אור ברסלב

בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין

דף מד:

דף מד.

בתוד"ה נטייבה כו' ובשטר שיש בו ריבית כיון דקנסו זכה בו הלוה עכ"ל. ובס' גרש ירחים ראיתי שמקשה דבעבד נמי ניחא כיון דקנסו כבר זכה העבד בעצמו, ואדרבה בעבד קשה טפי, כיון דכבר נודע לו שיצא לחירות, א"כ כבר נתייאש ממנו ואיך יזכה בו היורש להחזירו לעבדות ע"ש, ולק"מ דהא לעיל בד"ה מהו שיקנסו בנו פרש"י לפדותו, הרי דעיקר הבעיא הוא רק אי מחויב הבן לפדותו ולשחררו. אבל הא פשיטא דאם ברח מן העובד כוכבים דיצא לחירות, והיינו משום דלענין עצם השחרור ודאי שיצא לחירות, משום דכבר זכה בזה השבר בעצמו וכסברת התוס' כאן. ורק אם מחויב להוסיף עד עשרה או מאה בדמים קא מיבעי, וניחא נעי מה שפי' רש"י לפדותו ולא פירש לפדותו עד פשרה בדמיו, דהיינו דכיון דפשיטא דלחירות יצא, בע"כ צריך לומר דאפילו לפדותו בכדי שוויו הוי הספק, דאפילו בכדי שוויו נמי קנס הוא, אחרי שאין משתעבד בו, אבל אי נימא דחוזר ומשתעבד בו, א"כ בכדי שוויו אינו קנס, ורק ביותר משוויו הוי קנם, וא"כ הו"ל לרש"י לפרש דהבעיא הוא אי צריך לפדותו עד עשרה, ומדפירש לפדותו סתם מכלל שאפילו לפדותו בכדי שוויה היה הספק, א"כ מוכרח דדוקא לענין פדייה הוא דמספקא לן, אבל לחירות ודאי שיצא, ולפדותו בשוויה נמי הוי קנס ודו"ק:

שם בעי ר' ירמיה, עמ"ש בתוד"ה חוצה לארץ:

בתוד"ה לח"ל יצא לחירות כו' פן ישתדלנו לוקח בדברים, ואין להקשות דא"כ לחה ברבו גופא כשהוליכו מדעתו לא קנסוהו לפי שהשתדל שילך עמו, דכולי האי לא קנסו נמי למוכר שאפילו ישראל גמור שיוצא אין מעכבין בידו ואין קונסים אותו כן כתב הרשב"א בחדושיו ע"ש, ואמנם לפי"ז כיון דעיקר הקנס שקנסו ללוקח הוא משום שמא ישדלנו בדברים,. א"כ מסתבר דהיינו דוקא היכי דהמוכר בעצמו אינו הולך לח"ל, אבל אם המוכר בעצמו הולך ג"כ, אין מקום לקונסו ללוקח, דאם לא ילך עם הלוקח ילך עם המוכר, וא"כ יקשה לכאורה בבעיא דר' ירמיה בן בבל שנשא אשה, הא התם אשה זו המוכרת הולכת נמי עם בעלה לחו"ל, א"כ כיון שהיא הולכת הרי היא תשדל שהעבדים ילכו עמה ג"כ, ולמה נקנוס את הבעל הלוקח, כיון דסוף סוף ילכו העבדים לחו"ל, ויש לומר דודאי כשהמוכר הולך על דעת עצמו, שאין מקום לקנוס ללוקח, אבל. כאן מה שהאשה הולכת עמו הוי נמי מכח השתדלותו של לוקח. ששידלה בדברים שתתרצה להנשא אליו, ולפי"ז גם מה שהאשה הולכת, ומה שהעבדים הולכים הוי הכל ע"י השתדלותו של בעל הלוקח, ומה לי ששידל בדברים להעבד גופא, או ששידל להאשה והיא שידלה להעבד, ס"ם הכל מכח הלוקח הוא בא וז"ב:

בגמ' אתר ר' אבהו עבד שיצא אחר רבו לסוריא ומכרו שם רבו יצא לחירות. הקשה מהר"ם לובלין לפי מה דלא ידע עדיין דר' אבהו איירי בדעת רבו לחזור, למה יצא לחירות כשמכרו לשני, מה פשע בזה כשמכרו, ומה הפקיעו בזה מן המצוות, הלא אף אם לא מכרו היה בחו"ל אצל רבו הראשון ע"ש, ולמה שכתבתי לעיל בשם הרשב"א לא קשה מידי, דביצא העבד מדעתו לא ראו חז"ל לקונסו, דדיו לעבד שיהיה כרבו, ולא גזרו לקנוס אפילו לישראל גמור כשיוצא מארץ לחו"ל, ורק במכרו קנסינן ללוקח וק"ל:

ברש"י ד"ה ולא ידענא כו' ומעות המטלטלין חוזרין. לכאורה יש להבין, כיון דרצה לקנות המטלטלין אגב קרקע, וכיון דאדם יודע שקרקע לא קנה, ה"ה מטלטלין נימא נמי הכי דידע דלא קני, ונראה דלא שייך אדם יודע כו' עד שגמר ונתן לשם מתנה, רק בדבר שאינו בגדר קנין כלל, כגון הכיר בה שאינה שלו, או אחותו שאינה בגדר קדושין. אבל מטלטלין הללו נהי דאגב קרקע לא קנו אכל הרי יש להם קנין אחר בפני עצמם, וכל כה"ג לא אמרינן דנתן למתנה, דאלת"ה א"כ אם נתרצה לעשות קנין בדבר שאינו מועיל לקנין מן הדין, ניחא דהמעות מתנה, כיון שידע שקנין הזה שנתרצה בו אינו מועיל מדינא, וזה לא שמענו, אלא לאו שדוקא כשהחסרון הוא בעצם, שאינו בר קנין כלל הוא דאמרינן הכי. אכל אם החסרון היא מצד שקנין זה אינו מועיל לא אמרינן הכי, דאפשר בקנין אחר, ושוב ראיתי בס' תפ"י שכתב כן:

תוכן העניינים

בית אהרן על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה