בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין
דף מד.
ברש"י ד"ה הו"ל לפייסו, בדבר אחר. ואין להקשות דא"כ לפרש"י לעיל גבי סיקריקון, דלא אנסו על העבד גופא, אלא שנתן לו העבד בכדי לפייסו שלא יהרגנו, נימא נמי דהוי לי' לפייסו בדבר אחר, דיש לומר כיון שהאנס לא העליל עליו עלילת ממון, אלא שבא להרגו, לא היה מתפייס בממון, כ"א בדבר מסוים. כגון קרקע או עבד, אבל כאן גבי פרהנג שלא העליל עליו כ"א עלילת ממון כדמשמע מפרש"י, ואם היה נותן לו הממון שהוא מבקש, בודאי שהיה מתפייס, ולכן הרי הוא כמוכר מדעתו, ולעיל גבי גבאו עכו"ם בחובו נמי לא קשה, דהו"ל לפייסו בדבר אחר. וראיתי במהר"ם ים לובלין שהקשה כן ונכנס בדוחקים, דהתם מיירי שלא היה לו דבר אחר במה לפייסו, והפירוש בגמרא הו"ל לפייסו, יהיה לפי"ז, הוה ליה ממון במה לפייסו, וזה מה שהקשה התוס' על רש"י בד"ה המוכר, דלשון הו"ל לפייסו לא משמע כן עיי"ש. ואמנם הדבר ברור בכוונת רש"י, דשם מיירי שהעכו"ם אנסו לגבות את העבד דוקא בחובו, דומיא דמי שאנס בית המלך את גורנו, ומשו"ה לא יצא לחירות כיון דאנוס הוא, וכן משמע להדיא מלשון רש"י בד"ה גבאו, שכתב גבאו העובד כוכבים לעבד, ואי נימא דהעכו"ם לא אנס את העבד דוקא, אלא שהוא תבע את החוב, והישראל מסר לו מדעתו את העבד, הכי הו"ל למימר, גבאו לעכו"ם. בחובו, והלשון גבאו עכו"ם משמע, דהעכו"ם גבאו בחזקה, אבל לגבי פרהנג, דהפרהנג בא בעלילת ממון עליו, והוא מסר לו מדעתו אה העבד. משו"ה יצא לחירות. כיין דהעבד מסר לו מדעתו. ולא היה אנוס בזה כלל וזה ברור ומיושב קושית התוס':
בתוד"ה המוכר עבדו לפרהנג כו' ועוד דמדחי למוכרו לשלשים יום. קושיא הראשונה דלישנא לא משמע הכי, כתבתי לעיל ברש"י לתרץ, וגם קושיא השניה דמדמי למוכר לשלשים יום נמי ניחא לפרש"י בד"ה לפרהנג, וקס"ד לעבוד עבודת המלך עד זמן פלוני ולשוב, הרי שגם רש"י גופא הרגיש בזה, וכתב דלס"ד היה סבור דפרהנג דקאמר מיירי בפרהנג חוזרת, ומשו"ה מדמי לה למוכר לשלשים יום, אבל למאי דמסיק דמיירי בפרהנג שאינה חוזרת ודאי דמכירה גמורה היא וק"ל:
ברש"י ד"ה חוץ ממלאכתו, גופו קנוי לו כו' שלא מכרו אלא להשיאו לשפחתו לוולדות וצריך עיון דהא לעיל (דמ"ג ע"ב) בתוד"ה אבל כתבו דעכו"ם לא קניא ליה לוולדות אלא למעשה ידיו בלבד, ונראה דכוונת התוס' היינו וולדות שיהיו לו משפחתו של רבו ראשון, דבזה כיון שעכו"ם אינו קונה קנין הגוף לעבד כמ"ש ולא הם קונים זה את זה, וכל שאין לו בעבד כ"א קנין למעשה ידיו ולא קנין הגוף, אין קונה את הוולדות, דהוי כמו פועל הקנוי למעשה ידיו, והכא הוי הכוונה מה שתלד שפחתו של זה הקונה, ולהא שפיר קונה, והיינו דדייק רש"י להשיאו לשפחתו וק"ל:
שם בגמרא המוכר ביתו לעכו"ם דמיו אסורין. והרמב"ם (פ"ט מהלכות ע"ז) פי' דמכר הבית לעבודת כוכבים, כלומר שהבית גופא יהיה ע"ז, ולפי"ז ניחא מה שלא קנסו כאן לחזור ולפדותו עד עשרה בדמיו כדבסמוך לגבי עבד, דכיון שנאסרה אסור לפדותה שוב. וניחא נמי מה שדמיו אסורים, דחליפי ע"ז הוא, ואכן רש"י פירש דהאיסור הוא משום לא תחנם, ולפי"ז י"ל למה לא קנסו נמי הכא לפדותו, דיש לומר כיון דבית לא שכיחא כלל ולא סגי ליה בלא בית לא ראו בזה צורך לקונסו, וגבי עבר דשכיח מעט קנסו עד עשרה, וגבי פרה דשכיחא לגמרי קנסו עד מאה, ומה דדמיו אסורים, היינו נמי משום קנס, אלא שלא ראו לקונסו כ"א באותן הדמים, ולא עד עשרה בדמים, משום דלא שכיחא כלל וכנ"ל:
ברש"י ד"ה ומעלהו בערכאות שלהם, אעפ"י שחשיבות הוא להם, פי' שחשיבות הוא שקרקע של ארץ ישראל נמכר להם והשטר נחתם עוד בערכאות, וכעין פי' ר"ת שהמקח נתקיים ביותר עי"ז, ובזה מיושב קושית התוס' ד"ה וכותב, דהא לעיל מכשרינן לכתחילה לכתוב בערכאות, דודאי שטרא בעלמא אין שום חשיבות. ורק החשיבות הוא מה שנחתם בערכאות מכירה על קרקע של ארץ ישראל:
ברש"י ד"ה מהו שיקנסו בנו לפדותו. עיין מה שכתבתי בדבור הסמוך מזה: