בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין
דף מה:
בגמ' דילמא לגנוז. הרא"ש דיקדק מכאן דבכדי דמיהן חייבין הצבור לקנותו אפילו לגנוז, מדדייקינן יתר על דמי דמיהן הוא דאין לוקחין, הא בכדי דמיהן לוקחין, ש"מ ס"ת שכתבו עכו"ם קורין בו, ומשני דילמא ליגנז, אלמא דצריך ליקח אותו בכדי דמיו ליגנז עכ"ל, ואחריו נמשכו כל הפוסקים הטור והשו"ע (יו"ד סי' רפ"א) לפסוק דבכדי דמיו חייבין הצבור לקנותו אפילו לגנוז, ואכן הפר"ח בהגהותיו על הש"ס דחה כל יסוד הבנין של דין זה וכתב דלאו ראיה הוא כלל. דדילמא הכי קאמר הא בכדי דמיהן לוקחין, כלומר יכולין ליקח אם ירצה, דיותר על כדי דמיהם אינו רשאי ליקחם, ובכדי דמיהן רשאי אם רוצה, אבל אכתי רשות שמענו חיוב לא שמענו, ונראה פשוט שכוונת המקשה דדייק הא בכדי דמיהן לוקחין, הוי הכוונה דחייב לקנות, ולא רשות, דאי אינו כ"א רשות, מאי ס"ד דידיה להוכיח מינה דקורין בה, הא פשיטא דיש לדחות דאין קורין בה, ואפ"ה אם ירצה רשאי לקנותה בכדי דמיו לגונזה, ואטו לא ידע המקשה דאפשר לדחות דילמא לגנוז, אע"כ דהמקשה דייק דבכדי דמיהן חיוב לקנותה, ולכן הוי ה"ד דלגונזה אי אפשר לחייבו לקנותה, ודוקא לקרות בה הוא דמחייבין לקנותה, ומשו"ה דייק שפיר ש"מ דקורין בה, דאל"ה לא היו מחייבין לקנותה, ומשני דילמא לגונזה, ואפילו לגונזה יש חיוב לקנות בכדי דמים ושפיר קמה וגם נצבה ראיית הרא"ש ואין להקשות על המקשה גופא מנ"ל דחיובא הוא דאיכא כאן, ולמידק דקורין בה, דילמא באמת אינו כ"א רשות, ולא נידוק כלל ממתניתין דקורין, דיש לומר משום דהך בבא דאין לוקחין ספרים, הוא סיפא דמשנה הקודמת דאין פודין את השבויין, ובחד כללא כללינהו התנא כמו שמוכח הלשון ואין לוקחין ספרים, בוי"ו החבור, דקאי על משנה ראשונה דאין פודין כו'. ולכן כמו דבהך דאין פודין את השבויים, חיוב הוא דאיכא לפדות בכדי דמיהן, ה"נ בהך דינא דאין לוקחין ס"ת, נמי חיוב יש לפדות בכדי דמיהן דומיא דשבויים, ואיך שיהיה הוכחת המקשה, אבל זה ודאי דכוונת המקשה להוכיח דחיובא איכא בזה, דאל"ה אין התחלה להוכחתו וכמו שכתבתי, ושפתי הרא"ש והפוסקים ברור מללו וזה ברור:
ודע דהריטב"א והר"ן כתבו דאם הוחזק שבזזו עובדי כוכבים ספרי יהודים דאז קורין בהם לכו"ע, ואחריהם נמשכו הפוסקים לפסוק כן ביו"ד שם, וגדולה מזה כתב הש"ך, דבמקומות שאין העכו"ם יודעים לכתוב, דאמרינן דמסתמא בזזו אותם, ובהגהות כור לזהב שעל חדושי הריטב"א השיג גם ע"ז ממ"ש כאן דילמא לגנוז, ומנ"ל להש"ס למידק דבכדי דמיהן לוקחין אפילו לגנוז דילמא מתניתין מיירי ביודעין שהם של ישראל ופודין בזה בכדי דמיהן לקרות, אבל לגנוז אין פודין כלל ע"ש, ואיני יודע מהו סח, דהא בפ"כ שהמקשה סבור דהכא לא מיירי בידוע שהוא של ישראל, דא"כ אין שום מקום להוכחתו כל עיקר, שהוכיח דש"מ דקורין, דילמא בשל ישראל מיירי, ומדהוכיח מינה לס"ת שנמצא ביד נכרי, מכלל דידוע היה לו למקשה, דהכא לא מיירי בידוע של ישראל הוא, אלא באינו ידוע, ולדבריו שפיר דחה אותו דילמא לגנוז, ועל המקשה גופא יש לומר שהיה לו הוכחה דאפילו באינו ידוע נמי חייבין לפדותו בכדי דמיהן, דאי דוקא בידוע הוא דחייבין לפדותו, א"כ לא שייך כלל תקון העולם בזה, דלא יטרח לגונבה כיון שלא ימצא קונה רק כשיהיה ידוע שישראל כתבו, ולא שייך תקון העולם ואפילו יותר מכדי דמיהן מחויב ליתן, ומדקתני דאין לוקחין ביתר מכדי דמיהן מפני תקון העולם, בע"כ דבכל ס"ת הנמצא ביד עכו"ם חייבין לפדותה, ואפילו כשאינו ידוע שהוא של ישראל, ושפיר איכא תקון העולם וג"ז ברור:
בגמ' אמר י"נ ספר תורה שכתבו נכרי וגנז נמצא ביד נכרי אמרי לה יגנז ואמרי לה קורין, ופרש"י משום ספק ספיקא, ובתוס' השיגו על פרש"י דהא ליכא אלא חד ספק, דעכו"ם שכתב אפילו למכור לישראל פסול משום דאינו בקשירה, כדמפרש לקמן בברייתא, וביותר קשה על רש"י גופא, דהא בדרב נחמן דאמר יגנז, פי' רש"י כדלקמן, והיינו בע"כ משום דאינו בקשירה, דהא טעם אחר לא מפרש לקמן, וא"כ איך פירש כאן דאיכא ספק ספיקא ונ"ל ברור ליישב דעת רש"י. דהנה בלא"ה קשה למה הוצרך הש"ס לטרוח ולמצוא תנא דס"ל יגנוז, ומשום דאינה בקשירה, הא הוה חצי לתרץ דתנא דסובר ישרף הוא משום דסובר כר"א, דסתם מחשבת עכו"ם לעכו"ם, והאי תנא דסובר יגנז הוא משום דלא ס"ל כר"א דסתם מחשבת עכו"ם לעכו"ם, והדבר ספק אי מחשיב לעכו"ם או לא, ומשו"ה יגנז, ואמנם ע"ז י"ל דאיה"נ דהוה מצי לומר טעם זה, אלא שרוצה להביא תנא דאיירי בה בהדיא וכמ"ש התוס' ד"ה והא על קושיא אחריתי כן ע"ש, והנה ממילא נלמוד מזה, דבאמת יש שני טעמים למה יגנז. א, משום דלא אמרינן סתם מהשגת עכו"ם לעכו"ם ואתיא כרבנן וכיון שהדבר ספק משו"ה יגנוז ב, משום דאינו בקשירה, ובזה מתיישב פרש"י על ר"נ שאמר יגנז, כדלקמן, ולא פי' בהדיא הטעם משום דאינו בקשירה, והיינו משום דבאמת יש שני טעמים בזה, משו"ה סתם רש"י, והנ"מ בין שני הטעמים, דלטעם ראשון אין הפסול אלא מטעם ספק, ולטעם השני דאינו בקשירה, פסול ודאי, ולזה יש לומר דהני תרי לישני דאמר ר"נ בנמצא ביד עכו"ם בזה פליגי, דאמרי לה יגנז סובר הטעם דאינו בקשירה, ופסולו ודאי, וממילא שגם בנמצא ליכא ספק ספיקא ומשו"ה יגנז, ואמרי לה קורין ס"ל הטעם דכתבו עכו"ם הוא משום דאין מחשבתו לעכו"ם, ואפילו בכתבו לא מיפסל אלא מטעם ספק, וממילא בנמצא דאיכא ספק ספיקא סובר דקורין, ומיושב שפיר קושית התוס' דלעיל, דאיה"נ דלטעם דאינו בקשירה, גם בנמצא יגנוז, אבל האי דאמרי לה קורין משום דלא ס"ל טעם זה, וזה ברור מאוד בכוונת רש"י:
אכן התוס' לשיטתם לא ניחא להו בזה ושפיר הקשו, דהנה בתוד"ה והא הקשו, דלימא דהטעם דמ"ד יגנוז משום דס"ל כרשב"ג דבעי כתיבה לשמה, ותירצו דהו"מ למימר הכי, וקשה לי דהא עדיפא הוי להו לאקשויי, דהוי מצי למימר דרבנן דר"א הוא דלא אמרינן סתם מחשבתו לעכו"ם ומשו"ה יגנוז, ולתרץ נמי כמו שתרצו, ומדלא הקשו הכי נראה ברור דהתוס' סברי דלרבנן דר"א דלא ס"ל סתם מחשבתו לעכו"ם, אפילו ספק לא הוי, ואמרינן ודאי שלא לשם עכו"ם כתבו, וכמו שקיי"ל באמת גבי שחיטת עכו"ם, דלר"א אסור נמי בהנאה, ולרבנן אינו כ"א נבילה, ואפילו ספק איסור הנאה לא הוי, וכמבואר ביו"ד (סי' ב') דהיכי דאיכא ספק תקרובת עכו"ם כתבו בפירוש דהוי ספק, וכמ"ש ביו"ד (סי' ד'),. שחט ואח"כ חישב ה"ז ספק זבחי מתים, וגבי שחיטת עכו"ם דלא כתב כן, ודאי שאפילו ספק לא הוי, והיינו משום דס"ל דלרבנן דלא אמרינן סתם מחשבת עכו"ם לעכו"ם אפילו ספק לא הוי, ובודאי שלא לשם עכו"ם כתבו, ולפי"ז ממילא לא יוכלו לפרש טעם דברייתא דתני כתבו יגנוז, דאתיא אליבא דרבנן, דהא לדידהו אפילו ספק לא הוי ומותר גם לקרות, והרי הוכחנו דשיטת התוס' דלרבנן דר"א מותר נמי לקרות, וממילא דלשיטתם ליכא כ"א טעם אחד למה יגנוז, והוא משום דאינו בקשירה, ולטעם זה אי אפשר לפרש מטעם ספק ספיקא כפרש"י, והוכרחו למצוא טעם אחר, וכל זה הוא לשיטתם, אבל רש"י סובר דלרבנן דר"א אע"ג דלא אמרינן סתם מחשבת עכו"ם ודאי לעכו"ם, אבל ספק מיהא הוי, ועיין נמי בתורי"ד שכתב נסי דספק מיהא הוי, וא"כ ממילא יש שני טעמים על יגנוז, ואמרי לה קורין יסברו הטעם משום דספק אי מחשבתו לעכו"ם, וממילא בנמצא איכא ס"ס:
וניחא נמי בזה מה שהתוס' הקשו רק על טעם דרש"י, דפירש משום ספק ספיקא, ולא הקשו קושיא יותר חזקה על רש"י, מדידיה אדידיה, דהא איהו פי' בדר"נ דיגנז כדלקמן והיינו משום דאינו בקשירה, והיאך יפרש אח"כ דאיכא ספק ספיקא, והוא משום דזה ידעו התוס' שרש"י יסבור דאיכא תרי טעמי על יגנוז, משום דאיהו סובר דלרבנן דר"א ספק מיהא הוי, וממילא לא קשה מידי, רק התוס' לא יסברו בזה כרש"י, דלשיטתם ליכא כ"א טעם אחד על יגנוז, משום דאינו בקשירה, ולטעם זה ליכא ספק ספיקא, ולהכי דחו פרש"י ומיאנו בפירושו, אבל לשיטת רש"י עצמו לק"מ, וגם התוס' מודים דלשיטתו של רש"י אין שום קושיא וזה ברור כשמש. וא"כ אפוא יצא לנו הדין דלשיטת רש"י והתורי"ד גבי שחיטת עכו"ם נמי הוי ספק זבחי מתים, ואסור נמי בהנאה מספק, וזה דבר חדש שלא הוזכר כלל בפוסקים:
אלא דלפי מה שכתבתי בשיטת התוס', דלרבנן דר"א ליכא אפילו ספק, ולדידהו רשאי אפילו לקרות, א"כ יקשה מאי הוצרך הגמ' לטרוח ולהביא חנא דס"ל קורין, הול"ל דאתיא כרבנן דר"א, ונהי דהוי מתרצי נמי כתי' התוס', דרצה להביא תנא דסובר הכי בהדיא, אמנם הו"ל לאקשויי זה, ויש לומר משום דכבר הקשו קושיא זאת על ברייתא דלעיל, ותרצו תירוץ כזה ששייך גם בכאן, לא צריכא להו להקשות עוד הפעם ודו"ק בכ"ז:
בתוד"ה אמרי לה קורין, פי' בקונטרס וכו', ואין נראה דר"נ כו', עמ"ש בדבור דלעיל ליישב:
בתוד"ה והא דתניא הו"מ למימר כו' עמ"ש בדבור דלעיל:
בגמ' כתבו עכו"ם יגנוז. מכאן היה נ"ל להביא ראיה דגם חומשים המודפסים ע"י עכו"ם אסור ללמוד בו, דאל"ה למה אמרינן כאן דכתבו עכו"ם יגנז, גניזה זו מה טיבה, נהי דפסולה ואין בה קדושת ס"ת, מטעם שאינו בקשירה, אבל עכ"פ לא גרע מחומשים הנדפסים דמותר ללמוד בתוכם, ובהדיא כתב הרמב"ם (פ"י מהלכות ס"ת) דכל העשרים דברים הפוסלים ס"ת, אם נעשה הפסול באחד מהם הרי הוא כחומשים שמלמדים בהם התינוקות ואין בהם קדושת ס"ת ואין קורין בהם ברבים ע"ש. ומשמע שביחידות קורא בהם כמו בחומש, הן אמת דדברי הרמב"ם צריכים ביאור, דבאותו פרק גופא כתב, ס"ת שבלה או שנפסל גונזין אותה בכלי חרש וקוברין אותה אצל ת"ח, ולפמ"ש מעיקרא דס"ת פסולה לא גרעה מחומש ומותר לקרות בה ביחידות, ואפילו לברך עליה סובר הרמב"ם דרשאי כשאין ס"ת כשירה כמ"ש הרמב"ם בתשובה, הובא בכ"מ שם, וא"כ למה צריכה גניזה וקבורה בקרקע, כיון שכשירה להתלמד, וגם לברך בצבור כשאין אחרת, אלא שבזה יש לומר דמה שכתב שבלה או שנפסלה דקוברין, לא מיירי שנפסלה באחד מהעשרים פסולים שחשיב לעיל, כגון שנכתבה על עור בהמה טמאה או שלא לשמה, דבכל הנהו הפסולים דראויה עכ"פ ללמוד התינוקות, באמת אין צריכה קבורה, ורק נפסלה דומיא דבלה מיירי הכא. שנפסלה ונתקלקלה כל כך עד שאין ראויה גם ללמוד התינוקות, ומשו"ה צריכה קבורה, ובאמת במקור הדין שהוא בש"ס דמגילה (דכ"ו ע"ב) לא הזכיר כ"א ס"ת שבלה קוברין, ולא הזכיר כלל ס"ת שנפסלה, ולא אדע כלל מאיזה מקור שאב הרמב"ם ז"ל להוסיף גם נפסלה, ובשו"ע או"ח לסי' קנ"ד) לא הזכיר ג"כ נפסלה, אלא ס"ת שבלה קוברין אותה, ורק בשו"ע יו"ד (סי' רפ"א) כתב כלשון הרמב"ם ס"ת שבלה או שנפסלה, ובע"כ דנפסלה דהכא דומיא דבלה מיירי שנתקרעה כ"כ עד שאין ראויה ללימוד התינוקות נמי, ובזה יש ליישב את דברי הרמב"ם, אבל בסוגיין דמיירי בס"ת שהיא חדשה, והפסול הוא רק מה שכתבה עכו"ם, שהוא אחד מהעשרים פסולים שזכר הרמב"ם עליהם דדינם כחומשים, וא"כ למה צריכה גניזה, הלא אפשר ללמד תינוקות מתוכה, אע"כ שגם חומשים הנדפסים ע"י עכו"ם נמי אסור להתלמד בתוכם, ועמ"ש הט"ז ביו"ד שם שהוכיח נמי דבפסול עכו"ם אסור אפילו ללמוד מתוכה ע"ש מילתא בטעמא, ובנקוה"כ השיג עליו ומסוגיין יהיה ראיה להט"ז. כן הי' נראה לכאורה:
ושוב התבוננתי דיש לדחות ראיה זאת, דבאמת יש לומר דלהתלמד בתוכה שרי כמו בחומשים, ומה שאמרו כאן בס"ת יגנוז, אין הכוונה לגונזה בקרקע ולקוברה, אלא לגונזה, היינו להצניע בביתו במקום מוצנע, וכשיצטרך ללמוד לתינוקות יקחנה משם, ואע"ג דבמגילה שם כאחר להדיא בס"ת פסולה דגונזין אותה בכלי חרס וקוברין בקרקע אצל ת"ח. אכן נראה פשוט שגם התם אין זה חובה לגונזה בקרקע דוקא, דודאי אם יש לו מקום מוצנע לגונזו בביתו בתיבה וכיוצא בה, או בביהכ"נ, דעדיף טפי מבקרקע, דהא בקרקע יש איסור, דיבוא לידי איסור מחיקת השמות ויעבור על לא תעשון כן לד' אלוקיכם, ומשו"ה הצריכוה דוקא בכלי חרס, שיתקיים ולא יבוא כל כך בקרוב לידי איסור זה וכמ"ש הפוסקים, ורק אם אין לו מקום מוצנע בביתו, בהכרח הוא לקוברה, והתירו לו זה, אע"ג שברבות הימים יבוא לידי מחיקה, אבל כשיש לו מקום מוצנע בביתו, פשיטא דעדיף טפי, ואינו רשאי אז לקוברה בקרקע, אפילו ס"ת שבלה לגמרי, וכן משמע להדיא אלשון השו"ע (או"ח סי' קנ"ד) שכתב מטפחות של ספרים כו' יכולים לשום ממנו כו', ומלשון יכולים משמע דאין זה חובה אלא רשות, הן אמנם דבפמ"ג שם דייק מלשון השו"ע (יו"ד סי' רפ"א) שלא כתב לשון יכולים, דמשמע שזהו חובה, אבל אין מזה שום ראיה, דהא דכתב באו"ח לשון יכולים, היינו דאשמועינן נמי שיכולים לשים מהם תכריכין ואין זה הורדה מקדושה, ולשון יכולים קאי נמי אס"ת דבתרה, וביו"ד שהקדימו דין דס"ת, לא כתבו לשון זה, ולפי"ז שפיר יש לומר דמ"ש כאן יגנוז, היינו באמת גניזה בביתו ולהתלמד ממנה, דכיון שלא נתקלקלה ועשויה עוד להתלמד, פשיטא דהכי עדיפא טפי, אלא דלפי"ז יהיה עכ"פ מכאן ראיה, דח"ש גניזה בקרקע אצל ס"ת, אין זה חובה, ופשיטא דגניזה בביתו עדיפא ודלא כהפמ"ג הנ"ל, וכל זה הוא לדינא, אכן שמעתי שהגר"ח מוואלאזין היה אומר שהלומדים בספרים שנדפסו ע"י אדם שאינו הגון אין להם הצלחה בלמודם, ועיין בסכר חסידים סי' תש"ע:
שם מעלין בדמיהן עד כוי טרפעיק. ופרש"י שזה יכול להוסיף יתר על כדי דמיהן, וז"ל הטור ושו"ע (יו"ד סי' רפ"א) אין לוקחים ספרים תפילים ומזוזות יתר על כדי דמיהם הרבה עכ"ל. ומשמע דמעט יתר על כדי דמיהם רשאי, והיינו כברייתא זאת, דאע"ג דבמשנה שנינו דאין לוקחים יחר על כדי דמיהם, אבל הברייתא הלא מפרשת המשנה, דהרבה יותר הוא דאסור, אבל מעט רשאי להוסיף, אכן הרמב"ם (פ"א מהלכות תפילין) כתב וז"ל דאין לוקחין יתר על כדי דמיהם, ולא הזכיר לדייק ולכתוב מלת הרבה ומשמע שאפילו מעט אינו רשאי להוסיף יתר על דמיהן, ויש לתמוה שלא פסק כברייתא המפורשת הזאת בלי חולק כלל, והיה נראה לפרש דהרמב"ם אינו מפרש פירוש הברייתא כרש"י. דברייתא בא לפרש המשנה ולאשמועינן דמעט רשאי להוסיף אפילו יתר על כדי דמיהם, אלא יפרש דברייתא חולקת על המשנה, דאילו מדוקיא דמשנה משמט, שדוקא יתר על כדי דמיהן הוא דאסור אבל בכדי דמיהן לוקחים, ואפילו לגנוז הוא דמחויב לפדות עד כדי דמיהם, אע"ג שאינו שוה לכלום, וכחו שכתבתי לעיל בשם הרא"ש דדייק הכי מח"ש דילמא לגנוז, דמוקי למתניתין כמ"ד לגנוז ואפ"ה עד כדי דמיהם מחויב לקנותה, ואכן הברייתא סוברת נמי כמ"ד יגנוז, אלא דסוברת, דכיון שפסולה היא וצריכה גניזה וקבורה, משו"ה דוקא עד כדי טרפעיק הוא דמחויב ללוקחה מיהא. אבל לא לשלם כדי דמיה, ומשו"ה שפיר השמיט הרמב"ם להך ברייתא, דפוסק כסתמא דש"ס לעיל דמוקי למתניתין נמי כמ"ד יגנוז ואפ"ה מחויב לפדותה עד כרי דמיה, והיינו נמי טעמא דהרי"ף דמשמיט. נמי לדנא דברייתא זאת:
אכן באמת נהי דבדעת הרי"ף אפשר לפרש הכי, אבל בדעת הרמב"ם אי אפשר לפרש הכי, דהא עיקר ההוכחה דלעיל דאפילו לגונזה מחויב נמי ליתן עד כדי דמיהן, הוא למ"ד נמצא ביד עכו"ם יגנוז, דלדידיה מתוקם המשנה דאין לוקחין יתר על כדי דמיהם. נמי לגונזה, ואפ"ה דוקא יתר על כדי דמיהם הוא דאינו רשאי, אבל כדי דמיהם לוקחין, אכן למ"ד נמצא ביד עכו"ם קורין, לא מתוקם המשנה כלל כדי לגונזה, אלא כפשוטה דלוקחה כדי לקרות, ואפ"ה דוקא עד כדי דמיהם ולא יתר, ולדידיה אינו מוכח כלל דאפילו כדי לגונזה מחויב לתת עד כדי דמיהם, ושפיר אמרינן דדוקא כדי לקרות הוא דמחויב עד כדי דמיהם, אבל לגונזה אינו מחויב כל כך, אלא כברייתא. דדוקא עד כדי טרפעיק הוא דמחויב כה"ג ולא יותר, ולמ"ד זה אין המשנה והברייתא חולקים כלל בשיעור התשלומין, אלא דהמשנה סובר כמ"ד קורין. ומשו"ה עד כדי דמיהם מחויב מיהא לקנותה, והברייתא סוברת כמ"ד יגנוז, ומשו"ה אינו מחויב כ"א עד כדי טרפעיק, ובשיעור התשלומין לא פליגי כלל, ותרווייהו סוברים דהיכי דאינו רשאי לקרות בתוכה אינו מחויב לפדות כ"א עד כדי טרפעיק, וא"כ הרמב"ם דפוסק כמ"ד קורין, דלדידיה לא פליגי המשנה והברייתא בשיעור התשלומין, אלא דמשנה הוא כמ"ד קורין, והברייתא כמ"ד יגנוז, וא"כ אמאי השמיט לדינא דברייתא, כיון דכדי לגונזה כו"ע מודו דאין חייבין לפדות כ"א עד כדי טרפעיק ולא יותר, ואין לומר דמשום הא גופא השמיט לברייתא, משום דאתיא כמ"ד יגנוז, והרמב"ם דפוסק כמ"ד קורין, לא משכחת לדידיה דינא דברייתא, הא אכתי יש נ"מ בס"ת שהיא פסולה בעצם, לא מצד שנמצאה ביד עכו"ם, אלא שיש בה פסול עצמיי, דמ"ד דקורין, היינו דוקא בס"ת שכשירה היא בעצם, ומצד שנמצאה ביד נכרי אין לפוסלה, אבל ס"ת פסולה בעצם אין קורין בה לכו"ע, ובס"ת כזה שנמצא ביד נכרי אין מחויב לכו"ע לתת יתר מכדי טרפעיק, כיון דבשיעור לא פליגי, ואכתי הו"ל להרמב"ם לכתוב דין זה, דס"ת פסולה בעצם אין מחויב לפדותה יותר מכדי טרפעיק וזהו תמיה עצומה:
והיה אפשר ליישב גם זה לכאורה, כשנדייק לעמוד על עוד חילוק אחר שנמצא בין לשון הטור ללשון הרמב"ם, דלשון הטור ביו"ד שם וז"ל נמצא ביד עכו"ם יגנוז וחייבין הצבור לקנותה ממנו בכדי דמיו או יותר מעט ולגונזה כדי שלא יזלזל בה עכ"ל, הרי שמענו להדיא מדבריו. דבכדי דמיו מיהא, חיוב יש לקנותה, אכן בדברי הרמב"ם לא הוזכר כלל הדין דחייבין לקנותו בכדי דמיו. לא כתב כ"א האיסור, שאסור לקנות יתר על כדי דמיו, אבל החיוב ולקנות בכדי דמיו לא הזכיר כלל, ונראה ברור דפליגי בדוקיא דש"ס דלעיל, דדייקי ממתניתין דיתר על כדי דמיהם הוא דאין לוקחין, אבל בכדי דמיהם לוקחין, והטור יפרש דבכדי דמיהם מיהא, חיוב יש לקנותה, כדי שלא יזלזל בה, והרמב"ם מפרש דה"ק הא בכדי דמיהם לוקחין, כלומר יכולין ליקח אם ירצו, דיותר על כדי דמיהם אינו רשאי ליקח, הא בכדי דמיהם רשאי, אבל אכתי רשות שמענו, חיוב לא שמענו. ועיין מה שכתבתי לעיל מזה, ולדבריו אפילו בס"ת שלימה וכשירה נמי אין שום חיוב לפדותה, ואפילו לו בכדי דמיהם, ולפי"ז לשיטתו לא יוכל לפסוק כהך ברייתא, דעד כדי טרפעיק מחויב לפדות אפילו בס"ת פסולה כיון דלשיטתו אפילו בכשירה נמי אין שום חיוב לפדותה, כן היה נראה לכאורה, בישוב דעת הרמב"ם, אבל אכתי אין נוח לי. דהא גופא יקשה טובא, למה פוסק באמת דאפילו כשירה אין חיוב לפדותה, כיון דדוקיא דמתניתין אפשר לפרש גם חיוב וגם רשות, והברייתא אשמועינן בע"כ דעד כדי טרפעיק חיובא איכא ואפילו בפסולה, וזה ליכא למימר דפירוש הברייתא דמעלין עד כדי טרפעיק, היינו נמי רשות. דהא פשיטא דרשות הוא אפילו בכדי דמיהם ואפילו בפסולה נמי, ומאי שנא עד כרי טרפעיק דוקא דנקיט, דאטו אינו רשאי להעלות עד כדי דמיהם אם ירצה שלא לזלזל בה הנכרי, אלא ודאי דברייתא אשמועינן דעד כדי טרפעיק חיובא הוא דאיכא ואפילו בפסולה, ומדוקיא דמתניתין אפשר לפרש הכי והכי, וא"כ למה פוסק הרמב"ם דאין שום חיוב אפילו בכשירה, והא עד כדי טרפעיק ודאי שיש חיוב אפילו בפסולה, וכ"ש בכשירה, דבזה לא פליגי כלל המשנה והברייתא, דדוקיא דמתניתין אפשר נמי לפרש חיובא:
ולכן נראה לי ברור, דהרמב"ם מפרש פירוש אחר לגמרי בברייתא, דלעולם אתיא כמ"ד קורין נמי, והא דקתני דמעלין עד טרפעיק, לא ביתר על כדי דמיהם הוא דרשאי להעלות טרפעיק כפרש"י, דודאי בספר כזה ששווין מרובה, וכדי דמיו הוי נמי סכום גדול, אסור להוסיף מאומה על כדי דמיו, ורק הברייתא מיירי בספר קטן כזה, ששוויו מועט, עוד פחות מטרפעיק, בכה"ג הוא דרשאי להעלות עד כדי טרפעיק, אע"ג דכדי טרפעיק הוא נמי יתר על דמיו, דכיון שהסך הכל, שוויו והיתר ביחד אינו עולה כ"א עד כרי טרפעיק שרי גם להעלות יתר על דמיו, כיון דעיקר האיסור להעלות יתר על דמיו הוא בכדי שלא להרגילן לטרוח ולגנוב ספרים, ובכה"ג שכל הסך הוא דבר מועט ליכא חשש זה, וז"ל התורי"ד כאן, מאי טרפעיק אמר רב ששת איסתירא פי' סלע מדינה שהיא שמינית שבסלע צורי דהיינו חצי דינר ורשאין ליקח תפילין מן המוצאם כל זוג בחצי דינר ואין זה עילוי הניכר שיתנו לבם לשלול מהם עכ"ל. הרי להדיא כמה שכתבתי, דלא מיירי הברייתא דהיתר לבד הוא כדי טרפעיק שהוא חצי דינר, אלא כל הסך, הקרן והיתר הוא לא יותר מחצי דינר, אבל היכי שהסכום הוא יותר מחצי דינר, אז אין רשאי להוסיף מאומה, והיינו שלא זכר הרמב"ם, דרשאי להוסיף מעט, דבדבר ששוויו הוא חצי דינר אסור שוב להוסיף אפילו מעט, ואין להקשות דאכתי היה צריך הרמב"ם להזכיר לדינא דברייתא, דבספר קטן ששוויו פחות מחצי דינר, רשאי להעלות עד חצי דינר, דזה נכלל במה שכתב הטעם דאסור להוסיף. בכדי שלא להרגילן לגנוב, וממילא ידעינן דבדבר כזה שאין עילוי תשוב וניכר רשאי ודו"ק:
במשנה ר' יהודה אומר כל נדר שידעו בו רבים כו'. ופרש"י דר' יהודה לא חייש לקלקולא, אלא שלא יהא בנות ישראל פרוצות בנדרים, הלכך אי נדרה נדר ברבים פריצות הוא בנדרים וקנסוה עכ"ל. ולכאורה הדין עמו דודאי לא חייש לקלקולא, דלטעם דקלקול הו"ל לומר להיפך, דבנדר שלא ידעו בו רבים לא יחזיר, משום דבדידי' איכא למיחש טפי לקלקול, דכיון שיש הפרה לנדר זה, יכול לומר אילו הייתי יודע שיש הפרה לנדרה לא הייתי מגרשה, אבל בנדר שידעו בו רבים ליכא משום קלקול, כיון דלא אפשר דליהוי הפרה לנדרה, לר' יהודה דסבר דנדר שהודר ברבים אין לו הפרה, אלא ודאי דטעמא דר' יהודה הוא משום פריצות, ובנדר שידעו בו רבים איכא משום פריצות, כיון דנדרה ברבים, ועוד שעשתה נדר חזק כל כך דלא אפשר בהפרה, וזהו פריצות גדולה, אכן הריטב"א בחדושיו כתב להיפך, דטעמא דר' יהודה הוי וראי משום קלקול, והוכיח זה מן הסוגיא דלקמן דאיילונית, דמשם משמע דר' יהודה לא פליג אטעמא דקלקול, דהא באיילונית טעמא דידיה משום קלקול וכדאסיקנא בגמ'. ומודה ר' יהודה בזה, והא דאומר בנדר שלא ידעו בו רכים דיחזיר, היינו משום דקסבר דליכא למיחש לקלקולא, דכיון דלא ידעו בו רבים, סבר דכו"ע ידעי דאיכא היתר לנדרה, ולא מצי לומר אילו הייתי יודע שיש היתר לנדרה לא הייתי מגרשה, וכיון שכן ליכא קלקולא ע"ש, ולי נראה עוד ראיה כהריטב"א ממתניתין גופא, דמלשון דמתניתין, ר' יהודה אומר כל נדר שידעו בו רבים כו' משמע דבא להקל על דברי תיק, דסובר דבכל נדר לא יחזיר, ור' יהודה מחלק שדוקא בידעו בו רבים הוא דלא יחזיר, אבל בלא ידעו בו רבים יחזיר, ואי נימא כפרש"י דר' יהודה לא חייש לקלקולא, א"כ יהיה ר' יהודה להחמיר, דלת"ק דסובר טעמא משום קלקולא הוי דוקא כשאמר לה משום נדר אני מוציאך הוא דלא יחזיר, אבל בלא אמר לה הכי לא וכדקאמר בגמ', ולר' יהודה דסובר טעמא דפריצות אפילו לא אמר לה הכי לא יחזיר, והו"ל למיתני פלוגתא דר' יהודה ורבנן להיפך, דלרבנן באמר לה משום נדר דוקא, ולר' יהודה אפילו לא אחר הכי לא יחזיר, ובמתניתין משמע דר' יהודה להקל בא ולא להחמיר, אע"כ דטעם דר' יהודה הוי נמי משום קלקול וכפי' הריטב"א, וסובר להנך תרי טעמי, משום קלקול ופריצות, ומשו"ה בידעו בו רבים סובר דלא יחזיר, דנהי דקלקול לא שייך התם, כיון דסובר דאין לו הפרה, ולא יכול לומר אילו הייתי יודע כו', מ"מ לא יחזיר משום טעם דפריצות, ובלא ידעי בו, דליכא פריצות וגם קלקול ליכא וכפי' הריטב"א, משו"ה סובר דיחזיר, וכן נ"ל עוד ראיה דר' יהודה סובר טעם דקלקול, דהנה יש לדקדק להך מ"ד לקמן בגמרא, דטעמא דת"ק הוא משום פריצות, א"כ יקשה למה אמר ר' יהודה נדר שידעו בו רבים לא יחזיר ושלא ידעו בו רבים יחזיר, הא בלא ידעו בו רבים לא חידש כלום על ת"ק, דגם איהו סובר דלא יחזיר. רק דת"ק סובר דבלא ידעו בו רבים נמי לא יחזיר. דבכה"ג נמי חיישינן לפריצות, ור' יהודה סובר דבכה"ג דלא ידעו בו רבים לא חיישינן לפריצות, וא"כ לא הוי ליה לומר רק ר' יהודה אומר נדר שלא ידעו בו רבים יחזיר, ולמה אומר נמי בידעו בו רבים לא יחזיר, הא בזה גם לת"ק הכי הוא ולא פליגי כלל, ובשלמא להך טעמא דת"ק משום קלקול, קמש"ל דאף דס"ל לר' יהודה ברבים אין לו הפרה ולא שייך קלקול, מ"מ מודה דלא יחזיר משום פריצות, וקמ"ל החדוש מחשש דפריצות, אבל למ"ד משום פריצות, עיקר טעמו של ת"ק משום פריצות, רק ר' יהודה בא לחדש דבלא ידעו רבים לא שייך פריצות, א"כ לא הו"ל להזכיר נדר שידעו בו רבים כלל, ואכן למה שכתבתי דר' יהודה סובר נמי לטעם דקלקול, ובלא ידעו בו רבים לא שייך קלקול וכנ"ל ניחא, דאם לא הוי אמר ר' יהודה כ"א נדר שלא ידעו בו רבים יחזיר, הוה אמינא דאינו סובר כ"א טעם דקלקול לחוד, וטעם דפריצות לא סובר כלל, ומשו"ה בלא ידעו בו רבים, דליכא למיחש לקלקולא סובר דיחזיר, והא דלא קאמר בידעו בו רבים היאך הדין, היינו משום דתלוי בזה דאם אמר לו בשעת גירושין משום נדר אני מגרשך. דלטעם דקלקול בהכרח שצריך לומר הכי, ואי לא אמר ליכא למיחש לקלקול כדמסיק בגמ', ולכן כיון דלאו דינא דפסיקא הוא בכל גווני, משו"ה לא הזכירו בפירוש, וסומך על מה שדייק לומר דוקא בלא ידעו בו רבים, דליכא חשש קלקול בכל אופן הוא דיחזיר, ומינה דבידעו בו רבים, והיכי דאמר לה, דשייך חשש קלקול לא יחזור, ואמנם השתא שמזכיר ר' יהודה כפירוש דבידעו בו רבים לא יחזיר, אע"ג דבע"כ בלא אמר מיירי מתניתין. דהא ר' יהודה אדברי ת"ק קאי, ות"ק דסובר טעם דפריצות, אפילו בלא אמר נמי לא יחזיר, ועלה קאי נמי ר' יהודה דאומר לא יחזיר, דמיירי נמי בלא אמר, ואפ"ה קאמר דלא יחזיר, ובע"כ משום דסובר נמי לטעם דפריצות, ומשו"ה סתים לומר בכל אופן לא יחזיר, ואפילו בלא אמר נמי, ומכל הלין ראיות צ"ע פרש"י דר' יהודה לית לי' כלל לטעם דפריצות ודו"ק:
שם במשנה לא אסרו זה אלא מפני זה, פרש"י דבנדר שאינו צריך ראוי לאסור שיכול לומר אילו הייתי יודע שיכולני להפר לא הייתי מגרשך אבל בצריך אין לאסור מצד עצמו דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד, ויש להקשות לפירושו, דבגמ' מפרש דפליגי אם אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד, והשתא לפרש"י אכתי בטעם זה לחוד לא סגי, דזה אינו כ"א טעם על פלוגתתם בצריך חקירת חכם, אבל הא פליגי גם באינו צריך, דלר"מ אינו יכול לקלקל ולא מצי אמר אילו הייתי יודע שיכולני להפר, דדוקא בחכם יכול לומר לא ידעתי שיזדקק לה החכם, אבל לגבי נפשיה לא יכול לומר לא ידעתי, ור"א סובר דלגבי נפשיה יכול נמי לומר לא ידעתי שיכולתי להפר, ואילו הייתי יודע לא גרשתי, וא"כ למה לא מפרש הש"ס טעם פלוגתתם גם באינו צריך, ואדרבה הא עיקר פלוגתתם הוא באינו צריך. דבצריך לא פליגי כלל בדינא, דלתרווייהו לא יחזיר עכ"פ, רק באינו צריך פליגי, ולמה יפרש הש"ס פלוגתייהו דצריך, דלא פליגי רק בטעמא ולא בדינא, ושביק פלוגתייהו דאינו צריך, דפליגי נמי בדינא, ונ"ל דטעם דאינו צריך לא חש לפרש, משום דכבר מפורש טעמי פלוגתתם בנדרים (דף פ"ז) יודע אני שיש נדרים אבל איני יודע שזה נדר ר"מ אומר לא יפר וחכ"א יפר, הרי חזינן דר"מ סובר דלא יוכל לומר לא ידעתי שאפשר להפר נדר זה, ואין זה פתח לחרטה, ומשו"ה לשיטתו סובר נמי כאן דבאינו צריך חקירת חכם לא חיישינן לקלקולא, ולא חש לפרש טעמו, משום דאזיל לשיטתו בנדרים, וא"כ הרי טעמו מפורש, ור"א סובר כחכמים דהתם דס"ל יפר, ומשום דיכול לומר לא ידעתי שאפשר להפר וזה ברור: