לו כן, אבל יהיה איך שיהיה טעמו בזה, מ"מ לדונא הלא שפתיו ברור מללו, כי החלוקה לא תתבטל ונשארו כל אחר בחלקיהם שחלקו לעולם ולצמיתות, וא"כ ודאי שמביאין וקוראים, כיון דגוף השדה נשאר אצל כל אחד לצמיתות וזה ברור:
אלא שבעיקר דברי הרמב"ם במה שכתב לא תבטל חלוקתן מכמות שהיתה, כבר האריך בס' ברכת הזבח בפ"ז דמס' ערכין לתמוה עליו מהיכן יצא לו כן, והאריך וסיים שהדברים שקולים עד יבוא מורה צדק, ולא אכחד תחת לשוני את אשר עם לבבי, כי כשאני לעצמי אחשוב. שדברי הרמב"ם הוא ש"ס ערוך, אלא שבלשון הרמב"ם נלקה במוקדם ואיחור, ודבריו הללו נכתבו שלא במקומן קצת, והוא דמס' (בכורות דנ"ב) על מה שאומר ר' יוחנן האחים שחלקו לקוחות ומחזירים זה לזה ביובל, מותיב עלה רב הושעיא ואלו שאינן חוזרין ביובל הבכורה, א"ל ר' אלעזר מאי אין חוזרין אין חוזרין לבטלה (ופרש"י שיהא מאבד בכורתו אבל חוזרין וחולקין ונוטלין פי שנים כבתחלה), הרי להדיא בש"ס דחלק הבכורה אינו חוזר לבטלה ונוטלין כמו שהיתה קודם חלוקה, ואילו בלשון הרמב"ם שהבאתי לעיל כשהזכיר הדין דהבכור והמייבם מחזירין ביובל, לא הזכיר כלל הדין העיקריי המפורש בש"ם, דאינו חוזר לבטלה. והפלא ופלא אתמה על כל מפרשי הרמב"ם ששתקו על תמיה עצומה כזאת. ולי נראה ברור, שזהו באמת מה שכתב הרמב"ם לא תבטל חלוקתן מכמות שהיתה, אלא שנכתבו שלא במקומן, דהדברים הללו נצרך הי' להכתב בתר דין דבכור ויבם, והכי צ"ל וכן הבכור והמייבם את אשת אחיו מחזיר ביובל חלק שנטל ונוטל החלק שכנגדו ולא תבטל חלוקתם מכמות שהיתה, דהוא דין דש"ס בכורות הנ"ל, דאין חוזרין לבטלה, אלא שנוטל פי שנים כבתחלה, ובטעות נכתבו הדברים הללו קודם, ולפי"ז נדחה מה שכתבתי מראש בישוב דברי הרמב"ם. דעל חלק פשוט שפיר יש לומר דבטלה חלוקתן לגמרי, וחוזרין ונוטלין חלקים אחרים, וממילא לא היה להם תחלה כ"א קנין פירות בקרקע, ויוחזר הקושיא על הרמב"ם, אם לא שנאמר דמשו"ה כתב הרמב"ם דין זה דלא נתבטלה החלוקה באמצע, בין דין דפשוט לדין דבכור להורות שקאי על שניהם. ומפרש דהאי אין חוזרין לבטלה, לא הוי הכוונה רק טל חלק בכורה, מה שנוטל פי שנים כפרש"י, אלא יפרש דגם עצם החלוקה לא נתבטלה, ונוטלין שוב אותן החלקים הראשונים כמו שנטלו מקודם, ורק מחזירין בכדי לקיים מצוות יובל, וא"כ הוה"ד בחלק פשוט נמי אמרינן הכי, ולפי"ז מ"ש הרמב"ם דלא נתבטלה חלוקתן, הוי דין המפורש בש"ם, ומיושב הקושיא שהקשו עליו, ואולי מקום הניחו לי בזה להתגדר:
ואמנם למי שיתעקש ולומר דרחוק לפרש דהרמב"ם נתכוון לש"ס הנ"ל נמי יש ליישב ולמצוא טעם נכון עמ"ש הרמב"ם ולא נתבטלה חלוקתן, והוא עפמ"ש לעיל (דכ"ה ע"א) להוכיח דעת הרמב"ם, דמ"ש דמחזירין אין זה מדינא, משום דפשיטא ליה דודאי אין ברירה, אלא דמספקא ליה אם יש ברירה או לא, ולחומרא הוא דאמר מחזירין וכמ"ש התם בש"ס להדיא, דאי אשמועינן שדה הוי אמינא משום דלחומרא. ופרש"י דא"נ דמספקא לן נמי אמרינן דמחזירין לחומרא, ואף שדברי ר' יוחנן גופא שאומר מחזירין הוא מדינא. משום דודאי אין ברירה, ולא מצד חומרא, מדאמר התם על ר' יוחנן ואזדא לטעמי' דאומר אף אחרון אין פוסל, ואי מספקא ליה הו"ל למימר נמי בגט דאחרון פוסל מיהא מספיקא, אע"כ דאיהו סובר דודאי אין ברירה, ואפילו לחומרא נמי. אכן כל זה הוא לר' יוחנן דסובר דגם אחרון אינו פוסל, אבל לדידן דקיי"ל כזעירי דהתם דאחרון פוסל, שפיר אמרינן דבאמת ספיקא הוי אם יש ברירה או לא, ולחומרא הוא דמחזירין וגם פוסל בגט עיי"ש שהארכתי בישוב קושית היש"ש על הרמב"ם ולפי"ז מיושב מה שכתב הרמב"ם דלא תבטל החלוקה, כיון דמספקא לן, ומספיקא לא נוכל להוציא ממון, היינו אותן החלקים שמוחזקין בהם האחים, רק שמחזירין מיהא בכדי לקיים המצוה, אבל שוב חוזרין ונוטלין אותם החלקים גופה, וממילא אין מקום קושיא על הרמב"ם, דבשלמא על ר' יוחנן דסובר דמדינא אין ברירה דלדידן בע"כ תתבטל גם החלוקה, הקשה הש"ס שפיר, א"כ איך מצא ידיו ורגליו בבכורים. אבל הרמב"ם דסובר דהחלוקה לא נתבטלה, ושפיר יש לו קנין הגוף ויכול לקרות פרשת בכורים. ואם כי מצאתי שהפנ"י קדמוני בקצת מן הדברים, בכל זה מפני חביבותא דפירוקא זה לא מנעתי מלכתוב הדברים בשלימות:
סליק פירקא
פרק חמישי הניזקין