אור ברסלב

בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין

דף מג.

דף מב.

ברש"י ד"ה דילמא מודה. קודם העדאת העדים ומשמע דאפי' יבואו עדים אח"כ יפטר. והקשו המפרשים דהא מסקינן בב"ק (דף ע"ה) דדוקא כשחייב עצמו בהודאתו אז פטור, אבל היכי דפטר עצמו מכלום לא מיפטר בבאו עדים, והכא הא לא חייב עצמו במידי, ונ"ל ליישב, דהנה לא על רש"י לבד יהיה התלונה הזאת, דכבר הקשו מפרשי הרמב"ם גם דברי הרמב"ם אהדדי, דבפ"ג מהלכות גניבה פוסק כרב המנונא שאינו מיפטר בהודאה כ"א כשחייב עצמו בקרן, ואילו בפ"ט מהלכות שבועות פוסק, דהמשביע עדי קנס בדבר שאין בו חיוב ממון פטורים שאם הנתבע היה מודה לא הועילה עדותן כלום, והתם ע"כ לא איירי שחייבו עצמן קצת בהודאתן כגון גניבה ודכוותיה, דא"כ למה פטורים העדים, הלא יש בעדותן חיוב ממון, אלמא דאפי' היכי דלא מחייב עצמו בקרן, מ"מ מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור, והרש"ל ביש"ש (ב"ק דע"ה) הוכיח מסוגיית הש"ס ב"ק דף י"ג) דקאמר עפ"י עדים פרט למודה בקנס ואח"כ באו עדים דפטור, והתם בקנס חצי נזק מיירי, דהא מתניתין בדיני נזקי שור קא מיירי, ובקנס חצי נזק לא חייב עצמו במידי, ואפ"ה ס"ל לסתמא דש"ס דפטור אפילו בבאו עדים אח"כ עיין שם שהאריך הרבה בזה:

וכשאני לעצמי בחידושיי לב"ק שם יישבתי כל אלו הקושיות, דהנה בכוונת רב המנונא דמצריך דוקא שיחייב עצמו במקצת, לכאורה יש להבין יסוד הדבר, דהא כיון שקודם ביאת העדים הודה, וכבר נפטר על חיוב זה, מה יוכלון העדים לחייבו אח"כ, דהא העדים אינם מעידים כ"א על המעשה שכן היה, והתועלת אשר נקבל מהגדת העדים, שעי"ז יתאמת ויתברר לנו כי המעשה כן היה, ואחרי שגם מהודאת הבע"ד נודע לנו שהמעשה כן היה, מה יועילו לנו שוב הגדת העדים, שיהא החיוב חוזר וניעור, אמנם הבנת הענין כן הוא, שעלינו להבין מכח איזה טעם נפטר בהודאתו. דאם הב"ד הימנוהו שכדבריו כן הוא כהודאת, שעשה מעשה כזאת, ואפ"ה פטרוהו, איה"נ שאפילו אם באו עדים אח"כ לא יוכל החיוב לחזור וניעור. דמה יועיל אם יאומת המעשה עוד הפעם פ"י העדים, הא ב"ד ידעו כבר שהמעשה כן היה ואפ"ה פטרוהו, משא"כ אם מה שנפטר בהודאתו. היה זה רק מחמת שב"ד לא האמינוהו כלל על המעשה, ובאופן זה אם אח"כ יאומת המעשה ע"י עדים, שפיר יועילו בעדותן לחייבו, ולא יוכל להפטר מחמת ההודאה הקודמת, כיון שגם מתחלה לא נפטר מכח ההודאה, ורק מחמת שלא האמינוהו על המעשה. ומעתה ניחזי אט, דהנה באם אומר גנבתי, לכאורה אין מקום להאמינו על המעשה, דהא אין אדם משים עצמו רשע, ונהי דיוכל עצמו לחייב בקרן, אין זה משום דמהימן על המעשה, אלא משום דבממון יוכל לחייב עצמו פ"י הודאה אפילו כדבר שאינו חייב. אבל על המעשה אין להאמינו מטעם דאין אדם משים עצמו רשע. אכן באמת זה אינו, דכיון שירצה להחזיר הקרן יוכל להיות שדרך תשובה אומר כן שרוצה להחזיר הגניבה, והא דאין משים עצמו רשע היינו דוקא היכי שרוצה לפסול עצמו, אבל דרך תשובה מהימן כמ"ש התוס' בב"מ (ד"ג ע"ב), ולכן זהו יסוד דברי רב המנונא, דבשלמא היכי שמחייב עצמו בקרן, דאז תלינן שדרך תשובה אומר כן, ומהימנינן ליה על המעשה, וכיון שעל המעשה מהימן ואפ"ה פטור חן הכפל, א"כ בע"כ שפטור הזה הוא מחמת ההודאה שעשתה פטור, להכי אפילו בבאו עדים אח"כ נמי אין יכולים לחייבו, דמה יועילו בעדותן, הא גם בלא הגדתן ידעינן שכן היה ואפ"ה פטור, משא"כ היכי שלא חייב עצמו בכלום וכיון שלא נתחייב להחזיר שום ממון, ודאי שאין זה דרך תשובה, וממילא אין להאמינו על עיקר המעשה, דהא אין חשים עצמו רשע, ואע"ג שיצא זכאי אין זה מטעם פטור, אלא משום דתלינן שהמעשה לא היה כלל ואין משום מה לחייבו, להכי אם אח"כ באו עדים ויועילו לאמת שהמעשה היה, שפיר יכולים לחייבו, וזה דרך מושכל בעזה"י, וממילא יצא לנו. שאין אנו צריכים לתנאי הזה, שיחייב עצמו קצת, כ"א בקנסות כאלו שהמעשה בא ע"י עבירה, כגון גניבה, מאנס, אבל בקנסות שלא באו ע"י עבירה, כגון נזקי שורו, דמהימן בהודאתו בכל גווני, ולא יוכל להתחייב אפילו בבאו עדים, אף כשלא נתחייב עצמו במקצת, דתנאי דחייב עצמו לא בעינן כ"א להאמינו על המעשה, בכדי שיהיה דרך תשובה, ובקנס שאין בו עבירה, הרי בלא"ה נמי מהימן ונפטר, וכיון דנפטר בהודאתו לא יוכלון שוב העדים לחיובו וכנ"ל, ועיין בדברי רש"י בסוגיין דב"ק שם תמצא כדבריי, דבד"ה שהרי פטר עצמו מכלום כתב וז"ל, כלומר אין זה הודאה שהרי אינו בא להשיב כלום בהודאתו ולא אמרינן דמודה בקנס פטור אלא היכי דחייב ממונא בהודאתו ומתכוון להחזיר ממון עכ"ל, הרי כדבריי, דבעינן שיתכוון להחזיר ממון, דאז הוי דרך תשובה וכמ"ש, ולפי"ז יצא לנו הדין שדוקא בקנס דגניבה וכדומה בעינן שיחייב עצמו במקצת, כיון דמילתא דאיסורא היא, ואין נאמן בלא"ה להשים עצמו רשע, אבל בשארי קנסות איה"נ דפטור אפילו בלא חייב עצמו בכלום, וצדקו מאוד דברי הרמב"ם שלא הזכיר התנאי דחייב עצמו כ"א בגניבה, ומיושב קושית הלחם משנה, דבאמת בשארי קנסות פטור אפילו בלא הודה עצמו, וגם קושית היש"ש מפלגא נזקא, וכן הקושיא על רש"י דהכא מיושב מאוד בדברינו, דבפלגא נזקא ובכל נזקי שור כמו הכא בשור שנגח לעבד פשיטא דלא בעינן כלל לתנאי הזה:

ואל תשיבני על דבריי, דא"כ מה הקשה רבא שם בב"ק על רב המנונא, מדר"ג שסימא את עען עבדו דמדלא משני רב הונא שאני ר"ג דפוטר עצמו מכלום מכלל דלא ס"ל כרב המנונא, הא התם ודאי מיירי בסימא את פין עבדו בשוגג, ולא היה משום עצמו רשע, וא"כ בכה"ג גם רב המנונא מודה דלא בעינן שיחייב עצמו בכלום, אלא ודאי שבכל מקום בעינן נמי שיחייב עצמו קצת, דיש לומר שאיה"נ דרבא הבין כן בדעת רב המנונא, שבכל קנסות בעינן נמי שיחייב עצמו קצת, דאי דוקא בגניבה, אבל בשארי קנסות לא בעינן, הכי הול"ל מסתברא מילתי' דרב בשארי קנסות, לבד דבגנבתי בעינן שיחייב עצמו, וע"ז השיבו רבא דרב אין סובר הכי, מררב הונא, מדלא משני כן שאני ר"ג כו', ולא הביא הראיה לדחות מרב הונא כ"א בשאר קנסות, אבל בקנס דגניבה סברי כו"ע, וגם רב הונא יודה דלא פטר כ"א כשחייב עצמו קצת, וכזה כתב הרש"ל ביש"ש לפי דרכו שם, ומיושב ביה נמי קושית התוס' שם בב"ק, איך שייך לומר איתמר נמי על דבר ששחרו קודם, ולא סתר לרב המנונא כ"א בשארי קנסות, אבל בקנס דגניבה כו"ע ס"ל דבעי' שיחייב עצמו קצת:

ונהי דבדרך הזה מיושבים פסקי הרמב"ם הנ"ל, וגם דברי רש"י דסוגיין, וגם היה מתאים לסוגיא דב"ק (דף י"ג) דלעיל, אכן מסוגיא דב"ק יש להוכיח שאין חילוק בין קנס דגניבה לשארי קנסות, דיש להבין שם בסוגיא, דרב אשי הביא ראיה ממתניתין לרב המנונא דתנן גנב עפ"י שנים וטבח עפ"י עד אחר כו' משלם כפל ולא דו"ה ל"ל דתנא גנב עפ"י שנים לתניי גנב וטבח ומכר עפ"י עד אחד אינו משלם את הקרן הא קמ"ל גנב עפ"י שנים וטבח ומכר עפ"י עד אחד או עפ"י עצמו הוא דלא מחייב עצמו בקרן הוא דאמרינן עפ"י עצמו דומיא דעפ"י עד אחד כי אתו עדים אח"כ מחייב אבל גנב וטבח ומכר עפ"י עד אחד לא אמרינן עפ"י עצמו דומיא דעפ"י עד אחד ע"כ לשון הסוגיא, וקשה טובא, הא עיקר מה ששונה המשנה עפ"י עצמו דומיא דעפ"י פד אחד הוא רק לאפוקי מדרב דמודה בקנס פטור, א"כ השתא לדברי רב אשי, דהחיוב הוא דוקא כשלא חייב עצמו בכלום, הא כשחייב עצמו קצת סובר נמי דפטור אפילו אם באו עדים אח"כ, והיינו כרב. דגם רב סובר כן לרב המנונא, וא"כ למאי מתני כלל הבבא דעפ"י עד אחד, אלא התירוץ פשוט:

דיש לדקדק שם לעיל שאמרו לאפוקי מדרב הונא אמר רב דס"ל מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור, אמאי לא קאמר לאפוקי מדרב, דהא מימרא מפורשת היא דרב ושמואל גופייהו פליגי בזה, אלא ודאי משום דפלוגתת רב עצמו יש לומר דלא פליגי אלא היכי שחייב עצמו קצת, אבל אם לא חייב עצמו קצת גם רב יודה דחייב, ואי נימא כן לא יהיה ממתניתין דהתם שום ראיה לאפוקי מדרב, דהא המשנה שם מיירי שלא חייב עצמו, ולהכי חייב בבאו עדים, וגם רב יודה לזה, אבל רב הונא ודאי ס"ל שאפילו בלא חייב עצמו קצת נמי פטור, דאל"כ הו"ל לשנויי שאני ר"ג דפוטר עצמו מכלום, ולדידיה מוכח שפיר ממתניתין דלא כוותיה, ולהכי קאמר לאפוקי מדרב הונא אמר רב וזה ברור, ואי אמרת לחלק בין קנס דגניבה לשארי קנסות, א"כ גם מדרב הונא אין ראיה, דסובר כן נמי בקנס דגניבה, דיש לומר שדוקא בשארי קנסות סובר כן, ובגניבה אפשר יודה לדרב המנונא, וא"כ מתניתין דהתם לא אתי לאפוקי גם מדרב הונא, אלא מאי דסתמא דש"ס לא מחלק כלל בין קנס דגניבה לשארי קנסות, ולרב המנונא דסובר שבעינן שיחייב עצמו קצת, בשארי קנסות נמי יסבור הכי, ומאן דלא ס"ל כרב המנונא אפילו בקנס דגניבה נמי יסבור כן ושפיר אתי לאפוקי מדרב הונא וז"ב:

ועוד יש להוכיח כן מסוגיא דב"מ (ד"ג ע"ב) דיליף התם להעדאת עדים דמחייבי שבועה מק"ו דפיו, ומה פיו שאין מחייבו קנס מחייבו שבועה כו'. והנה בב"ק שם פליגי רב ושמואל במודה בקנס ואח"כ באו עדים, רב סובר שגם בזה פטור, ושמואל סובר דבאח"כ באו עדים חייב, ויסוד פלוגתתם הוא בפירוש דהאי קרא, דאשר ירשיעון אלקים, דילפינן מיניה פרט למרשיע את עצמו, ומאן דס"ל בבאו עדים אח"כ חייב. ס"ל דהודאתו לא יוכל להביא לידי חיוב, ואע"ג שבכל עניני ממון אמרינן הודאת בע"ד כמאה עדים דמי, היינו דוקא בממון, אבל בקנס גזרה התורה, שאין כח הודאת הבע"ד ראוי לחייב עצמו, אבל בבאו עדים אח"כ, שלאו אהודאתו סמכינן כ"א אהגדת העדים, שפיר מחייבינן, ומאן דסובר שאפילו בבאו עדים פטור, ס"ל שהודאת בע"ד לבד שאינה עושה חיוב, אצא דעושה פטור וכיון שהקדים להרשיע עצמו אין ראוי לקנס, ואפילו בבאו עדים אח"כ נמי פטור, ואע"ג דפטור דבאו עדים יליף לה מקרא דאם המצא כדאיתא (ב"ק דס"ג), היינו דאי לא הקרא יתירא דאם המצא, אז היינו מפרשים פרט למרשיע עצמו, היינו שאינו עושה חיוב, אבל פטור נמי אינו עושה, ואם באו עדים אח"כ חייב, והשתא דאיכא קרא יתירא גלי לן דהודאה עושה פטור, ואפילו בבאו עדים פטור, ופירוש הכתוב פרט למרשיע עצמו, אין ראוי כלל לקונסו אפילו בבאו עדים אח"כ, ולפי האמור יש לעיין בהך ק"ו דיליף בב"מ, דבשלמא למ"ד אח"כ באו עדים חייב, ונמצא דהא דפטור בלא באו עדים, משום שיש חסרון בהודאתו, שאין כח הודאתו יפה בקנס כמו העדאת עדים ושפיר מצי למילף התם הק"ו, דמה פיו שאין מחייבו קנס, כיון דלדידיה הוי משום החסרון שיש בהודאת עצמו, אבל למ"ד דאפילו בבאו עדים נמי פטור, א"כ הפטור לאו משום איזה קולא שיש חסרון בהודאתו הוא, אלא אדרבה חומרא היא. שהודאתו יפה ומועילה כל כך עד שתגרום הפטור, וא"כ מה שייך למילף הק"ו, כיון דלאו משום קולא הוא, אם לא שנדחוק לומר דהק"ו הוא לר' חייא, ור' חייא יסבור כמאן דאמר דאח"כ באו עדים חייב ושפיר יש ק"ו וכנ"ל:

ונהי דבפירוש הסוגיא אפשר היה לדחוק כן, אבל מה נענה לדידן אליבא דאמת דקיי"ל כר' חייא דהודאת עדים מחייב שבועה, וכמבואר ברמב"ם (פ"ד מהלכות טוען) ובחו"מ (סי' ע"ה), וגם קיי"ל דמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור וכמ"ש הרמב"ם (פ"ג מגניבה) ובטור חו"מ, ואיך יתכן שני הפסקים, דאם נפסוק כר' חייא, והיינו מחמת הק"ו דפיו ועד אחד וכדמסיק התם, ונפסוק נמי דגם בבאו עדים פטור, הרי ליכא ק"ו, דמה שאין מחייב בהודאתו קנס, לאו משום קולא, שאין כח הודאתו יפה לחייב אלא משום חומרא וכמו שכתבתי, והיה אפשר ליישב עפמ"ש רב המנונא לדברי רב, דמסתברא שדוקא היכי שחייב עצמו בקרן אי מועיל הודאתו לפטור אפילו בבאו עדים, אבל כשלא חייב עצמו קצת חייב לכו"ע בבאו עדים, וא"כ לדידיה ליכא מאן דסובר דהודאה עושה פטור, דדוקא היכי דחייב עצמו קצת עושה פטור, אבל בלא חייב עצמו כו"ע סברי דפטור אינו עושה, ורק דהודאה לא יוכל להביא לידי חיוב, ואי נימא כדברי רב המנונא אתי שפיר הק"ו אליבא דכו"ע ויתיישב פסקי הדינים לדידן נמי, דנהי דקיי"ל מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור, היינו דוקא היכי דחייב עצמו קצת, וכמפורש בטור (חו"מ סי' שמ"ח) וכיון שפסקינן כרב המנונא שפיר יש ק"ו טוב, ופסקינן נמי בהא כר' חייא, אכן אי נימא דדוקא בקנס גניבה הוא דבעינן שיחייב עצמו, אבל בכל שארי קנסות אפילו כשלא חייב עצמו בכלום נמי פטור, אפילו בבאו עדים אח"כ, ובע"כ דהיינו מטעם דהודאה בקנס עושה פטור, וכיון שהקדים להרשיע את עצמו אין ראוי לקונסו, וא"כ נסתר הק"ו דב"מ, דהא דפיו אין מחייבו קנס, אין זה מטעם קולא אלא אדרבה חומרא הוא לגביה, ומדפוסק הרמב"ם כר' חייא וס"ל נמי לק"ו, מוכח מזה שגם בשארי קנסות בעינן שיחייב עצמו קצת, ואי לא מחייב עצמו במקצת, אז אין מועיל הודאתו בבאו עדים אח"כ, והיינו מטעם דהודאה כזה אין בכתה לחייבו, ובבאו עדים נתחייב ע"י העדים וכנ"ל, הרי הוכחתי מהסוגיות דב"ק וב"מ. דהעדאת עדים דרב המנונא בשאר קנסות נמי בעינן דוקא שיחייב עצמו, וכן דפת הטור ח"מ שהבאנו, וכן דעת הר"ן והמ"ח (פ"א והלכות נזקי ממון), ואע"ג שעומד כנגד סוגיא דב"ק די"ג שהבאנו לעיל, יש לומר כפי' הר"ן דמיירי התם ג"כ בגוונא שחייב עצמו קצת ולא בפלגא נזקא, וגם הוכחת הל"מ מהרמב"ם דשבועות יש לתרץ. ועין בל"ת עצמו שם ואכ"מ יותר, ולפי"ז יוחזר קושיתי על דברי רש"י דסוגיין, וצריך לומר דהכוונה ברש"י. דילמא מודה ומיפטר, כשלא יבואו עדים. או כמ"ש הרא"ש דבדמים מיהא חייב דלא קיי"ל כרבה (ב"ק דמ"ג), וא"כ גם הכא חייב עצמו בדמים ודו"ק:

ברש"י ד"ה לקנסא. שאם יגחנו שור יטול שלשים כסף, וכן לעיל בד"ה לקנס פרש"י, שאם יגחנו שור יהא קנסא שלו, אבל לשאר דברים לא מכרו. ויש לדקדק בכוונתו שדייק לפרש. דלקנסא דקאמר היינו בקנס דשלשים שקלים, ובנגחו שור, ולמה לא פירש דמיירי נמי בקנס דחבלה, שהזיקו וסימא את עינו, ולענין חמשה דברים, וצ"ל דרש"י סובר כשיטת רוב הפוסקים, דכל הני חמשה דברים דחבלה, כולם ממונא נינהו ולא קנסא, וכיון שלא מכרו אלא לקנסא ולא לשאר דברים, בע"כ דמיירי בקנס דשלשים שקלים, דבחבלה ליכא קנם, וממילא דהוכרח לפרש דנגחו שור, דהאי דינא דשלשים שקלים בשור שנגח את העבד הוא דמיירי:

אלא דאכתי צריך ביאור, מאי פריך הש"ס מי איכא עבדא דלא מזדבן לקנסא ומשני בטריפה, הא אכתי יכול למוכרו לחבלה, דזה פשוט שאפי' אם חבל לטריפה שצריך לשלם, ונהי דנזק אפשר דאין משלם, דכיון דטריפה הוא ולא שוה מידי, א"כ לא הפסידו מאומה ע"י נגיחתו. אחרי שגם קודם הנגיחה לא שוה מידי, ונזק הוא דוקא מה שהפסידו מכספו בנגיחתו, ושבת נמי כיון דטריפה הוא ולא חזי למלאכה, לא הפסידו מידי ופטור. אבל צער וריפוי ובושת ודאי שחייב. דאין לומר דבטריפה כיון שגברא קטילא הוא פטור מכל הוי, דהא אפילו בקנס דשלשים שקלים כשהמיתו נמי תמהו המפרשים, למה יהיה פטור, ולא הוזכר בשום פוסק, דנוגת את הטריפה יהא פטור מקנס. אכן בזה יש עוד לדחוק דכיון דגברא קטילא הוא ונמצא שלא המיתו. אבל ודאי דכל זמן שהוא חי יש לו צער כשיעשו בו חבלה וגם מרגיש בבושתו, ולמה יפטור החובל בו, וא"כ קשה מאי משני בעבד טריפה, הא יכול למוכרו לחבלה, ונ"ל ליישב עפמ"ש הפנ"י לחלק בין קנס דשלשים שקלים לכל הנהו חמשה דברים דחבלה, דאע"ג ששניהם לרבו, מ"מ חילוק יש ביניהם, דקנס שגזה"כ הוא, התורה זכתה מתחלה הקנס לאדון, אבל החמשה דברים הם ממנן שחייבים לעבד, ואף הרב עצמו צריך לשלם בכל עבד כנעני, רק הוא זוכה מטעם שכל מה שקנה עבד קנה רבו עיי"ש, ולפי"ז לא יוכל הרב למוכרו כלל לחבלה, כיון דאין לו עוד שום זכות בזה, דרק כשיקבלם העבד אז הוא זוכה מאת העבד, אבל כל זמן שלא זכה בו העבד אין לו מה למכור, דבשלמא קנס דשלשים שקלים, דהתורה זכתה מתחלה לאדון, ויש לו זכות לכשיגחנו יקבל הקנס, יוכל למכור הזכות גם לאחרים, אבל איך ימכור החבלה, כיון דהוא לא זכה בזה כ"א לאחר שיקבלם העבד, וכשימכור לאחרים וה עבד לא יקבלם ממילא שגם הרב אין לו מה למכור וזה נכון:

ועוד יש לומר דכיון דהחמשה דברים הוא דוקא באדם שהזיק אדם, ובכוונה דוקא כמבואר בב"ק (דף כ"ו), אבל שור דאזיק אדם אינו מחויב כ"א בנזק, וזה לא שכיח כלל שאדם טריפה יהיה לו ריב עם איזה איש שהוא, עד שיחבול אותו בכוונה וכיון דלא שכיחא לא ימצא קונים שיקנוהו לזה, ודוקא בקנס דשלשים שקלים שבזה גם שור חייב, ושור מצוי הוא שיהרוג לטריפה כמו לשלם. ועוד יותר נקל לפניו לנגוח אה הטריפה שאין לו כת לעמוד כנגדו להנצל מידו, ולכן אפשר שימצא קונים ע"ז:

בתוד"ה מי איכא עבדא כו'. ועוי"ל דאפילו מוכרו כולו לגמרי אינו מכור. דהא אינו שוה כלום ואינו מוכרו אלא לקנס ולקנס אינו מכור עכ"ל. כוונתם דמכירה אינה תוספת כ"א בדבר שיש בו שווי ממון, וזכות דקנס לחוד לא מיקרי שווי ממון, וכתירוץ הזה מוכח להדיא מן הסוגיא דלעיל, דבעי מעוכב גט שחרור יש לו קנם, כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו אמר רחמנא והאי לאו אדון הוא, פי' דכיון שאין עליו שום שעבוד ממון לא מיקרי אדון, ואי נימא דזכות דקנס מיקרי שווי ממון, וא"כ אי נימא דיש לו קנס, הרי מיקרי שפיר ארון, דהא יש לו בעבדו זכות דקנס, ולפי"ז יפלא היאך ס"ד לומר דאין לו קנם לאדון משום דיתן לאדוניו אמר רחמנא והאי לאו אדון הוא, הא אי אמרינן דיש לו קנס הרי הוא מיקרי שכיר אדון, ואיך בעי לומר משום הא גופא דאין לו קנס, אע"כ דמשום זכות דקנס לחוד לא מיקרי אדון, ואפילו כשיתן לו הקנס נמי לא מיקרי אדון משום זה, ולהכי בעי שפיר, וכיון שהוכחנו שגם האדון הראשון שהיה תחת שעבודו מעיקרא, ומעוכב עוד גט שחרור מתנו, לא מיקרי עוד אדון משום זכות דקנס, כ"ש דלא חל שום מכירה ע"ז לאדון אחר, דזכות זה אין בו שום שווי ממון להיות חל עליו המכירה ודו"ק ועיין מה שכתבתי לקמן בע"ב בתוספת ד"ה אבל מזה:

בגמ' ומאי יורשיו נפשי'. בקונטרס מים חיים להפר"ח הוכיח מכאן דכמו דטריפה נקיבה אינה יולדת הו"ה טריפה זכר אינו מוליד, דאל"ה אמאי הוצרך רב אדא בר אהבה לדחוקי דמאי יורשיו נפשיה, נימא יורשיו כפשוטו, ששחררו האדון והוליד אח"כ, אלא ודאי דטריפה אינו מוליד ע"ש. ולענ"ד אחר המחילה מכ"ת יש לדחות, דאע"ג דטריפה מוליד אפ"ה הוצרך רב אדא לומר מאי יורשיו נפשיה, משום דלישנא דברייתא נותן חצי קנס לרבו וחצי כפר ליורשיו, משמע דההעמדה בדין וכן חיוב הנתינה הוא על שני החיובים כאחת, גם על חלק הקנס וגם על חלק הכפר, וממ"נ אם ההעמדה בדין היה מיד כשעשאו טריפה, טרם ששחררו והוליד בנים, א"כ אי אפשר שיתן כפר ליורשיו, דהא אכתי אין לו יורשים, ולומר דנותן חצי כפר ליורשיו לאחר זמן כשישתחרר ויוליד, זה אין במשמע מלשון הברייתא, נותן חצי קנם לרבו וחצי כפר ליורשיו, דמשמע בשעה שזה ניתן זה ניתן, ואם לא הספיקו לעמוד בדין עד שנשתחרר והוליד וכבר יש לו יורשים, א"כ בכה"ג לא משכחת שיתן חצי קנס לרבו, הא הו"ל כמו בגרה עד שלא עמדה בדין דמבואר במשנה דריש פ' נערה שנתפתתה דקנסה לעצמה משום דקנס לא משתלם אלא לאחר העמדה בדין, וכיון שבגרה ויצאה מרשות אביה קודם העמדה בדין תו לא זכה אב בקנס וה"נ בקנס של עבד כיון שנשתחרר ויצא מרשות רבו קודם שעמד בדין תו לא זכה רבו בקנס:

וניחא לי בזה מה שהקשה באבני מלואים בתשובה (סי' ח') על רכא, דפריך עליה דרב אדא וקאמר שתי תשובות בדבר חדא דיורשיו קתני, ועוד כופר הוא ואחר ר"ל כופר אינו משתלם אלא לאחר חיתה אלא אמר רבא ראוי ליטול ואין לו, אמאי נדי רב מאוקימתא דרב אדא, הא לדידיה ניחא מה דנקיט יורשיו משום דכופר אינו משתלם לאתר מיתה, וא"כ הוי מצי שפיר לאוקמי כרב אדא דמיירי שעשאו עריבה, וניחא שתי הקושיות שהקשה, דשפיר נקיט יורשיו כיון דבאמת אין משתלם אלא לאחר חיתה, ומזה הוכיח בע"כ דטריפה אינו מוליד ע"ש, ולמה שכתבתי ניחא, דבע"כ אי אפשר לאוקמי כרב ארא, דאי ההעמדה בדין היה לאחר מיתה, ובינתיים כבר שחררו והוליד דיש לו בנים יורשים. א"כ אין מגיע חצי קנס לרבו, וז"ש שתי תשובות, חדא דיורשיו קתני, ופי' דא"כ אין לומר שלא שחררו, דא"כ אין לו יורשים, ואי תימא דמיירי ששחררו מעיקרא והוליד בנים, הא כופר אין משתלם כ"א לאחר מיתה, ומדקתני נותן חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשיו, דמשמע שבשעה שזה ניתן זה ניתן, בע"כ דגם ההעמדה בדין על הקנס נמי היה לאחר מיתה, והואיל שבינתיים שחררו אין צריך ליתן חצי קנס לרבו וכנזכר לעיל:

ועוד יש לומר בישוב קושית האבני מלואים עפמ"ש רש"י לקמן ע"ב בד"ה פקע, דעבד שנשתחרר כקטן שנולד דמי, וא"כ אי אפשר לאוקמי לדידיה כשעשאו טריפה, כיון דס"ל כופר אין משתלם כ"א לאחר מיתה, ולפי"ז בשטה שנגחו השור לא הוי בר חיובא כלל, דלנפשיה ומחיים ליכא תשלומין, ולאחר מיתה אין לו יורשים, ומה שנעשה אח"כ בריה חדשה עד שהוליד יורשין, אין להטיל בשביל זה חיוב חדש, דבשלמא אם היה הדין דמשתלם כופר מיד כשעשאו טריפה, א"כ הרי נתחייב כופר לנפשיה, ואם נשתחרר אח"כ והוליד יורשין, יוכלון לירש מה שנתחייב כבר לאביהם אבל כיון דאין משתלם עד אחר מיתה, ובשעה שנגחו לא הוי בר חיוב כלל, אין להטיל עליו חיוב חדש, במה שנעשה בריה חדשה ודו"ק:

תוכן העניינים

בית אהרן על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה