בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין
דף מב.
בתוד"ה בעבד של שני שותפין כו' והא לר"א דפ' החובל אינו יכול לשחררו וכו' עכ"ל. ופי' דס"ל לתוס' דכמו שאינם יוצאים בשן ועין לר' אליעזר הוה"ד דאין יוצאים בראשי אברים לר"א, ואולי יש לתרץ, דשחרור שבשטר לא דמי לשחרור שבראשי אברים, מגמרא ומסברא, גמרא, דיש לומר דדוקא ביציאת ראשי אברים דכתיב קרא להכי כי עבדו הוא, ובעינן המיוחד דוקא, משא"כ בשטר דלא כתיב קרא, ועוד דבשלמא כשהשחרור הוא בשטר, אפשר לחלק את השחרור ולומר דאינו משחרר כ"א החצי שלו, אבל כשהכהו ראשי אברים, שסימא את עינו, דהחסרון הוא בכל העבד, וגם החצי של חבירו נפסד עי"ז, וא"כ היכי משכחינן שהחצי ישוחרר עי"ז, אם ישלם בעד חצי עין השניה, נמצא דלא סימא לו כ"א חצי עינו, והתורה אמרה דסימוי העין בכולה בכחה לשחרר, ולא סימוי חצי עין, וכיון שבעד חצי עין ישלם, אין בכח חצי העין לשחרר, ואי נימא דלא ישלם בעד חצי העין האחרת, הרי אין בכחו להפסיד להשותף השני, ובע"כ שבודאי ישלם בער חצי העין האחרת, ולכן שוב אין בכח סימוי חצי עין לשחרר, וזהו דוקא בסימוי עין שאי אפשר לחלק המציאות ולומר שלא סימה כ"א חצי שלו, משא"כ בשטר, הרי מחלקינן דחצי שלו שיחרר, ולא של השני ומהני שפיר השחרור ודו"ק:
בגמ' נגחו שור יום של רבו לרבו. כל המפרשים כתבו דהך מימרא הוא דוקא למשנה ראשונה, אבל למשנה אחרונה הוי כמעוכב גט שחרור ומעשה ידיו לעצמו כמ"ש התוס' דכן מוכח מסוגיא דלקמן, ומזה השיג הראב"ד על הרמב"ם (פ"ד מהלכות חובל ומזיק) שכתב כלשון הגמרא דנגחו שור ביום של רבו לרבו, דהא זה הדין אינו כ"א למשנה ראשונה ולמאי נ"מ כתבה הרמב"ם ע"ש, והנה מלבד שהרמב"ם סובר בודאי, דגם למשנה אחרונה לא הוי כמשוחרר ומעוכב גט שחרור, ולהיפך הוא סובר דלמשנה אחרונה עוד מיגרע גרע צד החירות, כיון שאינו ניכר כלל, ולמשנה ראשונה דעובד לעצמו יום אחד, הרי צד חירות שבו מינכר, וכחו שמוכח ממה שכתב ובפ"ב מהלכות פסח ופ"ב מהלכות חגיגה), דלמשנה ראשונה יאכל משל עצמו. שמאחר שצד חירות ניכר לעצמו, שהרי עובד את עצמו יום אחד, משו"ה צד עבדות נמי נגרר אחריו, ואוכל מיהא משל עצמו. אבל למשנה אחרונה, שלא עשו לו תקנה לעבוד עצמו יום אחד, אין צד חירות ניכר, הלכך אין צד עבדות נגרר, ומשו"ה לא יאכל לא משל רבו ולא משל עצמו, ולהדיא כתב כן הרמב"ם בפירוש המשנה בפסחים ובחגיגה וז"ל לא יאכל משל רבו ומשל עצמו לפי כו' עוד יתבאר לך כי הוא לא יניח עבד חציו בן חורין וחציו עבד ולפיכך לא יאכל ממנו בשום פנים עד שיעשה בן חורין, ומה שאמר בכאן לא יאכל משל רבו דמשמע הא משל עצמו יאכל זהו דעת האומר מניחין עבד חציו בן חורין עכ"ל, הרי להדיא דאדרבה למשנה ראשונה אוכל משל עצמו, דכיון שיום אחד הוא בן חורין גמור וניכר צד חירותו, נמשך גם צד דעבדות אחריו, משא"כ למשנה האחרונה דאעפ"י שכופין את רבו לשחררו, כל זמן שלא שחררו עבד גמור הוי לכל מילי, וזהו ההיפך מסוגיא דידן, והיינו שהסוגיות דפסחים וחגיגה מוכח כוותיה, ולכן סובר הרמב"ם דהסוגיא דידן דחויה היא, ורק לפום שיטתו של הפשטן השיב כן, וכמו שהאריכו מפרשי הרמב"ם בזה, ולי עוד יש להוסיף על דבריהם, דשיטתו של הרמב"ם מוכרחת היא מגמרא וסברא, מגמרא, דהא התוס' עצמם הרגישו בסוגיא דלעיל, דאזל אקנייה לבנו קטן, דמוכח משם דלא הוי כמשוחרר גמור, דאי הוי כבן חורין גם עוד טרם שכפו את הרב לשחרר, א"כ מה הרויח בזה דאקנייה לבנו קטן, הא מכי משחררי' לפלגי' מיד זכה העבד בעצמו והוי מעוכב גט שחרור, ומ"ש התוס' דשתא הקנה לבנו קודם ששחררו חבירו, המעיין לעיל בסוגיא יראה להדיא שאינו כן. אלא מיירי שהקנה לו אח"כ, חדא דקאמר התם קם חד מינייהו ושיחרר לפלגיה כו' אזל אקנייה לבנו קטן. הרי פשטות הסוגיא מוכח דאעיקרא שיחרר זה לפלגיה, ובתר הכי הקנה השני לבנו, ועוד דבע"כ מוכח שהקנה לו אח"כ, דאי הקנה לו קודם לא היו קונסין אותו, דהא לא עשה כלום, אע"כ דהקנה לו אח"כ. וא"כ מוכח להדיא מסוגיא ההיא, דגם למשנה אחרונה לא הוי כמעוכב גט שחרור, אלא דכל זמן שלא נתן לו רבו שטר שחרור אכתי עבד הוא, וגם מן הסברא דבר מתמיה הוא לומר, דלמשנה אחרונה הוי מעשה ידיו שלו, דמה בכך דב"ד כופין, מ"מ כל עוד שלא כפוהו, למה יפסיד רבו מעשה ידיו, אטו יש בזה שום תקון, להפקיע מעשה ידיו אפילו קודם השחרור, והרי כל התקנה הוא משום לא תוהו בראה, וכיון שב"ד כופין לשחרר שוב אין תשש דלא תוהו בראה, ומאיזה צד יפסיד תיכף, ומפני הנהו טעמי סובר הרמב"ם דהסוגיא דהכא דחויה היא ורק לשיטתו של הפשטן השיב כן, ומ"ש אם אירעו זה ביום של רבו אע"ג שזה ודאי אינו כ"א למשנה ראשונה, דאיכא יום של רבו ויום של עצמו. אבל למשנה אחרונה אין כאן חלוקת ימים, אלא חולקין, ויש לומר שתפס לשון הש"ס, ונ"מ גם למשנה אחרונה כמ"ש התוס' כגון עבד של קטן דלאו בני כפייה נינהו וכמ"ש המ"מ, ועיין עוד מה שכתבתי בסמוך בע"ב ליישב דברי הרמב"ם ודו"ק:
בתוד"ה יום של עצמו, היינו למשנה ראשונה כו' מעשה ידיו לעצמו. ראיתי מי שהקשה דלפי דעתם דמעשה ידיו לעצמו. מחי קשיא להו לעיל בד"ה כופין, דאין אומרים לאדם חטא כו', דהא כיון דאינו משעבד בו ליכא עשה דלעולם בהם תעבודו, כמ"ש להדיא לעיל (דף ל"ח) בד"ה כל, ולק"מ דודאי השתא דאמרינן דכופין, חשיב כאילו משוחרר ומעשה ידיו לעצמו, אבל לעיל קשיא להו אעיקרא דמילתא, למה אמרינן באמת דכופין, דכיון דאין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירו, לא הוי לן למימר דכופין, וכיון שאין כופין ממילא הוי מעשה דיו לרבו, ואיכא משה דלעולם תעבודו, אלא דכבר הארכתי לעיל דבלא"ה ליתא לעשה בחציו בן חורין:
שם בגמרא אמאי ה"נ לימא יום של רבו לרבו. והנה בתוד"ה מאי לאו הקשו, דלמה לא מתרץ דהכא מיירי למשנה אחרונה דליכא גביה חלוקת ימים, משו"ה נותן חצי קנס לרבו, וההיא דנגחו שור הוא למשנה ראשונה דאיכא גביה חלוקת ימים, ולכאורה הי אפשר ליישב תמיהתם עפמ"ש התוס' (חגיגה ד"ד) דע"כ לא אמרינן למשנה אחרונה דהוי כמשוחרר היינו בעודנו העבד קיים ועומד לשחרור, אבל היכי שמת העבד איגלאי מילתא דאינו עומד לשחרור, ובכה"ג חשיב כעבד גמור כמו למשנה ראשונה ע"ש, ולפי"ז הכא בהמית העבד אין חילוק בין משנה ראשונה לאחרונה, אכן באמת זה אינו, דנהי שבכה"ג דמת העבד אח"כ אינו חשוב כמשוחרר, דאיגלאי מילתא דאינו עומד לשחרור, ולכן לענין חיוב ראיה דמיירי התם בחגיגה שפיר פטור, דכיון שאינו חשוב כמשוחרר יש לו אדון אחר קרינא ביה, אבל איך אפשר לומר הכא דביום של רבו הוי לרבו, הא חלוקת ימים אינו כאן נמי, דחלוקת הימים הוא מצד התקנה, דמן הדין צריכים היו שניהם להיות בשותפות, ורק שמפני הפסד של הרב דלא ניחא ליה להיות שותף עם העבד, תקנו שימכור לזה יום אחד ולזה יום אחד, וכמ"ש במשנה תקנתם את רבו, דמשמע שאינו כ"א מן התקנה, ועמ"ש במשנה לעיל, ולכן הכא דנהי דאינו חשוב כמשוחרר, אבל זה ודאי שהתקנה דחלוקת הימים נמי לא היה בכאן דשמא יחיה ולא ימות, וכיון שכן ודאי הוא הדין דלמשנה אחרונה צריך לשלם חצי קנם לרבו, ושפיר הקשו דלמה לא משני הכא:
אלא דאכתי צ"ע בסמוך בבעיא דמעוכב גט שחרור אי יש לו קנס ופשיט מברייתא דהמית דמדנותן חצי קנס לרבו מכלל דאכתי אדון מיקרי, והא לענין זה שפיר יש לחלק כסברת התוס', דבהמית הוא דמיקרי שפיר אדון. כיון דמת בתר הכי איגלאי מילתא דאינו עומד לשחרור, ושפיר קרי אדון אפילו למשנה אחרונה משא"כ מעוכב גט שחרור, כיון דשחררו ממש לא מיקרי שוב אדון, ויש לומר דהבעיא דמעוכב גט שחרור אי יש לו קנם, מיירי נמי בכה"ג, שהשור המיתו, והיכי שהשור לא המיתו רק הזיקו, באמת לא מיבעי לן כלל, ופשיטא שאינו נותן קנס לרבו דכיון שעומד לשחרור הרי הוא כמשוחרר מיד, ורק היכי שהמיתו קודם ששחררו, בזה הוא דמיבעי לן דכיון דאיגלאי מילתא לבסוף דלא יקבל גט שחרור, משו"ה תשוב כעבד, וכן משמע מלשון הגמ' דנקיט לקרא דכסף שלשים שקלים, שדין זה הוא דוקא דהמית לעבד, דבהזיקו אינו משלם כ"א נזק, וע"ז שפיר קא פשיט מברייתא דהמית מי שחציו עבד. דמיירי נמי בהמית:
אכן לאחר העיון אין נוח לי תירוץ הזה, חדא דמסתבר לי דמה שחלקו התוס' בין מחיים לאחר מיתה לא חלקו כן כ"א בחצי עבד וחצי בן חורין. דבעצם לא נפשה בו אכתי שום מעשה שחרור, ורק מצד הדין שכופין את רבו לשחרר נרצה לחשבו כמשוחרר, ביה הוא דמחלקינן לומר דדוקא מחיים שעומד הוא לשחרור, וכל העומד לשחרור חשבינן אותו למשוחרר גם קודם הכפייה, אבל כשמת העבד דלא שייך בו שום כפייה, ואיגלאי מילתא דאינו עומד לשחרור, לא חשוב כמשוחרר, משא"כ במעוכב גט שחרור. כגון מקדיש ומפקיר וכדומה, דמעשה השחרור כבר נעשה בו, אלא שגט השחרור לא נמסר לידו, חשוב שפיר כמשוחרר אפילו כשמת ולא הספיקו למסור לו הגט שחרור, דהכא לאו משום שעומד לשחרור הוא דחשיבינן אותו למשוחרר, אלא משום דמשוחרר באמת, ולבד שמצד הסברא נראה כן, עוד ראיה מוכרחת יש לזה מן הסוגיא, דאלת"ה אלא שגם במעוכב גט שחרור מחלקינן בין מחיים לאחר מיתה, א"כ מאי פשיט בסמוך לבעיא דמעוכב גט שחרור, מהפיל שינו וסימא את עינו דנותן לו דמי עינו הא שאני התם כיון שלא המיתו רק חבל בו ועומד הוא להשתחרר למ"ד צריך גט שחרור. דעבד עודנו בחיים, משו"ה נותן לו דמי עינו, דלא מיקרי תו אדון כיון שעומד להשתחרר, משא"כ בבעיא דמעוכב גט שחרור דמיירי שהמית להעבד ואינו עומד לשחרור, אפשר דחשוב כעבד, ומאי פשיט מחבלא לקטלא, אע"כ דבמעוכב גט שחרור לא מחלקינן בין מחיים לאתר מיתה, ולפי"ז יוחזר קושיתי דמאי פשיט מחציו עבד למעוכב גט שחרור, נהי דגם אי נימא דבעיא דמעוכב גט שחרור לא מיבעי רק בקנס דשלשים שקלים דמיירי בהמית, ולא בחבלה. אכתי אין לפשוט זה מברייתא דהמית חציו עבד, כיון דבחציו עבד מחלקינן בין מחיים לאחר מיתה, ובמעוכב גט שחרור לא מחלקינן:
ומה שנ"ל ברור בישוב התוס', או שהתוס' לא היה להם כלל הגרסא בבעיא במעוכב גט שחרור, אלא לגרסתם היה הבעיא בחצי עבד, וכן כתבו להדיא בחגיגה (ד"ד ע"א) כשהעתיקו הבעיא דבסוגיין, העתיקו שהבעיא היתה בחצי עבד ע"ש, ואפילו אי ניחא שגם הגרסא שלהם היה במעוכב גט שחרור, אבל הם יפרשו, דמעוכב הוא גט שחרור, לא פ"י מקדיש ומפקיר כפרש"י, אלא דהכא איירי במעוכב גט שחרור מצד שהוא חצי עבד וחצי בן חורין, וכמו שפירשו לבעיא השניה דמעוכב גט שחרור אי אוכל תרומה, דמיירי רק שמעוכב מצד חצי עבד ולא מצד הפקר, וכמ"ש להדיא בסמוך בתוד"ה מעוכב גט שחרור, ה"נ יפרשו גם לבעיא ראשונה דקנס, דלא מיירי כ"א במעוכב מצד חצי עבד, ולכן שפיר פשיט לה מברייתא דהמית עבד דמיירי נמי בחצי עבד וזה ברור. והנה זה לשון התוס' דחגיגה שם בד"ה לא נצרכה, אך קשה דהכא משמע בחציו עבד לפי משנה אחרונה חייב כו', ואילו בגיטין (דף מ"ב) מיבעי לי' מי שחציו עבד אם יש לו קנס כו' עיי"ש, ובמסורת הש"ס ציין ע"ז, שהתוס' לא העתיקו על נכון הסוגיא דהכא, דהא הכא במעוכב גט שחרור הוא דמיבעי ליה ולא בחצי תכד פ"ש, ולמה שכתבתי הדבר ברור שהתוס' יפה העתיקו בדיוק גדול, דהבעיא הוא רק במעוכב גם שחרור בחציו עבד, ולא במעוכב גט שחרור מחמת הקדש והפקר וכמ"ש:
ומתוך מה שכתבנו יתיישב לנו דברי הרמב"ם (פ"ד מהלכות תובל ומזיק) שהבאנו לעיל, שכתב דנגחו שור לעבד אם אירע זה ביום של רבו לרבו, והראב"ד השיגו דהא דין זה אינו כ"א למשנה ראשונה וכמ"ש התוס' לעיל בד"ה נגחו שור, אבל למשנה אחרונה דמעשה ידיו שלו קנסא נמי שלו, וא"כ למאי נ"מ כתב הרמב"ם הדין דמשנה ראשונה, ועיין מה שכתבתי לעיל ליישב, ולמה שכתבתי ניחא מאוד, דהא כל עיקר הכרח התוס' ושארי ראשונים, דלמשנה אחרונה לא אמרינן הכי, הוא משום דבסוגיא דידן פשוט לבעיא דמעוכב גט שחרור מברייתא דהמית חציו עבד וחצי בן חורין, וכיון דמדמי לה למעוכב גט שחרור, כמו דבמעוכב גט שחרור הוי מעשה ידיו שלו, ה"נ בחצי עבד וחצי בן חורין, וכל זה הוא רק למה שהבינו דבעיא דמעוכב גט שחרור הוא כפרש"י שמעוכב ע"י הפקר והקדש, דבזה ודאי שמעשה ידיו לעבד, כיון שכבר הופקע שעבודו של אדון ע"י ההפקר, אבל למה שכתבתי דבעיא אינו כ"א במעוכב מצד שהוא חצי עבד, א"כ אין ראיה שוב דבחצי עבד נמי אמרינן דמעשה ידיו שלו, דשפיר יש לומר דבזה הוי נמי מעשה ידיו שלו לאדון, ולא דמי כלל למעוכב גט שחרור מצד הפקר וזה ברור:
אלא שצריך עיון על התוס', דהם עצמם כתבו כאן, דבעיא השניה דתרומה אינה כ"א בחצי עבד, וגם מוכרח לותר דבעיא ראשונה דקנס נמי כן לסברתם בחגיגה וכמ"ש, וא"כ מה הוכיחו דמעשה ידיו שלו מפני שמדמי לה למעוכב גט שחרור, הא לא מדמינן כלל, אם לא שנימא שיפרשו רק בעיא השניה בחצי עבד, ובעיא הראשונה דקנס במעוכב ע"י הפקר, ועוד יש לומר דשיטות חלוקות הם בתוס', דבחגיגה שם כשמחלקים התוס' בין מחיים לאחר מיתה. הביאו שבכריתות (דף י"א) מתרץ התוס' לקושיא זאת באופן אחר, והנה לסברת התוס' בחגיגה דמחלקים בין מחיים לאחר מיתה, דלפי"ז צריך לפרש בע"כ הך בעיא דמעוכב גט שחרור דהכא, דהיינו שמעוכב גט שחרור מפני שהוא חצי עבד, דאי במעוכב פ"י הפקר יקשה קושיתי דלעיל, דמאי פשיט לבעיא מהמית חציו עבד ומהפיל את שינו. הא אפשר לחלק ביניהם כחלוק התוספת, ובע"כ דמיירי שהוא מעוכב גט שחרור מפני שהוא חצי עבד. ולזה איה"נ שאין מוכרח לומר דבחצי עבד הוי מעשה ידיו לעצמו, ומ"ש התוס' לעיל להוכיח דמעשה ידיו לרבו, מדמדמי לה למעוכב גט שחרור קאי לסברת התוס' שבכריתות, דלא מחלק בין מחיים לאחר מיתה, דלפי"ז יתפרש הבעיא דמעוכב גט שחרור כפשוטו, דמעוכב ע"י הפקר, וכשפשיט לה שוב מחצי עבד מוכח שפיר דחציו עבד דמי למעוכב גט שחרור דמעשה ידיו לעצמו, וניחא נמי סתירת התוס' מחגיגה לערכין (ד"ב ע"א) דבחגיגה העתיקו בעיא דסוגיא בחצי עבד, ואילו בערכין העתיקו במעוכב גט שחרור, וכבר נתעורר המסורת הש"ס על זה, ולמ"ש א"ש שדוקא בחגיגה דנחתו התם התוס' לחלק בין מחיים לאחר מיתה, דלפי"ז יקשה קושיתי דמאי פשיט מחציו מבד, ובהכרח שגם הבעיא הוא בחצי עבד, משא"כ בערכין דלא נחתו לחלק בזה, וקאי לסברת התוס' שבכריתות דמתרצו לה באופן אחר, וממילא תתפרש הבעיא דמעוכב גט שחרור כפשוטו שמעוכב ע"י הפקר, ודו"ק היטב כי כל זה נכון ומקום הניחו לי ליישב דבורי התוס' על מכונם:
בגמ' כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו והאי לאו אדון הוא. עיין תה שכתבתי בסמוך (דמ"ג ע"א) מזה:
בתוד"ה חבלי ביה כו' דמה לי קטלי' כולי' מה לי קטלי' פלגא. ואין לחלק כסברת התוס' בחגיגה ד"ד, דבקטלי' כולה שאינו עומד לשחרור לא חשוב כמשוחרר, משא"כ בקטליה פלגא דעודנו בחיים ועומד לשחרור, וכל העומד לשחרור הרי הוא כמשוחרר מידי דדוקא בחצי עבד וחצי בן חורין הוא דמחלקינן בהכי, שבעצם לא נעשה בו שום מעשה השחרור, רק שנרצה לחשבו למשוחרר משום שעומד לשחרור, שכופין את רבו, וכיון שכל עיקר שנרצה לחשבו כמשוחרר הוא משום שעומד לשחרור. בזה שפיר מחלקינן. דבמת העבד ואינו עומד לשחרור, לא חשבינן אותו למשוחרר, משא"כ במעוכב גט שחרור ע"י הפקר, שמעשה השחרור כבר נעשה בו ע"י ההפקר חשוב כמשוחרר אפילו קודם שנמסר לו הגט שחרור, דהכא לאו מטעם עומד לשחרור קא אתינן עלה, אלא משום שכבר נשתחרר וכמ"ש לעיל ודו"ק:
בתוד"ה מעוכב גט שחרור כו' א"נ יש לחלק כו' והכא איירי בחצי עבד וחצי בן חורין, וכתב מהרש"ל שיש לתמוה היאך אפשר דחצי עבד וחצי בן חורין יאכל בתרומה אפילו למשנה ראשונה, דהא צד חירות שבו אסור לאכול בתרומה ע"ש, והפנ"י כתב ליישב, דאכתי לא איכפת לן במאי דאכיל צד חירות תרומה, כיון דקנין כספו של כהן וקנוי לו קנין הגוף, ואפילו עבד עברי גופא הוי אכיל תרומה, אי לאו משום דלא מיקרי קנין כספו, שאין גופו קנוי לו לגמרי כדאיתא בתור"כ, משא"כ חצי עבד וחצי בן חורין, כיון דצד עבדות קנוי לגמרי לרבו, א"כ אפילו צד חירות מותר ע"ש, ודבריו תמוהים דהא בע"כ דבחצי עבד אין לרבו בו קנין הגוף כ"א קנין שעבוד אפילו ביום כל רבו, דאי נימא ביום של רבו הוי קנין הגוף. א"כ ביום של עצמו הוי משוחרר, ואין משוחרר חוזר ומשתעבד כדאיתא בירושלמי הובא בקצוה"ח (סי' קע"א) ע"ש, ובעיקר קושית מהרש"ל הא בירושלמי דסוגיין מבואר, דגם לענין איסור מתחלק לומר דביום של רבו ישא שפחה, ויום שלו ישא בת חורין, והוה"ד דלענין תרומה נמי ביום של רבו יאכל בתרומה, ואע"ג דש"ס דילן סובר דדוקא לענין ממון מתחלק ולא לאיסור, וכדקאמר אלא מעתה יום של רבו ישא שפחה, ומשני לענין איסורא לא קאמרינן. אכן בעל הבעיא שמא סובר כשיטת הירושלמי:
בתוד"ה הרי אלו אוכלין בתרומה, והא דאמרינן כו' הולד שתוקי שמשתיקין אותו מדין כהונה כו', ובריטב"א בכתובות מצאתי, שדוקא מדין כהונה ממש לעבור עבודה וכיוצא בה הוא דמשתקין אותו אבל מתרומה לא משתקין דסוף סוף כהן כשר הוא, וקרא נמי דמייתי והיתה לו ולזרעו אחריו לענין עבודה הוא דכתיב דבעינן זרעו מיוחס אחריו: