אור ברסלב

בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין

דף מג:

דף מג.

בגמ' חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לראובן ונשתחררה וחזרה ונתקדשה כו'. ותמוה לי לפי הטעם שכתב רש"י דכקטן שנולד דמי, א"כ אפילו בלא חזרה ונתקדשה שייך פלוגתתם אי פקעי או גמרי, ומדפליגי דוקא בחזרה ונתקדשה, משמע דהיכי דלא נתקדשה לאחר כו"ע סברי דגמרי קדושי ראשון, דמקודם לא היתה קדושין גמורים, והבא עליה הוא באשם לא במיתה, ועתה כשנשתחררה גמרי קדושיה, והבא עליה במיתה, ורק באם חזרה ונתקדשה לאחר, דאיפסיקה אחר, בזה פליגי, ולא איפסיקא הלכתא כמאן, ובזה מיושב מאוד פסק הרמב"ם שכולם נתחבטו בכוונתו, וגם הראב"ד השיגו, דז"ל בפ"ד (מהלכות אישות) המקדש חצי שפחה וחצי בת חורין אינה מקודשת קדושין גמורים וכשנשתחררה גמרי קדושין ואין צריך קדושין אחרים כו' חזרה ונתקדשה לאחר צריכה גט משניהם, ונלאו כולם למצוא הפתח בדבריו, דכיון שכתב מקודם דכשנשתחררה גמרי קדושיה, וא"כ מאי אמר אח"כ דצריכה גט משניהם ע"ש, ותמיה לי על תמיהתם דהא בסוגיין מפורש כדבריו, דמדפליגי דוקא בנתקדשה לאחר משמע דבלא נתקדשה כו"ע סברי דגמרי קדושיה, ורק בחזרה ונתקדשה פליגי, ולכן בלא נתקדשה לאחר אחר השחרור פוסק שפיר דגמרי קדושיה, שזהו אליבא דכו"ע, ובחזרה ונתקדשה פוסק דצריכה גט משניהם, כיון דלא איפסק הלכתא כמאן, ס"ל דספק הוא. ואח"ז מצאתי בט"ז (אה"ע סי' מ"ד) שכתב כן, ות"ל שכוונתי לדעתו, וממילא דהדין הוא דוקא כשחזרה ונתקדשה, אז הוא ספק, אבל באם נשתחררה ולא נתקדשה לאחר כו"ע מודו דמקודשת גמורה היא, ודלא כמ"ש הח"ח באה"ע שם:

בתוד"ה אבל כו' וא"ת הא דאמר אמימר. עיין במהרש"א ומהר"ם שהקשו, דלמה לא הקשו הכי אלעיל מינה בדברי ת"ק דקאמר וצריך גט שחרור, ונ"ל ליישב עפמ"ש הריטב"א בחדושיו דהא דקתני במתניתין שיצא לחירות, יש מי שמפרש היינו דמיד דהמוכר גמר בדעתיה לזבוני לנכרי אע"ג דלא זבניה כגון שנתבטלה המכירה שוב אינו רשאי להשתעבד בו דמכי גמר בדעתיה יצא לחירות מ"ש. ולפי"ז אמילתא דת"ק לא יוכלו להקשות. כיון דלא זבניה עוד, או שנתבטל המכירה, ואכתי ברשותו קיימא לענין שחרור, אבל הכא לכשתברח קאמר, ובפ"כ דכבר זבני' ונכנס לרשות הנכרי, ולכשיברח מן הנכרי הוא דמשחררו דאי כו' כמ"ש התוס' ולהכי שפיר מקשו וק"ל:

ובעיקר קושית התוס' אפשר ליישב נמי עפמ"ש הריטב"א וז"ל אונו שטר המכירה שאם כתוב בשטר המכירה לכשתברח מפני אין לי עסק בך זהו שחרור שדרכן היה לכתוב כן לומר שהוא מסלק זכותו, והא דאמר לכשתברח לאו דוקא אלא לכשתצא מרשותו, ואפשר שבשטר המכירה ממש כותבין כן ויצא לחירות ובלבד שיגיע השטר ליד העבד. או אפשר ששטר בפני עצמו כותבין כן לעבד ולא לשם שחרור. שאל"כ הא ודאי פשיטא שיצא לחירות, ובהא לא היה פליג ת"ק, אלא ודאי לאו לשם שחרור הוא עושה, אלא שטר הוא שעושה לעבד כדי שידעו הכל שהוא מכר העבד שלא יעכבוהו בשום מקום וקמ"ל שאעפ"י שלא לשחררו נתכוון מהני נמי כו' עיי"ש. והנה לא מיבעי ללשון אחר שכתב הריטב"א דבשטר בפני עצמו כותבין, ודאי שאתי שפיר, דנוכל לומר שכותב לו זה השטר עוד טרם שיחתום על שטר המכירה לנכרי, ואע"ג שהשחרור אינו חל כ"א עד שיברח וכהוכחת התוס', מ"מ כיון שכותב לו קודם המכירה לכשתברח תהא משוחרר, הרי הוא משוחרר למפרע משעת כתיבה, שאז היה ברשותו לשחררו ובכ"ז כל זמן שלא ברח הרי הוא כעבד גמור ורשאי למכרו לשעבדו ושמא לא יברח, ואם ברח אח"כ משוחרר למפרע, ואפילו ללישנא קמא דבתוך שטר המכירה כותב לו השחרור דלכשתברח אין לי עסק בך נמי אתי שפיר, דהמכירה והשחרור באים כאחד, ואע"ג דהשתא אין משחררו כ"א לכשיברח, מ"מ לכשיברח חל השחרור למפרע, שאז היה ברשותו לשחררו, כיון ששניהם באים כאחד, ודוקא לאחר המכירה אינו יכול שוב לשחררו, כיון שיצא מרשותו, אבל בשעת המכירה ממש שפיר מהני דברשותו הוא עדיין ודו"ק היטב. ועמ"ש בחבורי לקדושין ד"ו ע"ב:

באו"ד ויש לומר דלא דמי למפקיר כו' דקני ליה לקנס ולוולדות. והקשה מהרש"א ז"ל מההיא דלעיל ברסקרתא דעבדי, וכתב לתרץ דשאני התם שמתו הבעלים הראשונים וא"כ לא מצי להוריש ממון זה לבניהם, כיון דאין לו עליהם שעבוד מעשה ידיהם, אבל הכא כיון דמרוותא דעובד כוכבים עדיין קיימים לא תפקע מהם השעבוד למעשה ידיהם, ומדינא יחזור לבעל הראשון ישראל שהוא ג"כ קיים כו' ע"ש, ובפנ"י הקשה עמ"ש מהרש"א דלא מצי להוריש הקנס לבניהם, מהיכן יצא לו כן, דנהי דאיבעי לן לעיל בעבד שמכרו לקנס אי מכור או לא, היינו דוקא לענין מכירה ומשום מקנה דבר שלא בא לעולם, משא"כ להורישו לבניו מהיכי תיתי נאמר שלא יהא לו כח להוריש לבניו, דירושה הבאה מאליה מהני בכל מילי פ"ש. ונ"ל ליישב, דאם כי זה ודאי שהיורשים יכולים לירש את הזכות לקנס שהיה לאביהם, והקנס שייך להיורשים אבל משום זה לא מיקרו אדונים על העבד שיהיו בידם היכולת לכתוב גט שחרור להעבד, דמשום זכותא דקנס לא מיקרי אדון, דגם הארון הראשון שהיה תחת שעבודו מעיקרא ומעוכב עוד גט שחרור ממנו, לא מיקרי אדון משום זכות דקנס, וכמו שהוכחתי לעיל בתוד"ה מי איכא עבדי, להביא ראיה מן הש"ס ע"ז, אלא דאפ"ה רבו הראשון יכול לתת גט שחרור כשאין לו בעבד כ"א זכות הקנס, היינו משום שמעולם לא פקע הימנו זכות הזה. דמתחלה היה לו בעבד גם קנין הגוף וגם קנין האיסור. ולכן אם אפילו אח"כ הופקע ממנו קנין הממון. ולא נשאר אצלו כ"א זכות לקנס, אבל קנין האיסור שלא הופקע ממנו נשאר כבתחלה, ויכול לתת לו גט שחרור. משא"כ להיורשים שמעולם לא היה להם על העבד שום שעבוד, ורק מה שיורשים עתה זכות הקנס לחוד, לא חל עליהם שם אדון משום זה שיהיה ביכולתם לתת גט שחרור וז"ב:

אלא דאי קשיא על מהרש"א יהא קשיא לי, דלמה הוצרך לתרץ דהכא כיון דמרוותא דעכו"ם עדיין קיימים מדינא יחזור לבעל הראשון ישראל, הא בלא"ה ניחא כמה שכתבתי, דהתם בעובדא דדסקרתא דמיירי שכבר מתו הבעלים, והזכות דקנס נפל קמי יורשים, אינם נקראים אדונים משום זכות הקנס, לענין שיועיל גט שחרור שלהם, משא"כ הכא דהאדון הראשון עודנו קיים, שפיר אמרינן דכיון שנשאר לו עוד זכות הקנס, לא הופקע ממנו גם הזכות שהיה לו מתחלה לתת גט שחרור. כללו של דבר, דבעלים הראשונים שמתחלה היה להם כל הזכות בעבד, ונרצה עכשיו להפקיע זכותו שהיה לו מכבר, בזה אמרינן דכיון שיש לו אכתי זכות דקנס, דהוא זכות היותר קטן, לא מבטלינן שם אדון שהיה לו מכבר, משא"כ לגבי היורשים, דבעינן השתא מחדש לקרוא אותם בשם ,,אדון" על העבד, ובזכות דקנס לחוד לא נוכל לקרוא אותם בשם הזה, אם לא כשיהיה להם זכות ממון ממש ודו"ק:

בתוד"ה הא לגופה כו' ותימה כיון כו' מה שייך לומר פטור ממעשר ועוד דהו"ל למימר אידי ואידי עכ"ל. קושיא הראשונה אפשר ליישב, דהא דקתני פטורה מן המעשר, היינו בדמטא זימני', וקושיא השניה נמי יש לומר, דהא דקאמר אידי ואידי דלא מטי זימני', היינו אפילו לא מטי זמניה, והוא הדין למטי זמניה, ושוב מצאתי שהפנ"י כתב כן:

תוכן העניינים

בית אהרן על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה