בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין
דף מה.
בגמ' ואי לא מפקנא. הרא"ש כתב דעבד שכרת מחו"ל לארץ אם רוצה האדון לשעבד עמו בא"י רשאי, וכ"כ בתוספת (דמ"ד בד"ה המוכר, ואמנם כמה פוסקים כתבו דק"ו הוא שהארון עצמו יוכל להשתעבד בו. כמו שהובא בחדושי מהרש"ל שפל הרא"ש, ועיין בב"י (יו"ד סי' רס"ז) הביא הדיעות שחולקים על הרא"ש, ונ"ל להביא ראיה לדעת הפוסקים הללו, מהאי עובדא גופא דעבד שברח מחו"ל לארץ אזל מריה אבתריה אתא לקמי' דר"א איל נכתוב לך שטרא אדמיה וכתוב לי' גיטא דחירותא ואי לא מפיקנא ליה מינך, ולכאורה קשה כיון דהדין הוא כר' אחי, ליפוק לגמרי, ולמאי הוצרך גם לכתוב שטרא אדמיה, ועיין בתורי"ד שמביא קושיא זאת, ותירץ שני תרוצים, ותי' השני כדי שלא יזבין אותו לאחר הדר בא"י, לא נהירא, דאם אך היה מוצא למכרו, ודאי שלא היה מתרצה האדון גם בקבלת שטר אדמיו, דיותר נוח לו למכרו ולקבל הדמים מיד, מלהמתין עד שירויח, ובע"כ שאינו מוצא לוקח, וכ"כ הרא"ש דאיירי דלא ימצא לוקח, וא"כ אי נימא דהאדון גופא אסור להשתעבד עמו. למה הוצרך העבד לכתוב שטר, ליפוק לגמרי, כיון דהוא בעצמו אסור, ולוקח אחר לא ימצא, אע"כ שגם האדון מצי לשעבד עמו בא"י, ולכן מתרצה העבד לכתוב שטר כדי שלא ישעבד עמו האדון גופא בבואו לאיי, וגם האדון מתרצה כזה, באשר לא יוכל לשעבד עמו בכל מקום, רק בעת שהוא בא"י, ולכן טוב לו יותר לקבל שטר על דמיו:
ועוד נ"ל דגם מה שהביאו בב"י שדעת התוס' הוא נמי כהרא"ש, ואף דלכאורה ודאי כן הוא דעתם כמ"ש בתוד"ה המוכר, דחיישינן שמא ישדלנו בדברים, שהוא כמו סברת הרא"ש, אכן באמת אפשר לחלק ביניהם, דהתוס' לא כתבו זה אלא לגבי הלוקח, דמשו"ה קנסינן תיכף ללוקח דישדלנו בדברים, ובלוקח איכא סברא דמשום שהעבד לא הורגל עמו אכתי, ויוכל העבד לחשוב שטוב טוב יהיה לו תחת יד אדונו החדש, ולכן אפשר שיתרצה לזה אם הלוקח ישדלו בדברים, משא"כ כשהאדון הישן שלו ישדלנו לא יתרצה לו, כיון שכבר יודע את טיבו ומזגו, ובכ"ז ברח ממנו, א"כ ודאי שלא יתרצה לילך עמו. דאם היה רוצה להיות עמו לא היה בורח ממנו, ולכן חשש רחוק הוא שישמע לו, או אפשר לחלק בטעם אחר, דהתם מיירי שהעבד היה בתחלה בא"י והאדון הראשון דר בא"י, ולא היה ניכר אצלנו החביבות של העבד גופא, אם רוצה הוא לדור בא"י דוקא, ולכן חיישינן שע"י השתדלות מועטה יפייסנו הלוקח לילך גם לחו"ל, אבל הכא דהעבד היה דר אצל אדונו בחו"ל, וברח מאדונו לא"י בשביל חביבותא דא"י, הרי חזינן שהעבד רוצה דוקא בא"י, ולכן לא חיישינן שע"י פיוס יחזור עמו, ובכה"ג מודים התוס', ותמיה אל הב"י שהשוה דעת התוס' להרא"ש, הא אפשר לחלק מטעמים שכתבתי:
בגמ' אטו כולי עלמא כריסייהו חיורין נינהו, וי"ל דכיון דסימן זה לאו סימן הוא, והם הא לא רצו להחזירו כ"א בסימן כדשלחו ליה שלח סימנא, וא"כ היאך החזירו לו, ואי דסמכו על נחמני שחסיד הוא ולא ישקר, א"כ למה דרשו מתחלה שישדר להו סימנא, ונראה דמתחלה בקשו סימן שמא יאמר דבר שאין בו וידעו בבירור שאין זה שלו, אלא של אחר הוא. ולא היו מוציאין את החמור להראותו כלל לפני השלוחים, דקפידה הוא להראות את האבידה בחנם לאנשים זרים, אולי מתוך זה יתבוננו על הסימנים מובהקים שלה ויאמרו זה אח"כ לאחרים, וכמ"ש התוס' בב"ע (דכ"ז ע"א) דכל זמן שאין דומה לחוצא שהאבידה הוא שלו לא יוציא אותה להראותו ורק עכשיו שהגיד הסימן דחיורא כריסייהו, ואע"ג שאין סימן זה מועיל להחזיר על ידו, מ"מ דומה הוא ששלו הוא, אבל העיקר סמכו שנחמני יכיר אותה בטביעת עין, או שאפשר דכיון דכולהו חמרי חיוורי כריסייהן, אין זה דומה נמי, ואפ"ה כיון דמזה ידעו שגם אפשר הוא שחמור שלו זה, כיון שלא אמר נמי דבר שאין בו, והוכרחו לשדור ליה שיכירה בטביעת עין, אבל העיקר סמכו על נחמני שחסיד הוא ולא ישקר, רק דרשו הסימן אולי יאמר דבר שאין בו, ולמה להם להראותו בחנם לפני השלוחים ודו"ק היטב:
בתוד"ה דלא ליגרבו וליתי, והא דתניא פרק נערה כו'. ואין להקשות על דבריהם, דהא התם פליג רשב"ג באמת דאין פודין, משום דאין פודין שבוי יתר על דמיו. דהא סתמא דמתניתין דהכא דאזיל האיבעיא אליביה אתיא כחכמים דרשב"ג, דהא בסיפא פליג כאן רשב"ג, ושפיר הוה מצי לפשוטי מרבנן דרשב"ג דהתם, ועוד דהוה מצי לפשוט מיהא דפלוגתא דתנאי הוא וכמ"ש המהרש"א ומהר"ש בכתובות שם, ובהכי ניחא מה שהקשה הרשב"א ז"ל, אכתי קשה איפכא מדרשב"ג דפליג התם וקאמר אין פודין יותר על דמיהן אפילו באשתו, וא"כ ע"כ טעמא דלא ליגרבו ע"ש, ולמה שכתבתי מדרשב"ג לא רצה לפשוט כיון דהבעיא אזלא כאן אליביה דת"ק וק"ל:
באו"ד ור' יהושע בן חנניא דפרקיה להאי תינוק כו' בס' תפ"י ראיתי שכתב ליישב, דכיון דתינוק זה אי היה יושב בבית האסורים לא היה ת"ח כלל, ואי יפדנו יהא ת"ח א"כ אין שיעור לשוויו, ומה שאמרו בכאן עד כדי דמיו, היינו בת"ח שהוא כבר ת"ח ולא וגרע במה שיושב בבית האסורים, אבל בפדיה זו שהוא ממציא ת"ח עי"ז שאם לא יפדנו לא יהא ת"ח כלל אין שיעור ע"ש, ולא משמע כן דעת הפוסקים, אלא דבמי שהוא כבר ת"ח החיוב יותר גדול לפדותו, וז"ל הרא"ש וכן ת"ח שנשבה בהא לא תקון כדאמרינן פ' הנזקין דריב"ח פרקיה להאי תינוק כו' וכש"כ מי שהוא כבר אדם גדול עכ"ל, הרי מפורש דבת"ח מכבר החיוב גדול ביותר: