בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין
דף מא.
ברש"י ד"ה ויאמר לו עבדי אתה ויוציא לעז על בניו ע"כ. ובגהש"ס הקשה דהא קיי"ל דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר אלא דפגום לכהונה, כמבואר באהע"ז (סי' ד'). ולכאורה היה אפשר ליישב, דסתם מתניתין דהכא דס"ל דהעבד כותב, ר"מ הוא. ור"מ הא סובר באמת הולד ממזר כמבואר בירושלמי (פ' בתרא דקדושין הי"ב), דת"ק דסובר ביבמות (דף מ"ה) דהולד מחזר ר"מ הוא, ולכן אליביה פי' רש"י שפיר דיוציא לעז על בניו, כיון דלשיטתו באמת הולד מחזר. אכן זה איני, דאי אפשר לומר דת"ק דמתניתין דסובר דעבד כותב. ר"מ הוא. דהא ר"מ הוא דדאין דינא דגרמי, וא"כ כ"ש דמחייב במזיק שעבוד של חבירו, וכמ"ש התוס' ד"ה במזיק דכ"ש הוא, ואפילו מאן דפוטר בדינא דגרמי אפשר דמחייב הכא. וכ"ש לר"מ דמחייב דינא דגרמי, דיתחייב במזיק שעבודו של חבירו, ולכן ר"מ בע"כ דסובר כרשב"ג דמשחרר כותב, אכן במחילה מכבוד תורתו של בעל גליון הש"ס, דלא התבונן במה שכתב רש"י גופא בקדושין (דס"ח בד"ה לימא קסבר רבינא, דכתב שם דהולד כשר, היינו שאינו ממזר, אבל גירות בעי, וא"כ כל זמן שלא נתגייר הוי עבד גמור, דזהו הנ"מ בין מאן דסובר הולד ממזר או כשר, דמאן דסובר הולד ממזר, הוי ישראל ממזר, ולמאן דסובר הולד כשר, הוי עבד הולד, וכ"כ בפסקי תוספות פרק עשרה יוחסין (סי' קמ"ב), וא"כ לרש"י לשיטתו שפיר איכא לעז על בניו, אלא וצריך לומר דמה שכתב רש"י שיוציא לעז, היינו לעז שהם עבדים, ולא לעז שהם ממזרים, דזה באמת קיי"ל דהולד כשר ואינו ממזר, אבל לעז שהם עבדים ודאי איכא חשש לשיטת רש"י שהם עבדים ממש, ואם כי מרש"י דקדושין (דף ע"ו) משמע דאין צריכים גירות, כבר העיר המהרש"א שם, ועיין באחרונים מ"ש בזה ליישב, והנה לשון הטור ליו"ד סי' רס"ז) דיוציא לעז עליו שהוא עבד, והיינו משום דפוסק דהולד כשר לגמרי, ואין צריך גם גירות, אי אפשר לו לפרש דהלעז הוא על בניו, ולכן מוכרח לפרש דהלעז הוא עליו בעצמו, אבל רש"י לשיטתו דמצי לפרש בלעז של בניו, נוח לו טפי לפרש בלעז של בניו, מפני דעליו בעצמו אין חשש כל כך ללעז, דיוכל להוכיח צדקתו ולהסיר הלעז, משא"כ בניו שלא ידעון להוכיח צדקתם, כי המשחרר הראשון נתן שטר שיחרור לאביהם ודו"ק ועיין במה שכתבתי בדבור הסמוך ליישב כוונת רש"י במה שדחקו לזה:
בגמ' במאי קא מיפלגי במזיק שעבודו של חבירו כו' ומר סבר פטור. וראיתי בס' תפ"י שהאריך להקשות דמה בכך דפטור מן הדין, אכתי נרמי חיוב על האדון לשלם, דהא העבד ודאי פטור מן הדין, וכדקתני שורת הדין אין העבד חייב כלום, והארון אפילו למ"ד פטור מ"מ פשיטא שיש עליו חיוב בדיני שמים, א"כ יותר ראוי לחייב את האדון מפני תקון העולם, מלחייב את העבד ע"ש שהאריך, ואין לדברים הללו שחר, חדא שהוא הבין דהתקון העולם הוא מה שמחזירין המעות לרבו שני, ובאמת זה אינו, דהתקון העולם הוא רק מה שכופין לשחרר, דבשביל שלא ימצאנו בשוק ויאמר לו עברי אתה. תקנו לכוף לרבו שני שיתן לו גט שחרור, ואחרי שגם זה יתן לו גט שחרור, אין שוב שום תקון העולם לחייבו דמים, דהא לא יוכל עוד לומר לו עברי אתה, אחרי שיש לו גט שחרור ממנו, ובאמת לא היה שום מקום לחייב את העבד עוד בתשלומין, רק כיון שהעבד מקבל הנאה מזה שכופין לשחרר, שלא יאמר לו עבדי אתה, משו"ה חייבוהו בתשלומין בעד הנאתו, וכן פרש"י בסמוך בד"ה היזק שאינו ניכר, דהעבד ישלם לפי הנאתו מן השחרור, ולפי"ז אין שייך לחייב בתשלומין כ"א לעבד שמקבל הנאה, אבל מה הנאה יש לו לאדון, לחייבו בתשלומין בדבר שמדינא אינו חייב, ועוד דאפילו אי נימא דגם התשלומין שמשלמין לרבו שני, הוי נמי מפני תקון העולם, ולא מצד ההנאה, וכן מוכח אמנם להדיא בירושלמי דמכילתין וז"ל מעתה לא יכתוב לו שטר על דמיו (פי' כיון שכבר נשתחרר מרבו ראשון לחה צריך העבד לכתוב שטר לרבו שני), אמר ר' אילא מוטב שיאמר לו תן לי מאתים זוז שיש לי בידך ולא שיאמר עבדי אתה ע"ש. הרי להדיה שגם מה שצריך לשלם לרבו שני, הוי נמי מתקון העולם, וצריך לומר לפי"ז דאע"ג שיש בידו גט שחרור ממנו, אפ"ה כל זמן שלא קיבל התשלומין יאמר לו אכתי עברי אתה, אבל אפילו אי נימא הכי, ג"כ לא שייך לחייב לרבו ראשון, דאצלו לא שייך תיקון העולם וא"כ מהיכי תיתי לחייבו בדבר כזה שאינו חייב מדינא:
ומתוך מה שכתבנו יתיישב לנו כוונת רש"י במה שכתב ויוציא לעז על בניו. ולעיל בדבור הסמוך הבאתי קושית רעק"א בגהש"ס, הא קיי"ל עבד הבא על בת ישראל הולד כשר, ואף שעיקר קושיתו כתבתי שם ליישב, אבל אכתי יקשה מה דחק לרש"י לפרש. דההוצאת לעז הוא על בניו ולמה לא פירש, דיוציא לעז עליו גופא לומר שהוא עבד ויפסלנו מלישא אשה, וכמו שפי' באמת הטור (יו"ד סי' רס"ז), אכן למה שכתבתי ניחא מאוד. דהיה קשה לרש"י קושיתנו, מה תיקון העולם שייך על התשלומין, הא תינח על הכפייה לשחררו, שפיר יש תיקון העולם, אבל לאחר שכפו לשחררו לחה הוצרכו לתקן שיכתוב לו עוד שטר על דמיו, והלא בלא"ה אין יכול עוד לומר לו עבדי אתה, דאם יאמר לו עבדי אתה יראה לכל גט שחרור שנתן לו, וצריך לומר דבאמת דלגבי העבד בעצמו שיש תחת ידו הגט שחרור, אין שום חשש, דאם יוציא עליו לעז לומר עבדי אתה וירצה לפסלו מלישא בת חורין, יראה לכל גט השחרור שיש תחת ידו, אבל לאחר שימות העבד יוציא לעז על בניו שהם עבדים, והם לא יוכלו לברר, דשטר שחרור של אביהם אין אצלם, ולכן הוכרחו לתקן שיכתוב שטר אדמיו בכדי שלא יוציא לעז גם על בניו ודו"ק כי זה נכון מאוד:
בתוד"ה במזיק שעבודו של חבירו וכגון דא"ל כו' דאי לא"ה אמאי פטור הרי עדיין חייב לו חובו כו'. וקשה לי מה הוכיחו דוקא למ"ד דפטור, הא אפילו לרשב"ג דסובר חייב. נמי מוכח הכי, דאי באפותיקו סתם ויכול לגבות חובו משאר נכסיו, א"כ למה הוצרך המשחרר לכתוב שטר חדש. ותיפוק לי' דכבר כתוב ועומד שטר חוב הראשון, דבשלמא כשנימא דמיירי באפותיקו מפורש שאין לו פרעון אלא מהעבד, ולאחר ששיחרר העבד ואי אפשר עוד לגבות ממנו, הרי חוב הראשון כאילו נפרע, וכותב לו שטר חדש מחמת החיוב דמזיק שעבודו, ואינו גובה על ידו אלא מזמן דהשתא, ולא מזמן חוב הראשון וכמ"ש כל הפוסקים, אבל אי נימא באפותיקו סתם. דעדיין חייב לו חובו הראשון, למה יכתוב לו שטר חדש מזמן דהשתא, והלא יותר נות למלוה לעמוד בשטרו הראשון ולגבות מזמן הראשון. ושוב ראיתי בר"ן ובריטב"א שכתבו באמת להוכיח דמיירי באפותיקו מפורש, דאל"כ לא שייך כלל כתיבה. דכבר כתוב, והוא כדברינו. אלא שקיצרו קצת, והנ"ל בכוונת התוס', דהא הדין הוא בעשה עבדו אפותיקו ומכרו דבעל חוב גובה מלקוחות, ואפילו כשההלואה וגם האפותיקו היה בע"פ. משום דעבד מוציא אח הקול, וכמ"ש הב"ח והש"ך בשם החו"מ בחו"מ (סי' קי"ז) מ"ש. ולפי"ז השתא ששיחרר להעבד, נהי דיוכל לגבות משאר נכסיו מחמת החוב הראשון אבל כיון שהחוב הראשון היה בע"פ, לא יוכל לגבות ממשעבדי מה שמכר לאחרים, ונמצא שאכתי הפסיד שעבודו. דמתחלה כשהיה לו אפותיקו על העבד היה יכול לגבות את העבר גם מלקוחות, ועכשיו כשיגבה משאר נכסיו, לא יגבה כ"א מבני חורין ולא ממשעבדי. ולכן למ"ד המזיק שעבודו של חבירו חייב. בהכרח שיכתוב לו מעתה שטר חדש. שיהיה עכ"פ חובו מלוה בשטר, ויוכל לגבות כל ידו גם ממשעבדי, ולפי"ז עמה שמשחרר צריך לכתוב אין ראיה דמיירי באפותיקו מפורש, דאפילו באפותיקו סתם שיכול לגבות נמי משאר נכסיו, אפ"ה צריך לכתוב. כדי שיהיה מפתה חוב בשטר ויגבה על ידו ממשעבדי, כמו שהיה מתחלה בעת שהיה העבד אפותיקו, ורק למ"ד פטור, דלדידיה פטור המשחרר לגמרי, שפיר הוכיחו, דאי בסתם למה פטור לגמרי, יגבה עכ"פ משאר נכסי בני חורי, וזהו עצה מחודדה בעז"ה בכוונת הפוס', ויהיה מזה ראיה, שהתוס' סוברים דהא דעשאו כבדו אפותיקו ומכרו בע"ת גובה, היינו אפילו בחוב בע"פ, והר"ן הריטב"א שהוכיחו מכתיבה גופא כנ"ל, יסברו כשיטת הרא"ש בב"ק דדוקא כשהחוב היה בשטר הוא דאמרינן בעל חוב גובה הימנו, ולכן שפיר הוכיחו מכתיבה גופא דלמה כותב אחרי שכבר כתוב ודו"ק:
והנה בעיקר הוכחת התוס' גם למ"ד פטור. נמי יש לדון, דלכאורה היה אפשר לדחות ראייתם ולומר דמיירי הכא באמת באפותיקו סתם, ואפ"ה לא יקשה דא"כ עדיין חייב לו חובו ויגבה משאר נכסיו, ולא גרע מה ששיחררו מאם היה מת העבד, דהיה חייב לשלם חובו משאר נכסיו, דיש לומר דבמת כיון שאי אפשר במציאות שיגבה מהעבד, שפיר גובה משאר נכסיו, משא"כ כאן כיון דתקנו רבנן דהעבד כותב שטר אדמיו, דהא למ"ד כטור. כותב העבד שטר, והרי לפי"ז יש לו לאדון מציאות שיפרע גם מהעבד גופא, דלא יתן לו גט שחרור ער שיכתוב לו שטר על דמיו דהא מפני תקון הסולם אין רבו מחויב לשחררו עד שיכתוב לו שטר, וא"כ אפילו שחררו ראשון אכתי יש לו מקום להפרע סחט, כיון דאגיד גביה מפני תקון העולם לקבל ממנו גט שחרור, אכן שוב חזרתי דאי אפשר לומר הכי, דהא שורת הדין דאין העבד חייב כלום, כיון דאיהו לא עביד שוה גרם היזק, רק אם אי אפשר להטיל שום חיוב על המשחרר, אז בהכרת דיכתוב העבד שטר מפני תקון העולם, דכל זמן שהבע"ח לא יקבל מחיר העבד יאחר לו עבדי אתה, ואע"ג שיש בידו שטר השחרור שיוכל להוכיח על ידו שמשוחרר הוא, אכתי חיישי' שמא יוציא לעז על בניו, וכמה שכתבתי לעיל בכוונת רש"י, אבל אם יש מקום להטיל החיוב על המשחרר, ודאי שנטיל החיוב עליו, שאיהו מחויב מחמת חוב הראשון, וממילא יהיה העבד פטור, ולא יהיה עליו עוד שום לעז, דכיון שהבע"ח קיבל תמורתו, יהיה מתי שיהיה, לא יאמר לו עוד עבדי אתה, וא"כ אכתי נשאר קיים הוכחש התוס', דבע"כ באפותיקו מפורש, דאי באפותיקו סתם, שיש חיוב על המשחרר מצד חוב הראשון, למה הטילו חיוב על העבד מפני תקון העולם יטילו החיוב על המשחרר, וממילא לא יהיה לעז גם על העבד, אע"כ דבאפותיקו מפורש מיירי, ועל המשחרר אין מקום להטיל שום חיוב, לא מצד חוב הראשון, כיון דאמר לו אין לך פרעון אלא מזו, ולא מצד מזיק שעבודו, דהא סובר דפטור. ובע"כ שנטיל החיוב על העבד מפני תקון העולם, דאי גם על העבד לא יהיה שום חיוב לשלם, א"כ יאמר לו עבדי אתה, ונהי דהשתא שהטילו על העבד. ממילא יש לבע"ח מקום לגבוה חן העבד גופא, אבל אנן על עיקרא דמילתא אנו דנין. לחה הטילו באמת החיוב על העבד שמדינא עינו חייב כלוה. ולא הטילו על המשחרר שחייב מצד חובו הראשון, אע"כ דבאפותיקו מפורש מיירי. ועל המשחרר ליכא שום מקום חיוב, ולכן בחרו להטיל החיוב מיהא על העבד, כיון שההנאה הוא אצלו וכמו שהארכתי לעיל דאלת"ה אלא כיון שהשתא מחויב מיהא העבד. משו"ה פטור המשחרר, משום שיש לו עדיין מקום גבייה בעבד, א"כ גם למ"ד מזיק שעבודו חייב. למה יחויב המשחרר, הא לא הזיקו כלום, כיון דאכתי אגיד ביה ויוכל לגבות חובו ממנו, אע"כ כמו שכתבתי, דמה שמחויב העבד הוא רק מצד שאין על המשחרר שום חיוב. משו"ה בהכרח להטיל מיהא על העבד מפני תקון העולם, אבל אם היה מקום חיוב על המשחרר היינו מטילין החיוב עליו, וממילא ליכא לגבי עבד גם שום תיקון העולם וכנ"ל:
ואכתי לכאורה מצד אחר יש לדחות הוכחת התוס', גם למ"ד פטור, דהא באמת קשה למ"ד חייב מטעם מזיק, מה שייך כתב כלל, יגבה ממנו מיד כיון וחייב מטעם מזיק, ומאי צריכין לכתיבה אפילו אי מיירי באפותיקו מפורש, ובע"כ צ"ל דמיירי כשאין לו נכסים, ובהיות כן יש לומר דמיירי באפותיקו סתם, ואפ"ה אין להקשות דהא עדיין חייב לו חובו ממקום אחר, כיון דאין לו שום נכסים, אכן באמת גם זה לא קשה, דהא העבד נמי אין לו השתא מה לשלם, דאכתי עבד הוא אין לו, אלא דכותב לו השתא שטר, דלכשיהיה לו ישלם, א"כ אי באפותיקו סתם דחייב לו חובו, אכתי אמאי צריך העבד לכתוב השטר, יכתוב המשחרר, ונהי דעכשיו אין לו, מ"מ אכתי יכתוב שטר לכשיהיה ישלם, ובע"כ דבמפורש מיירי וכהוכחת התוס' ודו"ק:
ברש"י ד"ה וכותב שטר על דמיו העודפים על החוב. וכבר העירו המפרשים דלשון דמיו משמט דמי שוויו, וכמו במשנה הסמוכה חצי דמיו. ומכח קושיא הזאת כתב התפ"י דבאמת כותב שטר על כל דמי שוויו, משום דכל שנפקע חוב של רבו שני והעבד עדיין אינו משוחרר ממילא זכה בו רבו ראשון לגמרי, כי מה שקנה עבד שייך לרבו כיון שאינו משוחרר כלל מן הדין, וצריך העבד לפדות עצמו מיד רבו ראשון בכסף מלא כפי שוייה, ועיין שם שכתב עוד דאפילו לרשב"ג דס"ל אין העבד כותב רק המשחרר כותב, דכותב נמי על כל דמיו מהאי טעמא, דאע"ג שאין שחרורו כלום אבל החוב מיהא נמחל וזכה בו האדון, ודבריו הללו אין להם שחר לענ"ד, דמה דפשיטא ליה שאע"ג דאין שחרורו כלום נמחל מיהא החוב. לענ"ד הדבר פשוט להיפך, דכיוון שהוא נתכוון לשחררו ואחרי שהשחרור לאו כלום הוא, ממילא הוי המחילה בטעות ולאו כלום הוא, וראיה לזה מהא דאמרינן לעיל (דל"ט ע"ב) גבי ההיא איתתא דשקל כומתיה ושדה בה א"ל כו' ומסיק דלא עשה כלום משום דהוי כליו של מקנה, ופרש"י דהוי מחילה בטעות שהרי בקנין זה נתכוון לשחררה והרי הוא טעותא ומשו"ה אף מידי שעבוד לא יצאת ע"ש, הרי דהתם ודאי שהאדון נתייאש מן העבד ויאוש מהני בעבד, ואפ"ה לא אמרינן דיזכה העבד בעצמו, והיינו משום דהוי מחילה בטעות, וע"ש שהוכחתי דאפילו לרב נחמן דסובר מחילה במעות הוי מחילה, בעבד לא מהני, וה"נ דכוותה, רבו שני לא מחל החוב כ"א מפני שנתכוון לשחררו, ובאם שהשחרור לאו כנוס, פשוט שלא הפסיד חובו, דהוי מחילה בטעות. ואפילו אי לא הוי כאן מחילה בטעות נמי אי אפשר להאדון שיזכה בזה, דלא גרע מנותן מתנה לעבדו ע"מ שישחרר בו, דכיון דגם העבד לא קנה אותו כ"א ע"מ שישתחרר בו, ממילא לא קנה האדון, וה"נ דשחררו בפירוש, א"כ ודאי שלא גרע מאילו התנה עמו בפירוש ע"מ שישתחרר, ועכשיו שהשחרור לאו כלום הוא. גם העבד לא קנה ולמה יפקע חובו:
וכן מה דפשיטא לי' דאפילו למ"ד המשחרר כותב, כותב נמי על כל דמיו, בירושלמי דסוגיין מפורש ההיפך, דר' יוחנן סובר התם כרב דהכא. רמי שחררו רבו ראשון, וקאמר התם חיליה דר' יוחנן מן הוא, רשב"ג אומר אינו כותב אלא משחרר, ופי' ואי ס"ד רבו השני שחררו, למאן כותב, הלא הוא שהפסיד עצמו ע"ש, ואי נימא כסברת התפ"י דגם המשחרר צריך לשלם להאדון, א"כ מה ראיה דר' יוחנן, הא שפיר יש לומר דמשחרר כותב לארון, אע"כ שזה אין שום סברא דמשחרר עוד ישלם להאדון מה שכנגד חובו, דבמה זכה האדון, ואין להקשות דאכתי מה חילי' דר' יוחנן, נימא דמשחרר כותב בדמיו העודפים על החוב וכמ"ש כאן, דיש לומר דר' יוחנן סובר באמת דלשון דמיו משמע כל דמי שוויה ולא העודף, ומשו"ה לא רצה לאוקמי דמשחרר כותב, ובדמיו העודפים על החוב ומאן דמוקי דמשחרר כותב, סובר דדמיו נמי משמע העודף, אבל בעיקר הדין הלא מוכח להדיא, דמה שכנגד החוב לא זכה האדון כלל וזה ברור:
בתוד"ה היזק שאינו ניכר, לרב דמוקי לה בשחררו רבו ראשון חשיב שפיר היזק הניכר כו' כוונתם דאל"ה למה הוצרך רב לאוקמי פלוגתתם במזיק שעבודו, לוקי דכו"ע מזיק שעבודו חייב, ופליגי בהיזק שאינו ניכר, וכן הבינו המפרשים, והקשו ע"ז, דא"כ הך ברייתא דב"ק דשחטו השור פטור, דמוכח מינה דמזיק שעבודו פטור, הוא דלא כמאן, ומשו"ה לא ניחא לרב לאוקמי דכו"ע מזיק שעבודו של חבירו חייב. ולי נראה כוונת התוס' באופן אחר, דפשוט להם דאפילו מאן דסובר מזיק שעבודו חייב, היינו כשההיזק מיהא הוי היזק הניכר, כגון ששעבד לו קרקע ואח"כ חפר בה בורות, או שורף שטרו של חבירו, אבל כשההיזק בשעבוד היה היזק שאינו ניכר, ובהצטרפות שני הריעותות, דההיזק היה לא בגוף הדבר של חבירו, כ"א בשעבוד, ועצמו של ההיזק היה נמי היזק שאינו ניכר, בזה כו"ע סברי דפטור, וכיון שאמרינן הכא דשחרור חשיב היזק שאינו ניכר, א"כ קשה להו לתוס', דבשלמא לעולא דמוקי בשחררו רבו שני, דהזיק גוף העבד של חבירו, ואע"ג דההיזק הוי שאינו ניכר, אפ"ה סובר דחייב, דבריעותא חדא דהיזק שאינו ניכר סובר דחייב, אבל לרב דמוקי בשחררו רבו ראשון, דההיזק היה בשעבוד של שני, וגם היזק שאינו ניכר הוא א"כ מאי טעמא דמ"ד חייב, הא בהצטרפות שני הריעותות כאחד, היזק שאינו ניכר בשעבוד של חבירו כו"ע מודו דפטור, ועל זה תירצו דלרב הוי היזק ניכר, וזה ברור בכוונת התוס' ואין מקום לקושית המפרשים ודו"ק:
ברש"י ובתוד"ה גובין משאר נכסים. כלומר אם ירצה מוכר את אלו והן גובין. כוונתם דלא נפרש בשטפה נהר, ואין גובין היינו להחמיר וגובין להקל, כדמשמע פשטא דלישנא דגובין ואין גובין, אבל הא אי אפשר לפרש כן. דפשיטא דכל נכסיו אחראין וכמ"ש הרא"ש. וע"כ דגובין הוא להחמיר על האשה ובע"ח ולהקל על הלוה הוא:
שם במשנה תקנתם את רבו, אע"ג דמן הדין נמי כן הוא. דכיון שחציו עבד וחציו בן חורין, צריך לעבוד יום אחד לזה ויום אחד לזה, ומאי תקון הוא, ויש לומר דמן הדין הוו שניהם שותפים, וכל מלאכה שיעשה העבד, היה צריך להיות בשותפות, כדין עבד של שני שותפין, וזה אין נוח לאדון שהעבד יהיה שותף עמו ועשו תקנה דעובר לזה יום אחד, ויום של רבו הוי שלו לגמרי:
שם לישא שפחה אינו יכול. הרמב"ם (בפ"ט מהלכות עבדים) כתב. דלדבר מצוה מותר לשחרר, ואפילו למצוה של דבריהם. כגון שלא היו עשרה בבית הכנסת כו' ורבים הבינו דהתם שסיים כגון וכו' וראו שמרמז שדוקא למצוה דרבים מותר לשחרר, אבל למצוה שאינה של רבים לא דחינן לעשה דאורייתא דלעולם בהם תעבודו מפני מצוה דרבנן וכן ביאר גם הכ"מ דברי הרמב"ם, ולענ"ד אם היה סובר הרמב"ם דדוקא מצוה דרבים. לא היה סומך על רמזים והיה כותב בפירוש דדוקא למצוה דרבים שרי, וכמ"ש בש"ס בברכות, מצוה דרבים שאני, ומדלא כתב כן מכלל דלאו דוקא מצוה דרבים אלא אפילו בכל מצוה דרבנן נמי שרי לשחרר, ומאי דקאמר כגון שלא היה בבית הכנסת לאו דוקא הוא, אלא שיגרא דלישנא דהש"ס, ועובדא דהש"ס דר' אלעזר ששיחרר עבדו להשלימו לעשרה נקיט, וראיה ברורה לזה הוא ממה שאמר כאן במתניתין, דמשום דלישא שפחה אינו יכול כופין את רבו לשחררו, והא שיטת הרמב"ם (פי"ב מהלכות איסורי ביאה הי"א) דאיסור שפחה לבת חורין אינו אלא מדרבנן, וכמ"ש המהרשד"ם הובא במשנה למלך (פ"ג מהלכות עבדים), א"כ למה כפינן לרבו לעבור על העשה משום לשבת יצרה, ולא שייך לומר דשאני הכא דלשבת יצרה הוא מצוה רבה, דהא יוכל לקיים שבת באיסור דרבנן הקל, וא"כ אדרבה ישא שפחה ויעבור רק על איסור דרבנן, ומדחזינן דכופין לרבו לשחרר הרי להדיא שאפילו למצוה של דבריהם דחינן העשה דלעולם בהם תעבודו, ובאמת לטעם שכתבו דלעולם בהם תעבודו הוי רק משום לא תחנם, א"כ דוקא כשעושה זה לההנות העבד הוא דאסור, אבל כשעושה לצורך מצוה, יהיה איזה מצוה שיהיה, ואפי' איסור דדבריהם נמי שוב אין איסור, וממה שמשני הש"ס בברכות מצוה דרבים, אין ראיה, דהתם לס"ד דסובר דטעם דלעולם תעבודו הוא כפשוטו, ולסברתו משני הכי, אבל לפום מה דמוכח מסוגיא דלעיל, דהטעם הוא משום לא תחנם, ודאי דאפילו למצוה דדבריהם נדחית העשה, דאין שוב לא תחנם, כיון שעושה זה לצורך מצוה, וכמו שכתבתי באריכות בזה לעיל (דל"ח ע"ב) דבש"ס גופא הוי ספק אי העשה הוי כפשוטו או משום לא תחנם ע"ש:
והנה הפנ"י כתב לעיל דל"ח, דהעשה דלעולם תעבודו אין הכוונה שאסור מן התורה לשחררו, אלא הכוונה דכל זמן שהוא עבד מצוה לשעבד בו ואסור למחול על שעבודו ע"ש, ולפי"ז אין איסור דאורייתא כשמשחרר, דלא אסרה התורה כ"א למחול שעבודו כל זמן שהוא עבד, אבל השחרור לפי"ז אין שום איסור מן התורה, רק מה שמפקיע עצמו עי"ז מקיום מצות עשה, דאם לא שחררו היה יכול לקיים העשה ולעבוד בו עבודת עבד, ועכשיו כששחררו הפקיע עצמו מקיום המ"ע, והפקעה מחיוב מצוה ודאי שאינה דאורייתא, ואינה כ"א איסור דרבנן לכתחלה, ולפי"ז אם עושה כן לצורך מצוה ודאי דשרי, אפילו משום מצוה דרבנן, ולא שייך להקשות כלל היאך נדחית מצוה דאורייתא מפני מצוה דרבנן, כיון שבאמת אין כאן עבירת מצוה מן התורה, רק הפקעה מחיוב קיום מצות עשה, וזה אינו כ"א איסור דרבנן לכתחלה, ואפשר שיש לכוון זה גם בדברי הר"ן שהקשה באמת היאך נדחית מצוה דאורייתא מפני דרבנן, ותירץ שאין זה מצות עשה גמורה ע"ש בסוגיא דלעיל, ואולי נתכוון למה שכתבתי, ואע"ג שהפנ"י לא כתב כן כ"א דרך קושיא, דלמה אמרו דמשחרר עבדו עובר בעשה, ואמאי לא אמרינן דהכוונה דאסור למחול על השעבוד כל זמן שהוא עבד ע"ש, אבל אליבא דאמת סובר שמצות עשה גמורה היא, והמשחרר עובר בעשה מן התורה, וכלישנא דש"ס כל. המשחרר עבדו עורר בעשה, אכן לענ"ד אין מזה ראיה, דבאמת יש לומר שמשחרר אינו עובר בעשה, ואינו כ"א הפקעה שמפקיע עצמו מחיוב קיום מצות עשה, וזה נסי קרי לי' הש"ס דעובר בעשה, וכההיא דסוף מנחות, מלאכא אשכחיה לרב קטינא דמיכסי סדינא ואמר לו קטינא קטינא וכו' אמר לי' ענשיתו אעשה, אלמא דכה"ג שהוא עושה דבר דמיפטר נפשיה ממצות פשה, כמו התם דמפקיע עצמו מקיום מצות ציצית, עבר אעשה קרי ליה, ובזה מיושב דברי הרמב"ם (פ"ט מהלכות עבדים) וז"ל האשה קונה שפחות ולא עבדים מפני החשד ואם קנתה אותם כו' וכן אסור לאדם לשחרר עבד כנעני וכל המשחררו עובר בעשה כו' ואם שיחררו משוחרר עכ"ל. וכבר עמד הכ"מ, האי וכן מאי עבידתיה, ולהנ"ל ניחא, דסובר הרמב"ם דהאיסור לשחרר אינו עובר בזה מצות עשה מן התורה, אלא איסורו אינו כ"א מדרבנן. כמו איסור האשה לקנות עבדים, ובשניהם אינו כ"א לכתחלה ודיעבד משוחרר ודו"ק:
שם בתוד"ה לישא שפחה אינו יכול, וא"ת אפילו יכול לישא שפחה הא אינו מקיים פ"ו כו' דאמר הכל מודים בעבד שאין לו חיים. לכאורה נראה דכוונתם הוא, דצד בן חורין לא הוי מתוקן אפילו כשישא שפחה, אבל מצד דעבדות אינם מקשים מידי, דצד דעבדות אינו חייב כלל בפ"ו, וכמ"ש לקמן בע"ב בשם הירושלמי, דעבד אינו חייב בפ"ו, וכן כתבו בב"כ (דף י"ג), ואע"ג דבריש חגיגה ס"ד דתוס' שם דעבד חייב בפ"ו, אכן הכא בע"כ אזלי בסברתם דעבד אינו חייב, וזה מוכרח מכח קושיתם גופא, דכיון דעבד אין לו חיים, א"כ אי אפשר לאשכוחי שיהא חייב בפ"ו, כיון דלעולם אין הבנים מתייחסים אחריו, אכן באמת אין מזה ראיה, דהתוס' סברי דעבד אינו חייב בפ"ו דהא כבר כתב המנחת חינוך (מצוה א'), דהא דתלינן מצוות קיום פ"ו בזרעו מתייחס אחריו, היינו דוקא בישראל שבא על השפחה, או גם בעכו"ם ועבד שהיה לו בנים בגיותו ואח"כ נתגייר העכו"ם ונשתחרר העבד, דכקטן שנולד דמי, ואינם נחשבים לבנים לשום ענין מדיני התורה, אבל במקום שנקראים בניו לענין נחלה ועריות ושארי דיני התורה, אע"ג דאינם מתייחסים אחריו נמי קיים המ"ט, וראיה מיבמות דפליגי, ת"ק סובר אשה אינה מצווה על פ"ו, ור' יוחנן בן ברוקא סובר דמצווה, ולת"ק נפיק מקרא, וקשה למה לי' קרא תיפוק לי' דהבנים אינם מתייחסים אחר האשה אלא אחר האיש, וגם היאך סובר ריב"ב דהאשה מצווה, הא אין הבנים מתייחסים אחריה, אלא לאו כיון דהם בניה לנחלה ולעריות הם בנים ממש, ולכן דוקא בישראל שבא על השפחה, או גם בעבד שנשתחרר, דכיון שכקטן שנולד דמי לא הוו בנים כלל, ומשו"ה אינו מקיים המ"ע, אבל כל זמן עבדותו כיון דהם בנים לכמה דיני התורה, מקיים המצוות עשה, אע"ג שאינם מתייחסים אחריו, וביבמות שם כתבו התוס' להדיא, דדוקא אם נשתחרר העבד הוא דלא קיים פ"ו ע"ש, א"כ מכח קושית התוס' אין ראיה דסברי דעבד אינו חייב בפ"ו. דשפיר יש לומר דחייב, והא דמקשו הכי דבעינן זרעו מיוחס אחריו היינו משום שהוא חציו בן חורין, ובחציו זה הוי ישראל שבא על השפחה, דבזה ודאי דלא קיים, אבל עבד ממש קיים המ"ע אע"ג שאין לו סיים, ואין להקשות דאי נימא דעבד חייב בפ"ו, א"כ מה מקשו התוס', מה חיזק ב"ש באומרו לישא שפחה אינו יכיל, הא אפילו ביכול ליכא שפחה נמי לא קיים. הא יש לומר דשפיר חיזק, דאי היה יכול לישא שפחה הוו מתוקן לפחות צד דעבדות, דהוא יוצא מצוות פ"ו בשפחה נמי, ועכשיו שאין יכול לישא שפחה אינו מתוקן כלל ואפילו צד דעבדות נמי, דזה אינו, דנהי דעבד גמור שבא על השפחה קיים אל פ"ו דלא איכפת לן במה שזרעו אינו תתייחס וכמו שכתבתי, אבל כיון שהוא נמי חציו בן חורין, א"כ אינה נחשבים כבנים לשום דבר מצד חציו הבן חורין, וממילא גם צד דעבדות לא קיים מצוות פ"ו, דמצד יתום, הא אין לו יחוס, ומצד שהם בנים נמי אין כאן, דלא נחשבו כבניו מצד חלק הבן חורין ודו"ק:
והנה בס' תפ"י ראיתי שדחה לקושית התוס', דלא חל כלל מצוות פרו ורבו על חלק בן חורין, דמעיקרא בעבדותו לא היה מחויב בדבר, דעבד אינו חייב בפ"ו, ובשביל זה ששיחרר חציו לא הוטל עליו חיוב פ"ו דלא חייבה התורה כ"א לגוף שלם ולא חצי גוף, אבל שבת שהעבד נמי חייב בזה, ובשביל שחרורו של זה לא הופקע מאתו החיוב דמעיקרא פ"ש, ולמה שכתבתי זה אינו, דעיקר בנין סברתו הוא מצד שהכריח דעבד אינו חייב בפ"ו, ולמה שכתבתי אין מתוס' שום הכרח לזה, ושפיר יש לומר דסברי נמי חייב בפ"ו וכנ"ל, וגם במה שכתב דלא חייבה התורה כ"א גוף שלם, לא נראה דבריו, וראיה לזה דהא אנדרוגינוס לדעת הראב"ד (פ"ב מהלכות שופר) לאו ספק הוא אלא חציו זכר וחציו נקיבה כמו חציו עבד וחציו בן חורין ע"ש, ואפ"ה חייב לדידיה בפ"ו וכמ"ש המנ"ח שם לשיטת הראב"ד ע"ש, הרי שגם חצי גוף חייבה התורה ודו"ק:
באו"ד וא"ת וליתי עשה דפ"ו וידחה כו'. כוונתם הוא בע"כ דעשה דפרו ורבו תדחה ללא תעשה וישא בת תורין, דאי אפשר לומר דכוונתם הוא שישא שפחה, א"כ לא שייך כלל עשה דפ"ו, דהא אפילו כשישא אותה אינו מקיים המ"ע, כיון דאין הולד מתייחס אחריו כמ"ש בסמוך, והנה במהר"ם לובלין כתב, דאפשר נמי כוונתם שישא שפחה, ולאו דוקא עשה דפ"ו קאמר, אלא רצה לומר שבת, דזה נמי מצוה היא ע"ש. והן אמנם דבחגיגה נרשם בחצי עגולין, עשה דלשבת, אבל תמהני אם אפשר לפרש כן, דהיאך יוכל עשה דדברי קבלה לדחות ללאו מן התורה, והנה בס' תפ"י ראיתי שכתב, דהכא דאזלי התוס' בסברתם דעבד פטור מפ"ו, בע"כ דהכוונה בקושיתם, שישא בת חורין, כיון דצד עבדות פטור, ועיקר הקושיא הוא על צד בן חורין, וצד זה אינו מקיים בשפחה, וע"כ שישא בת חורין, אבל בחגיגה דמקשו נמי הכי, כוונתם שישא שפחה, דשם ס"ד עבד מחויב בפ"ו, וצד זה נמי מקיים בשפחה פ"ש, ודבריו תמוהים, דהא אפילו בעבד גמור נמי קשה, איך מקיים המ"ע בשנושא שפחה, כיון שאין לו חיים, ואין זרעו מתייחס אחריו, אלא דמ"מ כיון שבנים הם לענין כמה דיני התורה, קיים המ"ע אע"ג שאין מתייחסים אחריו, וכמ"ש לעיל בשם המנ"ח, ואכן היינו דוקא בעבד חמש, אבל בחציו עבד וחציו בן חורין, דאינם נחשבים כבנים מצד חלק הבן חורין, א"כ לא קיים המ"ע אפילו בצד דעבדות, כיון דתרי החסרונות יש בו, אין להם יחס, וגם אינם נחשבים כבנים ודו"ק:
ודע דבעיקר קושית התוס', דליתי עשה דפ"ו וידחה לל"ת, ראיתי לגדולי האחרונים שמתמיהים בזה, היאך שייך לומר בכאן עשה דוחה ל"ת, דאטו בביאה זו ובאשה זאת, קיים העשה, שהרי אם מתה אשתו או שהה עמה עשר שנים ולא ילדה, או שילדה נקיבות או גם שילדה זכרים ומתו לא קיים מצוות פ"ו, וצריך לישא אחרת, א"כ כל ביאות של זה יעבור בלאו, ועשה לא יקיים כלל, ודוקא עשה דיבום וכדומה, דתיכף בביאתו מקיים העשה, אמרינן דדחי, ולא כאן, דלא תליא כלל קיום העשה בביאה, רק שתלד לו זכר ונקיבה, ואם תמות או יגרשנה, או שלא יזכה להבנות ממנה. עבר בלאו ולא קיים העשה כלל, ונראה מדבריהם שהביאה אינו גוף המצוה רק עיקר המצוה הוא שיהיה לו בנים והביאה אינה בזה כ"א הכשר המצוה, אבל לענ"ד אי אפשר לומר הכי, דגוף המצוה הוא רק לידת הבנים ולא הביאה, דאיך אפשר שתחייב התורה לאדם, דבר כזה שאינה ברשות שום אדם לקיימה, דלאו ברשות האדם הוא להוליד ודוקא זכר ונקיבה, וגם שיהיו בני קיימים, דאטו החיים והמות ביד האדם תלוי, אלא ודאי שהתורה לא חייבה להאדם כ"א שיעשה ההשתדלות להוליד בנים, והיינו שישא אשה ויבעלנה, וההשתדלות הזאת גוף המצוה היא, ואם עלתה בידו והוליד ממנה בן ובת, נפטר שוב מלהשתדל עוד בזה, לבעול ולקיים כיון שכבר קיים, ואם לא עלתה בידו להבנות מאשה זו, או שמתו הבנים, מחויב עוד להשתדל עד שיזכה להוליד, דמצוה זו של השתדלות להוליד בנים, אינו נפטר ממנה עד שיוליד ממש, ומה דקיי"ל דאם מתו הבנים לא קיים המצוה, אין הכוונה דבכל הבעילות שעשה עד עתה לא קיים שום המצוה בהם, אלא הכוונה דלא פקע חיוב המצוה ממנו עד שיהיה לו בנים, אבל ודאי שהביאה הוא גוף המצוה, וניחא נמי בזה מ"ש התוס' בתירוצם, דלא הוי בעידנא, דהל"ת הוא בשעת העראה, והעשה הוא בגמר ביאה, וכבר צווחו המפרשים על סברת התוס', דמהו החילוק בין העראה לגמר ביאה, כיון שגם בגמר ביאה נמי לא קיים העשה עד שיוליד, והגמר ביאה אינה אלא הכשר מצוה, דאי אפשר להוליד בלא זה, וא"כ גם ההעראה נמי הכשר מצוה שאי אפשר בלא זה, ועיין בטורי אבן ריש חגיגה שהשיג בזה על התוס', אכן כל זה הוא להבנתם, דהביאה אינה גוף המצוה, אבל למה שכתבתי, זה אינו, דלא חייבה התורה לאדם כ"א מה שבידו וכחו לעשות. היינו שישא אשה ויבעלנה ביאה הראויה להוליד, אלא שחיוב הזה אינו כמו בכל המצוות שאינם נמשכים אלא לשעה, כמו נטילת לולב וכדומה, שאם נטל הלולב, נפקע שוב החיוב מאתו, ובמצוות פרו ורבו חיוב המצוה לא פקע עד שיוליד בן ובת, אבל פשיטא שהביאה היא גוף המצוה, ולכן דוקא גמר ביאה שהיא גוף המצוה הוא דיכולה לדחות הל"ת, משא"כ העראה שאינה אלא הכשר מצוה לא דחי. דסברת התוס' שהכשר מצוה אין בכחה לדחות, ודו"ק כי זהו ברור בכוונתם:
ויש לי להביא ראיה, דלא התוס' לחודייהו סוברים כן, אלא גם כל הראשונים כחו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש סוברים הכי, דהביאה הוא גוף המצוה, והוא דהנה הירושלמי (פ"ב דיבמות) כתב, שגם בבנו ממזר קיים מצוות פ"ו, והרי"ף ורמב"ם ורא"ש השמיטו להירושלמי, וכתב המהריט"א בבכורות (פרק ח'), דמשו"ה השמיטוהו משום דסברי דבאמת אינו יוצא בממזר. דהוי מצוה הבאה בעבירה, והירושלמי מיירי דוקא באונס דאין עבירה כלל, והם השמיטו דבר זה דהוא מילתא דלא שכיחא באונס ע"ש, ואי נימא דהמצוה הם הבנים, והביאה הוא רק הכשר, א"כ מאי מצוה הבאה בעבירה שייך כאן, הא ידוע מ"ש השעה"מ (הלכות לולב) דמצוה הבאה בעבירה לא הוי אלא אם בשעת מצוה עושה נמי עבירה, וכגון באתרוג הגזול, דבשעת הנטילה עובר על והשיב את הגזילה, זהו מהב"ע, אבל אם בשעת המצוה ליכא עבירה כלל, כגון בהוציא מצה מרה"ר לרה"י, דבשעת קיום המצוה ליכא עבירה כלל, לא הוי מהב"ע, א"כ ה"נ נהי דהמצוה של הבנים באה ע"י עבירה דביאת איסור, מ"מ המצוות עשה, היינו הבנים והבעילה הוא רק הכשר מצוה, וכיון דעיקר קיום המצוה הם הבנים, ובעת הזאת ליכא עבירה, דהעבירה כבר נעשית בעת הבעילה דמי להוציא מצה מרה"ר לרה"י דלא הוי מהב"ע, וא"כ למה השמיטו להירושלמי, הא בממזר ממש נמי קיים המצוות עשה, אע"כ דסברי דהביאה היא גוף המצוה, ומשו"ה כיון שנעשית באיסור לא קיים המצוה דהוי מהב"ע ודו"ק:
באו"ד וי"ל דהכא אפשר לקיים שניהם על ידי כפייה כו'. והקשה מהרש"א אכתי ליתי עשה דלעולם בהם תעבודו ולידחי ל"ת דלא יהיה קדש כו' ע"ש היטב. כאן התחברו כל הרועים לדחות דברי מהרש"א, דלא שייך בעשה הזאת עשה דוחה ל"ת, כ"א מטעמו שבחר, והרוב מהם, מפני שאין העשה והל"ת בחד גברא, דהעשה הוא באדון והל"ת בעבד ובכה"ג פשיטא דלא דחי, [עיין מ"ש בחי' לקדושין כ"א לבאר דגם הל"ת דלא יהי' קדש הוא רק על האדון וכמ"ש בפנ"י בקדושין וא"כ הוו העשה ול"ת בחד גברין, עיין בדבריהם, ומתחלה אני אומר שאי משום הא לא קשה כלל, דהא אפילו במצוות פרו ורבו, נמי לא הוי העשה והל"ת בחד גברא, לפמ"ש לעיל להוכיח דקושית התוס' הוא בע"כ דישא בת חורין, א"כ העשה דפרו ורבו הוא בעבד, והל"ת הוא בדידה. שעוברת בלאו דלא תהיה קדשה, ובתירוצם איה"נ דמיתרצי כן, כיון דבדידה ליכא עשה, משו"ה לא דחי, דבעינן העשה והל"ת בחד גברא. אבל בס"ד דתוס' הוי סברי בע"כ דאפילו כשאין העשה והל"ת בחד גברא נמי דחי, ולפי"ז שפיר הקשה המהרש"א מעשה דלעולם תעבודו, אע"ג דלא הוו בחד גברא, דאי גם בס"ד דתוס' בעינן בחד גברא, גם קושית התוס' מפ"ו לא קשה כלל:
ואמנם בעיקר הדבר, במחילה מכבודם לא ירדו להבין עמק כוונת המהרש"א, הם הבינו בכוונתו דעשה דלעולם כו' לבד תידחי ללאו דלא יהיה קדש, ועל זה תירצו כל אחד כפי העולה על רוחו לחלק ולומר דבעשה הזאת לא שייך עשה דוחה ל"ת, אבל באמת הא איכא כאן נמי עשה דפרו ורבו, דהיא יכולה לדחות, רק שהתוס' כתבו כיון שאפשר לקיים שניהם ע"י כפייה, וע"ז הקשה המהרש"א קושיתו, וכוונתו יתפרש היטב עפמ"ש התוס' בסמוך בשם ר"י גופיה אהא דכופין לעשותו בן חורין, הא המשחרר עבדו עובר בעשה דלעולם כו'. דמשום מצוה דפ"ו נדחה עשה דלעולם כו', דמצוה רבה היא, והיינו שהקשה מהרש"א, הא תינח אם לא היה אפשר לקיים מצוות פ"ו כ"א ע"י שחרור, אז בהכרח לשחרר ולעבור על לעולם כו', כיון דפ"ו מצוה רבה היא, אבל השתא דעשה דפ"ו דוחה לל"ת דלא יהיה קדש, הרי יכול לקיים מצוות פ"ו ע"י דיחוי הל"ת, כמו בכל מקום דעשה דוחה ל"ת, וא"כ אמאי כייפינן להאדון לשחרר ולעבור בעשה,. ובמשנה נמי אמרינן לישא שפחה אינו יכול, דמשמע הא יכול לא הוי כייפינן לאדון וכיון דעשה דוחה ל"ת יכול ויכול הוא, דיבוא עשה דפ"ו וידחה ל"ת, ולפי"ז כוונת מהרש"א לא דעשה דלעולם וכו' ידחה לל"ת דלא יהיה קדש, רק כוונתו כיון דעשה דפ"ו יכול לדחות הל"ת דלא יהיה קדש, אמאי כייפינן לארון לעבור בעשה דלעולם. דמפני עשה דפ"ו, היינו אם לא היה יכול בשום אופן לישא כ"א ע"י שחרור, אז היה בהכרח לשחררו. דמפני פ"ו נדחית העשה, אבל כיון שאפשר לקיים פ"ו פ"י עשה דותה ל"ת, א"כ למה יעבור על עשה דלעולם, ואף שלשון המהרש"א דיבוא עשה דלעולם וידחה ל"ת דלא יהיה קדש, אין כוונתו שהעשה הזאת תידחי, אלא כוונתו כיון דאיכא עשה דלעולם א"כ יודחה הל"ת דלא יהיה קדש ע"י מצוה דפ"ו אלא שקיצר בלשונו, וריהטת לשונו הוא שגרם להאחרונים לנטות מכוונתו האמיתיית, אבל המעיין היטב בדבריו יראה שבלי ספק נתכוון למה שכתבתי ורק שלשונו אינו מדוקדק כל כך, אבל כוונתו ודאי ברורה וקושית מהרש"א הקשה גם הטורי אבן בחגיגה ע"ש וזה ברור בכוונתו:
שם באו"ד ועוד דבדידה ליכא עשה דאפילו מפקדה אפשר בכיוצא בה. ובטורי אבן ריש חגיגה הקשה דלר' יוחנן בן ברוקא דס"ל אשה מיפקדא על פריה ורביה מאי איכא למימר, ואי משום דאפשר לה באחר, מ"מ מי שחציו עבד ישא אשה בת מינו, חציה שפחה וחציה בת חורין, ואע"ג דאסורין זה עם זו משום דאתי צד עבדות ומשתמש בצד חירות, מה בכך לר' יוחנן בן ברוקא, יבוא עשה דפ"ו דשלו ושלה וידחה ל"ת דלא יהיה קדש של שניהם, כיון דאי אפשר לו באחרת ולה באחר, ואילו לקמן (דף מ"ג) אמר מעשה בשפחה אחת חציה שפחה וחציה בת חורין וכפו את רבה ועשאה בת חורין, ואילו לר' יוחנן בן ברוקא למה לן לכוף את רבה, הא אפשר לה בבת מינה, מי שחציו עבד, כיון דשניהם מצווים על פ"ו. אתי עשה ודחי ל"ת כיון דאי אפשר לקיים מ"ע זו בלתי דיחוי לאו זה, דהא שלא במינו אי אפשר, ולא עוד אלא אפילו מי שחציו עבד אין צריך לכוף את רבו לר' יוחנן בן ברוקא כיון דאפשר לו בבת מינו, הואיל והיא נמי מצווה אין צריך כפייה ע"ש, ולמה שכתבתי לעיל בדבור הזה, דדוקא עבד שבא על השפחה הוא דמקיים מצוה דפ"ו, ואע"ג דאין זרעו מתייחס אחריו מ"מ כיון שבנו הוא לכמה ענינים שפיר דמי, אבל בחציו עבד וחציו בן חורין לא קיים כלל פ"ו, כיון דאין זרעו מתייחס אחריו ע"ש, א"כ לק"מ קושית הטו"א, דאפילו לר' יוחנן בן ברוקא נמי לא אתי עשה דתרווייהו ודחי ל"ת, דאינן מקיימין כלל פ"ו בהוליד חציו עבד וחציו בן חורין, דבשלמא מ"ש התוס' שאפשר לה באחר, היינו כשהיא שפחה גמורה ותנשא לעבד גמור, דבזה שפיר מקיים מ"ע, דעבד שבא על השפחה, נהי דאינו מחייחס, אבל בנו הוא דמיקרי, משא"כ בחציו עבד לא מתקיים כלל מ"ע דפ"ו, כיון דאין לו תפיסת יד בקדושין כלל ודו"ק: