אור ברסלב

בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין

דף מו.

דף מה:

בתוד"ה שלא יהו בנות ישראל כו'. והשתא אתי שפיר דמייתי תניא כלישנא קמא מדר"מ את"ק כו'. כוונתם דמאי חייתו מדר"מ דברייתא, הא גם במתניתין בע"כ דטעמא דר"מ הוי משום קלקולא, ובס' תפ"י מתרץ דבמשנה אין שום הכרח דסובר ר"מ קלקול, ויש לומר דסובר טעם דפריצות, ובנדר הצריך חקירת חכם שייך פריצות דשמא לא ימצא פתח לנדרה, אבל אינו צריך לא שייך פריצות, כיון דניתר בלא פתח כלל ע"ש, אבל זה אינו דודאי איכא פריצות טפי בנדר שאין צריך חקירת חכם מצריך חקירת חכם, דנדר שאינו צריך חקירת חכם מאי נינהו נדרים שהבעל מיפר, כגון נדרי עינוי נפש ודברים שבינו לבינה, וכן פרש"י, ובהנהו ודאי איכא פריצות טפי וכמ"ש הריטב"א ע"ש:

באו"ד וא"ת ללישנא קמא דר"י מנ"ל דפליגי רבנן אר"י ונדר שהודר ברבים יש לו הערה, ועיין מה שכתבתי לקמן בגמרא ליישב זה ומשם תדרשנו:

בגמ' תניא כלישנא קמא כו' ומפני מה אמרו המוציא משום שם רע לא יחזיר כו', וימצאו הדברים בדאים כו'. והנה ברמב"ם (פ"י מהלכות גירושין) כתב וז"ל ומהני מה המוציא משום שה רע לא יחזירה לעולם גזירה שהא תנשא לאחר ותעסה תשובה ותהיה צנועה תחתיו ויאמר הראשון אילו הייתי יודע שכן הוא לא הייתי מגרשה כו' עכ"ל, ופלא גדול הוא מה שכתב בטעם הקלקול שמא תעשה תשובה ותהיה צנועה, ואילו בברייתא כאן אמר שימצאו הדברים בדאים, והיינו שלא חטאה מעולם, ונ"ל דבלא"ה קשה טובא בדבריו. שזכר בתחלה שמודיעה שמפני זה הוא מוציאה כדי לייסרה, וזהו ללישנא דפריצות כלישנא בתרא, ונתן הטעם דלא יחזיר משום קלקול כלישנא קמא, והיאך הרכיב שתי הלשונות בהדדי, ועוד קשה דכיון שזכר טעם הקלקול כלישנא קמא, למה לא פסק שצריך שיאמר לה משום שם רע אני מוציאך, כמבואר בסוגיין, דללשון זה דוקא אי אמר הכי, ובמ"מ שם מיישב שהרמב"ם פוסק באמת כשתי הלשונות לחומרא. כלשון בתרא דאפילו לא אמר משום שם רע, דסובר נמי טעם דפריצות, ופסק נמי כלישנא קמא דחייש לקלקולא, דהרמב"ם יפרש דלישנא בתרא מוסיף על לישנא קמא שאעפ"י שלא אמר לה נמי לא יחזיר, ומיהו כשאמר לה נמי איכא משום קלקולא עיי"ש שהכריח זה מן הסוגיא, והנה הרשב"א בחדושיו כתב דלישנא קמא בע"כ לית ליה טעם דפריצות, דאם ימצאו הדברים בדאים מאי פריצות איכא, מאי הו"ל למיעבד ע"ש, ולפי"ז מדויק מאוד דברי הרמב"ם, דכיון שפוסק לשני הלשונות ומשו"ה לא כתב דבעינן שיאמר, משום דסומך נמי על טעם דפריצות, ולכן אי אפשר היה לו לפרש טעם הקלקול שמא ימצאו הדברים בדאים, דמאי פריצות איכא בזה וכהרשב"א, וכיון שאין בזה כ"א משום קלקול, אכתי בעינן אמר דוקא, משו"ה השכיל לפרש דטעם דקלקול הוא שמא תעשה תשובה ותהיה צנועה מהיום והלאה, אבל עד עתה היתה פרוצה, ושייך שפיר נמי טעם דפריצות וזה ברור בעזה"י:

ועוד אפשר לומר ביישוב דברי הרמב"ם שלא הזכיר הך דבעינן שיאמר בשעת גירושין משום שם רע אני מוציאך, דסומך בזה על הירושלמי שלא זכר מזה, וגם בברייתא גופא שתביא מינה סייעתא ללישנא קמא, לא הזכיר תנאי זה, ומשמע דאפילו לא אזור הכי נמי:

בגמ' אמר ר' יהושע בן לוי מ"ט דר' יהודה דכתיב ולא הכום בני ישראל כו', ופרש"י מ"ט דר' יהודה דאמר נדר שהודר ברבים אין לו הפרה. ויש לתמוה מנ"ל לומר דטעמא דר' יהודה דמחלק בין ידעו בו רבים ללא ידעו בו רבים הוא משום דסובר דנדר שהודר ברבים אין לו הפרה, הא טעמא דר' יהודה הוא משום פריצות, כיון דפרוצה היתה לנדור בפני עשרה, ובלא ידעו בו רבים לא הוי פריצות, ולעולם יש הפרה אפילו בידעו בו רבים, וכ"ש דקשה טפי לפי מה שהוכחתי לעיל במשנה, דר' יהודה סובר נמי טעם דקלקול, כמו שמוכח מהך דאיילונית, ואי אמרת דבידעו בו רבים אין לו הפרה, א"כ לא שייך קלקול, דהא לא מצי לקלקלה ולומר אילו הייתי יודע שיש הפרה, כיון שבאמת אין לו הפרה, ואולי יש לומר דדוקא רש"י לשיטתו דפי' במתניתין דר' יהודה סובר דוקא רק טעה דפריצות, וטעם דקלקול לא ס"ל כלל, משו"ה מצי לפרש כאן דר' יהודה סובר באמת דאין לו הפרה, ומשו"ה ליכא חשש קלקול, אבל לפי מה שכתבתי דר' יהודה סובר נמי טעם דקלקול, שפיר יש לפרש דר' יהודה סובר נמי בידעו בו רבים דיש לו הפרה, והא דמחלק בין ידעו בו רבים ללא ידעו. היינו משום דכיון שנדרה ברבים איכא פריצות טפי, וגם הלשון ידעו בו רבים לא משמע שהודר ברבים, ואע"ג דמסוגיא ומפרש טעם דר' יהודה מהך דגבעונים, מוכח דהש"ס שוכר דטעמו משום דאין לו הפרה. אנן באמת גם מזה לא איריא, דכאן יש לומר דהכי פירושו, מ"ט דר' יהודה דאומר בנדר שידעו בו רבים איכא פריצות לעבור עליו אפילו אם הותר הנדר, דכתיב ולא הכום וגו', אע"ג דהו"ל נשבע לבטל את המצוה, לא תחיה כל נשמה ולא ישבו בארצך וגו' אפ"ה כיון שידעו בו רבים משבועה, והגבעונים לא ידעו שהשבועה בטילה, אין לדחותה, ש"ח דאית בו פריצות אפילו לאחר ההתרה, שאין הרבים יודעין בההתרה או ההפרה, ורבנן היינו הת"ק אע"ג דאית ליה דלא יחזיר משום פריצות, לא ס"ל לחלק דהתם אף הגבעונים ידעו שהנדר בטעות, שהם אמרו מארץ רחוקה באנו, אלא ש"מ שאני התם משום קידוש השם הוי, וא"כ מסתברא כשתקנו חכמים המוציא משום נדר בין ידעו בו רבים בין לא ידעו לא יחזיר, שלא יהו פרוצות בנדרים, וראיתי בשירי קרבן שעל הירושלמי שפי' כוונת הש"ס כן ע"ש, ועפ"י הדברים האלה לא תיקשי כל מה שהרבו התוס' להקשות בד"ה כיון, וגם מה שהקשו בתוד"ה שלא יהו כו' ללישנא בתרא דר' יהודה, מנ"ל דפליגי רבנן וכו' נמי מיושב היטב לפי"ז:

בתוד"ה כיון, וא"ת בלא"ה מי חיילא שבועה כו'. עמ"ש בדבור דלעיל ליישב, ועוד נ"ל ליישב עפמ"ש הל"מ (פ"ו מהלכות מלכים) ובמנחת חנוך (מצוה תקכ"ז) דאע"ג דבשבעה אומות לא תחיה כל נשמה כתיב. וגם הנשים והטף נהרגין, היינו דוקא כשצרין על עירן גופא, אבל אם הם בעיר אחרת, אין נהרגין הנשים והטף, וכן מבואר בסוטה (דף ל"ה) גבי יפ"ת, דכי תצא מיירי במלחמת הרשות דהיינו בשארי אומות, דאי במלחמת מצוה דשבעה אומות, לא שייך יפ"ת, דלא תחיה כל נשמה כתיב. ושבית שביו לרבות כנעניות שבתוכה, דהם אינם בכלל לא תחיה, כיון דנמצאו בין שארי האומות, משו"ה ניצולין הנשים והטף. ולפי"ז יש לומר דבקרב אנשי גבעון שבאו לפני יהושע היה ביניהם גם נשים וטף, ועליהם שפיר חייל השבועה, כיון שאין נהרגים אחרי שאינן בעירם, וממילא חיילא נמי בכולהו ע"י כולל בשב ואל תעשה, כמבואר ביו"ד (סי' רס"ח), אלא דיש לומר דמ"ש הל"מ דנשים שבעיר אחרת אין נהרגין, היינו כשצרין על עיר משארי עממין וכבשו אותה ונמצאו גם משבעה אומות בתוכה, בזה אמרינן דכיון דהנשים והטף העיקריים אין נהרגין, ממילא גם הנשים משבעה האומות הנמצאות בתוכה, דיינינן להו נמי כדין כל הנשים העיקריים וניצולין גם מהם, אבל כשבאו לידו נשים משבעה אומות לחוד, בשעה שאין עושין דין נמי על הנשים משארי עממין, איה"נ שמוזהרים להורגם אפילו כשהם בעיר אחרת, ואמנם אפילו אי נימא הכי נמי יש לומר, דמיירי שהיו בהם ג"כ מבני התושבים, וכדאיתא בקדושין (דס"ז ע"ב) מנין לאחר מן האומות שבא על הכנענית שאתה רשאי לקנותו בעבד ת"ל וגם מבני התושבים הגרים וכו', וא"כ אתושבים שפיר חלה השבועה, וחיילא נמי אכולהו בכולל כנזכר לעיל ודו"ק היטב:

תוכן העניינים

בית אהרן על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה