אור ברסלב

בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין

דף מז.

דף מו:

בגמ' א"ל תנן המוכר עצמו ואת בניו כו' אבל פודין את הבנים משום קלקולא וכ"ש הכא כו'. קשה לי למאי הוצרך להביא ראיה מן הבנים, הא הכא מיירי שמכר עצמו בפעם ראשון, ובכה"ג גם עצמו פודין אפילו בלא טעם דקלקול, כדמוקי מתניתין דוקא בשילש הוא דאין פודין, ונ"ל לחלק דדוקא במוכר עצמו לנכרי הוא דפודין אותו בפעם ראשון משום דבפעם ראשון לא נוכל לחשבו לאשמה בזה שמכר עצמו, דאולי מפני הדוחק עשה כן, רק היכי דשילש בזה, לא נוכל לומר שהכל הוא מפני הדוחק, ולכן איבד זכותו, אבל במוכר ללודאי, אפילו בפעם הראשונה נחשב לאשם, דאם מפני הדוחק, היה לו למכור עצמו לאדם מעלמא, ואיבד זכותו אפילו בפעם הראשון ובאמת בירושלמי מפורש דאם מוכר עצמו ללודאי, אפילו בפעם ראשון אין פודין אותו, ולכן הוצרך כאן הש"ס להביא ראיה מן הבנים, שגם הם איבדו את זכותן בפעם השלישית, ובחיי האב אין פודין אותם משום דאבדו זכותן. ואפ"ה היכי דשייך קלקול פודין אותם, וכל שכן הכא, דמשום קטלא, דפודין אותו אפילו היכי דאיבד זכותו ודו"ק:

שם במשנה לוקח ומביא בכורים כן היא גרסת רש"י, ובגמ' מבואר דאם אין קנין לנכרי בא"י להפקיע מביא בכורים מן התורה, וקשה טובא דמאי מהני מה שלוקח ממנו, כיון דהפירות הוי של נכרי ואינם פירות שלו, ובבכורים הא בעינן שיהו כ הגדולים מאדמתך, ומה מועיל דאמרינן דאין קנין לנכרי להפקיע הקדושה, ולענין הקדושה הוי כמו שלא נמכרה אלא שמשכנה, וכמ"ש רש"י לקמן בע"ב, הא אפילו בלוקח פירות מישראל, שודאי לא הופקעה הקדושה נמי אינו טביא, כיון דאינם גדולי אדמתו, ואפילו אחא לתוך שלו והשריך לתוך של חבירו אינו עש מהאי טעמא דכתיב ראשית בכורי אדמתך שיהיו כל הגדולים מאדמתך, כמו ששנינו (פ"א דבכורים) כ"ש בזה שגוף הבכורים אינם שלו, שהרי הפירות של נכרי עכ"פ, ואינם פירות שלו, וכמבואר בירושלמי בסוגיין דאפילו לר"מ דס"ל אין קנין, מודה דקנין נכסים אית לי', ומפרש מהו קנין נכסים, היינו אכילת פירות ע"ש, וכיון שהפירות עצמם של הנכרי, מאי מהני מה שלוקח ממנו, וגם גוף האדמה אף שאין קנין לנכרי להפקיע, מ"מ הרי עכ"פ יש לנכרי קנין לחפור בורות שיחין ומערות, ואיך יקרא אצל הישראל אדמתך שיתחייב בבכורים מן התורה, ואפשר לפרש, דלפרש"י לקמן דבכורים מצוה דרמיא עליה הוא ומחויב לקיימה, א"כ יש לומר דמחויב ליקח מן הנכרי באופן כזה שיוכל לקיים המצוה, ולא שיקנה ממנו הפירות לחור, אלא שיקנה האילן וקרקעו, דבכה"ג מחויב להביא, או שיקנה מאתו השרה לפירות, דבכה"ג נמי מחויב להביא, וכמ"ש הרמב"ם (פ"ד מהלכות בכורים) דהמוכר שדהו לפירות מביא ואינו קורא, כיון דאין לו קרקע, ואע"ג דהיכי דאין לו קרקע אין צריך להביא משום דלאו אדמתך, כבר עמד בזה הפנ"י בסוגיין, ותירץ דבקונה שתי אילנות אין לו קרקע כלל, אבל שדהו לפירות, דהקרקע קנויה לו לפירותיה ע"כ מביא, ואין להקשות ע"ז מלשון רש"י שכתב כאן לוקח ומביא ממנו בכורים בכל שנה ושנה, ואי שקנה גם האילן וקרקעו, או השדה לפירות, א"כ הרי זה קנין תמידיי ולמה צריך לקנות בכל שנה, דיש לומר דאינו קונה האילן והשדה אלא לזמן, וגם בכה"ג מחויב להביא, ולא דמי לנוטע בתוך שלו והבריך בתוך של חבירו שאין מחייבין לקנות הקרקע מחבירו בכדי לקיים המצוה כמו הכא, דיש לומר דהכא דמתחלה היתה השדה שלו, ונתחייב בבכורים, וכשמכרה לעכו"ם הפקיע בזה חיובו, ולכן מחויב לחזור וליקח בכדי שיקיים המצוה דרמי עלי', משא"כ בהבריך לתוך של חבירו שמעולם לא נתחייב בבכורים, משו"ה אין עליו חיוב לחזור וליקחנה ודו"ק:

בגמ' אבל יש קנין לנכרי בא"י לחפור שיחין ומערות. ובס' גרש ירחים הקשה, כיון דכתיב לא תחנם, לא תתן להם חניה בקרקע והוא מן התורה, כדאיתא בע"ז (דף כ'), וא"כ נימא דלא מהני המכירה כלל למה דקיי"ל כרבא, דאמר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ולא תועיל כלל המכירה ע"ש, ולא קשה מידי, דלא שייך לומר אי עביד לא מהני, כ"א במה שעושה לעצמו ואין לאחר חלק בו, אבל בנידון דהכא דהמוכר עושה האיסור, אבל העכו"ם הלוקח לא שייך גביה איסור, וא"כ היכי שייך לבטל קנין העכו"ם שאינו שייך באיסור זה, ובשלמא אם הלוקח היה נמי ישראל, אכתי היה אפשר לבטל המכירה, דנהי דאיסור זה אינו כ"א על המוכר, ולא על הלוקח, מ"מ הלוקח נמי עובר על לפני עור לא תתן מכשול, דהכי מוכח ממה ששקלו וטרו האחרונים, בנשבע שלא למכור ועבר על שבועתו אי מהני, אף שרק המוכר הנשבע הוא העובר על האיסור ולא הלוקח, אע"כ דכיון שהלוקח עובר על לפני עור, ראוי לבטל המכירה גם מצד הלוקח, אבל בנידון דהכא דהקונה הוא נכרי, דלא שייך גם באיסור דלפני עור, איך אפשר לבטל המכירה ולבטל בזה זכותו וקנין של נכרי, דלא עביד שום איסור, הא יכול לומר מאי איכפת לי מה דאת עבדת איסורא, ועמ"ש בתשובת רעק"א (סי' קכ"ט) ודו"ק:

ובזה יש ליישב קושית הפמ"ג בשושנת העמקים, איך מועיל בכל מקום שחרור העבד, כיון דאסור לשחרר, א"כ נימא כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, והא תינח לשיטת הפוסקים דכוונת תעשה דלעולם תעבודו הוא כפשוטו, וא"כ אין בזה כ"א איסור עשה, ובאיסור עשה לא אמרינן אי עביד לא מהני וכמ"ש הפנ"י בסוף מכילתין, וכמו שהארכתי בזה לעיל (דל"ח ע"כ), אכן לשיטת הר"ן לעיל, דאיסור השחרור הוא משום לא תחנם, ויש כאן איסור ל"ת. א"ב איך יועיל השחרור, נימא אי עביד לא מהני, ולמה שכתבתי ניחא מאוד, דכיון שרק המשחרר עושה האיסור והעבד אינו עושה שום איסור, למה יבוטל זכותו של עבד, מה שזכה בעצמו מיד כששחררו, דכשהדבר נוגע גם לאחרים לא אמרינן דמשום איסורו של זה, יבוטל זכותו של השני וכנ"ל, ואי"ל דגם בעבר איכא איסור דלפני עור. כיון דהוא מוזהר בדבר שאשה חייבת, ולפני עור דל"ת הוא, הנשים מוזהרות כמו אנשים, דיש לומר דאיסור דלפני עור אינו שייך כ"א כשעושה שום מעשה ומסייעו באיזה פעולה, כגון מושיט כוס יין לנזיר, דמושיטו ומסייעו לעבור עבירה, אבל הכא שהעבד אינו מסייעו להאדון בשום פעולה, ודוקא בתרי עברי דנהרי שאין יכול להכשל באיסור אם לא כשמסייעו חבירו בזה, הוא דאסור משום לפני עור, אבל אם יכול ליקח מעצמו אין איסורא דלפני עור וכמ"ש התוס' בכמה דוכתי, ואף אם איסור דרבנן יש נמי בכה"ג, משום דמצווים אנו להפרישו, וכמ"ש התוס' בריש מס' שבת וביו"ד (סי' קנ"א), אכן כאן דאין בידו גם להפרישו, פשיטא שאפילו איסור דרבנן נמי אין כאן, וא"כ למה יבוטל זכות העבד שאינו עושה שום איסור. ולכן פשוט דלא שייך לומר כאן אי עביד לא מהני, ועוד דאפילו אם היה עושה העבד ג"כ איסורא, לא שייך לומר גביה אי עביד לא מהני, כיון דע"י האיסור הזה נשתחרר, ונתחייב במצוות הרבה כישראל, וניחא ליה דליעביד איסורא זוטא, בכדי שיבוא לידי חיוב מצוות רבות, דאפילו לארון גופא היו מתירין בשביל זה, אי לאו משום דאין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירו וכמ"ש התוס' לעיל (רמ"א ע"ב) ובריש מס' שבת ע"ש, אבל לעבד עצמו פשיטא דשרי משום טעם זה ודו"ק:

בתוד"ה אדעתא דעובד כוכבים מי מפקרי, והא דפליגי כו'. אין לפרש בכוונת התוס', שרצו לדמות זה להפקר דפליגי בו ר' יוחנן ור"ל, דא"כ עדיפא הוה להו להקשות, דלריש לקיש דהפקר לישראל בלבד לא הוי הפקר, א"כ אפילו ישראל נטלן הוי לו להתחייב במעשר, אלא ודאי דלא דמי להתם, דהם לא פליגי רק אם בפירוש אמר שאין מפקיר לנכרים, ובזה הוא דסובר ריש לקיש דלא הוי הפקר, אבל הכא דאיהו הפקיר סתם, רק התורה אמרה שדוקא ישראל הוא דשרי ליטול ולא נכרי, גם ריש לקיש מודה דהפקר גמור הוא, והא דאמר כאן אדעתא דנכרי מי מפקרי, אין הכוונה דההפקר לא מיקרי הפקר כלל משו"ה, ואפילו אם נטל ישראל, אלא הכוונה כיון דהתורה לא התירה לנכרי, וא"כ כשנטלה נכרי הוי הפקר בטעות, ולכן מריש לקיש לא קשה כלום, אלא דמר' יוחנן קשה להו, דסברי התוס' בתחלה, דהא דאמר התם ר' יוחנן בהפקיר לישראל ולא לנכרי דהוי הפקר, דהיינו גם כשלקחה העכו"ם מן ההפקר ואח"כ מכרה לישראל נמי מועיל ההפקר לפטור מן המעשר, וע"ז שפיר קשה להו, דנהי דההפקר מצד עצמו מועיל, אבל כשלקחה עכו"ם לא יועיל מטעם הפקר בטעות כדאמרינן הכא, וע"ז משני דבאמת גם בדר' יוחנן הוי הכוונה כן, שדוקא היכי שהישראל לקחה, אבל אם לקחה העכו"ם לא מהני מטעם הפקר בטעות, ולחנם נתלבטו בזה המפרשים ודו"ק:

תוכן העניינים

בית אהרן על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה