בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין
דף מז:
ברש"י ד"ה טבל וחולין מעורבים שאין לך כל חטה שאין מעורב בה חציו של זה וזה. ועיין בתוס' שהשיגו עליו, דא"כ אמאי אינו מביא בכורים למ"ד דאין ברירה, כיון דחציו הוי ודאי שלו עיי"ש, ולענ"ד נראה ליישב. דאי אפשר לפרש בכוונת רש"י כמו שהבינו התוס', דכל קלח הוא של שניהם, דא"כ אמאי אינו יכול לעשר ממקום אחר עליו, דילמא יפריש מן החיוב על הפטור, הא יש תקנה שיפריש החצי, כגון אם יש לו עשרה כורים תבואה, ואילו היה כולם שלו, היה צריך לעשר כור אחד שלם, והשתא דמחצה מזה הוא של נכרי, יפריש חצי כור למעשר, וכן ממנו על מקום אחר למה לא יוכל להפריש, משום דמפריש מן הפטור על החיוב, יפריש כפליים, אע"כ דחיישינן נמי אולי כל החלק שייך לישראל לבד, או לנכרי לבד, וכן לקמן (דף מ"ח) ברש"י ד"ה לקוחות, כתב דהוי כמו שהחליפו חלקיהן, משמע דכל אחד יש לו חלק מיוחד, רק שאין מבורר איזה חלק שייך לזה ואיזה לחבירו:
ולכן נ"ל דבשותפין יש תרי מיני ברירה, או שנאמר שקנו אדעתא דהכי שכל זמן שלא יחלוקו השותפין את השדה, יהא לכל אחד מהשותפין תפיסה בכולו, ויחלוקו ביניהם הפירות, ובאופן זה הוי לכל אחד חלק בכל חטה וחטה, או שנאמר שקנו באופן שיהא לכל אחד חלק בשדה, אלא שקודם חלוקה אינו מבורר איזה חלק שייך לזה ואיזה לזה, ובאופן זה לא אמרינן שבכל חטה יש חלק לשניהם. רק מחצה מהחטים הוא כולו לזה, ומחצה השניה כולה לשני, ומפני שאנן לא ידעינן לכן מחמרינן מספק, שלא להפריש מהם על מקום אחר, ולא ממקום אחר עליהם, דילמא תבואה הללו כולה של נכרי הם. והא דכתב רש"י שבכל חטה חלק לזה ולזה, לא נתכוון בזה לומר שאין ספק כלל אם כולה של נכרי הם, כמו שהבינו התוס', דא"כ אמאי אין מפרישין מהם על מקום אחר וכן להיפך וכנ"ל, אלא נתכוון בזה לומר שגם זה ספק הוא נמי, דילמא קנו אדעתא דהכי שיהא לכל אחד מהשותפין תפיסה בכולו, ואז הוי כל חטה מחצה לזה ולזה, ודייק הכי מלשון הברייתא גופא דקתני, טבל וחולין מעורבין זה בזה, דמשמע שבכל חטה יש תערובות מזה, דאילו לפירוש התוס' לא שייך לשון ,,מעורבין" דהא או כולו טבל או כולו תולין, ואפילו למ"ש התוס', דילמא מקצתו של זה נמי לא שייך לשון זה, דמשמע שוודאי טבל וחולין מעורבין, ויותר משמע לישנא דברייתא כפרש"י, אבל איה"נ שזה נמי ספק הוא, אם כולם של נכרי או כולם של ישראל הם, ומיושב ממילא קושית התוס', דלהכי לא מייתי בכורים משום דלא ידעינן דילמא כולם של השני הם:
אלא דלפמ"ש יוקשה לנו, דא"כ אמאי יוכל להפריש מיני' וביה, ניחוש בזה דילמא המעשר הוא מחלק הנכרי והתבואה הוא של ישראל או להיפך וכדכתבו התוס' דמחשש זה אין לו תקנה, ויישבתי מסברא דרש"י יתרץ דמיירי שחלקו השדה בקמתה, א"כ לא יוכל ליפוק הספק טל השבלים, דילמא מקצת לזה ומקצת לזה, רק עיקר הספק הוא על הקרקע, ובזה ממ"נ שפיר דמי להפריש מיני' ובי', דאי אמרינן שקנו אדעתא שיהא לכל אחד בכל הקרקע, ואז לכל אחד יש חלק בכל חטה, שפיר קא מפריש מן החיוב שבו על החיוב שבו. ואי תימא דכל אחד יש לו חלק מיוחד וודאי דשפיר דמי, דאם הוא קרקע של ישראל מפריש מן החיוב על החיוב, ואם הוא של נכרי מפריש מפטור על הפטור, אבל איה"נ אם גם השבלים נתערבו, יודה רש"י דאסור להפריש אפילו מיניה ובי' מחמת החשש שכתבו התוס' כן קיימתי מסברא דנפשאי, ואח"כ אנהיר ד' לעיני ומצאתי בירושלמי (כ"ו דדמאי) מפורש, דברייתא דהכא מיירי שחלקו בקמתה ולא בשבלים וא"כ אדרבה לפירוש התוס' קשה טובא, דאמאי אסור להפריש, כיון דהשבלין לא נתערבו, וממ"נ הוא או כולו של ישראל או כולו של נכרי, ואמאי אסור להפריש מיני' ובי':
ואמנם כל זה כתבתי לפרש"י כאן דאסור להפריש ממקום אחר עליו, דמוכת להדיא שחיישינן נמי דילמא כולם של נכרי הם, דאי מחזקינן לודאי שלכל אחד יש חלק בכל חטה, א"כ יש תקנה להפריש החצי וכנ"ל, ואמנם בחולין (דף קל"ה ע"ב) פרש"י שאין ה"נ יש תקנה זה להפריש החצי, וחזה משמע כהבנת התוס' בפירושו דמחזקינן שכל אחד יש לו חלק בכל חטה, א"כ יוחזר קושית התוס', ונ"ל גם בזה לחלק, דבשלמא בשותפין שנשתתפו מדעתם ורצונם נוכל שפיר לומר דאדעתא דהכי קנו השדה שיהא לכל אחד תפיסה בכל השדה, וממילא יש לכל חטה חלק לשניהם. אבל באחין שלא נשתתפו מעצמם, רק כל אחר בא מכח זכות התורה שזיכתה לו בחלק אביו, והתורה לא זכתה לכל אחד יותר מחלקו, ואיך נאמר שכל אחד יש לו תפיסה בכולו, דהתורה לא זכתה לו כולו, ובע"כ דכאן הוי מחצה לזה ומחצה לזה, רק שאין מבורר איזה חלק של זה ואיזה של אידך, ולהכי לא מציא להביא בכורים דחיישינן דילמא כולו של שני, וניחא בזה החילוק שבין אחין לשותפין, דאחין אינם מביאים בכורים, ובשותפין מבואר בחולין (דף קל"ו) וברמב"ם ופ"ב מבכורים) דמייתי בכורים ומשמע שגם יכולים לקרות, והיינו דשותפין נשתתפו שיהא לכל אחד חלק בכל השדה, ולכן כל חטה שייך לשניהם, ומשו"ה יכולין להביא כיון דודאי מחצה שלו, אבל באחין בע"כ שכל אחד יש לו חלק מיוחד, ובחלק השני אין לו כלל דלא זכתה לו בחלק השני, ולהכי לא יוכל להביא דילמא כולם של שני:
ועוד נ"ל פירוש מרווח ביותר לתרץ קושית התוס', בהקדם דברי הירושלמי כאן, דמוקי לפלוגתא דרבי ורשב"ג, שחלקו בקמתה, אבל כשחלקו שבלין גם רשב"ג מודה דאין ברירה, דכל קלח מסופק אם של נכרי הם, וקשה לי בהבנת הירושלמי, דלרשב"ג וס"ל דיש ברירה, מאי נ"מ בין נחלק בקמה לנחלק בשבולין, וכמו דבנחלק בקמה אמרינן לדידיה דהוברר הדבר דזה חלקו של עכו"ם, כן נימא בחלקו שבולין, דהוברר הדבר שאלו הגיעו לחלקו של ישראל, וביותר קשה לפרש"י שפי' דאין ברירה, והיינו דבכל חטה מעורב חלק שניהם, א"כ כשנחלקו בקמתה נמי בכל קלח וקלח מעורב חלק שניהם. ומ"ש דהתם אית ליה ברירה, ובנחלקו בשבלין מודה דאין ברירה, ולכן נ"ל טעם דמסתבר, דרשב"ג ורבי פליגי בתרתי, פליגי בדין ברירה, דרבי לית ליה ורשב"ג אית ליה, ועוד פליגי כפי' רש"י ותוס', דרבי סובר דכל היני דאמרינן אין ברירה, אז אמרינן דבכל חטה יש חלק לזה ולזה, והיינו משום דאדעתא דהכי קלו את השדה, שיהא לכל אחד תפיסה בכולו עד החלוקה, ולכן ס"ל טבל וחולין מעורבין זה בזה, ורשב"ג סובר דזה לא אמרינן, רק דלכל אחד יש חלק מיוחד, אלא דלא הוברר איזה חלק שייך לזה ואיזה לזה, ואיהו דסובר דיש ברירה, לכן אמרינן דזה ודאי חלק של ישראל וחייב במעשר, והלוקח מן הנכרי פטור, דזה ודאי חלקו, וכל זה הוא רק כשחלקו בקמה אמרינן דכל אחד הגיעו חלקו המיוחד, אבל כשחלקו בשבולין והשבולין נתערבו, אז לא אמרינן ברירה, עפמ"ש התוס' בתמורה (ד"ל ע"א) וכ"כ הר"ש (פ"ו מדמאי מ"ז) דהיכי שכבר הוכר ונתערבו אח"כ לא אמרינן ברירה שהוברר שמה שיחזור זה ויקח, ויחזור זה ויקח. שכל אחד יחזור לו לחלקו אותו החלק בעצמו שנתן ועירב, שזה דבר שאין הדעת סובלתו, ועיין בתוי"ט (פ"ו מדמאי) וכאן נמי, דלרשב"ג נהי דמקודם לא הוברר איזה חלק שייך לזה ואיזה לזה, אבל וה ודאי דלכל אחד יש חלק מיוחד כל זמן שעומדת בקמתה, רק רלא ידעינן אם המחצה הזה או המחצה האחרת, ולענין זה הוי כהוכרו, ואח"כ כשנתערבו השבולין נמי לא נוכל לומר, דאלו השבולים כולם גדלו בחלק הנכרי, ולכן מודה דבזה אין ברירה וז"ב בעזה"י בפירוש הירושלמי:
ונמצא השתא דזכינו לדין, דרשב"ג סובר הפירוש, דלכל אחד יש חלק מיוחד, ורק אליבא דרבי דאומר הלשון טבל וחולין מעורבים זה בזה, משמע דסובר דלכל אחד יש חלק בכל חטה וחטה, דאל"ה לא שייך לשון מעורבים זה בזה, כיון דמיירי בחלקו הקמה, הוי או כולו טבל או כולו חולין, אע"כ דס"ל דאמרינן לכל אחד חלק מיוחד, וא"כ מאי דכתב רש"י האי לישנא, הוא דוקא אליבא דרבי, אבל ודאי דרשב"ג לא ס"ל כפירושו של רבי, ונהי דבהא פסקינן כרבי בדין ברירה, היינו רק בזה פסקינן כרבי בדין ברירה, דלא אמרינן ברירה, אבל בפירוש של אין ברירה לא פסקינן כוותיה. ורק דסבירא לו דלכל אחד יש חלק מיוחד כפירוש רשב"ג, ועיין בתוספת רעק"א פ"ו מדמאי, וממילא מיושב קושית התוס' מההיא דאחין שחלקו, דאליבא דאמת סובר וראי גם רש"י, דהפירוש של אין ברירה הוא דלכל אחד יש חלק מיוחד וז"ב בעזה"י:
ברש"י ד"ה מדאורייתא לא כו' הויא לה לענין קדושתה כאילו משכנה כו' עיין מה שכתבתי לעיל בעמוד א' מזה:
בתוד"ה טבל וחולין כו'. וקשה דאמר לקמן עיין מה שכתבתי חזה בגמרא ליישב:
שם בגמרא איתיביה ר' יוחנן לר"ל ולביתך מלמד שאדם מביא בכורי אשתו וקורא כו'. והנה מפרש"י ותוס' משמע דמפרשי גם לריש לקיש, דהא דמביא בעל בנכסי אשתו, מביא זה בעד עצמו משום דיש לו קנין פירות, וריש לקיש סובר דשאני הכא דכתוב ולביתך, ור' יוחנן סובר דגלי קרא הכא וילפינן מיני' לכ"ד, וקשה טובא סברת ר"ל, דהא סוגיית הש"ס בכ"ד, דגלי קרא בחד מקום וילפינן מיניה, ולכן היה נ"ל לפרש, דבזה פליגי, ריש לקיש סובר דלא מיירי כלל שהבעל מביא הבכורים בעד עצמו, דהא ליכא פירות לבעל חן התורה, ולא ס"ל לדחוק כמ"ש התוס', דמיירי שהיא זכתה לו, רק שמביא הבכורים בעד אשתו, ושליח אשתו הוא, ואף שהאשה וגם שליח אינו קורא, הכא גזה"כ הוא מקרא דולביתך, דבעל שהביא בעד אשתו דקורא, דעדיף משליח דעלמא, כיון דאשתו כגופו דמיא, וממילא לא אתא כלל הקרא לאגלויי על קנין הגוף. ובזה פליגי, דריש לקיש סובר ולא אתא קרא דולביתך לאגלויי דקנין פירות הוי כקנין הגוף, אלא לאשמועינן דהכא מותר להביא ולקרות גם בעד אשתו, ור' יוחנן סובר דמיירי שהבעל מביא בעד עצמו, משום דיש לו קנין פירות, וקרא אשמעי' דיוכל לקרות משום דכקנין הגוף הוא, ולכן יליף שפיר בכ"ד דכקנין הגוף הוא, ולריש נקיש אתי שפיר לשון בכורי אשתו, דמיירי שהביא בעד אשתו, דאילו לר' יוחנן הול"ל מביא מנכסי אשתו ודו"ק:
בגמרא איתמר המוכר שדהו לפירות כו' ר"ל אמר מביא ואינו קורא. וכל המפרשים הקשו כיון דס"ל לריש לקיש קנין פירות לאו כקנין הגוף. אמאי מביא כלל, דהא תנן בריש מס' בכורים, הנוטע לתוך שלו והבריך לתוך של חבירו אינו מביא ומאיזה טעם אינו מביא, משום שנאמר ראשית בכורי אדמתך, וכן אשר תביא מארצך, שיהו כל הגידולים מאדמתך, וא"כ כ"ש כאן שאין לו קרקע כלל, כיון דקנין פירות לאי כקנין הגוף, והנה כמו שהקשו מהא דהבריך לתוך של חבירו, פשיטא דלק"מ, דהתם כיון שיש בפירות הללו יניקה מודאי שדה של חבירו, משו"ה אינו מביא, דאנן בעינן שיהו כל הגידולים מאדמתו, וכיון שגם משדה חבירו יונק, אין צריך להביא, משא"כ הכא דיניקת רל השדה הוי משועבדים לפירותיו, ואין ביניקה הזאת שום תערובות משדה חבירו, משו"ה צריך להביא, רק אי קשיא הא קשיא, דמה חילוק יש בין ההבאה לקריאה, דבהבאה בעינן אשר תביא מארצך, ובקריאה האדמה אשר נתת לי, וא"כ ממ"נ אי קרינא בי' מארצך, קרינא בי' נמי מן האומה אשר נחת לי, ומחויב נמי לקרות, והן אמנם הרשב"ם בב"ב (דף קל"ו ע"ב) כתב וז"ל מביא ואינו קורא שאינו יכול לקרות האדמה אשר נתת לי ומיהו בהבאה חייב דכתיב אשר תביא מארצך שהרי שיעבד לו יניקת הקרקע לפירותיו עכ"ל, ובתוס' שם הניחו בתימה, דממ"נ אם קרינא ביה מארצך לענין הבאה, למה לא קרינן ביה נמי אשר נתת לי לענין קרייה, ותימה בעיני על כל המפרשים שהאריכו בקושיא זאת, והפנ"י בסוגיין כתב נמי כלשון הרשב"ם, ושום אחד לא הזכיר כי בעיקר הדבר כתב כן הרשב"ם בב"ב, והתוס' השיגו עליו ונדחקו להבין טעמו, ומה שנ"ל ביישוב לשון הרשב"ם, דודאי כיון שהשדה משועבדת ליניקת פירותיו, שפיר קרינן בי' מארצך, ואע"ג שגוף השדה שייך לחבירו המוכר, מ"מ כיון שגם הלוקח יש לו היניקה, הרי של ארצך נמי, משא"כ לענין קריאה דכתיב אשר נתת לי' דלשון ,,לי" משמע שרק לו לבד שייך ואין לזולתו חלק בו, דכן משמע הלשון נתת לי, וגם לשון נתת משמע דכמתנה שאין לה שיור הוא, ומשו"ה כיון דעיקר השדה של חבירו לא יוכל לומר אשר ,,נתת לי". וכן הוא דעת הרמב"ם (פ"ד מהלכות בכורים) דמביא ואינו קורא ואכ"מ יותר:
ועוד נראה עפמ"ש בב"ב לדף פ"א) מכדי פסוקי נינהו ליקרי ומשני דמיחזי כשיקרא, הרי דלענין קריאה קפדינן טפי דאפילו בדבר שהיה יכול לקרות אפ"ה אינו קורא משום דמיחזי כשיקרא, ולזה יש לומר דבעיקר כיון שהשדה משועבד ליניקת פירות, אשר תביא מארצך קרינן בי' באמת, ומחויב להביא, רק אפ"ה לקרות כן אינו יכול משום דמיחזי כשיקרא, אע"ג שבאמת אין זה שקר רק דמיחזי לאחרים כשיקרא, והיינו דדייק רשב"ם דלא מצי למימר אשר נתת, כלומר העיקר הוא דלא מצי למימר, אע"ג שבאמת מארצך הוא דמיקרי, רק איהו לא מצי למימר הכי בפרהסיא וז"ב:
בגמ' איתיביה היה בא בדרך ושמע שמתה אשתו מתה אין כו'. ומאוד חמוה דריש לקיש גופא משני לעיל שאני הכא דכתיב לביתך וידעינן מקרא דאפילו לא מתה נמי, וכאן דייק לא מתה לא, ומצאתי אח"כ בריטב"א שהקשה כן, ומשני דלא ריש לקיש הוא המותיב מבריתא זאת, אלא מקשה אחר הקשה כן לר' יוחנן, דשמע ליה דאומר דקנין פירות כקנין הגוף דמי, וקשה לו דא"כ למה נקיט האי תנא מתה ע"ש, וכדבריו אמנם משמע מלשון הש"ס, דלא קאמר איתיביה ריש לקיש לר' יוחנן כדקאמר לעיל בסמוך, מכלל דמקשה אחר הוא, אבל דוחק לפרש כן, דלדבריו צ"ל דהקושיא יהיה לא לר' יוחנן לחוד, אלא לשניהם, בין לר' יוחנן בין לר"ל, דשניהם ילפי מקרא דולביתך. דהבעל מביא בכורים מנכסי אשתו אפילו בחייה, וא"כ קשיא להו ברייתא זאת דדייקה מתה דוקא, ולולי רבותיו הראשונים בעלי התוס' והריטב"א דמפרשי שהקושיא הזאת הוא לר' יוחנן, הייתי מפרש פי' אחר לגמרי בש"ס, דלא לר' יוחנן הוא הקושיא אלא לריש לקיש, והקושיא הזאת הוא כעין מלואים להקושיא הראשונה שהקשה לו ר' יוחנן מקרא דולביתך מלמד שאדם מביא בכורי אשתו, וריש לקיש הוא דדחי לי' דשאני התם דכתיב ולביתך, אבל בעלמא קנין פירות לאו כקנין הגוף, וע"ז הדר מותיב לי' מברייתא דמתה אין לא מתה לא, ואי אמרת דהכא הוא גזה"כ מקרא דולביתך, דבעל מביא מנכסי אשתו, א"כ אפילו לא מתה נמי ובשלמא לדידי דאמינא דהטעם דמביא מנכסי אשתו, לא משום גזה"כ, אלא משום דקנין פירות הוי כקנין הגוף אפילו בעלמא נמי, וא"כ א"ש שני הברייתות, דברייתא דולביתך מיירי בשזכתה האשה פירות נכסיה לבעל, ומשו"ה מביא אפילו בחייה, דקנין פירות כקנין הגוף. וברייתא דמתה מיירי בשלא זכתה האשה פירות נכסיה לבעל, וכמו שהקשו התוס' ד"ה מתה באמת דלישני הכי עיי"ש, אבל לדידך דסברת דקנין פירות לאו כקנין הגוף, וא"כ אין שום מעלה ויתרון, אם זכתה לו הפירות או לאו, דאפילו אם זכתה לו הפירות נמי לאו כלום הוא, כיון דלאו כקנין הגוף הוא דמי, וכיון דעיקר טעמך הוא דגזה"כ הוא, דבעל מביא מנכסי אשתו, אע"ג דלית לי' קרקע מידי, ומשום דאשתו כגופו ולאו משום פירות וכמ"ש הריטב"א, א"כ קשיא ברייתא דמתה דוקא, הא אפילו לא מתה נמי צריך להביא מגזה"כ, ואי"ל דברייתא זאת מיירי כשלא זכתה לו הפירות, דלדידך אין נ"מ בין זכתה ללא זכתה, כיון דאפילו זכתה נמי קנין הפירות לאו כלום הוא, ופירוש הזה היה נראה נכון מאוד, וכמה קושיות שבסוגיא, גם קושית התוס' היו מיושבים בזה, ונראה דהיינו טעמא דהתוספת והראשונים שנדו מפירוש הזה, דאינהו מפרשי דמה שסובר ריש לקיש דאע"ג דקנין פירות לאו כקנין הגוף. מ"מ בעל בנכסי אשתו מביא מקרא דולביתך, אין זה מטעם גזה"כ ולא משום פירי כמו שכתבתי לעיל, אלא דטעמו משום דקנין פירות דבעל אלים טפי משארי קנין פירות דעלמא, וע"ז אתי קרא דולביתך לאשמועינן דאע"ג דבקנין פירות דעלמא אינו מביא, מ"מ בעל בנכסי אשתו אלים קנינו טפי ומביא, אבל הכל הוא מטעם קנין פירות, ולכן לא מצו לפרש דהקושיא הוא לריש לקיש וכנ"ל, דהא גם הוא מצי לשנויי דברייתא דמתה מיירי כשלא זכתה האשה פירות נכסיה לבעל, וכמו לר' יוחנן בעצמו שמותיב דסובר הכי לפי' הזה, ומאי מקשה לריש לקיש טפי מלדידיה גופא, ולכן הוכרחו לפרש דהקושיא הוא לר' יוחנן ודו"ק היטב בזה:
והנה הרמב"ם (פ"ד מהלכות בכורים) פסק שמביא וקורא אעפ"י שלא מתה, והקשו עליו דהא ר' יוחנן הוא דמשני הוה"ד לא מתה, אבל ריש לקיש דמותיב. הא דייק מתה דוקא, וא"כ הרמב"ם דפוסק כריש לקיש הו"ל נמי לפסוק דוקא במתה, ולמה שכתבתי ניחא מאוד. דהרמב"ם יפרש דלאו ריש לקיש הוא דמותיב הך קושיא לר' יוחנן, כמו שפי' התוס', אלא להיפך. דר' יוחנן הוא דמותיב מינה לריש לקיש, וריש לקיש הוא דמשני הוה"ד לא מתה נמי, וצדקו מאוד דברי הרמב"ם:
בתוד"ה מתה כו' וי"ל דאיכא לאוקמה במתה כי הך וכו'. וקשה דא"כ קרא דולביתך למה לי, ויש לומר דאשמועינן דאע"ג דבשעת בצירה לא היה לו כ"א קנין פירות, והשתא בשעת הבאה דכבר מתה ויש לו קנין הגוף נמי, והוי אמינא דלא יביא משום שאין לקיחה והבאה כאחר. ולזה אשמועינן דאפ"ה מחויב להביא וק"ל: