בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין
דף מו:
במשנה המוציא את אשתו משום איילונית. ופרש"י בגט, ובדבור השני משום איילונית פרש"י שלא הכיר בה כשכנסה ומכל מקום צריכה גט דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובכל לשם קדושין עכ"ל. ולכאורה יש להקשות למה הוצרך לפרש מעיקרא, דהמוציא מיירי בגט,. ולחפש אח"כ תירוצים לפה בעיא גט, ואמאי לא נפרש באמת דמוציא בלא גט משום דלא בעיא גט כלל דהוי קדושי טעות. וכדמוכח בריש יבמות כמ"ש בתוס', ויש לומר דהוכרח לזה משום דר' יהודה קאמר לא יחזיר משום שאפשר לקלקלה, ואם איתא דמתחלה יצאה בלא גט. ואח"כ נמצאת שאינה איילונית, לאו איהו דמקלקל לה, אלא מקולקלת מעצמה, דכיון דנמצאת שאינה איילונית לא הוי קדושיה בטעות, והרי היא אשת איש גמורה, וכשנשאת לאחר בלא גט הרי היא מקולקלת ממילא ומאי מועיל נמי שאמרינן דלא יחזיר, סוף סוף הרי היא ממילא מקולקלת. ובע"כ דמגרשה בגט. וממילא אינה מקולקלת, ורק חיישינן שמא יקלקל לה בעלה, ומשו"ה אמרינן דלא יחזיר ולא יוכל לקלקלה שוב:
אלא דלפי"ז קשה מה שפי' אח"כ דמיירי בשלא הכיר בה, למה הוצרך לזה, בשלמא אם היה מוציאה בלא גט, היה מוכרח לומר דמיירי בשלא הכיר בה, דאי בהכיר בה לא הוי קדושי טעות, ולא היתה יוצאת בלא גט, אבל כיון דמוציאה בגט שפיר אפשר לפרש דמיירי בהכיר בה גם מתחלה, ואפ"ה נתרצה לבסוף לגרשה, דסבור היה מתחלה שיכול לסבול, ולבסוף אין יכול לסבול, ולמה נדחק לפרש דמיירי דוקא בלא הכיר, וליכנס בדוחקים מאיזה טעם צריכה גט, כיון שאפשר לפרש כפשוטו. דהכיר בה גם מתחלה, ומשו"ה צריכה גט מדינא, ויש לומר דמשום דנקיט בתר הכי דאין לה כתובה וכמ"ש נישאת לאחר כו' והיא תובעת כתובתה אומר לה שתיקותיך כו', ואי בהכיר בה יש לה גם כתובה, ובע"כ דמיירי בלא הכיר בה ודו"ק:
ואמנם אכתי מ"ש רש"י דמשו"ה צריכה גט דאין אדם עושה את בעילתו זנות, קשה טובא, דהא בע"כ לא איירי הכא בודאי איילונית, דהא קתני נישאת לאחר והיו לה בנים, ואי ודאי איילונית אי אפשר שתלד, ונהי שבזה אכתי אפשר לדחוק כמ"ש הפנ"י דיש איילונית ודאי ומ"מ תוליד ע"ש, אכן לפרש"י גופא שפירש דמוציא בגט, בע"כ דלא מיירי בודאי איילונית, דאי ודאי איילונית הוי מקח טעות גמור, ולמה צריכה גט, ובע"כ דהכא בספק איילונית מיירי, דאין לה כל הסימנים שמנו באיילונית, כ"א מקצת סימנים, ולפי"ז קשה טובא למה לן לטעמא דאין פושה בעילתו זנות, תיפוק ליה דמספיקא ודאי צריכה גט. הא תינח לענין כתובה, כיון דהיא מוציאה מחבירו, לא תוכל להוציא בלא ראיה, ומספיקא אין לה כתובה, אבל גט ודאי צריכה מספיקא, ונ"ל דכיון דמיירי בלא הכיר בה וכפרש"י, א"כ גם כשנמצאה אח"כ ספק איילונית נמי הוי קדושי טעות, ויש להסביר זה, דאיילונית ודאי לא הוי כ"א כשיהיו לה כל הסימנים כולן, וכפי שמנו להם ביבמות (דף פ') היינו שאין לה דדים ומתקשה בשעת תשמיש וקולה עב כו', וכמבואר באה"ע (סי' קע"ב), וכשאין לה כל הסימנים כ"א אחד מהם הויא ספק איילונית, ושפיר יש מציאות שתלד, ומ"מ ודאי כל חדא הוי מום בפני עצמו, דהא אפילו יש טפח בין דד לדד הוי מום, וכ"ש אין לה דדין כלל, וכן קולה עב נמי נחשב במומין בכתובות (דף ע"ה), וא"כ הוי מקח טעות מכח תרי טעמי, חדא משום דזה גופא הוי מום. ועוד דכיון שהמום מוכיח שהיא ספק איילונית, והוא לא ירצה ליכנס לספיקות. וכשקידשה לא קידשה כ"א אדעת שתהא ראויה להוליד בלי ספק כלל, וגם כשנמצאת ספק איילונית הוי קדושי טעות, ומשו"ה שפיר הוצרך לטעמא דאין אדם עושה בעילתו זנות, דמכח זה אמרינן דהדר קידשה בביאה ונתרצה שוב ליכנס לספק שמא תוליד. ואח"כ כששהה עמה ולא ילדה מוציאה בגט מחשש איילונית ודו"ק:
ואף אם אמנם בצד זה יישבנו סברת רש"י. אכן אכתי קשה מצד אחר. דלסברתו דמשו"ה צריכה גט, דאין אדם עושה בעילתו זנות, א"כ גם בודאי איילונית נמי נימא הכי, ולמה אמרו ביבמות דאיילונית יוצאה בלי גט, ואף שכתבו התוס' דהתם מיירי בודאי איילונית. אבל זה גופא קשה, למה לא אמרינן גם בודאי איילונית דאין אדם עושה ביאתו זנות, ובודאי קידשה בביאה, ואיך משכחת לה איילונית שלא תצטרך הגט, ותירוצי התוס' דחוקים, דמה שכתבו דאיילונית דלא שכיחא לא מסיק אדעתא כו', הא אדרבה איילונית סימניה שאין לה דדין וקולה עב ומתקשה בשעת תשמיש, וזה בודק מיד. ולענ"ד נראה שבחנם נדחקו התוס' ביישוב קושיא זאת, דבפשוטו יש ליישב בכמה אנפי, חדא דיש לומר דביבמות מיירי שמיד כשהכיר בה שהיא איילונית, לא בעלה שוב, ורצה לגרשה, ובההיא הוא דאמרינן דאפילו גט לא בעיא, ולא שייך לומר דשמא קידשה ע"י ביאה, כיון דלא בעלה שוב, והכא מיירי שגם אחר שהכיר בה סימני איילונית דר עמה, ורק אח"כ רוצה לגרשה, ולכן אמרינן דגיטא מיהא בעיא, דאין אדם עושה בעילתו זנות, ובודאי בעלה לשם קדושין, ואפ"ה כתובה אין לה, כיון דמתחלה לא הכיר בה, והשתא צריכה להביא ראיה שאינה איילונית, אבל בהכיר בה גם מתחלה, גם כתובה יש לה וכמה שכתבתי לעיל:
ועוד יש לומר דבודאי איילונית לא שייך לומר, דמשום דלא ירצה לעשות בעילתו זנות, יקדש אשה כזאת שאינה בת בנים, ולעבור על המצוה דפרו ורבו, ואם תקפו יצרו לבועלה, יותר נוח לו לעשות בעילתו זנות, משיתקשר עם אשה שאינה ראויה להוליד, כי כל אדם מתאוה לבנים, ויעשה כל התחבולות בכדי שיוכל להוליד, לכן אין סברא לומר שקידשה בביאה, ומסתבר יותר שעשה ביאתו זנות, ובשגם שאסור לישא אשה שאינה בת בנים, ואפילו באיסור דרבנן נמי לא אמרינן דיקדשה בביאתו, דטפי נוח לו לאיניש בזנות מלעבור על גזירת חז"ל, וכמ"ש בתה"ד (סי' כ"ט) ע"ש, וע"כ לא כתב רש"י דאמרינן שקידשה בביאתו משום דאין עושה ביאתו זנות, היינו דוקא בספק איילונית, דבזה ודאי אמרינן דלא יעשה אדם ביאתו זנות, להיות נכשל בודאי זנות מספק שמא לא תהיה בת בנים, אבל כשהיא ודאי איילונית אמרינן להיפך, דניחא לו לאיניש להיות נכשל בזנות שאינו אלא לפי שעה כי יחם לבבו מפני תקף יצרו, מלישא אשה שאינה בת בנים, ולמנוע ממצוה דאורייתא, וגם לעבור איסורא דחז"ל שלא לישא אשה כזו, שהעבירה הזאת נמשכת כל זמן שאגידא ביה, וזולת כל זה לא שייך באיילונית ודאי, חזקה דאין עושה ביאתו זנות. כיון דכל אשה שאינה בת בנים, הביאה גופא נחשבת בזנות, וכמ"ש בסנהדרין וביבמות לגבי קדושי קטן, דכיון דלא תקנו ליה קדושין הוי בעילתו זנות וכ"ש איילונית דלר' יהודה ביבמות (דף ס"א) זהו זונה האמורה בתורה, ואפילו לרבנן דפליגי היינו דשם זונה לא הוי כ"א כשהיא מופקרת לזנות, אבל בעיקר גם הם מודים דכל ביאה שאינה ראויה לבנים חשוב כמו זנות, וא"כ איך שייך לומר דמשום דלא ירצה לעשות ביאתו זנות יקדש לאיילונית, הא בזה גופא יהיה ביאתו זנות עבירה תמידיית, ובזה יש ליישב התמיה על רש"י שפי' כאן הך חזקה דאין אדם עושה ביאתו זנות, והא הכא לר' יהודה קיימינן, ור' יהודה סובר דכל ביאת איילונית הוי זנות, והרבה נתקשיתי בזה. ושוב מצאתי קושיא זאת בשירי קרבן שעל הירושלמי, ולמה שכתבתי ניחא, דמה שכתב רש"י, היינו בספק איילונית, אבל בודאי איילונית איה"נ דלא שייך חזקה דאין אדם עושה בעילתו זנות וכנ"ל, ועוד יש לומר עפמ"ש הרדב"ז (סי' פ"א) דהך חזקה דאין אדם עושה ביאתו זנות, היינו משום דבסתמא אמרינן שבודאי קידשה, אבל אם הוא מודה שעשה ביאתו זנות, אינה צריכה גט עיי"ש, ולפי"ז שפיר משכחת לאיילונית שתצא בלא גט. כגון במקום שהוא מודה שלא קידשה בביאתו ועוי"ל בכמה אנפי ואכ"מ יותר ודו"ק:
בתוד"ה המוציא אשתו כו', והא דפליגי בהמדיר וכו'. עיין מה שכתבתי בדבור דלעיל ליישב:
בתוד"ה אומר לה שתיקותיך יפה מדבורך, וא"ת אם היא שתקה אנן מי שתקינן כו'. ולענ"ד יש ליישב. דבלא"ה מאי אמר ר' יהודה שתיקותיך יפה, פי' שיכול לקלקלה, הא מיירי הכא שאומרים לו הוי יודע שהמוציא משום איילונית לא יחזיר, ונתרצה לגרשה אף אם תלד אח"כ, וא"כ איזה קלקול יש בכאן, וצ"ל דאכתי יכול לקלקלה ולומר נהי דבכל לבי גרשתיך, ואף אם תלד אח"כ, אבל אנכי חשבתי שלא תלד ולא יגיע לך כתובה, אבל אם הייתי יודע שאצרך ליתן לך כתובה לא הייתי מגרשך, ולפי"ז עיקר הקלקול הוא רק על נתינת הכתובה, אבל במה שהיא עתה בת בנים לא יוכל לקלקלה, וכיון דעיקר הקלקול הוא רק על נתינת הכתובה, ממילא אם היא תשתוק ולא תתבע הכתובה אין שום קלקול בזה, ולא שייך למיפרך אנן היכי שתקינן, כלומר אפילו אם היא לא תתבע הכתובה, ממילא הגט בטל מפני שילדה, ואדעתא דהכי לא גירשה, דהא איה"נ שגירשה אפילו אם תלד ונתרצה לזה, אבל התם ביבמות דשם לא נתקנה התקנה להודיעו שאסור להחזירה אף אם תלד אח"כ, ממילא דאנן סהדי שלא גירשה כ"א מחמת שלא ילדה, ואילו היה יודע שתלד לא היה מגרשה, ע"ז פריך שפיר, דמאי מהני שתשתוק ולא תתבע הכתובה, אנן היכי שתקינן, כיון דאנן סהדי שלא גרשה כ"א מחמת שלא ילדה, ואילו היה יודע שתלד לא היה מגרשה, וא"כ השתא שילדה נמצא דהגט בטל וז"ב בעזה"י: